קבלן שיפוצים סיכם עם לקוח על מחיר. הצדדים לא הזכירו אם המחיר כולל מע"מ או לא. לאחר ביצוע העבודה, כשדרש הלקוח קבלה, התגלעו חילוקי דעות בין הלקוח לקבלן. לטענת הקבלן המחיר לא כלל מע"מ, ואילו לטענת הלקוח, אין הצדקה לכך שיוסיף מע"מ על המחיר. הרב צבי יהודה בן יעקב, דיין בבית הדין הרבני האזורי בתל אביב עסק בשאלה נפוצה זו ואלה מסקנותיו העיקריות: 1. סיכום עסקי נעשה על פי הנוהג, והנוהג הוא שמחיר כולל גם מע"מ. לפיכך, הקבלן אינו זכאי לתוספת גם אם הוא מחזיק בכספו או רכושו של הלקוח. 2. גם אם יוכח שללא מע"מ המחיר עליו סוכם נמוך בשישית מהנהוג בשוק, לא יוכל הקבלן לדרוש העלאה בשכרו (כחלק מדיני אונאה) אלא אם כן הוא מחזיק ברכושו של הלקוח. פורסם בספר משפטיך ליעקב, חלק ב, יז

כדי לממש פסק דין שניתן בבית הדין בהוצאה לפועל יש לאשר אותו בבית המשפט המחוזי. בקובץ המצורף ישנן הנחיות לביצוע הליך זה.

מכון כתר, קדומים, הוציא לאור את הספר החמישי בסדרת ספרי כתר. ספר זה נכתב ע"י הרב יהודה פרומן, והוא עוסק כולו בתחרות עסקית על פי ההלכה. מכון כתר נאות לפרסם באתר דין תורה שלושה פרקים מתוך הספר. פרקים אלה עוסקים בהיבטים המעשיים של שאלת התחרות העסקית. הפרקים עוסקים בתחרות עסקית בין ספקי שירותים (כדוגמת, חברות סלולר), ספקי אשראי (בנקים), ובמקרים נוספים. זאת, תוך התייחסות לשאלת המגבלות המוטלות על המתחרים בשוק, ועל הלקוחות.

מדברי הפוסקים עולה שבמקום בו יש ספק מלכתחילה האם יש חיוב תשלום על הנזק, יתכן ועל הניזק תוטל חובת הראיה. דוגמא לספק מעין זה היא כאשר בעל מלאכה הזיק ויש ספק האם הוא מומחה ואז הוא פטור, או שמא הוא איננו מומחה ואז הוא חייב. דוגמא נוספת, כשלסטים פרצו גדר ובהמות שהיו במקום יצאו החוצה והזיקו, במקרה כזה יש צד לחייב את בעלי הבהמות מספק שמא הבהמות לא היו שמורות טוב עוד לפני כן, או שמא הליסטים אשמים. הרב אדרי מחדש שמחלוקת האחרונים שהזכרנו מתייחסת רק למקרים מעין אלו, ואילו במקרה הרגיל של נזק שנמצא לפנינו לכל הדעות על המזיק להוכיח שהוא אינו אחראי עליו.

א. אם נגדיר כי המחבר נותר הבעלים, או אף אם נגדיר שהוא רק בעל זכות לקבל את הספרים חזרה, זכותו למנוע מהמנהל כל שימוש שפוגע בו. ב. אם המחבר אינו הבעלים, שכן נגדיר שהפקיר את הספרים או מחל על זכותו לקבלם, או שהפקירם כשלא יבוא לקחתם לאחר בקשת המנהל, המנהל רשאי לגלות לתלמידים על האפשרות של קבלתם בחינם.

