הטעיה בכדאיות העסקה

הרב ד"ר משה בארי

א. מבוא

בשעה ששני צדדים מתקשרים ביניהם לבצע עסקה, נוטלים עליהם שני הצדדים סיכון הכרוך בעסקה. הקונה איננו יודע אם שווי המיקח יעלה והוא ירוויח מן העסקה, או שמא שווי המיקח ירד והוא יפסיד ממנה. באותו האופן, גם המוכר אינו יודע האם שווי המכירה כדאי. דרך המסחר היא ששני הצדדים מסתכנים בכדאיות העסקה. מובן אפוא, שגם אם יתברר שאחד הצדדים יוצא נפסד, הוא אינו יכול לבוא בתביעה כנגד הצד השני.

אמנם יש מצבים שבהם אחד הצדדים יכול לתבוע מן הצד השני את הפסדו בעסקה, או לדרוש את ביטולה. לדוגמה, כאשר מתברר לקונה שיש מום במיקח, ומנהג המדינה הוא שהמום מהותי, יכול הוא לדרוש את ביטול העסקה, וכפי שנפסק:

כל שהסכימו עליו בני המדינה שהוא מום שמחזירים בו מיקח זה, מחזירין. וכל שהסכימו עליו שאינו מום, הרי זה אינו מחזיר בו אלא אם פירש, שכל הנושא ונותן סתם, על מנהג המדינה הוא סומך.[1]

מהי ההגדרה של טעות המבטלת את העסקה לעומת טעות שאין בה כדי לבטל את העסקה? שאלה מהותית זו מעסיקה שיטות משפט רבות.[2]

מאמר זה לא יעסוק במיקח שיש בו מומים, וכן לא יעסוק במקרה שהצדדים לא העריכו נכונה את כדאיות העסקה. מאמר זה יעסוק במקרה שאחד מן הצדדים הוטעה במתכוון על ידי הצד השני, והמחיר נקבע באופן מפורש על סמך ההטעיה. ההטעיה נוגעת אמנם בעקיפין בכדאיות העסקה, אך היא הטעיה מפורשת, והמידע שהיה בפני צד אחד לא היה בפני הצד השני.

ב. הטעיית פועלים

דוגמה להטעיה מעין זו היא הטעיית פועלים על ידי בעל הבית בנוגע לגובה שכרם.[3] במשנה נאמר:

השוכר את האומנין והטעו זה את זה אין להם זה על זה אלא תרעומת[4] שכר את החמר ואת הקדר להביא פרייפרין וחלילים לכלה או למת ופועלין להעלות פשתנו מן המשרה וכל דבר שאבד וחזרו בהן מקום שאין שם אדם שוכר עליהן או מטען.[5]

1. הכרעת הירושלמי – המטעה פטור מתשלום ההטעיה

בירושלמי בוארה המשנה כך:

הטעו זה את זה מהו איתי אתון עבדין עמי. היך אתון עבדין? מן חמש. רבן ואשכחון עבדין מן עשר…

[תרגום: אומן אחד אמר לחברו בוא עשה עמי מלאכה לבעל הבית. והאומן שאל, עבור איזה שכר אתם עובדים? ואמר לו עבור חמישה דינרים. ונמצא שבעל הבית היה מוכן לתת להם עשרה דינרים למלאכה זו.]

הטען בעל הבית מהו איתיי אתון עבדין עם חביריכון, היך הינון עבדין מי' (=עשר)? רבן ואשכחן עבדין מה' (=חמש)…[6]

[תרגום: אמר בעל הבית לאומנים בואו ועבדו אצלי עם חברים שלכם שהם עובדים אצלי ומשתכרים עשר דינרים ונמצא שהם מקבלים עבור המלאכה רק חמישה דינרים.[7]]

דברי הירושלמי קשים להבנה, רבו בהם ההסברים[8] והגרסאות,[9] אולם על פי כל הדרכים מסקנת הירושלמי היא, שמדובר במקרה שבעל הבית הטעה את הפועלים וטען שהשכר המקובל נמוך מכפי שהוא באמת. לחילופין, פועלים הטעו את בעל הבית וטענו שהשכר המגיע בעד מלאכתם גבוה מכפי שבפועל מקבלים שאר הפועלים.

במקרה זה נפסק בירושלמי על פי המשנה שלשני הצדדים יש אפשרות להתרעם על ההטעיה, אך הם אינם יכולים לדרוש את השכר הראוי. זאת למרות שהפועלים הסכימו לעבוד אצל בעל הבית בגלל הבטחתו לשלם להם את השכר המקובל בשוק, ואילו היו יודעים שגובה השכר המקובל הוא כפליים מהצעת בעל הבית, היו מחפשים מקור פרנסה חלופי. כמו כן פועלים זכאים לקבל את כל שכרם המובטח, למרות שהם הטעו את בעל הבית, ואילו היה יודע מהו השכר המקובל, היה פונה לחפש פועלים אחרים שדורשים שכר נמוך יותר.

לאור זאת המסקנה העולה מן הירושלמי היא, שמקרה זה נכלל במקרים שבהם הטעות היא טעות של כדאיות העסקה. טעות של כדאיות העסקה היא טעות שאין בה כדי לבטל את המיקח, והמוטעה אינו יכול לדרוש סכום שונה מזה שהסכים לו, למרות שההטעיה הייתה מכוונת. יוצא שאף אם נעשתה טעות בסכום הכסף המשולם או המתקבל, אין בה כדי לבטל את העסקה.

