הרשם לקבלת עדכונים

תגיות

ערבות הדדית חיי אדם עני המהפך בחררה דיני חברות סמכות השלטון המקומי שכנים דיני עבודה נזיקין שכירות דירה פשרה תיווך טוהר הנשק העימות האסימטרי עדות טוען ונטען שבועה דינא דמלכותא - דינא חזרה מהתחייבות דיני חוזים קבלן פיטורי עובד שומרים קנסות הוצאה לפועל רישום בטאבו אודות המשפט העברי חוק הבוררות הסתמכות צדק מקור ראשון סקירת פסק דין הפרת חוזה הדין הבינלאומי על האתיקה הצבאית הוצאת דיבה ולשון הרע דוגמא אישית התמודדות עם כשלים חוזים משפטי ארץ מבוא לאתיקה צבאית גבורה מצור פדיון שבויים משמעת מכר רכב אונאה אתיקה עסקית ריבית מיקח טעות קניין חוקי המדינה צדקה זכויות יוצרים מכר דירה משטר וממשל כופים על מידת סדום ערעור אומדן הוצאות משפט בתי המשפט מנהג הלנת שכר דבר האבד גרמא ומניעת רווח מאיס עלי עדות קרובים שטר בוררות חוקה הצעות חוק כלכלה יהודית צוואה היתר עיסקא הלוואה הסכם ממון בין בני זוג שמיטה מזונות ביטוח היתר עגונה יוחסין - מעמד אישי ירושה דיני ראיות דיני תנאים גזל דין נהנה שותפות מוניטין זכיונות נישואים אזרחיים ופרטיים השקעות מחילה בן המצר - בר מצרא מקרקעין מכר עילות גירושין סדר הדין המחאה / שיק מיסים וארנונה היתר לשאת אשה שניה (מאה רבנים) השבת אבידה משמורת ילדים הדין הפלילי דיני משפחה לימודי אזרחות בתי הדין הרבניים עבודות אקדמיות שו"ת משפטי ארץ חלק א סמכות בית הדין ומקום הדיון כתובה משפט מנהלי הסדרי ראיה השכרת רכב אתיקה צבאית מתנה פרשנות חוזה חוזה לטובת צד שלישי מגורי בני זוג אונס ואיומים הקדש ונאמני הקדש חלוקת רכוש ואיזון משאבים הצמדה משפטי ארץ ד - חוזים ודיניהם תום לב פסולי דין ערך זכויות עתידיות גיור משומדים זכרון דברים עריכת דין אסמכתא חשבון בנק נאמנות אב על כשרות בניו ממזרות שיעורים במסגרת מרכז הלכה והוראה עד מומחה עד פסול מורדת פוליגרף זכות עמידה בירור יהדות כפיית גט שלום בית בוררות חיובי אב לבניו דת יהודית תקנות הדיון סופיות הדיון הסכם גירושין תלונת שווא אפוטרופסות הברחת נכסים פיקציה התחייבות מופרזת התיישנות גט מעושה אבידה ומציאה קבלת עדות בטלפון או סקייפ חיוב גבוה מסכום התביעה טענת אי הבנה בדיקות גנטיות חקירה וראיה ביוזמת בית הדין מדריך ממוני מעשי אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות פרשת שבוע יבום חדר"ג

חובת הציבור שלא לדעת

הרב יהודה זולדן
לפי המשפט העברי פרסום חקירה או חשדות העולים כנגד נאשם נתונים לשיקול בית הדין בלבד. הפרסום המוקדם חמור במיוחד כשמדובר במנהיגים ובאישי ציבור

הכל שווים בפני החוק

אין מי שהוא חסין בפני חקירות. ניתן לחקור כל אדם החשוד על עבירה, או עד שיכול לסייע לחקירה, גם אם הוא נושא תפקיד שלטוני או רבני. החסינות שנזכרת בתלמוד כלפי מנהיגי שלטון באה ממקום אחר: "המלך לא דן ולא דנים אותו. אמר רב יוסף: לא שנו אלא מלכי ישראל, אבל מלכי בית דוד דן ודנין אותם" (סנהדרין יט ע"א). הלכה זו נקבעה בשל מעשה שהיה בשלהי הבית השני. ההבחנה שם היא בין מלכים ישרים ושומרי חוק לבין מלכים שמרשים לעצמם לעבור על החוק. מדובר על העדפה טקטית שלא לדון אותם, כדי למזער את הפגיעה בשמירה על החוק ובסדר הציבורי. החסינות המדוברת ניתנה למנהיגים שלטוניים שלא שמרו את התורה וזלזלו במערכת המשפט הדתית, אבל במה שקשור לשמירת חוקי המדינה הכל שווים. לא נכון ללמוד מהלכה שנקבעה בשל מצב מסוים למציאות בריאה ותקינה. כך כתב הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל (חוקה לישראל, עורך: ד"ר זרח ורהפטיג, עמ' 475): "חלילה לנו לשוב אל תקופת הורדוס, שעליה אמרו 'מלך לא דן ולא דנים אותו'. אלא אנו צריכים לנהוג במדינתנו כדין מלכי בית דוד, שדן ודנים אותו, וכל שכן לכל ציר שדן ודנים אותו מעיד ומעידין נגדו בבית משפט".

