איסור השתתפות בפירמידה ושר"ש (שיווק רב שכבתי) והשלכותיה הממוניות

הרב שמואל פולצ'ק והרב אריה וולהנדלר

כֵּן אִישׁ רִמָּה אֶת רֵעֵהוּ וְאָמַר הֲלא מְשַׂחֵק אָנִי
(משלי כו, יט)

א. פתח דבר*

בשנים האחרונות קמו חברות רבות המנסות לגייס משווקים לשם שיווק רב שכבתי (להלן, שר"ש). אנשים רבים, ובהם שומרי מצוות, סבורים בטעות שמדובר בפעילות עסקית רצויה, מועילה וכשרה, ונופלים ברשת השר"ש. בחלקו הראשון של המאמר נדון במציאות העובדתית של משחק הפירמידה ושר"ש, ביחס ביניהם ובתרמיות הקשורות בהם. בחלקו השני של המאמר נדון בצדדים ההלכתיים הקשורים בהם, הן בצדדים האיסוריים והן בצדדים הממוניים.

ב. תיאור המציאות

1. תיאור משחק פירמידה[1]

עיקרו של משחק פירמידה היא תגמול כספי עבור צירוף משתתפים חדשים. יוזם המשחק מגייס משתתפים, ואלה מגייסים משתתפים חדשים וכך הלאה. התוצאה היא מעין פירמידה בראשה עומד יוזם המשחק, ומתחתיו פירמידה שהולכת ומתרחבת ככל שמספר המצטרפים גדל.

לכל משתתף במשחק מובטח כי בעבור תשלום חד-פעמי (דמי הצטרפות למשחק) יוכנס למשחק ויוכל לצרף אנשים נוספים תמורת תשלום, שיחולק בין המשתתפים הנמצאים "מעליו" בפירמידה, ובסופו של דבר יוכל לגרוף רווחים נאים מתשלומי האנשים הנמצאים "מתחתיו". חשוב להדגיש, שהתמורה היחידה שמקבל המצטרף עבור דמי ההצטרפות, היא הזכות לצרף מצטרפים חדשים.

הכשל הבסיסי במשחק הפירמידה הוא שהכסף לו מצפים העומדים בראש הפירמידה יכול להגיע מהמצטרפים החדשים בלבד, ולא נכנס כסף נוסף.[2] לפיכך, כאשר המצטרפים אינם מצליחים לצרף משתתפים אחרים, אין הם מקבלים רווחים בתמורה לדמי ההצטרפות ששילמו, ומשחק הפירמידה מסתיים. ניתוח מתמטי מראה שתוך מספר שלבים יגיע השוק לרוויה, בשל קצב הגידול המהיר של המשתתפים. כלומר ששיכבת המשתתפים שלא תוכל למצוא מצטרפים חדשים תיווצר תוך זמן קצר.

התרשים הבא[3] מראה מדוע מודל השוק שמציעה הפירמידה אינו אפשרי לקיום, עקב רוויה של השוק:

בתרשים מודגם שאם בכל שכבה מצרף כל שחקן חמישה משתתפים חדשים, הרי שבשכבה ה‑11 מספר המשתתפים יהיה גדול ממספר אזרחי ארה"ב,[4] ובשכבה ה‑13 מספר המשתתפים יהיה גדול מאוכלוסיית כדור הארץ!

האנשים הנמצאים בשכבה שבה תיעצר הפירמידה יפסידו תמיד את כספם. מספר האנשים הנמצאים בשורה התחתונה של הפירמידה גדול תמיד מסכום של כל האנשים בקומות מעליהם. לפיכך כאשר הפירמידה קורסת רוב המשתתפים יפסידו את כספם. שאר המשתתפים יחזירו את השקעתם, או ירוויחו מעט ורק העומדים בראש הפירמידה ירוויחו סכום גדול.

2. תיאור שר"ש[5]

אִישׁ חָמָס יְפַתֶּה רֵעֵהוּ וְהוֹלִיכוֹ בְּדֶרֶךְ לא טוֹב (משלי טז, כט)

יפתה רעהו – לאחוז גם הוא בדרכי חמס ומוליכו בדרך לא טוב למצוא חבר לעצמו (מצודת דוד)

שר"ש (שיווק רב שכבתי או שיווק רשתי, באנגלית: MLM – Multi Level Marketing) הוא שיטת שיווק שבה סוכן מכירות מקבל תגמול כספי לא רק עבור מוצר שהוא מוכר אלא אף על גיוס סוכני מכירות נוספים. סוכן המכירות מוגדר כעובד עצמאי ואין בינו ובין חברת השיווק יחסי עובד-מעביד. הרעיון של שיטת מכירות זו מבוסס בעיקר על התנסות ישירה של הסוכן ממוצרי החברה והמלצות למכּרים. לקוח מרוצה ימליץ לחבריו על המוצר ויקבל עמלה על קנייתם.

ניתן להבחין בין שני סוגים של שר"ש: הראשון שר"ש דמוי פירמידה, והשני שר"ש לגיטימי.[6] בשר"ש לגיטימי המצטרפים משלמים עבור זיכיון למכירת המוצרים, ורווחיהם נובעים ממכירות המוצרים.