2. הקושי העקרוני שבהכרעת הירושלמי

לעומת זאת במקרים שבהם נמצא מום במיקח והמוכר לא הודיע על כך לקונה, גם לפי הירושלמי, הקונה יכול לבטל את המיקח. המוכר שהטעה אותו גרם לו לבצע עסקה לא כדאית ועליו לשאת בתוצאות. מדוע אפוא לפי הירושלמי, נגרע כוחה של הטעיה במחיר מהטעיה של מיקח שיש בו מום? מדוע אין בעל הבית יכול לבטל את העסקה ולשלם לפועלים את שכרם הראוי להם בלבד, ולחילופין, מדוע לא יכולים הפועלים לדרוש מבעל הבית את השכר המקובל?[10] בשני המקרים נעשתה הטעיה מכוונת שצד אחד היה מודע לה והצד השני לא היה מודע לה, והטעיה זו יש בה כדי לבטל את המיקח שנמצא בו מום.

אמנם ניתן להבחין בין שני המקרים. אדם שקנה מיקח שיש בו מום, יכול להחזיר את המיקח למוכר ולהשיב את המצב לקדמותו. לעומת זאת, בעל הבית שהטעה את פועליו אינו יכול להחזיר להם את המיקח, שהרי המיקח במקרה זה אינו מיקח בעין, המיקח הוא פעולה – מלאכה.

אך בכך אין די כדי להבחין בין שני סוגי ההטעיה, שכן יש מקרים שבהם מציאת מום מבטלת את המיקח גם כאשר המיקח אינו קיים עוד. בשולחן ערוך נפסק שכאשר נמצא מום במיקח שאינו קיים עוד, אזי אם המוכר אינו אשם באובדן המיקח הוא אינו חייב לשלם,[11] כיוון שהוא יכול לומר לקונים תנו לי את המיקח ואשיב לכם את כספכם. אך אם המיקח אבד באשמת המוכר, או שאבד בגלל המום, על המוכר להשיב את כספם על אף שהמיקח אינו בעולם.[12] כלומר שאין די בחוסר קיומו של המיקח כדי לפטור את המטעה, והוא אינו יכול לחמוק מחובת הפיצוי בטענה שהמיקח אינו קיים, כל עוד הקונה אינו אשם באובדן המיקח.[13]

כך עולה אף ממקור נוסף. בשולחן ערוך נאמר: "היתה האונאה יתירה על השתות כל שהוא… בטל המיקח…",[14] ופסק ר"י מיגאש שאם המיקח אינו בעין המתאנה מרויח:

ומה שאמרנו שאם היה התוספת יותר משתות שיש לבטל המיקח ויחזור לקחת סחורתו, אין זה אלא אם היתה הסחורה נמצאת בעין אבל אם לא היתה נמצאת בעין אין לו כי אם דמיה…[15]

כלומר שהמטעה הוא זה שנושא בתוצאות הטעייתו גם כאשר לא ניתן להשיב את המצב לקדמותו.

המאירי הסביר את שיטת הירושלמי אף שהוא לא פסק על פיה. המאירי טוען שלמרות שהפועלים טענו שהשכר המקובל גבוה, אין זו הטעיה אלא הגזמה בלבד:

אלא שיראה לי בו שזה אינו אלא כדבר גזום כלומר אין הפועלים נשכרים אלא בכך או שהם נשכרים בכך וכך והוא כעין זרוזין.[16]

כלומר שעל פי המאירי הטעם לכך שעל פי הירושלמי "אין להם אלא תרעומת", היא שמדובר בגוזמא בעלמא, והצדדים יכלו לדעת שזוהי רק גוזמא ואין זו הטעיה. הסבר זה יובא בהמשך הדברים.

3. הסבר התלמוד הבבלי למשנה

בתלמוד הבבלי מתפרשת המשנה באופן אחר מהירושלמי, והפרשנים הבחינו בין שני ההסברים:

חזרו זה בזה לא קתני אלא הטעו זה את זה דאטעו פועלים אהדדי. היכי דמי? דאמר ליה בעל הבית: "זיל אוגר לי פועלים" ואזל איהו ואטעינהו… אי דאמר ליה בעל הבית "בתלתא", ואזיל איהו אמר להו "בארבעה", היכי דמי? אי דאמר להו "שכרכם עלי" נתיב להו מדידיה! …לא צריכא דאמר להו "שכרכם על בעל הבית". ולחזי פועלים היכי מיתגרי? לא צריכא דאיכא דמגר בארבעה ואיכא דמתגר בתלתא דאמרו ליה אי לאו דאמרת לן בארבעה טרחינן ומתגרינן בארבעה…

איבעית אימא האי תנא חזרו נמי הטעו קרי ליה דתניא השוכר את האומנין והטעו את בעל הבית או בעל הבית הטעה אותן אין להם זה על זה אלא תרעומת.[17]

בתלמוד הבבלי עולות אם כן שתי אפשרויות. על פי הראשונה הפועלים הטעו זה את זה, דהיינו שבעל הבית שכר פועל על מנת שישכור עבור בעל הבית פועלים נוספים, והפועל הטעה אותם. אפשרות נוספת: ההטעיה היא חזרה מן ההתקשרות שהסבה נזק לפועלים או לבעל הבית. אך הסבר הירושלמי לא הובא בבבלי. הבבלי לא מעלה את האפשרות שבעל הבית הטעה את הפועלים בשכר שהוסכם עליו. מה עומד מאחורי הבדל זה? מדוע הבבלי לא מפרש כאופן הפשוט וכפי שמובא בירושלמי?

