האם יש מקום להגן על עסקים קטנים מפני רשתות גדולות? שאלה זו הובאה לפתחו של הרב יוסף גטנו זצ"ל כאשר בעלי חנויות ביקשו מבית הדין למנוע פתיחת מרכז מסחרי גדול באזור. בפסק הדין נידונו שאלות הנוגעות לרווחת התושבים שהוזלת המחיר תיטיב עימם, וכן לאיסור הסגת גבול, תוך התמקדות בשיטת ה"אביאסף" שאסר פתיחת חנויות דומות באותו רחוב. אולם, כפי הנראה שיטה זו לא נפסקה להלכה, וגם אם התחשבו בה, היה זה ביחס למקרים שונים מהמקרה הנידון.

פעמים רבות, במהלך ביצוע עסקות, מציגים הצדדים מצג שווא ביחס לכדאיות העסקה. הרב ד"ר משה בארי בוחן את עמדת ההלכה בעניין, ומסיק שכאשר יכולים שני הצדדים לברר את הכדאיות, אזי לצד שהפסיד אין זכות לבטל את העסקה. אולם, במקרים שבהם אחד הצדדים לעסקה איננו יכול לעמוד על כדאיות העסקה ללא קבלת מידע מהצד השני, אזי ההטעיה מהווה עילה מספקת לביטול העסקה.

יצור חדש של הכלכלה המודרנית הוא חברה בע"מ. ד"ר אביעד הכהן מעלה במאמרו את השאלה האם ניתן לפי ההלכה להפוך את החברה למסווה לעבירות ושחיתות, שכן לכאורה אין איש שאחראי באופן ממשי לפעולות החברה. הוא מוצא מספר מקורות הלכתיים ואחרים שמחייבים את בעלי החברות לעמוד בצווים מוסריים והלכתיים. בעקבות כך נידונות שאלות נוקבות של מוסר החברות כגון מכירת נשק למדינות שאינן נוהגות באופן מוסרי, נתינת שוחד על ידי חברות, העסקת עובדים בתנאים שאינם הולמים ועוד.

לפרקים עולה לדיון המודל העסקי של הפירמידה והשיווק הרב שכבתי, כאשר מובטח למצטרפים רווח גדול שלעתים מתגלה כהבטחת שווא. בעקבות זאת, הרב אריה וולהנדלר והרב שמואל פולצ'ק מבררים ביסודיות את הבעיות ההלכתיות הכרוכות במסחר מעין זה ומדבריהם עולה שיש להבחין בין מקרה שמדובר על פרנסה ממכירת מוצר, לבין מקרה שהרווחים נובעים מצירוף מצטרפים חדשים. לדבריהם, במקרה השני ישנן בהחלט בעיות הלכתיות של ממש על פי דיני אונאה ומיקח טעות וכן בהכשלת המצטרפים התמימים שמתפתים לחשוב שלפניהם עסק של ממש. מלבד זאת עולה הנושא של עיסוק ביישובו של עולם כהדרכה הלכתית-מוסרית שמטילה צל כבד על העיסוק בתחום זה.

1. הפוסקים נחלקו בשאלה, אם רוצח מורישו מאבד את הזכות לרשת אותו מעיקר הדין. 2. גם לדעות שמעיקר הדין הרוצח אינו מאבד את זכותו בירושה, ניתן וראוי לקנוס את הרוצח ולמנוע ממנו את ירושתו. בנוסף, כאשר מדובר בירושה שנובעת מכוח קשר של אישות, ייתכן שלכל הדעות הרוצח מאבד את זכותו ביורשה מעיקר הדין. 3. באשר לשאלה מי מקבל בפועל את חלקו של הרוצח בירושת הנרצח, יש לחלק בין רוצח שיורש מכוח קרבה משפחתית, שיורשיו מקבלים את חלקו, לבין רוצח שיורש מכוח אישות, שיש לשלול גם מיורשיו את חלקו בירושה ולהעבירו ליורשי הנרצח. 4. כמו כן, כשמדובר בירושה מכוח צוואה, שנובעת מרצונו של המוריש, ותלויה באומדן דעתו, ניתן להניח שהמוריש לא היה מצווה כן לו ידע שהנהנה מהצוואה ירצח אותו, ולכן ראוי לשלול את זכות הירושה מכוח צוואה גם מיורשי הרוצח. 5. נראה שגם כשמדובר ברוצח שאינו כשיר לעמוד לדין, יש בסיס הלכתי לשלול ממנו את הירושה (כפי ששוללים את הירושה ממומר קטן), ובוודאי שהדין כן במקרה שהרוצח הפך לפסול דין רק לאחר מעשה הרצח. 6. אין לשלול מהרוצח זכויות ממוניות שהיו שייכות לו ערב הרצח, ולכן במקרה של בעל שרצח את אשתו, אין לקחת ממנו את חלקו בדירה המשותפת. פורסם לראשונה בתחומין כרך מד - התשפ"ד

