הקמתה של מדינת ישראל, בידי אנשים אשר אינם שומרי תורה ומצוות, העמידה בפני הציבור שומר המצוות בישראל שאלה נכבדה: האם מכירה ההלכה בסמכותו של השלטון? ואם כן, מהו היסוד ההלכתי לכך? האם סמכות השלטון דומה במהותה לסמכות של מלכים מאומות העולם, בארצותיהם, שעוגנה בהלכה הידועה בעניין "דינא דמלכותא דינא"? האם סמכותו של השלטון דומה לסמכותם של מנהיגי הקהילות, על בני קהלם, או שמא, סמכות זו דומה במהותה לסמכות שהייתה מסורה בידיו של מלך ישראל? מובן שלכל אחד מן המודלים ההלכתיים הנזכרים, מאפיינים שונים, יתרונות וחסרונות. הרב רענן פארן מבקש לסכם את המודלים השונים, לעמוד על משמעותם והיקפם, ובעיקר, לבחון את מידת התאמתם לשלטון במדינת ישראל.

ההלכה העניקה סמכויות חקיקתיות בידי בתי הדין, ואף בידי הציבור, דרך מנהיגיו. בחינה מדוקדקת של הסמכויות המיוחדות שנמסרו בידם של מנהיגי הציבור, לעומת הסמכות המסורה בידי בית הדין, מגלה דמיון מפתיע. הרב עדו רכניץ מבקש להוכיח, שהדמיון אינו מקרי. ייתכן ומקור הסמכות, הן של בית הדין, והן של מנהיגי הציבור, אחד הוא, והוא – הציבור.

ברוב המקרים אסור להוציא קבלה על שם אדם אחר שאיננו התורם לצורך פטור ממס, כיוון שיש כאן שקר בדבר שנוגע לממון. וכן רשויות המס לא מסכימות להעביר את הזיכוי מאדם לאדם. אולם נראה שבסכומים קטנים שאין עליהם אכיפה וניתן להעבירם מיד ליד אין בעיה וכן בסכומים גדולים ניתן במקרים מסויימים להקנות את הכסף בצורה מסודרת.

גם לפי דין תורה מגיעים לעובד פיצויי פיטורים, או כיוון שכך המנהג או מדינא דמלכותא דינא (http://dintora.org/publication/38). עובד שהתחיל לעבוד אחרי גיל פרישה לא זכאי לפיצויי פיטורים לפי החוק, ולכן גם לא לפי דין תורה.

החוק מאפשר לחזור מהסכם בתוך שבועיים. לדעת בית הדין ארץ חמדה גזית, חוק זה מחייב אף בדין תורה.

הפעילות המסחרית מתרחשת בסביבה שבה שורר חוק ומנהג, ומשום כך היא מושפעת מהם. הרב דוב ליאור דן במעמד ההלכתי של המנהג ביחס לקניין ופוסק שלמעשה קניין שמקובל בשוק, יש תוקף הלכתי מדאורייתא, גם כאשר מדובר בדיבור בלבד, כגון במסירת מספר כרטיס האשראי. כמו כן קובע הרב כי הכלל "דינא דמלכותא – דינא" חל גם על חוקי מדינת ישראל, ולכן, כל חוק בענייני ממון שאינו נוגד את ההלכה ושנועד להסדיר את חיי המסחר וניהולם התקין לטובת הציבור, הינו בעל תוקף הלכתי.

לכסף נועד שימוש נרחב בחיי המסחר ובהלכה. אולם דווקא מעורבותו הרבה של הכסף בהליכים השונים מקשה על הניסיון להגדיר את מהותו. לשאלה זו נדרש הרב ד"ר אהרן ליכטנשטיין והוא מעלה שתי הגדרות עיקריות לכסף – האחת על פי זהותו של החפץ, דוגמת מטבע, והשנייה על פי תפקודו בהליך. הגדרות אלה עולות מהעיון בהלכות קניין, חליפין, ופדיון מעשר שני, ומתבאר שהראשונים נחלקו ביניהם בשאלת הגורם המכריע בהגדרת הכסף.

עולם המסחר מפגיש בין מוכרים וקונים, ובכלל זה בין יהודים ונכרים. הרב מיכאל יומטוביאן בוחן במאמרו כמה היבטים של מסחר בין יהודי ונכרי, ובהם אילו מעשי קניין תקפים בין יהודים ונכרים, וכן האם מעשי קניין שתוקפם מדרבנן תוקנו אך ורק לצורכי מסחר בין יהודים או שמא גם במסחר עם נכרים? מהמאמר עולה שאמנם גזל הנכרי אסור, אבל כללי ההגינות המיוחדים להלכה מחייבים אך ורק במסחר בין יהודים. לסיום, נבחנה השפעת המקום בו נכרתה העסקה על הדינים החלים עליה. המסקנה היא שככל הנראה יש לדון על פי החוק הנוהג במקום בו נכרתה העסקה.

תקנות משרד התחבורה קובעות שאין לגבות תשלום בנסיעה בה מכשיר התיקוף היה שבור

לפי החוק חנות שאינה נוהגת לפי חוק הפיקדון ניתן להתלונן עליה לפני המשרד לאיכות הסביבה. לפי ההלכה ניתן לעשות כך רק אם היא נעשית על פי ההגבלות הנובעות מהלכות לשון הרע.

