הרשם לקבלת עדכונים

תגיות

חיי אדם גט מוטעה רועה זונות חברות השלטון המקומי שכנים עבודה נזיקין שכירות דירה פשרה תיווך טוהר הנשק העימות האסימטרי עדות טוען ונטען שבועה חזרה מהתחייבות חוזים קבלן פיטורי עובד שומרים קנסות הוצאה לפועל רישום בטאבו אודות המשפט העברי חוק הבוררות הסתמכות צדק מקור ראשון סקירת פסק דין הפרת חוזה הדין הבינלאומי הוצאת דיבה ולשון הרע דוגמא אישית חוזים משפטי ארץ ביטול מכירה קרע הודאת בעל דין מכר רכב אונאה אתיקה עסקית ריבית מיקח טעות קניין חוקי המדינה צדקה זכויות יוצרים מכר דירה משטר וממשל מידת סדום ערעור אומדן הוצאות משפט בתי המשפט מנהג הלנת שכר גרמא ומניעת רווח מאיס עלי עדות קרובים שטר בוררות חוקה הצעות חוק כלכלה יהודית צוואה היתר עיסקא הלוואה הסכם ממון בין בני זוג שמיטה מזונות האשה ביטוח היתר עגונה יוחסין - מעמד אישי ירושה ראיות דיני תנאים גזל דין נהנה שותפות מוניטין זיכיונות ורישיונות נישואים אזרחיים ופרטיים השקעות מחילה בר מצרא מקרקעין מכר עילות גירושין סדר הדין המחאה / שיק מיסים וארנונה היתר לשאת אשה שניה השבת אבידה משמורת ילדים הדין הפלילי משפחה לימודי אזרחות עבודות אקדמיות שו"ת משפטי ארץ חלק א סמכות בית הדין ומקום הדיון כתובה משפט מנהלי הסדרי ראיה השכרת רכב אתיקה צבאית מתנה פרשנות חוזה מזונות הילדים מגורי בני זוג אונס ואיומים הקדש ונאמניו חלוקת רכוש ואיזון משאבים הצמדה מעשי ידי אשתו תום לב פסולי דין גיור אתיקה משפטית עריכת דין אסמכתא חשבון בנק תנאים ממזרות שיעורי סולמות עד מומחה מורדת פוליגרף בירור יהדות כפיית גט שלום בית בוררות חיובי אב לבניו דת יהודית תקנות הדיון סופיות הדיון הסכם גירושין תלונת שווא אפוטרופסות הברחת נכסים פיקציה התיישנות גט מעושה אבידה ומציאה חיוב גבוה מסכום התביעה טענת אי הבנה בדיקות גנטיות מדריך ממוני מעשי בעילת זנות פרשת שבוע יבום חדר"ג ייעוץ חקיקה סעד זמני כשרות משפטית מחשבה מדינית רווחה יהודית רמאות וגנבת דעת היתר נישואין מדינת הלכה ועד הבית הימורים שיתוף נכסים

פרשת בהעלתך - מה הטעם בפסח שלא במועדו

שיעורים לפרשת בהעלתך:

 מנין הכח ומנין הרוח

 מה הטעם להקריב פסח שלא במועדו

 

האנשים הטמאים אמרו "למה נגרע לבלתי הקרב את קרבן ה' במעדו בתוך בני ישראל". לכאורה, הם היו צריכים לשאול "למה נגרע לבלתי הקרב את קרבן ה'", למה הוסיפו את המלים "במעדו בתוך בני ישראל"? משמע שזאת טענתם ודרישתם. לכאורה נראה שהם כבר יודעים שאפשר להקריב פסח שני, אבל לא על זה טענתם. הם רוצים להקריבו במועדו בתוך בני ישראל, ונענים בשלילה.