נוכחותם של עורכי דין וטוענים רבניים היא עובדה מוגמרת בבתי הדין הרבניים, לעומת זאת, בבתי הדין לממונות ישנם מקרים מעטים בלבד בהם יש ייצוג משפטי לבעלי הדין. יתירה מזו, בתי הדין ממעטים לפסוק הוצאות משפט ובכך נמנעים מלתמרץ את בעלי הדין להסתייע בייצוג וייעוץ משפטי יקר. מציאות מורכבת זו, בה מערכת משפט התורה מתייחסת באופן מסויג לייצוג משפטי נבחנת במאמרו של הרב הלל גפן ממכון משפטי ארץ, עפרה. הרב דן בהיבטים המוסריים וההלכתיים של סוגיה זו, ומאמרו מסכם את דעות הפוסקים השונות בעניין.

במקרים רבים מופיעים בפני הדיינים בעלי דין ועדים הדוברים שפה זרה. במצב כזה אין ברירה אלא להשתמש במתורגמן, אולם, הדבר מעורר קושי הלכתי גדול, זאת, בנוסף לחשש מעיוות דין. בעיה זו נפוצה במיוחד בבתי הדין לגיור שדנים לעתים קרובות במעמדם של עולים חדשים. במאמרו, מתמודד הרב חיים וידאל, דיין בית הדין לממונות של המוע"ד ירושלים עם השאלה.

בשיטות משפט מודרניות רבות, הייתה צנעת הפרט לערך עליון, שהגשמתו גוברת לעתים אף על הצורך בבירור האמת במסגרת משפט פלילי. לאחרונה, יש המבקשים גם לפסול ראיות שהושגו תוך פגיעה בגופו או בצנעתו של הפרט. לפי גישה זו, לא יקבל בית המשפט, למשל, את שקית הסמים שיצאה מגופו של הנאשם לאחר שהושקה בסמים משלשלים, ולא ייעשה שימוש בהאזנות סתר שבוצעו שלא כדין, על אף שיש בהן כדי להוכיח שפלוני ביצע פשע חמור. במאמרו, מבקש הרב ד"ר איתמר ורהפטיג לבחון את עמדתה של ההלכה בסוגיה זו, של המתח שבין זכותו של אדם לצנעת הפרט, ובין חובתו של בית הדין לברר את האמת. אגב הדיון, קובע המחבר אמות מידה חשובות בהקשר זה, הנוגעות למידת הפגיעה בצנעת הפרט, לעומת מידת התועלת שתצמח מן הפגיעה. את אמות המידה מיישם המחבר על חקירות שונות שבהן התועלת רבה (הצלת נפשות), או שבהן הפגיעה באדם רבה (בדיקה פולשנית, בדיקה פסיכיאטרית ועוד). אגב הדיון, עוסק המחבר גם בסמכותו של הדיין להסיק מסירובו של בעל הדין לברר את טענותיו בפני בית הדין, מסקנות לרעתו, וכל זאת, תוך השוואה לדין הישראלי הנוהג.

תחילתו של כל הליך משפטי בתביעה, והמשכו – בתגובה של הנתבע. שלבים פשוטים אלה מעוררים שאלה יסודית ביותר – האם כאשר אדם טוען טענה לטובת עצמו, הוא משפר את מצבו המשפטי ביחס לאדם שלא טען דבר, או שמא טענת אדם לטובת עצמו אינה משפרת את מצבו, אולם, שתיקה עלולה להתפרש לעתים כהודאה לדברי בעל הדין השני? בשאלה מקורית זו, עוסק הרב עדו רכניץ ומוכיח שהיא עומדת במרכזה של מחלוקת ראשונים רחבת היקף: בעלי התוספות סברו שטענת אדם לטובת עצמו משפרת את מצבו. הרמב"ם סבר שטענת אדם לטובת עצמו אינה מעלה ואינה מורידה, ורק שתיקה מתפרשת כהודאה. מחלוקת זו באה לידי ביטוי בשלוש סוגיות עיקריות: טענינן ליתמי, ברי ושמא וסוגיית מיגו.

