מס הכנסה שלילי

מענק הכנסה - צדקה

מס ההכנסה שלילי זוכה לקמפיין תקשורתי תחת השם מענק הכנסה, ומטרתו תמריץ כספי לעובדים בעלי הכנסה נמוכה המשתכרים עד סך 6,200 ₪. המדינה מעניקה כסף באמצעות רשות המסים לאותם עובדים, כדי ש"מהיום יהיה שווה לעבוד", ולמנוע מהם להיכנס לקטגורית המובטלים ולמעגל העוני.

אין ספק שמבחינה ערכית וחברתית עדיף לסייע לאדם שעובד ולא לאדם מובטל. וכך נאמר במדרש הלכה: "אל תניחנו [לעני] שירד. הא למה זה דומה? למשוי על גבי החמור. עודנו במקומו, אחד תופש בו ומעמידו, נפל לארץ, חמשה אין מעמידים אותו" (ספרא פרשת בהר, ה). עזרה ותמיכה לאדם, כדי שזה ימשיך לעמוד על רגליו ולא יפול לגמרי, עדיפה לכל הדעות.

מבחינה זו המדינה לקחה על עצמה את תפקיד מושיט היד התומכת, וזה בהחלט מעשה ראוי. הכסף המושב לעובדים מוגדר כמענק, כפעולה הפוכה לתשלום מס ע"י העובד וכפי שמקובל בדרך כלל, ובשפה הלכתית ניתן להגדירה כצדקה.

שכר ראוי - צדק

האם נכון להגיע למצב כזה שמי שיוצא לעבוד, מקבל השלמת הכנסה שהיא צדקה, ולא תגמול אמיתי על עבודתו? האם הצדק לא מחייב לדרוש מהמעסיקים לשלם שכר ראוי לעובד?

מי שעסק כבר לפני שנים רבות בסוגית השכר הראוי לעובד, היה הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, ששימש כרבה הראשי של תל אביב ואחר כך כרב הראשי והראשון לציון. תשובתו עוסקת בעיקרה בערך עבודה עברית, ובין הדברים הוא כותב כך (שו"ת משפטי עוזיאל כרך ד - חו"מ סימן מד):

"מצות עבודה עברית... מחייבת את כל בעל הבית לשלם לפועליו בשיעור זה שיוכל הפועל לפרנס את עצמו במידת רמת דרגת החיים שבמקום עבודתו... שנאמר בעבד עברי: 'כי טוב לו עמך' (דברים טו, טז), ודרשו רז"ל: "עמך במאכל, עמך במשתה", לחייב את האדון להשוות את העברי למדת רמת החיים שלו (קדושין כ ע"א)."

המענין בדברי הרב עוזיאל הוא שאת המקור לתשלום שכר ראוי הוא לומד מהחובות שנהגו כלפי עבד עברי. על קשר בין זכויות העובדים לדיני העבדות עמד כבר הראי"ה קוק. הרב קוק ראה בעבדות מצב שיש בו גם מטרה חיובית (הראי"ה קוק, אגרות הראיה א עמ' צה-צח): "לשמור את הכושלים שבבני אדם מתגרת יד אנשים רעים ותקיפים, ע"י מה שתביאם לאותו מצב של בטחון הרכוש." כלומר, עבדות מבטיחה בטחון כלכלי לעבד, שמעתה זוכה להגנה של האדון, כפי שהאדון מגן על רכושו. אולם, בפועל האדונים נצלו את העבדים, ולכן העבדות בוטלה (שם) "עכשיו אנחנו צריכים להערות מוסריות לדאוג בעד חיי העובדים, החומרי והמוסרי".

הרב עוזיאל יישם את קריאת הרב קוק והציע ללמוד מהכללים הברורים ביחסי אדון-עבד עברי, על יחסי מעביד-עובד. רמת החיים של העבד העברי צריכה להיות שווה לרמת החיים של האדון. אמנם אין דרישה כזו ביחסי מעביד-עובד, אבל בודאי צריכה להיות איזה שהיא התאמה מסוימת בין שכרו של העובד ליכולתו לקיים את משפחתו כראוי, לפחות ברמה הבסיסית.   

גובה השכר

החוק מזכה במענק הכנסה בהתאם לגיל המבקש, מספר בני המשפחה, גובה ההכנסות (בן/בת הזוג, הכנסות אחרות). חישוב כזה דומה לאמור במקורות על בעלי תפקידים ציבוריים. שכרם היה קבוע וידוע, אך אם הסתבר שהמשכורת שניתנה להם לא היתה מספקת, היו מוסיפים להם (כתובות קה ע"א). מדד השכר הראוי והמספק היה נקבע ע"פ הצרכים האישים-משפחתיים של כל אחד. וזו פסיקת הרמב"ם (הלכות שקלים פרק ד הלכה ז) בעניין: "וכמה היו נוטלים? תשעים מנה בכל שנה. ואם לא הספיקו להן מוסיפין להן. אף על פי שלא רצו מוסיפין להן, כדי צרכן והם ונשיהם ובניהם ובני ביתן."

סביר להניח שהיה קיים מנגנון מסוים שבדק את הצרכים האישיים-משפחתיים של כל עובד, ובהתאם לכך נקבע שכרו החדש. אין מדובר על מענק או צדקה, אלא על תשלום משכורת מהקופה הציבורית שיועדה לעובדים במגזר הציבורי. אין תקדים לכך שכך גם נהגו במגזר הפרטי, אך אולי הנורמה והדוגמא שניתנה במגזר הציבורי שימשה גם קריאת כיוון למגזר הפרטי: שלמו לעובדים שכר ראוי וקיומי שיוכלו לפרנס את בני משפחתם!

אם נמשיך ללכת בדרכו של הרב עוזיאל שהשווה בין יחסי מעביד-עובד לבין יחסי אדון-עבד, הרי שהאדון היה חייב לפרנס גם את בני משפחתו של העבד (קידושין כב ע"א). הרמב"ן (שמות כא, ג), מסביר את ההיגיון שבדבר: "כיון שדרך כל הארץ לפרנס אדם אשתו ובניו הקטנים צוה האל ברחמיו להיות הקונה [את העבד להיות] כאב רחמן להם. וכוונת חכמים בבניו הבנים והבנות". כאמור, ההשוואה איננה מוחלטת, אבל היא מלמדת על מחויבות של מעביד לכך שאדם יוכל לפרנס בצורה סבירה את עצמו ומשפחתו.  

חלוקת מענק ההכנסה דומה לעקרונות המופיעים בדברי חז"ל, אלא שהמעביד שילם זאת במסגרת המשכורת, ולא גוף שנתן זאת כמענק צדקה. ככל הנראה, לא ניתן ליישם כיום את ההצעה לפיה כל מעביד ישלם את שכר העובד לפי צרכיו. בלתי אפשרי לדרוש ממעבידים לפתח מנגנון וכלים לבדיקה מה הם הצרכים האישיים הקיומיים של כל אחד מהעובדים. אבל כן ניתן לדרוש להיות קשובים וערניים למצוקות אישיות של כל עובד, לנהוג עם העובדים באחווה ביושר ובצדק מבחינת שכרם, ולא לסמוך על מתן המענק-הצדקה שהמדינה נותנת.    

פורסם במוסף צדק של מקור ראשון, גיליון 713