ולכאורה הצדק עמם. שהרי יש לשאול איזה ערך יש בהקרבת הפסח שלא במועד צאתנו ממצרים. ובפרט שבתאור מועדו של הפסח התורה מדגישה בעִקר את החֹדש, ולאו דוקא את היום בחֹדש. הפרק המצוה על הפסח פותח בכותרת "החֹדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה". ולהלן הוא אומר "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים כי בחזק יד הוציא ה' אתכם מזה ולא יאכל חמץ  היום אתם יצאים בחדש האביב". בפרשת משפטים ובפרשת כי תשא נאמר "את חג המצות תשמר שבעת ימים תאכל מצות כאשר צויתך למועד חדש האביב כי בו יצאת ממצרים".  ובפרשת ראה נאמר "שמור את חדש האביב ועשית פסח לה' אלהיך כי בחדש האביב הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה  וזבחת פסח לה' אלהיך". בכל המקומות האלה לא נאמר כלל שיהיה בארבעה עשר לחדש, מועדו הוא חדש האביב, והנה בא ה' ומצוה לעשות פסח בחֹדש אחר, ובלבד שיהיה בארבעה עשר.

גם בפרשתנו מודגש החֹדש ולא היום בחֹדש. הפרשיה מתחילה בדברי ה' אל משה בחדש הראשון. לא כתוב בכמה בחדש הראשון. הפסוק כאן מזכיר את הפסוק הפותח את החומש, שניהם נפתחים בדבור ה' אל משה במדבר סיני בשנה השנית. אלא ששם נאמר תאריך מלא, וכאן רק בחדש הראשון. 

והפרשה מזכירה כמה פעמים את המלה "במועדו". זה הצווי על ישראל, אבל הטמאים אינם זוכים להקריב במועדו.

יתרה מכך, הפרשה מדגישה פעמים שהטמאים לא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא, וקרבו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא. משמע שהדיון לא היה בשאלה האם יקריבו, אלא בשאלה האם יקריבו ביום ההוא. גם הסיום של דברי ה' אל משה "והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח ונכרתה הנפש ההוא מעמיה כי קרבן ה' לא הקריב במעדו חטאו ישא האיש ההוא", מלמד שהאמירה היא דוקא על מי שלא הקריב במועדו, אע"פ שהקריב, אם לא היה טמא אין לו זכות למועד ב. ואעפ"כ בחלק הראשון של הפסוק לא נאמרה המלה במועדו, היא מובנת מאליה, ברור שעל זה מדברים.

מקומה של הפרשיה דוקא כאן, מלמד שהפרשיה באה ללמד לא על מצות הפסח, אלא על מצות פסח שני. הפרשיה מתחילה אמנם בחדש הראשון, אך היא מופיעה רק בפרשת בהעלתך. אחרי המִפקד שנעשה בתחלת החדש השני. הנושא של ספר במדבר הוא השנה השנית. והוא פותח בשנה השנית בחדש השני. כאן חוזרת התורה אל דברי ה' אל משה בחדש הראשון. למה הובאה פרשה זו רק כאן? משום שהנושא של הפרשיה הוא פסח שני. אותו באה התורה ללמד.

איזה ערך יש בהקרבת פסח שני? הלא הפסח הוא זכר ליציאת מצרים. איזה טעם יש לעשותו במועד אחר? מכאן אנו למדים שיש ערך לפסח לא רק כזכר ליציאת מצרים. (וכמו שיתבאר להלן). הפסח, כמו במצרים, מבדיל בין ישראל לעמים. מי שלא עושה אותו נגרע מעם ישראל, הוא אינו בתוך בני ישראל והוא נכרת מתוך בני ישראל. דם הפסח מסמן את ישראל ומבדיל אותם. כיון שלפסח יש תפקיד כה חשוב, נותנת התורה מועד נוסף למי שנבצר ממנו לעשותו במועדו. אלא שיש בכך סכנה גדולה. בכל מקום שבו יש הסתפקות בחצי עקרון מתוך הבנה שהעקרון במלואו אינו אפשרי, יש סכנה שמא יהפוך הויתור לאידאל, או לפחות שיתפש כדבר לא כ"כ רע. התקדים מסוכן. לכן מציגה התורה את הדבר לא כצווי שצוה ה' את משה, אלא כפתרון שבא בעקבות בקשה שצמחה מלמטה. וגם אלה שבקשו את הבקשה, בעצם בקשו להקריב במועדו. הצווי ההתחלתי של ה' היה לעשות את הפסח במועדו. והוא יֵעשה במועדו באש ובמים, ואפילו בשבת. אפשר לעשותו במועד אחר רק אם לא היתה שום אפשרות לעשותו במועדו. וגם על זה עוד הוסיפה התורה והדגישה שמי שסומך מלכתחילה על הפתרון הזה, הרי הוא נגרע מתוך הקהל, וחטאו ישא האיש ההוא.

