קניית דירה היא תהליך ארוך ורב-שלבי. על רקע זה נזקק הרב יועזר אריאל לשאלה באיזה שלב עוברת הבעלות, זאת בהקשר לשתי תביעות שנדונו בבית דינו: האחת ביחס למכירת דירה שהתבטלה ולאחר מכן קוימה, ובה נפסק ששטר המכירה והתשלום לא סיימו את הליך הקנייה ללא הרישום בטאבו. במקרה אחר, נבנתה תוספת לבניין, ואחד השכנים נתבע להשתתף בהוצאות. מסקנת בית הדין היא שכיוון שההרחבה לא נרשמה בטאבו, הרי שלא ניתן לחייב את השכן על עצם הבנייה, אלא רק על חלק ההרחבה בו הוא משתמש.

הרב ד"ר מיכאל בריס מבקש במאמרו לחזק את התפיסה שלרישום קרקע ברשם המקרקעין (טאבו) יש תוקף של מכר דירה מבחינת ההלכה ללא צורך בהזדקקות לדיני סיטומתא. יתירה מזו, ללא רישום בטאבו המכירה לא חלה, גם לדעת פוסקי ההלכה שכתבו שהרישום איננו הכרחי, כיוון שלאחר שכתבו את הדברים, החוק השתנה.

תהליך מכירת דירה כולל מספר שלבים, מה שמקשה על קביעת הרגע המדויק של העברת הבעלות על הדירה מהמוכר לקונה. הרב חיים וידאל דן במעמדם ההלכתי של השלבים השונים ומבחין בין מועד ההתחייבות למכירת הדירה לבין מועד העברת הבעלות. לטענתו, בתנאים מסוימים, העברת החזקה בדירה יכולה להיות מעשה קניין. הרישום בטאבו גם הוא יכול לשמש כמעשה קניין, ולכל הפחות להוות תנאי שיעכב את העברת הבעלות, כאשר הצדדים גילו את רצונם בכך במפורש.

מושג משפטי מוכר במשפט הישראלי הוא "שעבוד צף" המאפשר הטלת שעבוד על נכסי החייב, כולל אלו שעוד לא הגיעו לרשותו ומאידך אינו חל על אלו שיצאו מרשותו לפני הטלת השעבוד. ד"ר מיכאל ויגודה סוקר את קיומו של מושג כזה של "שעבוד" במשפט העברי, ומסיק ממנו למשפט הישראלי שנמצא במבוכה ביחס ליכולת ליצור מושג שכזה כאשר לא מדובר בחברה. לצורך כך נבחנת בעיקר סוגיית שעבוד "דאיקני" – שעבוד על נכסים שהחייב יקנה – ויסודותיה בתלמוד ובראשונים.

דיני המקרקעין יוצרים סוגים שונים של בעלויות וקניינים, ובהם גם הסדר "בר רשות", שנהוג בעיקר ביישובים חקלאיים וביישובי יהודה ושומרון. הרב נתן חי עוסק בפסק דין במעמדו ההלכתי של "בר רשות", ומסקנתו, לאחר עיון הלכתי ומשפטי שמדובר בזכות קניינית על פי ההלכה. לאור זאת, נידונה שאלת ויתור על זכות זו בשיחה שבעל-פה. אגב כך, מוצע להקפיד על נהלים ומסמכים שימנעו עמימות וסכסוכים ממוניים.

אחד השלבים החשובים במהלך קניית דירה הוא רישום הערת אזהרה על הנכס לטובת הקונה, זאת כדי לוודא שהדירה לא תימכר לאדם אחר. הרב סיני לוי מציע במאמרו מספר אפשרויות להגדיר את משמעותה של הערת אזהרה על פי ההלכה. אם כחוק שמתקבל גם על הפוסקים משום שנועד לתקנת הציבור ואם כשעבוד המוטל על נכסי המוכר לצורך מכירת הנכס. בעקבות כך נבחנים מספר מקרים כגון מכירת דירה שטרם נבנתה ("על הנייר") וכן דיון במקרה סבוך של עסקת קומבינציה בה קבלן רשם הערות אזהרה לטובת מספר רוכשים, ולבסוף נעלם והותיר את הקונים בעימות מול בעלי הקרקע.