פורסם לראשונה בתחומין כרך מד - התשפ"ד א. עקרון החוקיות קובע כי רשות מינהלית יכולה לפעול רק על בסיס הסמכה. במדינות מודרניות ההנחה היא שיש צורך בהסמכה פורמלית, כלומר - בחקיקה או בנגזרות של החקיקה. בפועל יש קושי ביישום עיקרון זה, כיוון שלא ניתן לחזות ולהסמיך מראש את הרשות לכל העניינים הדורשים את התערבותה, ועל כן בית המשפט העליון סטה מעקרון חוקיות המנהל כאשר הדבר נדרש כדי להגן על ערכים החשובים בעיניו. ב. במשפט העברי, רשות רשאית לפעול על בסיס הסמכה בלבד, אולם די בהסמכה מכללא ואין צורך בהסמכה מפורשת בהליך פורמלי. ג. כאשר פוסקי ההלכה נדרשו למקרים שבהם לא ברור האם היתה הסמכה, כולם קבעו כי היקף ההסמכה נקבע על ידי הציבור, ולכן יש להעריך מה היתה כוונתו. רוב הפוסקים נטו להגביל את סמכויות הרשות כאשר הם העריכו כי הציבור לא הסמיך אותה לקבוע תקנה מסוימת - כגון, כאשר מדובר במקרה נדיר, או כאשר מדובר בהטלת הגבלה חמורה. פסיקה זו משקפת גישה דמוקרטית, שבמרכזה התפיסה שנבחרי הציבור הם שליחים של הציבור, ולכן יש לבחון באופן שוטף האם הם הוסמכו לעסוק בעניינים שהם עוסקים בהם. מיעוט הפוסקים סברו כי הסמכת הרשויות על ידי הציבור היא בלתי מוגבלת ובלתי חוזרת. פסיקה זו משקפת גישה רפובליקנית, שעל פיה נבחרי הציבור אינם בגדר שליחי הציבור אלא בגדר נאמנים, ועליהם לקבל החלטות על פי שיקול דעתם לטובת הציבור, גם בעניינים שהציבור לא הסמיך אותם במפורש לעסוק בהם

בדרך כלל כדי לקנות יש צורך במעשה קניין, ובכל זאת, בגמרא נדונה האפשרות לקנות מהפקר בהבטה בלבד. הרב יהודה יפרח מביא את דעות הראשונים בעניין ומראה שיש הדרגתיות בשיטות, החל מהשיטה שראייה בלבד מספיקה, המשך בזו שמצריכה מעשה קטן וכלה בפסיקה המעשית המקובלת שמחייבת מעשה של ממש לצורך הקניין. עיקר המאמר מוקדש לניתוח שיטות אלו לאור פנימיות התורה והחסידות. זאת, על פי שיעור של הרב יצחק גינזבורג, שהקביל בין הדעות השונות בסוגיה זו לעולמות המוזכרים בקבלה, ולמשמעותו של רצון ללא מעשה בכל אחד מהם.

בתורה ישנה התייחסות נרחבת לאיסור החמור לרמות במסחר, שמכונה אף בכינוי "תועבה". הרב יעקב בנימין בוחן את האיסור על פי פנימיות התורה ומציע שחומרתו נובעת מכך שמידתו של ה' היא מידת האמת, ומכך שהכוח לרמות במסחר מקורו בחכמה המיוחדת שיש בארץ ישראל, שמיועדת ללימוד התורה שבעל-פה. כהשלמה, מובא שמסחר באמונה חשוב במיוחד בגלל שהוא מברר את ניצוצות הקדושה שנפלו בשבירת הכלים.

במהלך שנות הגלות החליפו מוסדות שונים את מערכת המשפט התורנית המקורית, במסגרת זו ניתן מעמד מיוחד לבית דין קבוע. במאמר זה עסק הרב נתן חי בהגדרתו של בית דין קבוע, ומצא כי ההגדרה נעה בין קבלה פורמלית של בית הדין לקבלה מכללא. סמכויותיו של בית דין קבוע כפי שהתברר במאמר הן שילוב של חובות וזכויות המוטלות על בית הדין, בדומה לאלה המוטלות על מערכת משפט מחייבת.

