מדינת התורה והדמוקרטיה הישראלית

תקציר

מהי "מדינת התורה"? מהי משמעותו של מושג זה? האם קיימים חזון תורני ותוכנית פוליטית למדינה בתקופה המודרנית (ולו נניח כי כל תושבי המדינה מחויבים להלכה)? במה שונה מדינה כזו מכל מדינה אחרת? אחת הדרכים שלפיהן ניתן להשיב על שאלה זו היא עיון בהגות מדינית או כתיבה הלכתית, העוסקות בה. אלא שהעיסוק בשאלה זו כיום כמעט ואינו מתקיים. גם לא קיימת ספרות מחקרית העונה על השאלה, כנראה משום ההיפותטיות שבה. הספרות המחקרית הקיימת עוסקת בעיקר בשאלת הקשר שבין הלכה למודרניות ודמוקרטיה, ובהקשר זה גם לקשר שבין מדינה על פי התורה לדמוקרטיה. אולם ספרות זו ממעטת לעסוק בהגדרתה של מדינת התורה כשלעצמה, הגדרה הקודמת לעיסוק בשאלה האם מדינת התורה היא דמוקרטית. יש צורך להגדיר את מושג "מדינת התורה", להבינו לעומקו, לתאר את סוגיות היסוד המדיניות הנובעות מההגדרה וההבנה, ולדון בהם. זוהי מטרתו של מחקר זה.

כדי להבין את המושג, שיטת המחקר הננקטת במחקר זה היא שיטת מחקר איכותנית, המתבססת על ניתוח תוכן של ספרות רבנית בנושא מדינת התורה שנכתבה בתקופת קום המדינה, אז היה נסיון משמעותי להבין את מושג מדינת התורה (ואף ליישמו בפועל). התמקדות המחקר היא בספרים הבולטים בהיקפם התוכניתי ביחס למדינת התורה, שנכתבו בתקופה זו: הלכות מדינה[1] שכתב הרב אליעזר יהודה ולדנברג[2], ומשפט המלוכה בישראל[3] שכתב הרב שמעון פדרבוש[4], וכתביו של הרב יצחק הרצוג[5] בנושא, שאף פעל לשם יישום רעיון מדינת התורה במדינת ישראל המוקמת. המחקר מתאר את הבנתו של מושג מדינת התורה בספרות זו, ועל בסיס הבנה זו מגדיר את הסוגיות המרכזיות הנובעות ממנה, ודן בהן לאורך המחקר כולו.

גישות ביחס להבנת המושג מדינת התורה

מחקר זה מצביע על שלוש גישות בהבנת המושג מדינת התורה. הראשונה (שאותה מייצג ישעיהו ליבוביץ) שוללת את קיומו, שכן ההלכה שהתפתחה בגלות אינה מתאימה למדינה יהודית ריבונית. גישה זו לא התקבלה כלגיטימית על ידי הציבור הדתי (אורתודוקסי), שכן היא טוענת שיש לשנות את התוכן ההלכתי על ידי שימוש בכללים שאינם מקובלים כנכונים הלכתית.

הגישה השניה טוענת כי המושג אינו אלא סיסמא בלבד. גישה זו רואה את ההלכה כמחייבת, אך טוענת כי ההלכה אינה מתייחסת למדינה, אלא ליחידים המרכיבים אותה. כך, ההלכה אינה מתייחסת אל הצבא, אך החיילים המרכיבים את הצבא מחויבים לשמור מצוות, כדוגמת שבת וכשרות.

הגישה השלישית רואה את התורה כמנחה את כל אורחות חייה של מדינה: את תחומי המדיניות, החוק והמשפט. מבחינה תיאורטית, גישה זו שואפת ללמוד הנחיה תורנית לכל שאלה ציבורית והתנהגות פוליטית. יש לראות בכך שאיפה ליצירת מדינת תורה מן היסוד, כאשר הסוגיות המרכזיות בכל תחום יילמדו מהתורה. מובן, שקשה למצוא בתורה הנחיה תורנית מקפת שכזו. המחקר עוסק בגישה זו, הנותנת משמעות עמוקה למדינת התורה. הסוגיות המרכזיות העולות כתוצאה מהבנה זו של מושג מדינת התורה הן התוכן התורני של מדינת התורה, ומעמדם של חכמי התורה בה.

סוגיית התוכן התורני

הסוגיה הראשונה, והחשובה ביותר בגישה זו, היא סוגיית התוכן. יש צורך בלימוד ההנחייה התורנית לחיי המדינה, שברובה אינה ידועה כיום. יש פער רחב בין ההנחה עליה מבוססת הגישה, לפיה ניתן ללמוד מהתורה התנהגות מדינית וציבורית בכל תחום, לבין ההנחיות התורניות, שככלל מיעטו לעסוק בכך בכל שנות הגלות בת אלפיים השנים. התחום המרכזי בו ניתן למצוא הנחיה תורנית מקיפה הוא המשפט האזרחי (או דיני ממונות) – וזאת משום שתחום זה נהג הלכה למעשה גם בשנות הגלות. קושי מיוחד קיים בהדרכה התורנית לתחום הפלילי. שכן הדרכה לתחום זה קיימת בתורה, אולם התנהגות בצמוד לכללים הכתובים בתורה אינה ריאלית בחברה רגילה, בה קיימים פושעים פליליים. זאת משום שהתורה דורשת קיומם של שני עדים הרואים את ביצוע הפשע, ובנוסף אזהרה מוקדמת לפושע. הפתרון שהוצע על ידי הגישות שנדונו במחקר הוא חקיקה החורגת מההלכה (תוך הרשאה הלכתית לנהוג כך), וזיקתה של חקיקה זו להלכה היא בביסוסה על עקרונות תורניים של המשפט הפלילי התורני. אולם לא הוברר מהם עקרונות אלו.