בזמננו רבים נוהגים לכתוב פרוזבול, אף על פי שהם לא הלוו כסף לאף אדם, כדי שיוכלו להוציא את הכספים שהפקידו בחשבונותיהם בבנקים. לענ"ד אין בזה צורך, והפיקדונות בבנקים אינם נשמטים אף ללא פרוזבול, כפי שיתבאר בהמשך. לכן לכל הפחות בדיעבד, אין בעיה בהוצאת הכספים מחשבונות הבנקים גם למי שלא כתב פרוזבול. ואף לכתחילה, לענ"ד מסתבר שאין צורך בכתיבת פרוזבול לצורך הוצאת כספי הפיקדונות בבנקים (אבל אינני מורה למעשה בעניין זה, אם לא אקבל הסכמה לדברי מרבנים נוספים).

במקרים רבים מתגלים ליקויים בעבודתו של קבלן, ומתעורר ויכוח בין הצדדים, כאשר המזמין דורש לסלק את הקבלן ולחייב את הקבלן לממן הבאת קבלן אחר שישלים את העבודה, לעומת זאת, הקבלן דורש להשלים את העבודה. מסקנת המאמר היא שחובתו של קבלן לתקן ליקויים שהתגלו בעבודתו, וזאת, תוך פרק זמן סביר. בהשלמה, זו גם זכותו של קבלן לתקן את הליקויים, והמזמין אינו יכול לסלקו ללא נימוק. ניתן לסלק קבלן מעבודתו במקרים הבאים: 1. כאשר מדובר על קבלן שעובד עבור הציבור שגורם לנזק שאינו ניתן לתיקון. 2. לדעת הרמ"א גם כאשר מדובר על קבלן שעובד עבור אדם פרטי וגורם נזק שלא ניתן לתיקון. 3. לכל הדעות, ניתן לסלק קבלן לאחר שהמזמין התרה בו שלוש פעמים על כך שיש ליקויים בעבודתו והדבר לא הועיל. זאת, גם אם הליקויים ניתנים לתיקון. התראה פירושה, התראה להימנע מליקויים ולא התראה שהוא יסולק. 4. ניתן לסלק קבלן מעבודתו ללא התראה אם הוא מרמה את המזמין או גונב ממנו, וכן כאשר הוא מבצע פעולות חמורות אחרות במודע (כגון, התעלמות מהוראות מהנדס). 5. ניתן לסלק קבלן מעבודתו אם הוא אינו עומד בזמנים שסוכמו להשלמת העבודה, וכן אם הוא מתעכב מלתקן את הליקויים שהתגלו מעבר לזמן סביר. כאשר ניתן לסלק קבלן, ידו על התחתונה, והוא יקבל את מה שסוכם איתו בניכוי עלות השלמת העבודה.

תושב חו"ל שאביו כהן רוצה לשאת גיורת. כאשר שאל את אימו היא אמרה שהיא נבעלה לגוי לפני שנשאה לאביו, ומכאן שהוא חלל. האם אמו נאמנת? המאמר פורסם באמנות עיתך גיליון 109

פעמים רבות שבאים חוקרים פרטיים לפני בתי הדין להעיד, פעמים רבות שאף בתי הדין נעזרים בחוקרים אלו בכדי לברר עניני יוחסין, כך גם בתי הדין נעזרים בעדות מומחים לענין הנדון הן מומחים אשר נתמנו על ידי בית הדין, והן מומחים אשר התבקשו על ידי הצדדים לחוות את דעתם, ויש לברר האם יש תוקף הלכתי לעדות כזו. פרק מתוך הספר החדש של הרב עובדיה יוסף טולידאנו - משפט העדים

כיצד יש לנסח צוואה שמטרתה להעביר נכס מסוים לאדם ואחריו לאדם אחר, תוך מניעת האפשרות שהראשון יוכל לתת אותה לאדם שלישי?