הריטב"א בחידושיו מסביר:

והא דלא פירשו הכי בגמרא דילן משום דלישנא דהטעו זה את זה משמע טפי שהטעו פועלים אהדדי.[18]

לדבריו אין הבדל מהותי בין התלמוד הבבלי לתלמוד הירושלמי, והוא מציין שהמחלוקת מבוססת על פירוש לשון המשנה.

4. פירוש הרשב"א – התלמוד הבבלי חולק על הירושלמי

בניגוד לריטב"א, מחידושי הרשב"א עולה שההבדל שבין התלמוד הבבלי לבין התלמוד הירושלמי הוא הבדל מהותי. לאחר הבאת דברי הירושלמי בשם הראב"ד, כתב הרשב"א:

…ואני תמה אם הדין אמת לולי שאמרו הרב, כי מאחר שהטעו זה את זה בענין זה ולא נתרצו זה לזה אלא על מה שאמרו שרובן נשכרין כן, נמצא שלא סמכא דעתם אלא על כך והרי אלו טועין וחוזרין.

ובשלמא פועלים אין להם על בעה"ב (=בעל הבית) אלא תרעומת שאף על פי שלא גמרו לעשות עמו [אלא] על דעת שהוזלה המלאכה שהרוב נשכרין בחמשה חמשה, מה נפשך אם גמרו בדעתם לעשות בה' (=בחמש) שפיר ואם לאו ונתבטל תנאי שכירותם הרי אלו כפועלים שעשו אצל בעה"ב בלא קציצה שאין בעה"ב נותן להם אלא כסך מועט שנשכרין בו קצת הפועלים שבעיר…

אבל פועלים שהטעו את בעה"ב ואמרו שרובן נשכרין בארבע ארבע ונמצא לבסוף שאינם נשכרין אלא בתלתא תלתא היאך מוציאין ממנו ארבעה שלא על דעת כן נתרצה להם. שהרי שאלם בכמה רובם, אלמא לא נתרצה להם בכך אלא מפני שחשב שהוא כן והטעוהו והשכירות בטעות היתה וכל שבטעות חוזר. על כן נראה לי שהיה להם לבעלי הגמרא להעמידה בכך ולא העמידוה שאין נראה להם דעת הירושלמי.[19]

הרשב"א קובע שהתלמוד הבבלי חולק על התלמוד הירושלמי. זו הסיבה לכך שהמשנה התפרשה באופן שונה, וההבדל לא מסתכם בפרשנות דברי המשנה. להבדל ביניהם יש השלכות של ממש.

לדברי הירושלמי כאשר אחד הצדדים הוטעה, העסקה נשארת כפי שסוכמה ו"אין לו אלא תרעומת". לעומת זאת, הרשב"א פוסק כתלמוד הבבלי וסבור שהטעיית הפועלים את בעל הבית יש בה כדי לבטל את העסקה. אך אם הפועלים טעו לחשוב שמחיר השוק נמוך, אין בעל הבית חייב לשלם להם שכר גבוה מזה שסוכם.

ההבחנה בין שני המקרים מתבססת על העובדה שבעל הבית מוחזק בממון. על מנת להוציא ממון, דרושה גמירות דעת של הנותן בשלב ההתקשרות. ומכיוון שבשלב ההתקשרות, בעל הבית לא הסכים לתשלום הגבוה אלא לשכר שמקבלים יתר הפועלים, על כן אין הם זכאים לשכר הגבוה. לעומת זאת כאשר בעל הבית מטעה את הפועלים הם אינם יכולים להוציא ממנו יותר ממה שסוכם מתחילה.

הרשב"א מבאר זאת בשני אופנים. על פי האופן הראשון הפועלים גמרו בדעתם לקבל את הסכום הנמוך, ואילו על פי האפשרות השנייה הם לא גמרו בדעתם לקבל את הסכום הנמוך, והתוצאה היא כמו במקרה ששכר הפועלים לא סוכם והם מקבלים כפחות שבשכירים. על כן נראה שכאן שאלת המוחזקות היא שמכריעה את הכף, ומכיוון שלא ידוע מה היה בלבם של הצדדים, מפסידים הפועלים.

משאלות הרשב"א על הירושלמי מתחדד הקושי האמור, כיצד יתכן שלפי הירושלמי פועלים מקבלים מבעל הבית את הסכום הגבוה אותו הציע, בעוד שידוע שהצעתו נבעה מכך שהם הטעו אותו. מדוע הוא מתחייב לשלם סכום גבוה, שככל הנראה, לא היה מסכים לו אילו ידע מהו שכר הפועלים המקובל.

5. פסיקת הרמ"א

הסבר התלמוד הבבלי הובא בשולחן ערוך, אשר דן בשליח שהטעה את הפועלים. הרמ"א לעומתו עסק בהטעיה המובאת בתלמוד הירושלמי, פועלים שהטעו את בעל הבית ובעל הבית שהטעה אותם, וכך פסק הרמ"א:

בעל הבית שאמר לפועלים: "עשה עמי מלאכה בארבעה כמו שעשו חביריכם", ואמרו: "כמו שעשו חבירינו", ואשתכח דיהיב להו יותר צריך ליתן לאלו כמו לחבריהם (ב"י בשם תלמידי רשב"א).