קניית דירה היא תהליך ארוך ורב-שלבי. על רקע זה נזקק הרב יועזר אריאל לשאלה באיזה שלב עוברת הבעלות, זאת בהקשר לשתי תביעות שנדונו בבית דינו: האחת ביחס למכירת דירה שהתבטלה ולאחר מכן קוימה, ובה נפסק ששטר המכירה והתשלום לא סיימו את הליך הקנייה ללא הרישום בטאבו. במקרה אחר, נבנתה תוספת לבניין, ואחד השכנים נתבע להשתתף בהוצאות. מסקנת בית הדין היא שכיוון שההרחבה לא נרשמה בטאבו, הרי שלא ניתן לחייב את השכן על עצם הבנייה, אלא רק על חלק ההרחבה בו הוא משתמש.

הרב ד"ר מיכאל בריס מבקש במאמרו לחזק את התפיסה שלרישום קרקע ברשם המקרקעין (טאבו) יש תוקף של מכר דירה מבחינת ההלכה ללא צורך בהזדקקות לדיני סיטומתא. יתירה מזו, ללא רישום בטאבו המכירה לא חלה, גם לדעת פוסקי ההלכה שכתבו שהרישום איננו הכרחי, כיוון שלאחר שכתבו את הדברים, החוק השתנה.

תהליך מכירת דירה כולל מספר שלבים, מה שמקשה על קביעת הרגע המדויק של העברת הבעלות על הדירה מהמוכר לקונה. הרב חיים וידאל דן במעמדם ההלכתי של השלבים השונים ומבחין בין מועד ההתחייבות למכירת הדירה לבין מועד העברת הבעלות. לטענתו, בתנאים מסוימים, העברת החזקה בדירה יכולה להיות מעשה קניין. הרישום בטאבו גם הוא יכול לשמש כמעשה קניין, ולכל הפחות להוות תנאי שיעכב את העברת הבעלות, כאשר הצדדים גילו את רצונם בכך במפורש.

מעסיק אינו יכול להתנות עם עובד שיוותר על זכויות שמגיעות לו על פי חוק.

לדעת בית הדין יש תוקף לחוק זה שנקבע לתקנת בני המדינה ונועד למנוע מקבלנים לאחר במסירת הדירות לדיירים.

פורסם לראשונה בתחומין כרך מד - התשפ"ד א. עקרון החוקיות קובע כי רשות מינהלית יכולה לפעול רק על בסיס הסמכה. במדינות מודרניות ההנחה היא שיש צורך בהסמכה פורמלית, כלומר - בחקיקה או בנגזרות של החקיקה. בפועל יש קושי ביישום עיקרון זה, כיוון שלא ניתן לחזות ולהסמיך מראש את הרשות לכל העניינים הדורשים את התערבותה, ועל כן בית המשפט העליון סטה מעקרון חוקיות המנהל כאשר הדבר נדרש כדי להגן על ערכים החשובים בעיניו. ב. במשפט העברי, רשות רשאית לפעול על בסיס הסמכה בלבד, אולם די בהסמכה מכללא ואין צורך בהסמכה מפורשת בהליך פורמלי. ג. כאשר פוסקי ההלכה נדרשו למקרים שבהם לא ברור האם היתה הסמכה, כולם קבעו כי היקף ההסמכה נקבע על ידי הציבור, ולכן יש להעריך מה היתה כוונתו. רוב הפוסקים נטו להגביל את סמכויות הרשות כאשר הם העריכו כי הציבור לא הסמיך אותה לקבוע תקנה מסוימת - כגון, כאשר מדובר במקרה נדיר, או כאשר מדובר בהטלת הגבלה חמורה. פסיקה זו משקפת גישה דמוקרטית, שבמרכזה התפיסה שנבחרי הציבור הם שליחים של הציבור, ולכן יש לבחון באופן שוטף האם הם הוסמכו לעסוק בעניינים שהם עוסקים בהם. מיעוט הפוסקים סברו כי הסמכת הרשויות על ידי הציבור היא בלתי מוגבלת ובלתי חוזרת. פסיקה זו משקפת גישה רפובליקנית, שעל פיה נבחרי הציבור אינם בגדר שליחי הציבור אלא בגדר נאמנים, ועליהם לקבל החלטות על פי שיקול דעתם לטובת הציבור, גם בעניינים שהציבור לא הסמיך אותם במפורש לעסוק בהם

בימינו המנהג המצוי בהרבה מקומות הוא שהשכן העליון מתקן את כל הנזקים המגיעים מרכושו, ובדיני שכנים, יש למנהג זה תוקף. בנוסף, גם החיים בבתים המשותפים מוסדרים פעמים רבות על פי התקנון המצוי ובסעיף 3 לתקנון חובת התיקון מוטלת על מי שהליקוי ברשותו, קרי, על הדייר העליון. אשר על כן, בימינו בדרך כלל בעל המרפסת (או הקומה העליונה) צריך לשאת בעלויות האיטום של המרפסת.

ניתן להגיש תלונה בעירייה על השלכת פסולת בשטח המשותף בבניין מגורים כאשר בו מטרד ואף סכנה. למרות שיתכן שהעירייה תחייב שלא על פי דין תורה, הדבר מותר על פי ההלכה כתקנת הציבור.

מי שמיקם דירה במחסן עבר על חוקי התכנון והבנייה. השוכר את המחסן לא עבר שום עבירה לפי חוקי התכנון והבנייה, ולכן מותר לו לשכור את הדירה. בנוסף, אין לחייב משום לפני עיוור את מי שהכשיל אחרים בדינא דמלכותא דינא כאשר המלכות עצמה אינה אוסרת זאת.

בנקודת המפגש בין דין תורה ובין משפט המדינה מתעוררות שאלות מהי מדיניות בית הדין. בתשובה זו סקרנו את הגישה של בית הדין בנוגע לכמה מהשאלות הללו.