לעומת זאת, בשר"ש דמוי פירמידה, מתוגמל סוכן המכירות בעיקר על גיוס סוכני מכירות המשלמים דמי הצטרפות ולא על מכירת המוצר לקונים (שאינם הופכים בעצמם לסוכנים). לפיכך, אף על פי שישנו מוצר סביבו הוקמה הפירמידה, הרי שהרווחים של המצטרפים יבואו באופן כמעט בלעדי מצירוף סוכני מכירות חדשים ולא ממכירת המוצר.

כדי לגייס את הסוכנים מציגים לפניהם את האפשרות להרוויח סכומים גבוהים על ידי גיוס סוכני מכירות, שיידרשו גם הם לשלם דמי הצטרפות. דא עקא, כאשר יגיע השוק לרוויה[7] יתקשו סוכני המכירות לגייס סוכנים חדשים, והם יפסידו את השקעתם.

על פי הבחנה זו ניתן לנסח "כלל אצבע" להבחנה בין שר"ש לגיטימי לשר"ש דמוי פירמידה: אם אי אפשר להרוויח ממכירת המוצר ללא צורך בגיוס סוכני מכירות – מדובר בשר"ש דמוי פירמידה שאינו לגיטימי.

אחת הדרכים להסוות שר"ש דמוי פירמידה היא בהצגת הדברים כאילו מדובר אך ורק במכירת המוצר. במקרה כזה, ישנם שני קריטריונים על פיהם ניתן לקבוע שמדובר בשר"ש דמוי פירמידה: האחד, מחירו של המוצר גבוה במידה כזו שלא כדאי לרכוש אותו מבלי להפוך לסוכן מכירות. השני, דמי ההצטרפות כסוכן מכירות – גבוהים.

בשר"ש דמוי פירמידה, מתקיים אותו הכשל הקיים במשחק פירמידה. קצב הגידול מהיר ובתוך זמן קצר השוק הופך לרווי וכמעט בלתי אפשרי למצוא סוכני מכירות נוספים. אולם, בניגוד למשחק פירמידה, בשר"ש רבים טועים לחשוב שמדובר בהזדמנות עסקית ממשית וסבירה.

ג. תרמיות אופייניות לשר"ש דמוי פירמידה

הַשְּׂמֵחִים לַעֲשׂוֹת רָע יָגִילוּ בְּתַהְפֻּכוֹת רָע (משלי ב, יד)

…מדברים מרמה ודבריהם נראים טובים ובאמת היא עצה רעה, והם שמחים כאשר יתהפכו הטוב שדברו לרע וזהו יגילו בתהפוכות רע… (ביאור הגר"א שם)

ההונאה שבשר"ש מוסתרת בשתי רמות:

1. הסתרת הסיכוי להפסיד

הסתרת הכשל המתמטי – בדרך כלל חברות שר"ש מציגות בפני המגויס החדש טבלה שמציגה את הכנסתו הצפויה, אם יגייס למשל חמישה סוכנים חדשים בחודש.[8] סוכנים אלו יגייסו סוכנים נוספים באותו הקצב ויגדילו את הכנסתו שתצמח בטור הנדסי, באופן הבא:

הטבלה המוצגת מגיעה רק עד החודש החמישי (דור חמישי), ולא במקרה. לו הייתה הטבלה ממשיכה לחודש העשירי (הדור העשירי) מספר הסוכנים, היה 9,765,625 שהוא גדול ממספר תושבי מדינת ישראל.[9]

המידע החלקי מדגיש את היכולת הגבוהה להשתכר ומסווה את הכשל המתמטי העומד ביסוד השיטה. אולם החישוב מראה למשל שחלק ניכר מהמצטרפים בחודש (דור) התשיעי (1,953,125) היו מפסידים את כספם באופן ודאי. ועוד לפני כן מסתבר שהשוק יהיה רווי בסוכני מכירות ויהיה בלתי אפשרי לגייס סוכנים נוספים.

כך, בעוד אנשים מתפתים להשקיע בעסק משתלם, בהבטחה שכספם יניב תשואה ענקית בעזרת סוכנים אחרים העובדים בעבורם (הכנסה פסיבית), כספם מגיע לעומדים מעליהם במעלה הפירמידה, והם, ברוב המקרים, לא יזכו לקבל אף את החזר השקעתם…

"שר"ש זה לא פירמידה" – כאמור, רוב גדול של המצטרפים לחברות שר"ש לא יצליחו להחזיר את השקעתם. זאת, בגלל המבנה של הפירמידה המוכמן בשר"ש. עובדה זו, אינה מוצגת למצטרפים. בדרך כלל טוענת חברת שר"ש שהיא איננה פירמידה. להפך, בכנסים ובמצגות המיועדים לשכנע להצטרף לחברה, מתוארת ההצטרפות כהשקעה בטוחה, כמעט נטולת-סיכונים. המסר המועבר לכל המשתתפים הוא: כל אחד, אשר יהיה מוכן להשקיע עבודה קשה, יוכל להרוויח סכומי כסף ניכרים.[10]

2. ערפול מהות העסק

חברות שר"ש מערפלות את מהותו האמיתית של העסק על ידי שימוש בהטעיות משני סוגים:

שימוש במונחים מטעים – משחק פירמידה עוסק בשכנוע אנשים לשלם כסף על מנת לקבל את הזכות לבקש כסף מאחרים. על פניו זהו עסק משונה מאוד שכל בר-דעת לא ייכנס אליו, מפני שכל אחד מבין שאין תוחלת רצינית בעסק שכזה. אנשי השר"ש מסתירים את מהותו כדי שידמה לעסקים מקובלים ורגילים. כך המצטרף לשר"ש מכונה "משקיע", "בעל עסק עצמאי", "משווק רשמי" או "בעל זיכיון" וכדומה.[11] מה שגורם לו לחשוב בטעות שהוא מצטרף לעסק רגיל ולגיטימי.