הרב שלמה אישון דן בשאלת אחריותם של הקונים לנזק או אובדן שאירעו לסחורה במהלך תהליך הקנייה. הוא מראה שישנם כמה גורמים המשפיעים על פסיקת ההלכה בתחום זה: א. האם המחיר של החפץ קצוב. ב. האם החפץ חביב על הלוקח או על המוכר. ג. האם הקונה נטל חפץ מסוים לבדיקה, או שהוא נטל כמה חפצים כדי לבחור אחד מהם.

אחד האמצעים ששינו את פני המסחר ללא ספק הוא כרטיסי האשראי. הרב דרור טוויל נטל על עצמו לבדוק באופן יסודי את ההשלכות ההלכתיות של ביצוע עסקה על ידי תשלום באשראי, ובמיוחד את סוג העסקות הנפוץ שבו נקנה חפץ מסוג מסוים בלי שהקונה ייחד אותו לעצמו. הכותב בוחן, האם מדובר בקניין או בהתחייבות, וכן האם גם כשאין חלות משפטית יש חובה מוסרית לקיים את העסקה ובאילו נסיבות הצדדים פטורים אף ממנה.

בימי קדם התנהלו המכירות בין בני אדם באופן ישיר. הרב איתי אליצור דן בשאלת רגע העברת הבעלות במקרים בהם העסקה נעשית בין קונה לבין מכונה, כגון, תדלוק עצמי בתחנת דלק, קניית מזון ממכונה, והזמנת מוצר באינטרנט, והספקתו בדואר. כמו כן, נדונה שאלת החובה המוסרית לקיים את העסקה במקרים אלו, על פי דין "מי שפרע".

על פי דיני אונאה יש איסור למכור במחיר השונה ממחיר השוק, וכאשר הפער בין המחיר ששולם למחיר השוק הוא יותר משישית – העסקה בטלה. כיום, בגלל המבנה המורכב של השוק, קיים קושי לקבוע את מחיר השוק ונשאלת השאלה מה נחשב לאונאה. בשאלה זו עוסק הרב זלמן נחמיה גולדברג שקובע כי ניתן להגדיר מחיר שוק גם כאשר אותו מוצר נמכר במחירים שונים. לדבריו, המחיר נקבע על פי רוב החנויות אך לעיתים מצטרפים שיקולים נוספים כמו היות החנות "חנות יוקרה" או מכירת מוצרי יסוד שמחירם שווה בכל מקום. במקרים כאלו דרך קביעת המחיר תהיה כמובן שונה. ביחס לשאלת קביעת מחיר שוק בימינו הרב אשר זעליג וויס טוען במאמרו שהיכולת לקנות ולמכור מקצות העולם בקלות רבה, יוצרת מצב בו אין מחיר שוק, ומהווה כעין הסכמה של הצדדים לעסקה לוותר על דיני אונאת ממון. זאת, פרט למוצרים הנתונים לפיקוח, בהם ישנו "מחיר שוק" על פיו חלים דיני אונאה.

בדרך כלל כדי לקנות יש צורך במעשה קניין, ובכל זאת, בגמרא נדונה האפשרות לקנות מהפקר בהבטה בלבד. הרב יהודה יפרח מביא את דעות הראשונים בעניין ומראה שיש הדרגתיות בשיטות, החל מהשיטה שראייה בלבד מספיקה, המשך בזו שמצריכה מעשה קטן וכלה בפסיקה המעשית המקובלת שמחייבת מעשה של ממש לצורך הקניין. עיקר המאמר מוקדש לניתוח שיטות אלו לאור פנימיות התורה והחסידות. זאת, על פי שיעור של הרב יצחק גינזבורג, שהקביל בין הדעות השונות בסוגיה זו לעולמות המוזכרים בקבלה, ולמשמעותו של רצון ללא מעשה בכל אחד מהם.