 

כיצד חוקרים?

תפקיד מערכת המשפט לזרועותיה השונות הוא לחקור ולברר האם אדם חשוד אכן עשה את העבירות המיוחסות לו. בעידן תקשורתי מפותח, לעיתים בהתאם לענין ובהתאם לאינטרסים שונים, התקשורת מדווחת על פרטי החקירה במשטרה, על הדיון בבית המשפט, כולל תצלומים מביכים מאד של החשודים ושל העדים. והיכן כבודם של החשודים? יתכן שהחשד מבוסס מאד, ויש הרבה יותר מאשר "רגלים לדבר" שאכן מדובר על עבריין, ואולי גם ברור שהוא האיש כי רבים ראו אותו בשעת המעשה. אבל הוא טרם הורשע. האם נכון לשתף את הציבור כולו בדרכים בהם תפסו את החשוד, בחקירה ובהתקדמותה, בעדים ובעדויות השונות?

לבית דין הדן בדיני התורה יש סמכויות ענישה נרחבות. הרמב"ם (הל' סנהדרין כד, ה-י) מונה את העונשים השונים שבסמכות בית הדין להטיל: "יש לבית דין בכל מקום ובכל זמן להלקות אדם ששמועתו רעה והעם מרננים עליו שהוא עובר על העריות והוא שיהיה קול שאינו פוסק... וכן מבזין את זה ששמועתו רעה ומחרפין את יולדתו בפניו. וכן יש לדיין תמיד להפקיר ממון שיש לו בעלים ומאבד ונותן כפי מה שיראה לגדור פרצות הדת ולחזק הבדק או לקנוס אלם זה... וכן יש לדיין לנדות ולהחרים מי שאינו בן נידוי כדי לגדור פרץ כפי מה שיראו לו והשעה צריכה לכך ויאמר שנידהו והחרימהו על דעתו ויפרסם חטאו ברבים... וכן יש לו לכפות ידים ורגלים ולאסור בבית האסורים".

אך לאחר הענקת הסמכות הרחבה להעניש, מסיים הרמב"ם באזהרה חריפה לדיינים: "כל אלו הדברים לפי מה שיראה הדיין שזה ראוי לכך ושהשעה צריכה. ובכל יהיו מעשיו לשם שמים ואל יהיה כבוד הבריות קל בעיניו, שהרי הוא דוחה את לא תעשה של דבריהם, וכל שכן כבוד בני אברהם יצחק ויעקב המחזיקין בתורת האמת, שיהיה זהיר שלא יהרס כבודם אלא להוסיף בכבוד המקום בלבד. שכל המבזה את התורה גופו מחולל על הבריות, והמכבד את התורה גופו מכובד על הבריות, ואין כבוד התורה אלא לעשות על פי חוקיה ומשפטיה".

למרות שאותם עבריינים "לא החזיקו בתורת האמת", אבל מאחר שהם מעם ישראל, מבני אברהם יצחק ויעקב יש להקפיד על כבודם כשמענישים אותם, עם זאת שהם עברו עבירות, ובהם גם עבירות חמורות. מבית הדין נדרש לפעול לשם שמים בלבד, ולא שום שיקול או אינטרס אחר. האפשרות לבזות את מי ששמועתו רעה, שמורה לבית הדין בלבד אבל לא לתקשורת.  

אין התייחסות בהירה בדברי הרמב"ם ופוסקים אחרים מה מידת הכבוד האנושי שצריך לתת לחשוד טרם הרשעתו. ההגיון אומר שאם לאחר שאדם הורשע יש למצוא את האיזון בין העונש לבין כבודו של העבריין, על אחת כמה וכמה יש לנהוג כך ביחס לחשוד.  

אמנם, כשמדובר על חשוד שהוא עבריין ידוע, או שיש סבירות גבוהה מאד על בסיס עובדות ניכרות שאכן הוא עשה את המעשה השלילי, אזי ניתן לפגוע בכבודו. הרב ישראל מאיר הכהן מראדין (ספר חפץ חיים, הלכות לשון הרע כלל ז, יג-יד) כתב שאדם המתלונן בפני בית דין על גניבה "והוא משער בודאי בדברים ניכרים ממש שפלוני גנב ממנו החפץ וגם בית דין רואים את הדברים הניכרים, או עדים העידו לפניהם על הדברים הניכרים, ניתן להם רשות להכות [את החשוד] כדי שיודה". היכולת והאפשרות להכות חשוד, היא ביטוי לכך שניתן אף לפגוע בכבודו, כדי ללחוץ עליו להודות על המעשה, אבל כל זאת כשיש בסיס משמעותי לחשד "הדברים ניכרים". יש ללמוד מכאן שניתן לפגוע בכבודו של עבריין ידוע, כשהמטרה היא להרתיע ולאיים על אחרים, למען ישמעו ויראו.