הצגת מוצר שסביבו מוקם השר"ש – כחלק מההטעיה, קיימים מוצרים אמיתיים שיש לשווקם וכספים משולמים תמורת זיכיונות או רשיונות וכדומה. התרמית נעוצה בהסתרת העובדה שהרווחים מבוססים על גיוס סוכנים ולא על מכירת המוצר. לפיכך המצטרף מוטעה לחשוב שהוא מצטרף לעסק המוכר מוצרים, ככל עסק לגיטימי, בעוד שלמעשה הוא מצטרף לפירמידה עם מוצר.

מכאן ואילך נסקור את האיסורים ההלכתיים השונים, עליהם עוברים המשתתפים בפירמידה או בשר"ש והפועלים לגיוס מצטרפים חדשים, ואת המשמעויות הממוניות הכרוכות בהשתתפות זו.

ד. איסור השבחת המיקח או הסתרת המומים בו

במצגות שעורכות חברות שר"ש הם מאדירות את העסקה בהצגת הסוכנים שהצטרפו והרוויחו מיליונים. מנגד הם מסבירים את הכישלונות כנובעים ממיעוט כישוריו של המשווק, ולא כתוצאה ישירה של השיטה. כאן עולה השאלה האם מותר למוכר להציג עסקה כטובה יותר מכפי שהיא באמת, תוך העלמה והסתרה של הפגמים?

השולחן ערוך כותב שאסור למוכר לרמות את הקונים ולומר שהמוצר טוב מכפי שהוא באמת:

אסור לרמות בני אדם במיקח וממכר או לגנוב דעתם, כגון אם יש מום במיקחו צריך להודיעו ללוקח. אף אם הוא עובד כוכבים, לא ימכור לו בשר נבילה בחזקת שחוטה.[12]

בהמשך מפרט השולחן ערוך מהי רמאות שאסורה על המוכר, ואילו פעולות אסור לו לעשות כאשר רוצה להשביח את מיקחו בעיני הקונה:

אין מפרכסין לא אדם ולא בהמה ולא כלים, כגון לצבוע זקן עבד העומד למכור כדי שיראה כבחור, ולהשקות הבהמה מי סובין שמנפחין וזוקפין שערותיה כדי שתראה שמינה.[13]

לכאורה הוא הדין בשר"ש – יש איסור להציג עסקה כיותר טובה מכפי שהיא באמת.[14]

אמנם, מותר לייפות את המוצר באופן המקובל, או במקרה שהקונים רגילים לבדוק את המוצר קודם לקנייה, שכן נפסק בשולחן ערוך –

מקום שנהגו לערב בין הגיתות מים, מותר לערב כשיעור שדרכם לערב. במקום שנהגו שכל מי שקונה דבר טועמו תחלה, מותר לערב בו לעולם. אבל אם אין הכל טועמים, לא.[15]

אולם כאשר המוכר משכנע את הלוקח שלא לבדוק את העסקה, בטוענו שהיא עסקה מוצלחת ורווחית, מסתבר שהאיסור עומד בעינו אף שאנשים רגילים לבדוק את כדאיות השקעותיהם, כיוון שהקונה האמין לו ובשל כך נמנע מלבדוק.[16]

ומכאן, שכאשר משווקי שר"ש מכחישים שמדובר בפירמידה, או כאשר הם מצהירים על השקעה בעלת "סיכון נמוך", או "כדאיות גבוהה", בעוד שלמעשה רוב המצטרפים לשר"ש לא יזכו לקבל החזר על השקעתם ללא קשר למאמציהם ועבודתם, הם מטעים במזיד ועוברים על איסור.

הטעיה כזו כשלעצמה אינה גוררת בהכרח את ביטול העסקה.[17] במקרים שהעסקה ניתנת לביטול נדון להלן תחת הכותרת "מיקח טעות".

ה. אונאה במחיר

פֹּעַל אוֹצָרוֹת בִּלְשׁוֹן שָׁקֶר הֶבֶל נִדָּף מְבַקְשֵׁי מָוֶת (משלי פרק כא, ו)

אוצרות המרמה והאונאה הבל נדף הם, כי אחריתם לכליון, ועודם ברשותו צוררים הם לו ומבקשים נפש בעליהם ומסבבים למותו (שערי תשובה לרבינו יונה שער ג, כד)

התורה אוסרת להונות כאמור בפרשת בהר:

וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו.[18]

איסור זה נפסק להלכה בשו"ע.[19]

על פי דיני אונאה, כאשר ישנו פער של שישית בין הסכום ששולם למחיר השוק, הקונה או המוכר יכולים לבקש את ההפרש.[20] לעומת זאת, במקרה של חריגה של יותר משישית ממחיר השוק ניתן לדרוש את ביטול העסקה.[21]

יש לדון בשאלה האם קיים איסור אונאה:

א. ביחס למחיר המוצרים שמשווקות חברות השר"ש.

