הרשם לקבלת עדכונים
ייעוץ חקיקה
מאמרים

חוות דעת בעניין הצעת החוק להפחתת האחריות האישית של עובדים ברשויות המקומיות
סעיף 221 לפקודת העיריות, מסמיך את משרד הפנים לחייב עובד ציבור ברשויות מקומיות באחריות אישית לכספים שהוצאו בניגוד לנהלים, במצב בו הוא פעל בצורה לא חוקית, או בהתנהגות רשלנית או רעה. הצעת החוק החדשה מבקשת לצמצם סמכות זו למקרים בהם הוכח שעובד הציבור פעל בכוונה לגרום נזק. מסקנת חוות הדעת היא שהחוק הנוכחי מתאים למשפט העברי, ועל כן ההמלצה היא להתנגד להצעת החוק. עם זאת, בחוות הדעת ישנה הבהרה שהחבות של עובד ציבור היא רק כאשר הייתה רשלנות ולא כאשר נעשתה טעות, ובהתאם לכך יש לשנות את לשון הסעיף "שנגרמו בשל התרשלותו או התנהגותו הרעה או בכל סכום שהיה צריך להביא בחשבון ולא הביא", ולכתוב במקומו "שנגרמו בשל התרשלותו, כאמור בסעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]".

הצעת חוק זכות יוצרים (תיקון מספר 5), התשע"ח–2017
נייר העמדה תומך בהצעת החוק המעדכנת את חוק זכויות יוצרים הכוללת שלושה סעיפים מרכזיים: א. איסור על הנגשה של תוכן שנעשה בו הפרה של זכויות יוצרים, גם באופן עקיף. ב. לאפשר צו מניעה לצד שלישי - כגון ספק אינטרנט - למנוע גישה לאתר מפר זכויות יוצרים. ג. לאפשר צו לחשיפת זהות המפר. מסקנות הסקירה היא שהצעת החוק עולה בקנה אחד עם עקרונות המשפט העברי: א. ראוי לאסור גם פגיעה עקיפה, מן הטעם של טובת הציבור. ב. ראוי לאפשר להוציא צו מניעה לצד שלישי, על בסיס המודל של ה'חרם' שהיה נהוג בקהילות על מדפיסי הספרים, ומהטעם שהצד השלישי נחשב לשותף. ג. על אף הכללים המחמירים שנוקט המשפט העברי ביחס לכללי לשון הרע, ראוי לאפשר לבית המשפט להוציא צו לגילוי זהותו של המפר, כיוון שכאן מדובר בלשון הרע לתועלת העמדתו לדין ופיצוי הנפגע.

חוות דעת על הצעת חוק לטיפול בכתות פוגעניות תשע"ה-2015
מטרת הצעת החוק לטיפול בכתות פוגעניות היא למנוע מכתות לפעול בישראל, בעקבות מספר כתות שפעלו בשנים האחרונות. בחוות דעת זאת נידונה הצעת החוק, הרקע שלה ועיקרי השאלות המשפטיות העולות ממנה, ואת דרכי ההתמודדות על פי המשפט העברי. בחוות הדעת נטען שאמנם מדובר בהגדרה משפטית חדשה, אך התמודדות עם כתות הייתה מצויה גם בעם היהודי, מה שמאפשר להסיק מסקנות מעשיות. בנוסף, המחקר מציע תבניות הלכתיות מתחומים אחרים, מהם ניתן להסיק על פרטי החוק הנוכחי. לאור זאת מסקנת חוות הדעת היא שראוי לתמוך בהצעת החוק והוצעו בה כמה תיקונים.

חוות דעת הלכתית להצעת חוק הביטוח הלאומי (התשע"ח)
בעולם קיימת מחלוקת האם יש להגדיר עוני באופן מוחלט, באופן יחסי או באופן המשלב ביניהם. במדינת ישראל הביטוח הלאומי משתמש במדד עוני יחסי לפיו עוני מוגדר באופן יחסי על פי חצי מההכנסה החציונית. מדד זה מתייחס אך ורק להכנסות ולא להוצאות, והוא מבטא הגדרה של העוני על פי רמת ההכנסות של מעמד הביניים. כמו כן, מדד זה בוחן את אי השוויון אך לא בשאלת העוני המוחלט. לעומת זאת, ההלכה מצדדת בהגדרה מעורבת, שיש בה מרכיב מוחלט ומרכיב יחסי. בשנת 2014 מונתה על ידי משרד המשפטים "ועדת חריס" לקביעת סל הצרכים החיוניים אותם יש להשאיר בידי חייב במקרה של פשיטת רגל. והיא הגיעה למסקנה כי הגדרת העוני של הביטוח הלאומי "אינה שימושית כדי לבחון האם ההוצאה המשפחתית של פושט רגל הולמת את הצרכים הבסיסיים הדרושים לה למחייה בכבוד". לשם כך בחנה הועדה מספר מדדים של עוני והגיעה למסקנה כי עליה להסתמך על מדד המגדיר עוני כמחסור בצרכים חיוניים (FES) לשם קביעת רף תחתון ממנו אין לגבות עוד מהחייב. חוות הדעת מציעה לאמץ את הגדרות ועדת חריס בתחום הרווחה ולמקד אותו בפעולה לצמצום מחסור.

נייר עמדה: ההצדקה לקיומם של מוסדות העם היהודי לאחר הקמת מדינת ישראל והרכבם
עד להקמת מדינת ישראל ייצגו את הציבור היהודי בארץ ישראל ואת התנועה הציונית מספר מוסדות וביניהם קק"ל והסוכנות היהודית. מאז הקמת המדינה עולה מדי כמה שנים השאלה האם יש צורך והצדקה בקיומם של מוסדות אלה? בנייר העמדה מובאים נימוקים עקרוניים והלכתיים לצורך בקיומם של המוסדות הציונים ואלו עיקר מסקנותיו: המוסדות הלאומיים, ובכלל זה, הסוכנות היהודית וקק"ל מייצגים את העם היהודי בישראל ובעולם ואינם מייצגים את אזרחי ישראל שאינם יהודים. גם לאחר הקמת המדינה יש חשיבות בקיומם כדי לפעול למען העם היהודי ולמען התיישבות יהודית בארץ ישראל. זאת, בניגוד לממשלת ישראל שמחויבת בצדק לפעול גם למען האזרחים שאינם יהודים. העברת הקרקעות מהמוסדות הלאומיים למדינת ישראל אסורה, כיוון שקרקעות אלה נרכשו עבור התיישבות יהודית והעברתם למדינה שתקצה אותם גם ללא-יהודים מהווה שינוי ייעוד אסור. בנוסף על פי ההלכה, היהודים תושבי ארץ ישראל הם המייצגים את העם היהודי, ולכן יש לפעול לכך שיהיה רוב לנציגים תושבי הארץ במוסדות הלאומיים.

שינוי מעמדו של הייעוץ המשפטי לאור המשפט העברי
חובה על הממשלה ושריה לפעול על פי החוק, כפי שכל אדם פרטי והגון אמור לנהוג. לפיכך, כאשר יש כוונה לנקוט פעולה שאינה סטנדרטית, יש לקבל ייעוץ משפטי. זכותה על המדינה לבחור ממי לקבל את הייעוץ, ולכן, סביר להפוך את משרת היועץ המשפטי למשרת אמון. מעבר לכך, ככל אדם פרטי, זכותה של המדינה לקבל חוות דעת נוספת, מלבד חוות דעתם של היועצים המשפטים. אולם, לא סביר שהמדינה תתעלם מחוות דעתו של היועץ המשפטי ללא הצגת חוות דעת נגדית.