אותם טמאים לא קבלו את מבוקשם. הם בקשו להקריב במועדו בתוך בני ישראל, את זה הם לא קבלו.

לעשות את דבר ה'

האנשים שבאו אל משה ובקשו לעשות פסח שני, הם אנשים שהיו להם סבות מאד מוצדקות למה לא לעשות את הפסח. מבחינה הלכתית הם היו מכוסים לגמרי. כבר היה להם ביד כרטיס כניסה לגן עדן גם בלי המצוה הזאת. הם יכלו בקלות לומר "אשרָי, אנוס אני". או לומר: "ב"ה היום כולנו טמאים מתים, ולכן לצערנו, בעוונותינו, בחטאינו ולמרבה המזל אנחנו פטורים מקרבנות. שלום ולהתראות".

אבל לא, הם לא ויתרו. לא עניין אותם שיש להם תירוץ. הם התעקשו לקיים את מצות ה'. ה' אמר לעשות פסח – והם יעשו. הם ימצאו את הפתרון.

אם הם מחפשים היתרים והקלות – היה להם. אבל זה לא מה שהם חפשו.

השאלה היא תמיד מה אתה רוצה. האם אתה רוצה לעשות את רצון ה', או שאתה רוצה לצאת בסדר. האם אתה רוצה למלא את תפקידך בעולמך, או שאתה רוצה שיהיה לך תירוץ מוצדק למה אתה בסדר.

פסח שני הוא חגם של אלה שרוצים למלא את תפקידם. אלה שבאו לעולם כדי לקיים את התורה ולא כדי שיהיה להם תירוץ מוצדק למה הם לא קיימו.

(כמובן שגם בהלכות טומאה וטהרה הם לא הקלו. לא מקימים מצוה אחת על חשבון האחרת. הפתרון היה שהם יעשו את הפסח בנפרד מכל הציבור. ביום אחר. בחדש אחר. ביום שבו כל הציבור חגגו – האנשים האלה לא השתתפו בחגיגה. אבל את מצות ה' הם קיימו).

 

מהו פסח

הרבה מדיני הפסח אפשר ללמוד דוקא מפסח שני. הִלל למד שצריך לכרוך פסח מצה ומרור, דוקא מהפסוק "על מצות ומרורים יאכלוהו" האמור בפסח שני . משם אנו למדים שהמצה והמרור הם חלק מהפסח, ולא מהפסוק האמור בפסח ראשון. מפסח ראשון אי אפשר ללמוד זאת, כי בפסח ראשון המצה והמרור הן מצוות בפני עצמן. אילו לא נאמרו מצות ומרורים אלא בפסח ראשון, עדין לא היתה שם ראיה לחובת הכריכה, כי יתכן שהפסח נאכל על מצות ומרורים מפני שממילא יש חיוב לאכול מצה ומרור. לכן בא הפסח השני שאין בו מצות אכילת מצה ומרור בפני עצמו, ומלמד על הראשון. מעתה גם בפסח ראשון המצה והמרור, מלבד החשיבות העצמית שיש להם, הם גם חלק מהפסח ונכרכים עמו.