בדרך כלל בית דין של תורה כולל שלושה דיינים. על רקע זה דן הרב עדו רכניץ בשאלה מתי ראוי להתדיין בפני דיין יחיד ומה נדרש כדי לעשות זאת. מסקנתו שבהסכמת בעלי הדין הדבר אפשרי, ואף שההמלצה היא להימנע מכך, מדברי האחרונים עולה שבקהילות רבות היה מנהג לדון יחידי בתביעות קטנות. אמנם כתבו פוסקים שבנושאים קלים ופשוטים הדבר מותר.

על פי המשנה אחת הדרכים לגיבוש הרכב של בית דין היא בדרך של "זה בורר לו אחד" (זבל"א). כלומר שכל אחד מבעלי הדין בוחר דיין אחד, ושני הדיינים בוחרים דיין שלישי. דרך זו להקמת בית הדין מעוררת מספר שאלות בהן דן הרב נתן חי, ובכלל זה, אם בית דין של זבל"א הוא בית דין רגיל או שמא סוג של בוררות, אם עדיף להתדיין בפני בית דין רגיל או בפני בית דין של זבל"א. כמו כן נדון אופן התנהלות בית דין של זבל"א, ומתברר כי במשך שנים רבות לוקה דרך זה בהתנהלות שאינה הגונה, ועל כן יש מן הפוסקים ששללו אותה לחלוטין.

בתקופת המנדט כפו הבריטים את הקמת בית הדין לערעורים על בית הדין הרבני. הדבר עורר ויכוח תורני נוקב בין התומכים והמתנגדים, אשר העסיק את העולם התורני במשך שנים רבות. בהמשך לכך, הרב עדו רכניץ חזר לעיין ביסודות הסוגיה, וטען כי ערעור היה חלק ממערכת המשפט של התורה, והיעלמותו הייתה תוצאה של חורבן מוסדות השיפוט היהודיים במהלך הגלות. ברוח זו הוא המליץ לשוב ולהקים ערכאת ערעור גם על בתי הדין לממונות שתתבסס על הסכמת בעלי הדין והדיינים.

מימוש פסק דין של בית דין לממונות נעשה על ידי הוצאה לפועל שהיא מוסד אזרחי ולא דתי. על רקע זה הסיק הרב הלל גפן שעל פי ההלכה מותר להסתייע בהוצאה לפועל כדי לממש פסקי דין של בית דין לממונות. זאת, מכיוון שמימוש פסק הדין על פי החוק אינו נוגד את ההלכה המחייבת הגנה מסוימת על החייב ("מסדרין לבעל חוב"). זאת ועוד, לדבריו אין איסור בכך שהוצאה לפועל מטילה על החייב את הוצאות הגבייה ואף מחייבת אותו בריבית פיגורים.

פסיקת בתי הדין לממונות מותנית על פי החוק בהסכמת שני הצדדים שבית הדין יכריע ביניהם. במקרה שהנתבע מסרב לקבל את סמכות בית הדין על בית הדין להתיר לתובע להגיש את התביעה בבית המשפט. הלכה בסיסית זו מעוררת שורה של שאלות נוהליות שבהן עסק הרב הלל גפן: כיצד יש להודיע לנתבע על התביעה, מה הראיה הנדרשת לסירובו של הנתבע כדי להתיר לתובע לפנות לבית המשפט, ומה דינו של נתבע שמוכן להתדיין בדין תורה אך אינו מוכן לחתום על הסכם הבוררות המקובל "בין לדין ובין לפשרה". בנוסף, נדונה השאלה המהותית, האם לאחר שנתבע סירב לבוא לדין תורה, והדיון התקיים בבית המשפט, רשאי התובע לגבות את מה שפסק בית המשפט, או שמא רק את מה שמגיע לו על פי ההלכה.

במקרים רבים מבקש אחד הצדדים לדיון מבית הדין סעד זמני, כגון, עיקול נכסים, צו הפסקת עבודות וכדומה. בדיני צו מניעה בהלכה עסק הרב יובל חסיד ועמד על הצורך לאזן בין הצורך של מבקש הצו לבין החשש לפגיעה בלתי מוצדקת באדם שהצו יוצא כנגדו. בהקשר זה הוא עמד על העילות למתן צו זמני, על הראיות הנדרשות ועל הסעדים השונים. בשולי הדברים הוא דן במתן צו זמני על ידי בית הדין הפועל בחסות חוק הבוררות, שמעניק סמכות לבית הדין רק לאחר חתימת שני הצדדים על הסכם בוררות. לפיכך במקרה שיש צורך בהוצאת צו טרם שהצד השני יידע על עצם הבקשה ניתן לפנות לבית המשפט לצורך הוצאת הצו. במקרה שהצדדים כבר חתמו על הסכם בוררות וישנו צורך דחוף רשאי בית הדין להוציא את הצו במעמד צד אחד.