בעל הבית שהטעה פועלים ואמר להם: "עשו עמי בארבעה כמו ששאר פועלים נשכרים", ונמצאו שנשכרים ביותר או שהפועלים הטעו בעל הבית בכי האי גוונא הוי כאילו לא שכרו זה את זה כלל ונותן להם בפחות שבפועלים (רבנו ירוחם נכ"ט ח"א בשם רשב"א).[20]

הרמ"א פותח את הסעיף בדברי תלמידי הרשב"א. תלמידי הרשב"א דנו בבעל הבית שאמר לפועלים עשו עמי מלאכה בארבעה כמו שעשו חבריכם, והפועלים אמרו: כמו שעשו חברינו, ונמצא שחבריהם קיבלו יותר מארבעה. תלמידי הרשב"א פסקו שבעל הבית צריך לשלם להם את הסכום הגבוה שאותו שילם לחבריהם. לעומת זאת בסופה של ההלכה דנים במקרה שהתנו על תשלום של סכום מסוים כמו שנשכרים שאר פועלים ונמצא שהתשלום המקובל שונה מזה שהוסכם. במקרה זה הפועלים מקבלים כפחות שבשכירים.

מתחילת דברי הרמ"א נראה כאילו הוא פוסק שהטעיה תוך מסירת נתונים כוזבים מבטלת את ההסכם ויש לקיים אותו על פי הנתונים האמיתיים. נראה לאור זאת שלא צריך לקיים עסקה שמקורה בהטעיה. גם העובדה שבעל הבית מוחזק בממון, אין בה כדי לפוטרו מן התשלום על פי הנתונים הנכונים.

לעומת זאת בסוף דברי הרמ"א נראה שהעיקרון המרכזי הוא המוחזקות בממון. בעל הבית המוחזק בממון אינו חייב לשלם את הסכום הגבוה, בין אם הוא המטעה ובין אם הוא המוטעה. מה עומד ביסוד ההבחנה בין שני המקרים?

6. שיטת הט"ז לישוב הקושי בדברי הרמ"א והקשיים על שיטתו

כמה מן הפוסקים מסבירים שההבדל בין שני המקרים נעוץ בעובדה שבמקרה הראשון חזרו הפועלים ואמרו: "כפי שנשכרו חברינו", ומכאן שגמרו בדעתם על הסכום אותו קיבלו חבריהם. וכך כותב הט"ז:

שהפועלים עצמן שאלו בפירוש בשעת קציצה כמה אתה נותן לשאר פועלים משמע שעל זה דוקא סמכו וכן הוא בהטעו פועלים את בעל הבית… דבעינן גלוי מילתא שסמך עצמו על שכירות אחרים דדוקא אז תלוי בשכירתם.[21]

על פי הסבר זה השאלה איננה האם הטעיה מבטלת את העסקה, אלא השאלה המרכזית היא מה נקבע בהסכם. בשלב קבלת הסכם השכר נזכרו שני סכומים שונים. האחד, הסכום הנקוב. השני, סכום מותנה, הסכום שאותו קבלו חבריהם. מכיוון שהמשא ומתן הסתיים בדברי הפועלים שמעוניינים בסכום שקיבלו חבריהם, זהו הסכום אותו יש לשלם.

אך הסבר זה מעורר כמה קשיים:

ראשית, ישנו קושי עקרוני בפסיקה זו. הרשב"א קבע עיקרון בסיסי שעל פיו לא ניתן להוציא מבעל הבית סכום גדול יותר מן הסכום שהוא הסכים לשלמו. אך על פי פסיקת הרמ"א עליו לשלם יותר כיוון שהפועלים ביקשו להשתכר כמו חבריהם וזאת למרות שבעל הבית לא הביע את הסכמתו לכך. האם הרמ"א חולק על העיקרון שקבע הרשב"א? קושי זה הועלה על ידי הש"ך, שנאלץ לשנות את הגרסה כדי ליישב את דברי הרמ"א.[22]

שנית, במקרה דומה שבו נאמרו סכומים שונים, סכום נקוב וסכום מותנה בשלב המשא ומתן, נפסק אחרת בשולחן ערוך:

אמר לו בעל הבית בארבעה והלך השליח ואמר להם בשלשה ואמרו לו כמו שאמר בעל הבית, אף על פי שמלאכתן שוה ארבעה אין להם אלא שלשה שהרי שמעו שלשה וקבלו עליהם.[23]

מכאן שעל פי השולחן ערוך, גם אם חתמו הפועלים את המשא ומתן בהסכמתם להשתכר כמו שאמר בעל הבית, הם מקבלים את הסכום הנקוב הזול שהוצע להם על ידי השליח. מדוע אם כן במקרה שבפנינו מכיוון שאמרו "כמו שעשו חברינו", הם מקבלים את הסכום היקר שקבלו חבריהם ולא את הסכום שנקבע?[24]

שלישית, אילו ההבדל בין המקרים היה בתוספת דברי הפועלים בלבד, ראוי היה לנסח הלכה קצרה בסוף הדברים ולומר כך: "במה דברים אמורים בסתם. אך אם חזרו הפועלים ואמרו כפי שנשכרים שאר פועלים, משלם להם כפי שנשכרים שאר פועלים". מאריכות דברי הרמ"א ומניסוח דבריו נראה שגם לדברי בעל הבית יש משמעות ולא רק לחזרת הפועלים על דבריו.

7. פירוש נוסף לסתירה ברמ"א

מדברי הרמ"א נראה שהגורם לפער בין שני המקרים, אינו דווקא בחתימת הפועלים במילים – "כמו שעשו חברינו". שהרי הרמ"א מציג גם את דברי בעל הבית באופן שונה. בתחילת ההלכה נאמר שבעל הבית אמר להם: "כמו שעשו חבריכם", ואילו בסופה מובא אחרת בדברי בעל הבית: "כמו ששאר פועלים נשכרים". נראה אם כן שיש משמעות גם לניסוח דברי בעל הבית ולא רק לחתימת הפועלים: "כמו שעשו חברינו".

