טו.א. פתיחה

ההלכה רואה בעובד כמי שאחראי למעשיו, לטוב ולרע, ואם שגה וגרם לנזק למעסיק הוא אחראי לשלם על הנזק[1] כמו כל אדם אחר[2]. התורה אינה עושה הבחנה בין אדם לאדם, בין עובד ובין מעסיק. שניהם מחויבים באותה מידה לעמוד בהתחייבותם, ושניהם מחויבים לשאת בתוצאות מעשיהם. תפישה שוויונית זו של התורה באה לידי ביטוי גם בתחום הנזקים אותם גורם העובד.

אכן בהחלט מסתבר שבתקופות מסוימות ובהקשרים מסוימים המעסיק יהיה אמיד יותר והעובד אמיד פחות, וכפי שנראה להלן (סעיף ‎ז) יש לכך משמעות הלכתית מסוימת, אולם אין הדבר נכון תמיד. לדוגמה כאשר אדם המקיים בקושי את משפחתו שוכר את שירותיו של עורך דין אמיד כדי שזה ייצג אותו בבית המשפט.

יש לציין כי תפישתה השוויונית של התורה בין העובד למעביד שונה באופן מהותי מתפישת המשפט הישראלי אשר באופן כללי רואה בעובד את החלש ואת המעסיק כחזק, ולפיכך היא נוטה לטובת העובד גם כאשר פעל ברשלנות[3]. כמובן תפישה זו מתהפכת לחלוטין כאשר לא מתקיימת בין הצדדים מערכת יחסי עובד-מעביד, כגון קבלן המספק שירות לאזרח. או אז הקבלן נתפש כחזק ומקבל השירות כחלש, ולעיתים הקבלן יחויב על ידי בתי המשפט לשלם על נזק שנגרם אפילו בשוגג[4] ואפילו באופן עקיף[5] ובאונס. כאמור, התורה אינה מקבלת גישה זו.

למרות החיוב העקרוני של העובד על נזקים שגרם, אין דינו של עובד שהזיק את המעסיק תוך כדי עבודתו כדין אדם זר שפגע ברכוש חברו. הדבר אינו נובע ממצבו הכלכלי של העובד אלא מן ההקשר בו בוצע הנזק. כפי שנראה להלן לעיתים הבדל זה יחמיר בדינו של העובד יחסית למזיק רגיל ולעיתים יקל בדינו.