ערעור בבית הדין הרבני הגדול

ערכאת הערעור מושרשת מאוד בכל מערכות המשפט בעולם וכמובן גם במערכת המשפט בישראל, כמוסד מובנה וכמסגרת משפטית קבועה. אי אפשר כמעט לחשוב על מערכת משפטית ללא יכולת קבועה ומסודרת לערער על פסק הדין שניתן בערכאה נמוכה. יכולת הערעור מגבירה את האמון במערכת המשפט ונותנת לכל מתדיין את התחושה שנעשה עמו משפט צדק.

בית הדין הרבני הגדול לערעורים, או בשמו המקוצר: בית הדין הגדול, הוא ערכאת הערעור על בתי הדין האזוריים. האם היה בעבר בית דין לערעורים, או שזו יצירה חדשה, שנוסדה עם כינונה של הרבנות הראשית לישראל, ע"י הנציב הבריטי ששלט בארץ?

הרקע ההלכתי לערכאת ערעור

הרה"ג ח. ד. הלוי זצ"ל במאמרו "בית דין לערעורים" (תחומין כרך טו'), טוען כי לא היה קיים בית דין לערעורים בימי התלמוד ואף לא לאחר מכן. אמנם הוא מודה, כי קיימת זכות ערעור לכל ת"ח הרואה פס"ד מוטעה והרשות בידו לבטלו ולהחזירו לדיון מחודש. אולם כל זאת בתנאי שאכן הוא גדול מהדיין שדן בעניין לפניו.

הרב פרופ' ש. אסף ז"ל הראה בספרו "בתי הדין וסדריהם לאחר חתימת התלמוד", כי היו קיימים בתי דין לערעורים בכמה וכמה קהילות בישראל, לאורך הדורות. אולם בתי הדין לערעורים שהוקמו בקהילות השונות היו מכוח תקנה וקבלת הקהל, ולא כמוסד מובנה בתוך מערכת המשפט הרבנית.

שאלה זו עמדה בפני הראי"ה קוק זצ"ל, מייסד הרה"ר לישראל והרה"ר לישראל הראשון, וכך הוא כתב בתשובה (מובאת בתחומין א' עמ' 5 ) "ובעניין בי"ד הגדול לערעורים דעתי נוטה שחייבים אנו לכונן בי"ד גדול כזה פעה"ק ת"ו, ויהיה זה בתור הודעה ותיקון כללי ככל תקנת גדולי הדור לצורך הזמן...". דהיינו, הקמת ביה"ד לערעורים הינה תקנה נדרשת.

המצב בבתי הדין הרבניים בישראל

מהי סמכותו של בית הדין הגדול בישראל ביחס לבתי הדין האזוריים? האם פסקי הדין שלו מחייבים את בתי הדין האזוריים?

במערכות המשפט בעולם ובמערכת המשפט האזרחית בישראל, השאלות הנ"ל אינן קיימות כלל. ברור לכל שפסק דין שניתן בערעור מחייב את בית המשפט קמא. על השופט בהרכב הראשון להכפיף את ראשו ולקבל את פסק הדין שניתן בערכאה העליונה.

אך לא כן במשפט העברי. כאמור לעיל, אין ערכאת ערעור מובנית והכלל הקובע אצל הדיין הוא, "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות". דהיינו, כשם שהדיין אינו כפוף לתקדימים מחייבים, כך הוא אינו כפוף לפסק הדין של ערכאת הערעור. זוהי ההשקפה הרווחת בקרב לא-מעט דיינים בבתי הדין הרבניים.

יצויין שהשקפה זו אינה מקובלת על בית המשפט העליון. במספר פסקי דין שניתנו בעקבות עתירות לבג"ץ, קבע בית המשפט העליון כי כל דיין מתמנה לכהן בבית דין על פי החוק בישראל. חוק זה קובע את מעמדה של ערכאת הערעור כמעמד מחייב כלפי בתי הדין האזוריים ועל הדיינים לקבל את מרותו של בית הדין הגדול.

גם בית הדין הרבני הגדול נתן בעבר פסקי דין בהם הוא קבע, כי הצדדים באו להתדיין בבית הדין הרבני על דעת כך, שניתן יהיה לערער על פסק הדין שיינתן בבית הדין האזורי. ואפילו בית הדין האזורי, נתן את פסק דינו, על דעת כך שניתן יהיה לערער עליו, לבטלו או לשנותו. על כן מחויב בית הדין האזורי לקבל את פסק הדין של בית הדין הגדול ולפעול על פיו.

המציאות אינה תמיד כך. יש מקרים בהם בית הדין האזורי, אינו מסכים עם פסק הדין של בית הדין הגדול ומסרב להמשיך ולדון בתיק, בהתאם לפסק הדין שניתן ע"י בית הדין הגדול. אין ספק שבמקרים אלו הצדדים ניזוקים שלא באשמתם ויש לעשות הכל, למנוע מציאות זו.

הצעה לחיזוק מעמדו של ביה"ד הרבני הגדול

להסדרת הנושא, נראה לי כי על כב' נשיא ביה"ד הגדול, לקבוע כללים מחייבים, על פיהם ינהגו בתי הדין האזוריים וביה"ד הגדול. יש להבחין בשני מקרים עיקריים. הראשון, כאשר פסק הדין של בית הדין הגדול, עלול להביא למצב בו בית הדין האזורי יחויב לפעול בניגוד למצפונו ולהבנתו. והשני, כאשר ביה"ד האזורי יכול לפעול על פי הוראות ביה"ד הגדול. נבאר את דברינו:

נניח שבית הדין האזורי קבע כי אין לכפות את הבעל לתת גט לאשתו, ואילו בית הדין הגדול קבע כי יש לכפות את הבעל לתת גט לאשתו. אם נאלץ את ביה"ד לפעול על פי פסק הדין של ביה"ד הגדול, יטען ביה"ד האזורי, כי גט כזה הינו "גט מעושה" (כלומר, גט שניתן בכפייה וללא הסכמת הבעל) ופסול, והוא אינו יכול לסדר גט כזה. במקרים כאלה יהיה על ביה"ד הגדול עצמו לסיים את ההתדיינות בין בני הזוג ולסדר בעצמו את הגט, בהתאם לפסק דינו, או להעביר את הטיפול לבית דין אזורי אחר שמקבל את הכרעת ביה"ד הגדול. אסייג זאת בכך, שביה"ד האזורי יורשה להסתלק מהתיק, רק אם נימק את הסתלקותו ונשיא ביה"ד הגדול אישר את ההסתלקות.

בשאר המקרים, כגון אם ביה"ד האזורי יחייב את הבעל לתת גט לאשתו וביה"ד הגדול יבטל את החיוב בגט, אין כל מניעה הלכתית שביה"ד האזורי ימשיך לדון בתיק, על פי פסה"ד של ביה"ד הגדול. כך גם במקרים בהם יחליט ביה"ד הגדול על שינויים בגובה המזונות, בסדרי הראייה של הילדים, או במשמורתם וכדו'.

באופן כללי, יש לצמצם למינימום את המקרים בהם יורשה ביה"ד האזורי, שלא להמשיך ולדון בתיק, לאחר פסה"ד של ביה"ד הגדול. ובכל מקרה רק על פי הרשאה מפורשת של נשיא ביה"ד הגדול, יוכל ביה"ד האזורי לא להמשיך ולדון בתיק, לאחר פס"ד של ביה"ד הגדול.

פורסם בגיליון 715 של מוסף צדק מקור ראשון