גם את תפקידו של הפסח כמצין את ישראל אפשר ללמוד מפסח שני. פסח שני נעשה אע"פ שאינו זכר ליציאת מצרים. נכון שהפסח הוא זכר ליציאת מצרים שבו אכלו ישראל את הפסח בבתיהם המסומנים בלילה הזה. אבל חוץ מזה שהוא זכר ליציאת מצרים, יש לו גם תפקיד נוסף. הוא מצוה בפני עצמה שיש לה ערך גם אם אינה זכר ליציאת מצרים. זוהי מצוה בפני עצמה שמי שלא עשאה הוציא עצמו מכלל ישראל. חיוב פסח היה גם במצרים, שם הפסח לא היה זכר ליציאת מצרים, ובכל זאת היתה בו חשיבות. הפסח מסמן מיהו ישראל ואיזה בית הוא בית של ישראל, ומי לא. מדין פסח שני אפשר ללמוד שיש ערך לפסח לא רק כזכר ליציאת מצרים; עוד לפני יציאת מצרים מצֻוֶּה משה על הפסח. פסח הוא קרבן ה' המלמד מי בַּכלל ומי חוצה לו. זהו עִקר תפקיד שחיטת הפסח. את זה אפשר ללמוד גם מדיני פסח שני. פסח שני הוא ודאי לא זכר ליציאת מצרים. בודאי שאין צֹרך לספר ביציאת מצרים בפסח שני, ואין משמעות לסִפור יציאת מצרים ובהודאה לה' עליה בלילה שבו לא יצאנו ממצרים. לא בו היתה יציאת מצרים, ולכן אין טעם לספר עליה. ואעפ"כ יש משמעות לפסח גם בחדש השני: להקריב קרבן ה' ולהיות כלולים בעדת ישראל. לכן עושים אותו ומהללים את ה' בעשייתו, אך אינו טעון הלל באכילתו. ואין בו סִפור יציאת מצרים. הוא לא בא כדי להזכיר ולהלל את ה' על יציאת מצרים, אלא כדי להכלל בעדת ישראל. ההלל באכילת הפסח הוא הלל על הישועה והגאולה, שאין לה משמעות אלא בלילה שבו אכן היתה הגאולה. אך הפסח עצמו הוא משמעותי גם בחדש השני.

מכאן נלמד גם על פסח ראשון. פסח ראשון הוא ודאי זכר ליציאת מצרים, אבל מתברר שחוץ מזה שהוא זכר ליציאת מצרים, יש בו ערך נוסף. הוא המפלה בין ישראל לעמים ומלמד מיהו ישראל. מי בַּכלל ומי מחוץ לכלל. מי שאינו מקריב נגרע מעדת ישראל לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו.

מכאן נלמד מדוע הוציא ה' את ישראל ממצרים דוקא בלילה הזה. מהשיח בין משה לפרעה משמע שמשה מבקש לצאת לעשות את הקרבן הזה בחג הזה במדבר. פרעה מסרב וישראל עשאוהו במצרים. ה' זִמֵּן את יציאת מצרים ללילה הזה, כי בלילה הזה קרב הקרבן המבדיל את ישראל מהעמים. וזאת גם מטרתה של מכת בכורות ושל יציאת מצרים.

 

ואם לא הייתי שואל

בתורה מוזכרים ארבעה דברים ששאלו את משה והוא לא ידע, והיה צריך לשאול את הקב"ה. ארבעת הדברים האלה מעוררים קושיה גדולה, וכי לא קִבל משה בסיני את כל התורה? ואם כך – מי יערוב לנו שעכשו בידינו כל התורה? ואולי יש עוד דברים שלא נאמרו למשה ומכיון שלא הוצרך להם במדבר לא שאל?