במקרים שבהם נחלקים שני הצדדים ואינם מגיעים לידי הסכמה, ובכל זאת לאחר מכן מבצעים את העסקה אף שלא יושבה המחלוקת, נפסק:

המבקש לקנות מחבירו מיקח. מוכר אומר: במאתים אני מוכר לך, והלוקח אומר: איני לוקח אלא במנה (=מאה) והלך זה לביתו וזה לביתו. ואחר כך נתקבצו ומשך זה החפץ סתם אם המוכר הוא שתבע הלוקח ונתן לו החפץ – אינו נותן אלא מנה, ואם הלוקח הוא שבא ומשך החפץ סתם חייב ליתן ק"ק (=מאתים).[25]

המקרה שבפנינו עוסק במציאות דומה. בעל הבית והפועלים חלוקים ביניהם בסכום שישולם להם, ולא הגיעו להסכמה. לבסוף הם קיימו את העסקה – הפועלים עשו את מלאכתם. אם כן מן הראוי היה לפרט באותו האופן שהדבר תלוי בשאלת השתלשלות הדברים לאחר שהם נחלקו ביניהם על גובה השכר שישולם.

לאור זאת נראה שיש מרכיב נוסף בדברי הרשב"א שיש בו כדי לקבוע את הסכום שחייב בעל הבית לשלם לפועליו. יש להבחין בין טעות בכדאיות העסקה והיא ניתנת לבדיקה בשוק, לבין טעות בכדאיות העסקה שלא ניתן לבררה. טעות בכדאיות העסקה אינה מבטלת את המיקח, אלא אם כן הצד המוטעה נאלץ לסמוך על המטעה מאחר שלא ניתן לעמוד על כדאיות העסקה באופן אחר.

תלמידי הרשב"א עוסקים במקרה שבעל הבית התנה עם פועליו שישלם להם כפי ששילם לחבריהם. הסכום ששילם לפועלים הוא נתון שלא תמיד אפשר לבררו (יתכן שהפועלים אינם כאן, יתכן שאינם רוצים לפרט כמה השתכרו, או שיגידו סכום שאינו נכון וכדומה).

במקרה זה לא יכלו הפועלים לבחון את הנתונים בעצמם, והסכמתם נובעת מכך שהם מאמינים לבעל הבית שזהו הסכום ששולם. אילו ידעו הפועלים שבעל הבית הטעה אותם, הם לא היו מסכימים לעסקה, ועל כן בעל הבית צריך לשלם להם את השכר הגבוה המובטח.

לעומת זאת בסופה של ההלכה בעל הבית התנה תנאי שניתן לבירור. התנאי היה שישלם להם שכר כמו ששאר הפועלים נשכרים. נתון זה ניתן לבררו. נתון זה נוגע לכדאיות העסקה. על כן גם אם הפועלים סמכו עליו, הם אינם יכולים להשתמש בכך כטיעון להטעיה שיש בה כדי לבטל את העסקה. משהחליטו הפועלים לא לבדוק בעצמם את השכר המקובל, גילו בדעתם שהם מוכנים לסכום שהוצע.

על פי הבחנה זו, יבואר מדוע שונה דינו של אדם המטעה את חברו ואינו משתף אותו במידע המצוי אצלו, ממקרה השליח שהובא לעיל. כאשר שליח שוכר פועלים ואומר להם ששכרם יהיה שלושה, והם אומרים: "כמו שאמר בעל הבית", הרי שאז יד הפועלים על התחתונה. כיוון שהשליח לא הטעה אותם אלא הציע להם סכום שהם הסכימו לקבלו. על כן בעל הבית לא חייב לשלם יותר מכפי שהציע השליח, למרות שהוא אמר לשליח להציע סכום גבוה יותר. ואם כן אין בתוספת דבריהם: "כמו שאמר בעל הבית", כדי לחייב אותו לשלם שכר גבוה.

ג. הטעיה בכדאיות עסקה במקרים נוספים

1. הרחבת כלל זה לתחומים נוספים

מדברי נתיבות המשפט נראה שהעקרונות המופיעים בהטעיית פועלים ובעל הבית, תקפים בכל ההטעיות. הנתיבות מקשה על דברי הרמ"א:

דאטו במיקח כהאי גוונא אם ימכור דבר ששוה ד' בה', ויאמר לו שהוא שוה כך או שהשער כך או שכולם מוכרין כך, לא יתחייב לשלם רק כפי השיווי? ולא אישתמיט שום פוסק לכתוב כן, מסתמא רוב אונאות כך הן, שאומר לו שכך שיווי או כך השער.[26]

הנתיבות מניח שלפי הרמ"א יש לנהוג כן בכל מיקח וממכר ולאו דווקא אצל פועלים, ועל כן הוא מקשה מדוע הדבר לא הוזכר על ידי אף אחד מהפוסקים.[27]

עקב זאת נבחן את גבולות ההטעיה במיקח ובממכר. בידוע, שדרכם של מוכר וקונה להשתמש בדרכים שונות כדי לשכנע את הצד השני בכדאיות העסקה. דבר מקובל הוא שכאשר קונה ומוכר פותחים במשא ומתן, דרכו של המוכר לייפות את המיקח ואילו הקונה דרכו לטעון שהמיקח אינו כל כך יפה. האינטרסים של שני הצדדים מנוגדים, ועליהם להתייחס בחשדנות לנתונים המוצגים על ידי הצד השני.