ב. ביחס לדמי ההצטרפות הנגבים מהמשתתפים עבור זכות שיווק מוצרי החברה.

1. אונאה במחיר המוצר

חברות שר"ש מוכרות מוצר לצרכן או למשווק. כאשר מדובר במכירת מוצר לצרכן, במקרים רבים נמצא שמחירו גבוה בהרבה ממחיר מוצרים מקבילים של חברות מתחרות.

טענת אונאה תתייחס לפער הגדול של שישית או יותר בין מחיר המוצר לבין מחיר השוק.[22] אולם, כיוון שמוצרי חברות שר"ש נמכרים אך ורק בדרך שיווק זו ואינם נמכרים במקום אחר ואין מוצרים מקבילים הזהים להם בתכונותיהם,[23] הרי שניתן לטעון שאין להם מחיר שוק.

אם המשווקים קונים כמות מסחרית של מוצרים, כאשר השוק מגיע לרוויה צפוי שמחיר המוצר ירד. המשווקים אינם מצליחים לגייס משווקים אחרים ומוכרים את המוצרים שלהם במחיר הפסד. אם כן, המוכר את המוצר במחירו הקבוע על ידי החברה, עובר על איסור אונאה כלפי הקונה. אמנם, ניתן לומר שמחיר השוק נקבע על ידי רוב המוכרים הדורשים מחיר מלא ולא על ידי המיעוט שמוכר במחיר מוזל.

אולם ניתן לפטור את המשווקים מטענת אונאה בכלל באמצעות ההלכה של ה"נושא ונותן באמונה". הכוונה לכך שהמוכר מודיע לקונה כמה עלה לו המוצר וכמה הוא מעוניין להרוויח[24] ומכיוון שמצד המוכר הכל גלוי והוא איננו מודע לכך שהוא מרמה את לקוחותיו,[25] אין מקום לטענת אונאה. לפיכך, הוא הדין כאשר המשווק מודיע למצטרף כמה הוא מרוויח מהצטרפותו לא נוכל לטעון לאונאה נגדו.

2. אונאה בדמי ההצטרפות

כאשר אדם מצטרף כמשווק לחברת שר"ש הוא משלם דמי הצטרפות מרובים מתוך ציפייה לרווח כהחזר על השקעתו.[26] בסופו של דבר, כאשר הקונה לא מצליח למצוא משווקים נוספים שיעבדו תחתיו, הוא לא מקבל החזר על השקעתו, ואז מתברר שעלות ההצטרפות הייתה יקרה מדי. הרא"ש מתייחס למקרה דומה:

ומה שטענו המורשים לבטל החכירות, לפי שיש בו אונאה שתות מקח, אומר אני דלא שייכא אונאה אלא בחפץ שדמיו ידועים ונתאנה בשומת החפץ, המוכר או הלוקח. אבל בחכירות אלמעונה של הקהל לא שייכא אונאה, כי האלמעונה משתנית לפי הזמן, פעמים שוחטין בשר ושותין יין בשנה זו יותר מבשנה אחרת, וכן ענין הסחורות וגביית החובות. וכן כותבין בכל שטרי החכירות: לו ולמזלו, משמע, שהתנו בפירוש אם יפסיד, מזלו הקשה גרם, ואין לו לחזור על המוכר בשביל הפסידו, וכן אם הרוויח הרבה, אין למוכר דין ודברים עליו…[27]

הרא"ש דן במי שמבקש לקבל זיכיון בלעדי למכירת בשר ויין ולשם כך הוא משלם סכום קבוע ושאר ההכנסות מהמכירה נשארות בידיו. לדעת הרא"ש אין מקבל הזיכיון יכול לטעון טענת אונאה בשל מכירות נמוכות מהצפוי, אף שסכום חכירת הזיכיון הגבוה התבסס על הערכה שיהיו מכירות גבוהות, כיוון ש"מזלו הקשה גרם" לירידה ברווחים.

הביקוש לסחורה מסוימת משתנה חליפות, לעתים עולה ולעתים יורד, והערכת המכירה מתבססת על אומדנא בלבד ולפיכך אין בה אונאה.[28] מחד ניתן לומר ששר"ש דומה בכך לזיכיון, והקונה לא יוכל לטעון לאונאה על התשלום הגבוה ששולם תמורת הזיכיון להפיץ את המוצר. מאידך ניתן לטעון, שכאשר השוק מגיע לרוויה, וכאמור לעיל כך יקרה בהכרח, יהיה קושי אובייקטיבי בשיווק ולא מחמת מזלו הקשה של הקונה ואז בניגוד לזיכיון, יוכל הקונה לטעון טענת אונאה.