 

להיאבק בפשיעה בלי מציצנות

מההלכה עולה הקריאה לשמור על איזונים: איזון בין הרצון למנוע עבריינות ולהלחם בה, לבין פגיעה סתמית ולא נדרשת במי שאיננו עבריין מועד, או שלא ידוע עליו ואין "דברים הניכרים" כלשונו של החפץ חיים.

היו כבר מקרים של חקירות משטרתיות, ומשפטים ארוכים שסוקרו בהרחבה רבה ע"י התקשורת האלקטרונית והכתובה, ובסוף לא היה שום כתב אישום והחשוד יצא זכאי לחלוטין. בינתיים, במהלך החקירה והמשפט, כבודו הושפל ונרמס, שמו הטוב נפגע, בני משפחתו סבלו גם כן, וכל זה בשל החשיפה התקשורתית שגובלת לעיתים במציצנות לשמה ולא מעבר לכך. בעידן האינטרנט, הכתבות והתמונות נשארות כל הזמן על המדף.

חמור עוד יותר, כאשר התקשורת מוזמנת לסקר מעצר של חשוד, ובמיוחד כשמדובר על אישיות בכירה במערך השלטוני או הרבני. מנהיגים שלטוניים ובודאי רבנים, אינם מוגדרים כאנשים עבריינים. יתכן שפלוני מעד או נהג שלא כשורה במודע, בכספים, בתחומים של בינו לבינה, ועוד. ובכל זאת, נדרשת זהירות גדולה לפני שחושפים אותו ומביכים אותו ברבים. ההצדקה לבזות אדם בשם "זכות הציבור לדעת" יכולה להיות נכונה רק אם יש בסיס מוצק וממשי לחשדות נגדו, או כשמדובר על עבריין מועד, כשהמטרה היא להזהיר מפניו ומשותפות איתו, אך לא על אדם שאינו מוכר כעבריין, או שהחשדות כלפיו הם לא מבוססות.

במסגרת הלכות לשון הרע: "חובת הציבור שלא לדעת", להשאיר את מלאכת החקירה בידי המופקדים על כך. "זכות הציבור לדעת" כדי לפקח על מערכת המשפט שפועלת כראוי, הוא נימוק לא רלוונטי. הציבור לא מסוגל בדרך כלל להיאבק במערכת המשפט גם אם תהיה לו תחושה שהיא לא נוהגת בהגינות.  

רק אם יסתבר שאכן יש בסיס לחשד, והאדם הורשע, אזי יש לפרסם: "מפרסמין את החנפין מפני חילול השם" (יומא פו ע"ב). רש"י: "מפרסמין את החנפין - שהן רשעים ומראין עצמן כצדיקים, אם יש מכיר במעשיו מצווה לפרסמו מפני חילול השם, שבני אדם למידין ממעשיו, שסבורין עליו שהוא צדיק".

החפץ חיים (הלכות לשון הרע כלל ח, ז בבאר מים חיים) הורה איך לפרסם זאת: "לא יתכוון המספר ליהנות מהפגם ההוא שהוא נותן בו, ולא מצד שנאה שיש לו עליו, רק מצד האמת. גם לא יגדיל המספר את העוולה יותר ממה שהיא". פרסום עניני וממוקד, כדי להיזהר מהעבריין, וללא שום אינטרס אחר.

בניגוד לדברי החפץ חיים, ניתן לקבל את הרושם שהמדווחים השונים בתקשורת נהנים ואף נהנים מאד, לדווח ולספר על הפגם שמצאו בהתנהגותו אותו בכיר. הרייטינג, הסקופ, המעמד של הכתב שחשף לראשונה, והרצון לפגוע בחשוד ועוד שיקולים לא ענייניים מעין אילו, הם שקובעים. לעיתים, החשיפה והחיטוט התקשורתי משיגים את המטרה ההפוכה. מפסיקים להאמין להם.

העיסוק בשאלת סיקור תקשורתי של חקירות ומשפטים, הוא קטע מתוך תמונה כוללת ורחבה יותר של סוגיות יישום הלכות רכילות ולשון הרע בעולם מתוקשר ומוצף בידע עדכני בכל זמן נתון.  ובכל זאת, ערך מרכזי כמו כבודו של אדם, צריך להישמר במידת הגבוהה ביותר, גם במסגרת המאבק בפשיעה ובעבריינות.  

 

פורסם במוסף צדק מקור ראשון גיליון 729