הטעיה זו איננה עילה לביטול המיקח, כיוון שהקונה יכול היה לשער שהעסקה איננה כדאית כפי שהיא מוצגת על ידי המוכר. הטעיה זו מוצאת ביטוי בתלמוד הבבלי שם נאמר: "דסלקא דעתך אמינא משום דכתיב: רע רע יאמר הקונה".[28] ובתוספות הדברים אמורים גם לצד השני: "דטוב טוב יאמר המוכר".[29]

וכדברי המאירי שהובאו לעיל: "שזה אינו אלא כדבר גזום כלומר אין הפועלים נשכרים אלא בכך או שהם נשכרים בכך וכך והוא כעין זרוזין".[30] נוהג זה נמצא בגבולות ההטעיה שאינה מבטלת את העסקה, כיוון ששני הצדדים גמרו בדעתם להיכנס לעסקה מתוך נטילת הסיכון בכדאיותה ותוך 'התעלמות' מדברי ה'עידוד' של הצד השני.

אמנם יש לסייג אופן התנהלות זה רק למקרים בהם הנתונים הרלוונטיים לבחינת כדאיות העסקה נמצאים בידי שני הצדדים, או ששני הצדדים יכולים לקבל את הנתונים. אך אם הנתונים נגישים לצד אחד בלבד, והצד השני לא מודע אליהם אין לו להטעות ואם בחר לעשות כן, התוצאה תהיה חובת תשלום מלא על פי השכר הראוי.[31]

קודם שנמשיך נדגיש כי הסתרת מידע שניתן לבירור על ידי שני הצדדים, אף שאינה מבטלת את העסקה, הינה פסולה כפי שפסקו הרמב"ם,[32] ובעקבותיו השולחן ערוך[33] בדיני אונאת דברים: "היה יודע שיש בממכרו מום, יודיע לקונה". בספר החינוך מובא שגם במקרים שבהם אין דין אונאה, כגון בקרקעות, התנהלות שלא ביושר נחשבת אונאת דברים.[34] הדיון אינו עוסק בשאלה זו, אלא רק האם יש בכך כדי לבטל את העסקה.[35]

נבחן את גישת הפוסקים בהטעיות מעין אלו. כמובן שלכל מקרה יש מאפיינים שונים ופרטים שונים, אך נראה שניתן להצביע על מגמה עקרונית.

2. הטעיה בכדאיות עסקה – כשהקונה יכול היה לברר

הט"ז עוסק במקרה שבו המוכר הטעה את הקונה לחשוב שהקנייה כדאית, והוא פוסק:

ומעשים בכל יום שאדם מוכר לחבירו חפץ ואומר כך נתנו לי סך זה ולא רציתי למכור בזה הסך, ואחר כך נתברר שלא היה שום קונה בסך קיצבה שזכר הוא כי בשביל זה יבטל המיקח?..[36]

זהו ניהול משא ומתן בחוסר תום לב, אך אין בו כדי לבטל את העסקה, כיוון שהמוכר מספק נתונים על שווי השוק, והקונה יכול לברר זאת בכוחות עצמו.

מהר"י צהלון דן במקרה שראובן מסר נתונים כוזבים לשמעון ובכך שכנע אותו להיכנס לעסקה, שגרמה הפסדים לשמעון. פסיקתו היא:

ודרך הסוחרים לאייר (=להגזים) בדבריהם כדי להפיק רצונם, והדעת נותן שראובן אינו חפץ בהפסד כי אם בתועלתו ותועלת שמעון.[37]

מהר"י צהלון קובע אפוא שדרך הסוחרים להגזים, וחובת הבדיקה מוטלת על שני הצדדים. הם אינם מוכרחים להתבסס על הנתונים המסופקים להם על ידי הצד השני לעסקה, ואם עשו כן, אינם יכולים לתבוע דבר.[38]

גם הרב יאיר בכרך פוסק באופן דומה במקרה של הטעיה:

לוי שבא לשמעון ואמר לו: "ביתך הפנוי בלי דיורים מכור אותו לי". ואמר לו: "אם תיתן לי מחירה ת"ק (=500) ר"ט אתננה לך". ואמר לוי: "אתן לך שי"ן' (=300). השיב לו שמעון: "כבר רוצה נפתלי ליתן לי ש"ן (=350) …ויהי העם כמתלוננים שקנה בית ביוקר מאד. שאל לוי לנפתלי אם אמת הוא שביקש ליתן ש"ן (=350) ר"ט בעד הבית והשיב להד"ם ואם ביקש ליתנה לי בעד שי"ן (=300) לא חפצתי לקחתה…[39]

רבי יאיר בכרך השיב על כך ששמעון פטור, אם כי נהג באופן לא ישר:

נראה לי שמעון פטור מדין אדם אע"פ שהתל שמעון בו בערמתו שהתפאר שנפתלי ביקש ליתן לו ש"ן… וסמך על הימנותיה… שכך דרך התגרים…

שמעון אמנם הטעה את לוי, ואולם אם הקונה רוצה שהעסקה תהיה משתלמת, עליו לבדוק בעצמו את ערך הממכר.

