בניגוד למקובל בכל שיטות המשפט המודרניות, ההלכה מכירה בזכותו של אדם לעשות דין לעצמו, אף כאשר עשיית הדין לא נועדה למנוע הפסד מן העושה דין לעצמו. ד"ר מיכאל ויגודה, ראש המחלקה למשפט עברי במשרד המשפטים, מבקש במאמר זה להפנות את תשומת הלב אל פרשנותו המקורית של הגאון, רבי משה פיינשטיין בסוגיא זו. במהלך הדיון, עוסק המחבר במשפט השוואתי בעניין זה, ובמשמעויותיה של ההלכה בעניין עשיית דין עצמית, עבור חברה בת זמננו.

פעמים רבות, נכונותם של בעלי הדין לשתף פעולה עם בית הדין מהווה תנאי יסודי ליכולתו של בית הדין לברר את האמת. משום כך, עולה לא אחת השאלה, מהי משמעות סירובו של בעל הדין לשתף פעולה עם בית הדין? האם יש לייחס לסירוב משמעות ראייתית, שלפיה, עצם הסירוב מעיד על כך שלבעל הדין יש מה להסתיר? שאלה זו הופנתה אל ד"ר מיכאל ויגודה, במסגרת תפקידו כראש תחום המשפט העברי במחלקת ייעוץ וחקיקה שבמשרד המשפטים. בתשובתו, מתמקד המחבר בשתי פסיקות שיצאו מבית הדין הרבני הגדול. פסיקות אלו מגלות דעות שונות ומגוונות, שהובעו על ידי הדיינים. מהן, השוללות לחלוטין כל משמעות ראייתית לסירוב לשתף פעולה, מהן המעניקות לסירוב זה משמעות ראייתית מלאה, ומהן התולות את משמעותו הראייתית של הסירוב במידת ההצדקה שיש לו. אגב הדיון, עולים גם גורמים נוספים שיש בהם להשפיע על משקלו הראייתי של הסירוב לשתף פעולה עם בית הדין, דוגמת התועלת העשויה לצמוח משיתוף הפעולה, ואופיו של הדיון (פלילי או אזרחי).

מושג משפטי מוכר במשפט הישראלי הוא "שעבוד צף" המאפשר הטלת שעבוד על נכסי החייב, כולל אלו שעוד לא הגיעו לרשותו ומאידך אינו חל על אלו שיצאו מרשותו לפני הטלת השעבוד. ד"ר מיכאל ויגודה סוקר את קיומו של מושג כזה של "שעבוד" במשפט העברי, ומסיק ממנו למשפט הישראלי שנמצא במבוכה ביחס ליכולת ליצור מושג שכזה כאשר לא מדובר בחברה. לצורך כך נבחנת בעיקר סוגיית שעבוד "דאיקני" – שעבוד על נכסים שהחייב יקנה – ויסודותיה בתלמוד ובראשונים.