אם אכן תבוטל העסקה בין השכבה בה נעצרה הפירמידה לשכבה שמעליה, הרי שזו תבטל את העסקה עם השכבה שמעליה וכך הלאה עד לביטול כל העסקאות בפירמידה.[29]

ו. מיקח טעות

כאשר נמצא פגם במוצר (מום) שלא היה ידוע לקונה בשעת הקנייה,[30] העסקה מוגדרת כמיקח טעות ודינה להתבטל. במקרה כזה, הקונה מחזיר את המוצר למוכר וזה מחזיר לו את הכסף.[31] כאשר המוכר יודע על הפגם ומסתיר אותו מהקונה הדבר אסור כפי שבואר בפרק לעיל.[32]

יש לדון האם קניית זיכיון מחברת שר"ש ניתנת לביטול בטענת מיקח טעות, בשל הפגם בעסקה, שרוב המצטרפים מפסידים את כספם בעסקה זו. ניתן לשער שרוב האנשים לא היו מוכנים להיכנס לעסקה שכזו, אילו ידעו מראש את מהותה. ועל כן השאלה היא האם מצב כזה נחשב לטעות המבטלת את העסקה.[33]

1. הגדרת המום בשר"ש

הרמב"ם כותב:

כל שהסכימו עליו בני המדינה שהוא מום שמחזיר בו מיקח זה מחזירין, וכל שהסכימו עליו שאינו מום הרי זה אינו מחזיר בו אלא אם פירש, שכל הנושא ונותן סתם על מנהג המדינה הוא סומך.[34]

כיוון ששר"ש נחשב על ידי אנשים רבים כפעילות עסקית לגיטימית לכאורה ניתן לומר שאין זה מום כלל. אולם בניגוד למצב בשר"ש, הלכה זו עוסקת בחיסרון שאנשים יודעים עליו, אך אינו נחשב בעיניהם לחיסרון במיקח ואילו בשר"ש בני המדינה אינם יודעים על הפגם בעסקה, ולכן הלכה זו איננה שייכת לכאן. אילו היו בני המדינה יודעים על הכשל הקיים במודל של שר"ש כפי שהובא לעיל בתיאור המציאות, מסתבר שהיו מסכימים שמדובר בפגם.

2. מום גלוי ומום נסתר

בדין מיקח טעות קיים חילוק בין פגם גלוי ופגם נסתר. בפגם גלוי ההנחה היא שהקונה מחל על זכותו לביטול העסקה כיוון שידע על הפגם ולא מחה. בפגם נסתר, לעומת זאת, שתיקתו של הקונה אינה בגדר מחילה, וכשידע הקונה על הפגם הוא יוכל לדרוש את ביטול העסקה, אפילו לאחר כמה שנים.[35]

לאור זאת יש לבחון האם הפגם בשר"ש הוא בגדר פגם גלוי, משום שכל אחד יכול לעשות את החישוב ולגלות שרוב המצטרפים יפסידו את כספם, ולכן חזקה שהמצטרף מחל על זכותו לביטול ההתקשרות, כמו בהימורים, שם ידוע לכל, שרוב המהמרים מפסידים.

אולם נראה לומר, שהפגם בשר"ש נחשב לנסתר, שכן לא כל אחד יכול לזהות ולהבחין שמדובר בעסקה גרועה. מה עוד, שלכל חברה מחברות השר"ש יש מודל עסקי אחר לפיו היא מתגמלת את המשווקים, ולאדם שאינו בקיא במסחר קשה לפענח את המודל העסקי.

אמנם, גם אם המצטרף אינו יכול לעמוד על מהות השר"ש בכוחות עצמו, עדיין הוא יכול ללמוד על כך באמצעות חבריו, כתבות בעיתונים או באמצעות האינטרנט. לכאורה, כאשר אפשרות כזו קיימת, הפגם נחשב כפגם גלוי שהקונה מחל עליו, כפי שמשמע מדברי הרמב"ם לגבי אדם שגילה שאשתו היא בעלת מום:

היה מרחץ בעיר והיו לו קרובים אינו יכול לומר לא ידעתי מומין אלו ואפילו מומין שבסתר מפני שהוא בודק בקרובותיו וחזקה ששמע ורצה.[36]

כלומר, כאשר החתן יכול לעמוד על מומי אשתו בעזרת קרובות המשפחה שלו שחולקות אתה את המרחץ העירוני, כל מום הוא בגדר מום גלוי שהחתן מחל עליו.

למרות זאת, נראה שהפגם בשר"ש הוא בגדר פגם נסתר, משום שחברות שר"ש פועלות באופן מכוון להסתיר אותו. גם אם הן אינן משקרות למצטרפים, הרי שבעקבות מאמצי ההסתרה (היעילים) שלהם, הפגם יוגדר כפגם נסתר.[37] כך מוכח מהמשך דברי הרמב"ם:

ואם דרכן (=של הנשים) להחבא ולהתנכר אף במרחץ ושתהיה הבת רוחצת בלילה או בבית קטן שבמרחץ לבדה עד שלא תראה ולא תודע, הרי זה טוען אף במומין שבגלוי, שדברים אלו דברים של טעם הם ואינם גזירת הכתוב.[38]

מכאן, שבכל מקום שפועלים באופן יעיל להסתרת הפגם, ניתן להניח שהקונה לא ידע על סיכוייו הנמוכים, ולו היה יודע, לא היה נכנס ומשקיע את כספו.

היוצא מכאן להלכה, שכל המנסה לגייס מצטרפים לחברת שר"ש אל לו להסתיר בפני המצטרף את סיכויי ההצלחה האמיתיים, קרי, שרוב המצטרפים לא יצליחו להחזיר אף את השקעתם. אם יסתיר, יוכל המצטרף לתבוע ממי שגייס אותו לבטל את העסקה ולקבל בחזרה את כספו אפילו לאחר כמה שנים.