בדומה לכך פסק הרב שלמה זלמן אוירבך, במקרה שבו המוכר "איים" על הלוקח שהשער יתייקר. הוא פסק שאין בכך כדי לבטל את המיקח. הנתון של שוויו העתידי של המיקח אינו מצוי בידיו של המוכר בלבד ואינו נתון להערכתו הבלעדית, ובאותו אופן יכול היה הקונה להעריך אחרת ולהימנע מן העסקה –

אלא שכך דרך התגרים לאיים על הלוקחים שאח"כ יתייקר השער, וכיון שכן נמצא שהריווח של הלוקחים יהיה רק במקרה שיתיקר השער, ולעומת זה מקבלים עליהם הלוקחים פסידא דזולא.[40]

הרב ענתבי, פוסק במקרה שראובן קנה משמעון, ולאחר מכן התברר ששווי הזהוב עלה וראובן ידע מכך והוא רימהו, שאין מקום לחייב את ראובן. הוא לא הטעה את שמעון הטעיה שאיננה ניתנת לבירור.[41] אמנם נתון זה היה במקרה ידוע לראובן, אך הוא לא היחיד שידע עליו.

ממקורות אלו עולה שגישת הפוסקים היא שיש להטיל על הקונה את החובה לבחון את דברי המוכר ולהחליט האם העסקה כדאית או שאיננה כדאית. מקרים אלו הם מקרים שבהם אין לאחד הצדדים ידע בלעדי ושניהם יכולים לבחון את הדברים באופן עצמאי ושוויוני.

3. הטעיה בכדאיות העסקה – כשלא היה ניתן לברר

גישת ההלכה שונה במקרים של הטעיה מכוונת, כאשר ידוע שהקונה הסכים למכר בתנאים מסוימים, והוא לא היה יכול לבודקם בעצמו. במקרה זה, שני הצדדים יודעים שהקונה סמך על המוכר, וממילא חובת המוכר לספק את הנתונים המדויקים.

כבר בתלמוד הבבלי מופיעה סוגיה העוסקת באדם שסמך על אחר, וניזוק מכך שהסתמך על חוות דעתו – סוגיית המראה דינר לשולחני. בהלכה מובא שאדם שהראה דינר לשולחני והשולחני אמר שהדינר טוב, והתברר שטעה, על השולחני לפצות את השואל במקרים מסוימים.[42] כמה מהפוסקים הכריעו שחיובו חל רק כאשר השואל אמר לשולחני שהוא סומך עליו.[43] במקרה זה השולחני חייב לנהוג במשנה זהירות קודם שקובע את טיב המטבע.

ונראה, שאם הדברים נכונים בשולחני הגורם לנזק עקיף, על אחת כמה וכמה נכונים הדברים במקרה דידן שבו הקונה סומך על דברי המוכר וחובה על המוכר לספק את המידע.[44] כך למשל, נשאל מהרשד"ם שאלה דומה:

ראובן היה לו מגאזין מצמר שעשה בזמן הגיזה והיה מבקש למוכרה, ופגע בו שמעון ואמר לו: "אתה רוצה למכור צמרך? אני אקנה אותה, הנה יש לי בגד, תאמר אתה כמו יהודי בכמה קנית זה הצמר ואני מקבלה עלי בכך כי אני מאמינך"… אח"כ נודע לשמעון שראובן אינה לו ושקר במה שאמר שקנה הצמר ג' לבנים וחצי הגזה, שאינו כן אלא בג' לבנים ותבע שמעון מראובן שיחזור לו החצי לבן…[45]

מהרשד"ם השיב על כך:

תשובה דבר זה אין צריך לפנים וברור הוא יותר מביעתא בכותחא שהדין עם שמעון, וראובן עבר על "לא תונו" והעלה חרס בידו כי פתו אשר אכל צריך שיקיאנו והשיב את הגזלה אשר גזל ושב ורפא לו… ודין זה מבורר בגמרא גם בפוסקים בגמרא פרק הזהב: "תנו רבנן: הנושא והנותן באמונה הרי זה לא יחשב את הרע באמנה ואת היפה בשוה"… וקל וחומר כשדבר אחד קנה בדינר ואמר שקנה בדינר ורביע דהוי אונאה.

לדעת מהרשד"ם, יש לבטל את המיקח במקרה זה. מקרה זה שונה באופן מהותי מן המקרים שצוינו עד כה, כיוון שבמקרה זה הקונה אומר במפורש שהוא מבקש לדעת בכמה המוכר קנה. הוא אינו מבקש לדעת מה שווי השוק, כיוון שהוא יכול לבדוק זאת בעצמו. שאלתו היא שאלה מוגדרת: מהו סכום הקניה? לפיכך אסור למוכר להטעותו בנתון זה.

באופן דומה פסק הרב יהושע העשיל באב"ד, שנשאל בדינו של סוחר שמכר דגים מלוחים ובעת המכירה אמר הקונה שהוא רוצה להוזיל בזהוב אחד יותר מכפי שנמכר לאחרים. המוכר טען שהוא מוכר לאחרים בחמישה עשר, ומוכן למכור לו בארבעה עשר. לאחר מכן התברר שמכר לכולם בארבעה עשר. הרב יהושע השיב שהדין עם הקונה והמכר בטל.

גם במקרה זה הנתון שהמוכר נשאל עליו אינו שווי השוק, אלא המחיר בו הוא מכר לאחרים. סכום זה ידוע רק למוכר. אם הקונה התנה את העסקה בכך, המוכר חייב לומר בכמה מכר לאחרים. גם במקרה זה ההטעיה גומרת לביטול המיקח.[46]

נראה שהטעיה מסוג זה הינה הטעיה, אפילו כשהיא נעשית באופן פסיבי, כגון על ידי הסתרת מידע. בתלמוד הבבלי נאמר:

השוכר את הפועל לעשות בנטע רבעי שלו הרי אלו לא יאכלו, ואם לא הודיען מעשר ומאכילן.[47]

מכיוון שבעל הבית לא סיפר לפועלים שלא יוכלו לאכול מפירות השדה שבה הם עובדים, עליו להאכילם. זוהי טעות מהותית שכן יש בה את שני המרכיבים: ראשית, רק בעל הבית יכול לדעת מה גילם של גידולי שדהו, ומידע זה אינו גלוי לפועלים, ושנית, אילו הודיעם, אולי לא היו נשכרים.