בעל כרחנו יש לומר שכל הדינים נִתנו לנו בתורה, אלא שיש דינים שהדרך לכתבם בתורה היא דוקא ע"י מעשה. ואפשר להבין למה. לגבי פסח ובנות צלפחד ברור מדוע לא נאמרה הפרשיה בדרך הרגילה. אילו היה נאמר למשה בפירוש, לפני שנזקק לכך, שאפשר לעשות פסח שני - היה משתמע שיש שתי אפשרויות לעשות פסח, כמו שיש שתי דרכים לקיום מצות מעשר שני, והרוצה ילך בזו והרוצה ילך בזו. או שיש שתי דרכים כמו במצות יבום וחליצה ובאמה עבריה ובפטר חמור, שאחת קודמת לאחרת אך שתיהן דרכים. כשהתורה מלמדת אותנו את המצוה בדרך של תשובה לשאלה, אנו מבינים שאין שתי דרכים לעשות פסח, פסח היא מצוה חשובה שיש לקימה בזמנה ואין אפשרות לעשות משהו אחר. אמנם מי שהיה אנוס גמור ולא עשה פסח עדיף שיעשה פסח שני משלא יעשה כלל. אך זאת אינה אלטרנטיבה לפסח.

וכן אתה אומר לגבי בנות צלפחד - אילו לא נאמרה פרשת נחלות אגב מעשה שהיה, היה משתמע שיש לאדם יורשים רבים. כשנאמרה פרשת נחלות אגב מעשה שהיה, אנו למדים שיורשו של האדם הוא בנו. אלא שהתורה מלמדת אותנו גם מה לעשות כשאי אפשר לתת את הנחלה לבנו.

אך מה נשיב על פרשות מקלל ומקושש? מדוע דין מקלל ומקושש לא נאמר אל משה מראש? הלא היה ראוי לפרש ולהרחיב ללא מעשה שהיה, ולתאר ולפרט שוב ושוב שגדול כבוד שם שמים וגדול כבוד שבת והמקלל שם שמים והמחלל שבת הוא עוון גדול וענשו סקילה ע"י כל העדה (העונש הוא מדד לחומרת העברה וכשהתורה מלמדת מה העֹנש, זהו כלי בִטוי ללִמוד חומרת העברה).

יש להסביר שכבוד ה' וכבוד השבת הם חמורים מכל עֹנש, ולא נתנה להם סקילה אלא משום שאין עֹנש חמור ממנה. אילו נכתב הדין ללא מעשה שהיה, היינו עלולים ללמוד שזאת חומרת העברה, כמו שהעובד ע"ז בסקילה ובעל אוב וידעוני בסקילה, כך מחלל שבת ומקלל את ה'. אך בדרך שבה נלמד הדין הזה, לִמדה אותנו התורה שהמעשה יותר חמור, ואין מִדה לחומרתו. אין מדד לחומרתה של העברה הזאת. באין מדד – נתן לו את העונש המירבי.

פרשת המקלל פרטה את צורות הפגיעה השונות שאפשר לפגוע בעולם מלמעלה למטה וחזרה, כשאת כל הפגיעות היא מפרטת ורק את קללת ה' היא מביאה בסמיכות למעשה כדי ללמד שאי אפשר לפגוע בה' אבל חִלול כבודו הוא חטא שאין לו מִדה בעולם ואי אפשר להבין את גדל החטא ועצמתו, ואין לפרשו אלא ע"פ המעשה שהיה.

כאשר התורה מתארת דין מתוך מעשה שהיה, היא מלמדת שאין מקום לדון בדין הזה מצד עצמו, הוא רק פתרון בלית ברירה, בגלל מעשה שהיה. עיון בפרשתנו אף מלמד שיתכן מאד שדין פסח שני היה כבר ידוע לפני אותו מעשה שהיה (כפי שבארנו לעיל), אלא שהתורה בחרה ללמד אותו דוקא בדרך כזאת. אותם אנשים שפנו אל משה ידעו שיש אפשרות לפסח שני. אבל לא זה מה שהם בקשו. הם בקשו להקריב את קרבן ה' במועדו בתוך בני ישראל. בקשתם נדחתה. הם לא הקריבו את קרבן ה' במועדו בתוך בני ישראל. אבל על ידם נתחדשה מצוה בתורה. ולא רק שנתחדשה מצוה, גם התחדשה חומרתו הגדולה של הפסח. הפסח הראשון. נגזרה כרת על מי שגורע את עצמו מתוך בני ישראל ומתוך מועדו.