3. החזרת מיקח לאחר זמן

לכאורה, המגייס יכול להוסיף ולטעון שאמנם ניתן לבטל את העסקה לאחר שנודע למצטרף על הסיכויים הנמוכים להרוויח משר"ש. אולם הוא אינו יכול לבטל את העסקה לאחר שעבר זמן רב וגילה שאינו מצליח לגייס מצטרפים חדשים, ועוד יכול לטעון שביטול כזה דומה לאדם שקנה סחורה ולאחר שלא הצליח למוכרה הוא מבקש להחזירה למי שמכר לו אותה.[39]

טענת המגייס נדחית מדברי הרמב"ם, אשר פוסק שבמקרה של מיקח טעות יכול הקונה לבטל את העסקה אפילו לאחר זמן רב:

וכן המוכר לחבירו קרקע או עבד או בהמה או שאר מטלטלין ונמצא במקח מום שלא ידע בו הלוקח, מחזירו אפילו לאחר כמה שנים שזה מקח טעות הוא…[40]

ההבדל בין מיקח טעות לסוחר המנסה למכור סחורתו ולא מצליח למוכרה, הוא שבמיקח טעות הבעיה נובעת מהפגם שבמוצר. לעומת זאת במקרה השני חוסר ההצלחה של הסוחר איננו תוצאה של פגם בסחורה, אלא נובע מכשלונו של הסוחר לחזות את הביקוש "ומזלו הקשה גרם".

ז. לפני עיוור לא תיתן מכשול

כאמור לעיל מצטרף שאינו מצליח לצרף אחרים, מפסיד את דמי ההצטרפות שלו. המגייס שצירף אותו ויעץ לו לשלם את דמי ההצטרפות, יעץ לו עצה שאינה טובה. דבר זה נאסר בפסוק: "ולפני עִוֵר לא תתן מכשול".[41] גם אם המגייס לא הפסיד את כספו כיוון שהצליח לגייס אחרים, הרי הוא עצמו עבר על איסור ייעוץ עצה לא טובה, ומי שצירף אותו, הכשיל אותו באיסור זה ועבר אף הוא על אותו איסור.[42]

1. "לפני דלפני"

יש לדון מה קורה כאשר אדם גייס מצטרף, וזה גייס מצטרף נוסף וכך הלאה, ושלושת הראשונים הרוויחו מהעסקה. האם העובדה שבהמשך השרשרת יהיו מפסידים, גורמת לראשון לעבור על "לפני עור לא תתן מכשול"? שהרי, הוא לא הכשיל באופן ישיר אף אחד. בגמרא נאמר: "א'לפני (=עיוור)' מפקדינן, א'לפני' ד'לפני' לא מפקדינן".[43] כלומר, למרות שיש איסור להכשיל אדם אחר, אין איסור על מי שגורם לאחר להכשיל אדם שלישי.

נחלקו ראשונים מה הדין כאשר המכשול הוא ודאי: התוספות[44] כתבו שכאשר המכשול העתידי הוא ודאי האיסור במקומו עומד, לעומת זאת בשו"ת תרומת הדשן[45] התיר. הרמ"א[46] הביא את שתי הדעות וכתב שהמחמיר "תבוא עליו ברכה". הש"ך[47] והב"ח[48] פסקו שיש להחמיר, ולדעת הגר"א[49] זו שיטת כל הפוסקים, ולכן אין זה רק הידור אלא חובה. אם כן, כאשר קיימת הכשלה ודאית יש איסור גם ב"לפני דלפני".[50]

2. לפני עיוור בשוגג

יש לדון האם יש איסור "לפני עיוור" בשוגג. במילים אחרות, האם כאשר כוונת המייעץ לטובה והוא סבור שהוא מייעץ עצה טובה יש בכך איסור בשוגג או שאין איסור בדבר כלל?

יש כמה נפקויות לשאלה זו:

א. כאשר המייעץ חושב שהוא נותן עצה טובה, האם עליו לטרוח ולברר זאת כדי לא להיכשל באיסור בשוגג, או שאין בשוגג שום איסור?

ב. האם יש חובה למנוע מאדם אחר לייעץ עצה שאינה טובה בשוגג, כדי למנוע ממנו לעבור איסור ("אפרושי מאיסורא")?[51]

לכאורה אפשר להוכיח ממדרש ההלכה שכאשר היועץ אינו מתכוון לרעה הוא אינו עובר על איסור:

"ולפני עור לא תתן מכשול" – לפני סומא בדבר…היה נוטל ממך עצה, אל תיתן לו עצה שאינה הוגנת לו …אל תאמר לו מכור את שדך, וקח לך חמור, ואת עוקף עליו ונוטלה ממנו, שמא תאמר עצה טובה אני נותן לו והרי הדבר מסור ללב, שנאמר "ויראת מאלהיך אני ה'."[52]

מדברי המדרש משמע שאם כוונת הלב של היועץ לטובה אין בכך איסור, שהרי אילו הדבר היה תלוי באיכות העצה, לא היה המדרש מתייחס לכוונת הלב. אולם, ניתן להבין את המדרש אחרת ואז לא נוכל ללמוד מדברי המדרש, כיוון שייתכן שהוא אינו עוסק בגדר האיסור, אלא מתמודד עם טענתו של היועץ שהוא היה שוגג ולא מזיד, אף שיש איסור בשניהם.[53]

3. לפני עיוור כשאומר אמת

ניתן להוסיף ולשאול, האם מותר לשווק מוצר של חברת שר"ש תוך אמירת האמת, שסיכויי הקונה להחזיר את השקעתו ולהרוויח קטנים מאוד. אמנם דומה שרוב הקונים יירתעו ולא ירצו להשקיע השקעה כספית כאשר ברור להם שיפסידו. אבל עד כמה שהדבר אינו סביר, ייתכן שיימצאו משקיעים, האם מותר למכור להם לאחר הצגת העובדות?