4. מסקנות הלכתיות לגבי הפסיקה המודרנית

לעומת העולה עד כה, בפסיקה המודרנית בבתי הדין אנו מוצאים גישה שונה. הרב ווייס טוען שכאשר אדם הוטעה לחשוב ששווי המיקח נמוך ועל כן הסכים למכירה, יכול לבטל את המיקח כאשר נודעה לו טעותו:

מפורש במהרי"ק שאם הוטעה המוכר על ידי הקונה בשוויות הממכר והסכים למכור לו במחיר מועט, ההסכמה היתה בטעות ובטלה. ורגלים לדבר שההסכמה היתה בטעות, שהרי אין דרך למחול מאתים במנה.[48]

כלל זה מנוגד לעולה מדברינו. אך כמדומה שניתן להבחין בין הפסיקה של המהרי"ק עליה הסתמך הרב ווייס לבין המקרה שבנוגע אליו הסיק הרב וויס את מסקנתו.

המהרי"ק[49] בחידושיו דן באחים שחלקו בירושה, ואחד מן האחים ויתר על חלקו, מכיוון שהאחים אמרו לו שנותרו נכסים מועטים בלבד. והוא אכן פוסק שהמחילה בטלה, וזאת על סמך ההלכה שמחילה בטעות בטלה. הרב ווייס מסיק מכאן שהמיקח בטל אף במקרה שנשאל עליו.

אך לענ"ד אין בדברי המהרי"ק כדי להוכיח את הדין במקרה של מיקח וממכר. המהרי"ק עסק בסוגיית מחילה, ובמחילה נקבע שמחילה בטעות איננה מחילה.[50] כאשר אדם מוחל מחילה מפורשת, איננו יודעים האם הוא מוכן ליטול על עצמו סיכונים ואולי אינו מוכן למחול על סכום גבוה מכפי שידוע לו, ולכן יתכן שהמחילה היא מחילה בטעות. לעומת זאת במיקח וממכר הקונה והמוכר נוטלים על עצמם סיכונים, וכל עוד הם אינם חורגים מן הסכום שנקבע – שתות, אין בכך כדי לבטל את המיקח.

הרב ווייס מתבסס בדבריו גם על דברי שבט הלוי[51] אשר מתבסס על דברי הלבוש: הלבוש[52] עסק באדם שקנה בדיל, ומצא בתוכו כסף. הוא פסק שזהו מיקח טעות. אך אם קנה מספסר זכה, כיוון שהספסר מעולם לא זכה בכך שהרי לא ידע על הכסף הטמון בתוך הבדיל.

נתיבות המשפט[53] מפרש שהדברים אמורים דווקא במקרה מעין זה שבו הדבר לא עתיד להתגלות. אך אם מצא כסף כרוך במטלית, מכיוון שזה עתיד להתגלות, הסרסור זכה. על פי דבריו טוען שבט הלוי[54] שאדם שקנה ספר ומצא בתוכו "חתימה של גדול קדום ומפורסם", מכיוון שזה עתיד להתגלות, המוכר ידע מכך וזכה בכך. על פי דברי הלבוש מסיק הרב ווייס, שגם כאשר מחיר הדירה יכול לעלות מסיבות רבות שהקונה יודע עליהן והמוכר אינו יודע עליהן, זהו מיקח טעות.

אך דומה שיש לחלק גם בין המקרה של הלבוש ושבט הלוי, לבין פסיקתו של הרב וייס. בשני המקרים שעסקו בהם הלבוש ושבט הלוי, הן במקרה של כסף המצופה בדיל, והן במקרה של ספר עם חתימה יקרת הערך, הטעות איננה בשווי השוק של המיקח. הטעות היא במהות המיקח – הכרת המיקח על כל מרכיביו. לא היה ידוע שהבדיל אינו בדיל אלא בדיל שבתוכו כסף. לא היה ידוע שהספר אינו ספר רגיל אלא ספר עתיק. על כן זהו מיקח טעות כיוון שאין זו טעות בכדאיות העסקה אלא טעות במהות העסקה.

לעומת זאת במקרה שבו דן הרב ווייס, מהות הנכס – הדירה על כל תכולתה, ידועים הן למוכר והן לקונה. שווייה האפשרי בעקבות תנודות השוק, תזוזות מקומיות של חנויות וכדומה, הוא פרט הנוגע לכדאיות העסקה, וטעות בכדאיות העסקה איננה מבטלת את העסקה.

ד. מסקנה

נמצא כי לדעת רבים מהפוסקים ההלכה מטילה את אחריות הבדיקה על שני הצדדים, ואין אחד מהם יכול להטיל את האשמה על הצד השני בטענה שהוטעה על אף שהוטעה במתכוון. אמנם במקרה שבו אין אפשרות לקבל את המידע מבלי להסתמך על הצד השני המטעה יישא באחריות ויפצה את המוטעה. ויש מי שסובר שגם במקרה בו יכול היה המוטעה לבדוק בעצמו את העובדות שהוצגו בפניו – העסקה בטלה.