בהסכמי הבוררות המקובלים מסמיכים הצדדים את בית הדין "בין לדין ובין לפשרה". הסמכה זו מחייבת להגדיר מה נכלל בסמכות בית הדין לפשרה. בסוגיה זו עסק הרב דניאל כ"ץ שעמד על ההבחנה בין פשרה על פי דין לבין פשרה בהסכמת הצדדים. גם כאשר מדובר על הסכמת הצדדים, יש להבחין בין הסכמה נקודתית לפשרה מסוימת שבית הדין הציע לצדדים (שדומה במידת מה לגישור), לבין הסכמה כללית שבית הדין יכריע בדרך של פשרה. הרב כ"ץ הוסיף והדגיש שגם פשרה צריכה לעשות מתוך חתירה לצדק במובנו הרחב. כמו כן, הפשרה מאפשרת להרחיב את סמכות בית הדין ולהשיב לו סמכויות שאבדו לבתי הדין, ובכלל זה, הכרעה במחלוקות וחיוב בנזקי גוף.

אחד האתגרים הגדולים ביותר בדרך לתחיית משפט התורה הוא מציאת הדרך להכריע במחלוקות. זאת, לאחר שנים רבות ללא הסנהדרין, שהייתה המוסד המשפטי העליון, שהכריע בכל מחלוקת הלכתית. לאתגר זה נענה הרב הלל גפן אשר עמד על מספר דרכי התמודדות: על פי רוב דעות הפוסקים, על פי מנהג בתי הדין, על פי מנהג המדינה ועל פי חוק המדינה במקום שבו הוא חופף לאחת הדעות בהלכה.

על פי ההלכה המפסיד בדין אינו מחויב בהוצאות המשפט של הצד השני. עם זה פוסקי זמננו עמדו על הצורך לתקן תקנות שירחיבו את סמכות בית הדין לחייב בהוצאות במקרים הנדרשים. הרב דניאל כ"ץ עסק בסוגיה זו בהרחבה, ועמד על המקרים שבהם יש חיוב בהוצאות משפט על פי שורת הדין, ועל המקרים שבהם יש צורך בתקנה, כגון, במקרים שיש מחלוקת אם לחייב. במסגרת זו הוא הציע לקבוע בהסכם הבוררות כי הצדדים מסמיכים את בית הדין לחייב בהוצאות משפט על פי שיקול דעתו, ובמקביל להגדיר את התבחינים לחיוב, כגון במקרה של רשלנות של אחד הצדדים שגרמה להוצאות. יודגש כי גם לאחר ההרחבה לא מדובר על חיוב של המפסיד בהוצאות הצד השני בכל מקרה, אלא רק במקרה של אשמה ברמה זו אחרת.

הרמב"ם קבע כי בדיני ממונות בית הדין רשאי להכריע על פי שכנוע פנימי, גם ללא ראיות כשרות, אמנם עוד טרם ימי הרמב"ם הוחלט להגביל את בית הדין להכרעה על פי ראיות כשרות בלבד. אולם לדעת הרא"ש עדיין יש אפשרות להסתמך על שכנוע פנימי בצירוף ראיות נסיבתיות ("אומדנא דמוכח"). למחלוקת זו משמעות רבה בימינו, כאשר רוב הציבור אינו נוהג לוודא קיומם של עדים בעת ביצוע הליכים עסקיים ומשפטיים. על רקע זה בחן הרב דניאל כ"ץ את סוגיית ההסתמכות על אומדן מדברי חז"ל ועל ימינו, ועמד על ההבדל בין עוצמות שונות של מידת הוודאות של בית הדין, וכן על ההבדל בין סעדים שונים, ובכלל זה ההבדל בין הוצאת ממון והחזקת ממון. זאת, כדי להגדיר את הנסיבות שבהן רשאי בית דין בימינו להכריע ללא ראיות כשרות.

בתי דין לממונות, כמו כל ערכאה משפטית, נדרשים להיעזר במומחים שונים, וממילא עולות השאלות: מה מעמדם ההלכתי של המומחים, ומהם הכללים ההלכתיים החלים עליהם. במאמרו דן הרב עדו רכניץ בשאלות אלה וטען כי יש מומחים שתפקידם "לפרש" את המידע הנמצא כבר בידי בית הדין, כגון, תרגום של שפה זרה, או ניתוח של תכניות בניה. סמכותם של מומחים אלה מבוססת על כך שניתן להסתמך על מידע שניתן לאמת בבדיקה חוזרת, גם ללא עדים כשרים. בנוסף, ישנם מומחים שתפקידם להכריע בשאלות שיש בהן מרחב של שיקול דעת, כגון, קביעת שווי נכס על ידי שמאי. מומחים אלה מהווים מעין בית דין לעניין שבו הוסמכו להכריע.