מסתבר שאין איסור "לפני עור" ביחס למי שהעובדות הוצגו לפניו כהווייתן, ובכל זאת צירוף משקיע חדש בעייתי כיוון שהוא עלול להסתיר מידע בבואו לשכנע אחרים להצטרף. המשנה בפרק הזהב דנה במקרה דומה:

מי שנתערב מים ביינו לא ימכרנו בחנות, אלא אם כן הודיעו. ולא לתגר אף על פי שהודיעו, שאינו אלא לרמות בו.[54]

רש"י[55] מבאר שדבר זה הוא בכלל "לפני עור לא תתן מכשול" כיוון שהתגר ימכור בחזקת יין. אמנם, כותב רש"י, מכירת מים אינה אסורה מחשש שמא יערבו אותם ביין, כיוון שנאסר רק "דבר העשוי לרמות בו כמות שהוא עכשיו".[56] אם כן, אין למכור דבר העשוי לרמות בו לאדם שחשוד לעשות בו שימוש לרעה,[57] ומכאן שאסור למכור מוצרי שר"ש לאדם שחשוד שימכור אותם לאחרים מבלי להעמיד אותם על הסיכון שברכישה.

ח. לא עוסקים ביישובו של עולם

מעבודת האלהים הוא לעסוק בעניני העולם בקיום המינים, למען היות חפץ האלהים ביצירתו אותנו עומדת לעד, ונדע ונאמין כי בהצליחו אותנו ובהקימו ממנו מוסדות תבל מצאנו חן בעיניו (רמב"ן, הקדמה לתורת האדם)

טעם נוסף לאיסור שר"ש הוא חוסר התועלת בשר"ש ליישוב העולם. טעם זה זוקק הסבר, שהרי ההתעסקות במסחר מבטאת את יישובו של עולם, והתורה וההלכה אמורים לראותה בעין טובה.[58]

אולם, לא הרי מסחר כהרי שר"ש. כפי שהעלנו בתחילת המאמר, בשר"ש המסחר הינו כסות לפירמידה. מכירת המוצרים, משמשת מסווה ופיתיון כדי להסתיר את תרמית הפירמידה המוכרת. מסחר שר"ש הינו אמצעי להעברת הון מאנשים מסוימים לאנשים אחרים, ולא לשם הפצת הסחורה – הטובין עצמם – ללקוחות.

בכך דומה שר"ש להימורים, בשניהם אין תועלת ליישוב העולם.[59] במשנה[60] מובא שמשחק בקוביה פסול להעיד ולדון, בטעם הדבר דנו אמוראים:

משחק בקוביא מאי קא עביד? …רב ששת אמר: …לפי שאין עסוקין ביישובו של עולם. מאי בינייהו? – איכא בינייהו דגמר אומנותא אחריתי.[61]

כלומר, לדעת רב ששת משחק בקוביא פסול כיון שאיננו עוסק ביישובו של עולם, ולכן אם יש לו עבודה נוספת (אשר בה הוא עוסק ביישובו של עולם) הרי שהוא כשר לעדות. בהסבר טעמו של רב ששת נחלקו הראשונים. רש"י מפרש:

ופסולייהו לפי שאין עסוקין בישובו של עולם, דכיון דאין מכירין ובקיאין בטורח וצער בני אדם – אינן חסין על חבריהן מלהפסידן ממון.[62]

דהיינו, אדם שמתפרנס אך ורק מהימורים איננו מכיר את קשיי הפרנסה לפיכך אינו מתחשב בממון חבריו.

דרך אחרת יש לרמב"ם בפרושו לפסול זה:

והמשחק בקוביא עם הגוי אין בו איסור גזל אבל יש בו איסור עוסק בדברים בטלים שאין ראוי לאדם שיעסוק כל ימיו אלא בדברי חכמה ובישובו של עולם.[63]

בפרושו למשנה מרחיב הרמב"ם את הסברו:

המשחק בקוביה… ונאסר זה מפני שהוא מתעסק בעסק שאין בו תועלת לישוב העולם, ויסוד הוא בתורתנו שאין ראוי לאדם להעסיק את עצמו בעולם הזה אלא באחד משני דברים או בחכמה להשלים בה את עצמו, או בעסק שיועיל לו בקיום העולם כגון אומנות או מסחר.[64]

כלומר, משחק בקוביה פסול כיון שהוא אינו עוסק בעיסוק חיובי, כגון חכמה או עיסוק המועיל לקיום העולם, אלא בעיסוק חסר תועלת.

הרי"ף והרא"ש[65] פסקו כרב ששת שמשחק בקוביה שאין לו אומנות אחרת פסול להעיד ולדון. מהשו"ע[66] משמע שמלבד הפסול להעיד ישנו איסור בעצם העיסוק הבלעדי במשחקי קוביה, ללא עיסוק ביישובו של עולם.