סגירת הפער בתוכן הקיים היא הסוגיה הראשונה בחשיבותה בגישה זו. הרב יצחק הרצוג, שהיה הרב הראשי האשכנזי הראשון של מדינת ישראל, ניסה לסגור את הפער בחלק מהתחומים, אולם אף בתחום המשפט האזרחי היתה הצלחתו מוגבלת למדי, כפי שמתואר בפרק הרביעי.

סוגיית מעמדם ותפקידם של חכמי התורה

הסוגיה השניה שבה עוסקת גישה זו היא תפקידם של חכמי התורה במדינת התורה. אם התורה מנחה את חיי המדינה (וזוהי ההגדרה), ואם חכמי התורה הם המפרשים את ההנחייה התורנית ביחס למציאות האקטואלית במדינה (וזו הנחה סבירה), הרי שהמסקנה המתבקשת היא כי חכמי התורה ינהלו את חיי המדינה, או לפחות יהיו מעורבים עמוקות בכל תחום. מעורבות זו של חכמי התורה מהווה ביטוי מרכזי למהותה של המדינה לפי גישה זו.

הגישה הראשונה המוצגת במחקר (בפרק השני) נכתבה בידי הרב אליעזר יהודה ולדנברג בספרו הלכות מדינה. גישה זו תומכת ברעיון התיאוקרטי, על בסיס הטענה כי התורה מנחה את חיי המדינה, וחכמי התורה הם פרשניה ביחס למציאות. לכן, שלטון חכמי התורה הוא השלטון הנורמטיבי. זאת כאשר לחכמים ההבנה והיכולת לנהל ולהנהיג את המדינה. אם לא כך הדבר, הרי שהנורמה היא משטר מעורב של חכמי תורה ומנהיגות פוליטית, כאשר הכפיפות העקרונית של הפוליטיקה לתורה היא הנורמה. הקשיים שבהם נתקלת גישה זו מאפיינים כל גישה של שלטון חכמים: הצורך בהסכמת הרוב הלא חכם לשלטונם של החכמים, והעובדה כי בדרך כלל חכמי התורה אינם בעלי כשרון מנהיגות פוליטית, ואף אין להם רצון לשלוט במדינה בפועל. קשיים אלו הופכים את חזון שלטון החכמים לכזה היכול להתממש באופן חלקי בלבד.

הגישה השניה המוצגת במחקר (בפרק השלישי) נכתבה בידי הרב שמעון פדרבוש בספרו משפט המלוכה בישראל. גישה זו תומכת בשלטון המנהיגות הפוליטית. לפי גישה זו, קיימת קטגוריה תורנית בשם "משפט המלוכה" ולפיה המנהיג הפוליטי (ולא החכם התורני) לומד בעצמו עקרונות תורניים, ומתאימם למציאות המשתנה. ההנחייה התורנית למדינה היא ברמת העקרונות ולא ברמת פירוט הלכתי מעשי. גישה זו אף רואה בחיוב הפרדה מוסדית בין הרבנים לתחום הפוליטי, שכן הדבר מונע עימות בין שתי המנהיגויות. קשיי הגישה הם בעצם ההנחה כי מנהיגות פוליטית יכולה ללמוד בכוחות עצמה את כל ההנחיה התורנית למדינה, הכוללת גם את המשפט האזרחי והפלילי, שכתיבתם דורשת מומחיות משפטית תורנית. קושי מרכזי נוסף הוא בנסיון להפריד בין הלכה לפוליטיקה מחד, וראיית הפוליטיקה כמודרכת על ידי התורה מאידך. באופן מעשי הן ההלכה והן הפוליטיקה חודרות זו לתחומה של זו, וניתן למצוא דוגמאות לכך אף בדברי גישה זו (כמו התנגדות תורנית ל"תוכנית החלוקה").

הפרק החמישי בוחן תופעות פוליטיות בחברה הדתית הקשורות לסוגיות המחקר. התופעה הראשונה מתייחסת לחברה החרדית. כיצד פתרו מורי ההוראה החרדים את בעיית הפער בתוכן ההנחיה התורנית בהלכות מדינה? הם השתמשו במונח מחודש בשם "דעת תורה", שמשמעו כי הדרכה תורנית יכולה להיאמר גם  על פי דעת החכם התורני בלבד, וללא הצגתם של מקורות תורניים. התופעה השניה הנבחנת היא התנהגות הקיבוץ הדתי, שבחר להגדיר בעצמו את ההדרכה התורנית לחייו, תוך שימוש באסטרטגיות שונות כדי לצמצם את ההשפעה הרבנית,  המוצגות בפרק.

הפרק האחרון עוסק בשאלה האם מדינת התורה, בהגדרתה במחקר זה, היא דמוקרטית. זאת ביחס לשתי סוגיות הקשורות למחקר: שיטת המשטר והאזרחות. טענת המחקר היא כי ביחס לשיטת המשטר הדבר אפשרי. שכן גם בצורת משטר של שלטון חכמים יש צורך בהסכמת הציבור, היכולה להינתן על ידי בחירות. כך גם תיתכן תחרות בין מפלגות שונות.  לעומת זאת, האזרחות אינה מהווה מרכיב מרכזי במדינת התורה, בשונה מבמדינה דמוקרטית. שכן הזיקה בין תושבי מדינת התורה למדינתם מבוססת על דתם ולאומיותם, ורק לאחר מכן על אזרחותם. הדת והלאום המהותיים קודמים לאזרחות, שהיא הסכמית בלבד. מכאן, שאף אם הלא יהודי יקבל מעמד אזרחי שווה במדינת התורה, הרי שזיקתו למדינה (ומעמדו בה) יהיו נמוכים יותר.