בתי הדין הפרטיים לממונות אשר התקיימו כל השנים בצידה של המערכת הממלכתית זוכים בעת האחרונה לביקוש רב. האם וכיצד הם משתלבים במדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית? להצעות נוספות לחצו על התג - לימודי אזרחות

סיפור מסגרת זה עוסק בנושא הקרוב לליבם של נערים - ניצולם על ידי מעסיקים. החידוש בנוסח מסגרת זה על פני הנוסח המוצע באתר משרד החינוך הוא בשילוב של מקורות תורניים המצביעים על חומרתה ההלכתית של הבעיה וכמו כן הצבעה מרומזת על אפשרות פיתרון תורנית כפניה לבית דין לממונות הפוסק על פי ההלכה.

מחקר זה מצביע על שלוש גישות בהבנת המושג מדינת התורה. הראשונה (שאותה מייצג ישעיהו ליבוביץ) שוללת את קיומו, שכן ההלכה שהתפתחה בגלות אינה מתאימה למדינה יהודית ריבונית. גישה זו לא התקבלה כלגיטימית על ידי הציבור הדתי (אורתודוקסי), שכן היא טוענת שיש לשנות את התוכן ההלכתי על ידי שימוש בכללים שאינם מקובלים כנכונים הלכתית. הגישה השניה טוענת כי המושג אינו אלא סיסמא בלבד. גישה זו רואה את ההלכה כמחייבת, אך טוענת כי ההלכה אינה מתייחסת למדינה, אלא ליחידים המרכיבים אותה. כך, ההלכה אינה מתייחסת אל הצבא, אך החיילים המרכיבים את הצבא מחויבים לשמור מצוות, כדוגמת שבת וכשרות. הגישה השלישית רואה את התורה כמנחה את כל אורחות חייה של מדינה: את תחומי המדיניות, החוק והמשפט. מבחינה תיאורטית, גישה זו שואפת ללמוד הנחיה תורנית לכל שאלה ציבורית והתנהגות פוליטית. יש לראות בכך שאיפה ליצירת מדינת תורה מן היסוד, כאשר הסוגיות המרכזיות בכל תחום יילמדו מהתורה. מובן, שקשה למצוא בתורה הנחיה תורנית מקפת שכזו. המחקר עוסק בגישה זו, הנותנת משמעות עמוקה למדינת התורה. הסוגיות המרכזיות העולות כתוצאה מהבנה זו של מושג מדינת התורה הן התוכן התורני של מדינת התורה, ומעמדם של חכמי התורה בה.

האם נכון להגיע למצב כזה שמי שיוצא לעבוד, מקבל השלמת הכנסה שהיא צדקה, ולא תגמול אמיתי על עבודתו? האם הצדק לא מחייב לדרוש מהמעסיקים לשלם שכר ראוי לעובד?

נראה שלפי ההלכה יש להבחין בין מצבים בהם ניתן לומר שנפל פגם בגמירות הדעת של הקונה, כתוצאה מלחץ שיווקי שהופעל עליו בדרכים שונות, או כתוצאה טעות כלשהי (אף שאין בה בכדי להגדיר את העסקה כמקח טעות), לבין מצבים כגון זה המתואר לעיל, בהם גמירות הדעת היא מוחלטת וביטול העסקה נעשה משיקולים ספקולטיביים בלבד. במצבים מהסוג הראשון ניתן לראות את אפשרות ביטול העסקה כ"תקנת הציבור" התקפה על פי ההלכה, אולם במצבים מהסוג השני, נראה שאסור יהיה על פי ההלכה לבטל את העסקה – אלא אם כן נעשה הדבר בהסכמתו המוחלטת של המוכר.

יש מקרים בהם בית הדין האזורי, אינו מסכים עם פסק הדין של בית הדין הגדול ומסרב להמשיך ולדון בתיק, בהתאם לפסק הדין שניתן ע"י בית הדין הגדול. אין ספק שבמקרים אלו הצדדים ניזוקים שלא באשמתם ויש לעשות הכל, למנוע מציאות זו.