על פי הסבר הרמב"ם ליישובו של עולם ניתן להחיל את הפסול גם במקרים נוספים, ואכן החזון אי"ש הסביר שאדם הסוחר בפרות שביעית פסול לעדות משום שאינו עוסק ביישובו של עולם:

והא דפסול לעדות בשאין לו אומנות אלא הוא, אפשר דמשום חטא של סחורה הוא ומפני שהפליג בחטא, אי נמי משום שאינו עוסק ביישובו של עולם שאין סחורת שביעית בכלל צורך העולם.[67]

על פי זה, אדם העוסק אך ורק בשר"ש הוא פסול לעדות[68] והוא עובר איסור בעצם עיסוקו.

המסחר בבורסה גם הוא לכאורה עונה על אותה הגדרה,[69] שהרי רוב קוני המניות אינם מעוניינים ב"סחורה", קרי במניה, המייצגת שותפות חלקית בחברה, ומטרתם היא התעשרות קלה. אלא שלמסחר במניות יש תועלת אמיתית לשוק כמכשיר לגיוס הון, ואשר בלעדיו התעשייה והמסחר יתקשו להתפתח.

ט. תקנה למגדר מלתא

בפרק הקודם השווינו בין שר"ש להימורים מצד חוסר התרומה שלהם ליישוב העולם. בפרק זה אנו רוצים להצביע על ההשפעה השלילית הנגרמת למצטרפים לשר"ש.

הרשב"א נשאל על אודות קהל שהטילו חרם על המשחק בקוביא, וחלק מהקהל רצו להתיר החרם האם יש ביכולתם לעשות כן. בתשובתו אוסר הרשב"א את התרת החרם ויוצא בחריפות כנגד ההימורים:

האסור תקנת ותיקין ויראי חטא היתה ומי שבא להתיר פורץ גדר ועושה דמן של בחורים שחוק (=שפיכות דמים).[70] כמה קרעים הלביש (=עוני),[71] כמה ריחות הבאיש (=גרימת שנאה),[72] כמה בוכים יוצאים במחול משחקים (=גורם לבכי).[73] ותמה אני האיך פשטה הוראה להתיר בכענין זה אפילו הסכימו כל הקהל בהיתר זה מעצמו נאסר ועוד נוסף עליו איסור ההסכמה והחרם והאיך נחזור ונתיר.[74]

בדברים אלו מאשים הרשב"א את ההימורים בתופעות שליליות רבות:[75] שפיכות דמים, עניות, גרימת שנאה וסכסוך בין אנשים וגרימת צער למשתתפים. על כן, מחזק הרשב"א את תקנת החרם כנגד ההימורים אשר מלבד היותו אסור מצד הדין[76] יש מקום לאוסרו עקרונית מצד השפעתו השלילית.

תקנות כנגד ההימורים מצויות ברבות מהקהילות, בין מקהילות הספרדים ובין מקהילות האשכנזים, שראו באופן שלילי עיסוק זה.[77] בדומה לכך במדינת ישראל ובחלק ממדינות העולם נאסרו ההימורים על פי חוק.

באתרי האינטרנט מצויות עדויות לרוב של אנשים שהצטרפו לשר"ש על סמך הבטחה להכנסה פסיבית לכל חייהם ונמצאו מרומים ומופסדים. חלקם, עדיין מאמינים בשיטה וחושבים שהאשמה בחוסר ההצלחה נעוץ בהם, בהשקעתם וביכולותיהם. זאת ועוד, את המצטרפים החדשים לשר"ש מלמדים שדרך הגיוס הטובה ביותר היא לגייס את מכריך ושכניך, ומשנמצאו אלה מופסדים נגרמת שנאה בין איש ורעהו.[78]

עקב התוצאות הרעות של הפירמידה והשר"ש, מסתבר שהרשב"א היה אוסר גם אותם. החתם סופר[79] כותב כי תקנה טובה שאנו היינו מתקנים כמוה – תקפה, גם אם נחקקה רק בדינא דמלכותא. לפי זה ברור שבמדינות שנאסרו משחקי הפירמידה ושר"ש, הם אסורים גם לפי ההלכה. וכן נראה שבכל מקום בו קיימים משחקי פירמידה ושר"ש, מכיוון שצפויות להם תוצאות שליליות, יש לתקן לאסרם שם, גם אם לא נאסרו לפי החוק.

י. סיכום

במאמר זה סקרנו בקווים כלליים את התופעות של פירמידה ושר"ש והתרמיות הקשורות אליהם ודנו בצדדים ההלכתיים שתופעות אלו מעלות. בדיוננו מצאנו שהשתתפות בשר"ש כרוכות במספר איסורים:

א. גניבת דעת.

ב. אונאה.

ג. לפני עיוור.

ד. שאינו עוסק ביישובו של עולם, אם אינו עוסק בעבודה אחרת. כמו כן, המשתתף בשר"ש, אם אינו עובד בעבודה אחרת (שיש בה משום ישוב העולם), פסול לעדות.

נוסף לכך, כיוון שהמצטרף אינו מודע לסיכויו המועטים יכול הוא לבטל את העסקה ולתבוע חזרה את כספו.

ברמה העקרונית, העלינו שיש מקום לעשות תקנה לאסור תופעות אלו, כפי שנעשה בעבר בהימורים, בשל התוצאות המצערות הנגרמות למשתתפים בהם.