הרשם לקבלת עדכונים

תגיות

חיי אדם גט מוטעה רועה זונות חברות השלטון המקומי שכנים עבודה נזיקין שכירות דירה פשרה תיווך טוהר הנשק העימות האסימטרי עדות טוען ונטען שבועה חזרה מהתחייבות חוזים קבלן פיטורי והתפטרות עובד שומרים קנסות הוצאה לפועל רישום בטאבו אודות המשפט העברי חוק הבוררות הסתמכות צדק מקור ראשון סקירת פסק דין הפרת חוזה הדין הבינלאומי הוצאת דיבה ולשון הרע דוגמא אישית חוזים משפטי ארץ ביטול מכירה קרע הודאת בעל דין מכר רכב אונאה אתיקה עסקית ריבית מיקח טעות קניין חוקי המדינה צדקה זכויות יוצרים מכר דירה משטר וממשל מידת סדום ערעור אומדן הוצאות משפט בתי המשפט מנהג הלנת שכר גרמא ומניעת רווח מאיס עלי עדות קרובים שטר בוררות חוקה הצעות חוק כלכלה יהודית צוואה היתר עיסקא הלוואה הסכם ממון בין בני זוג שמיטה מזונות האשה ביטוח היתר עגונה יוחסין - מעמד אישי ירושה ראיות דיני תנאים גזל דין נהנה שותפות מוניטין זיכיונות ורישיונות נישואים אזרחיים ופרטיים השקעות מחילה בר מצרא מקרקעין מכר עילות גירושין סדר הדין המחאה / שיק מיסים וארנונה היתר נשיאת אשה שניה השבת אבידה משמורת ילדים הדין הפלילי משפחה לימודי אזרחות עבודות אקדמיות שו"ת משפטי ארץ חלק א סמכות בית הדין ומקום הדיון כתובה משפט מנהלי הסדרי ראיה השכרת רכב אתיקה צבאית מתנה פרשנות חוזה מזונות ומדור הילדים מגורי בני זוג אונס ואיומים הקדש ונאמניו חלוקת רכוש ואיזון משאבים הצמדה מעשי ידי אשתו תום לב פסולי דין גיור אתיקה משפטית עריכת דין אסמכתא חשבון בנק תנאים ממזרות שיעורי סולמות עד מומחה מרידה פוליגרף בירור יהדות כפיית גט שלום בית בוררות חיובי אב לבניו דת יהודית תקנות הדיון סופיות הדיון הסכם גירושין תלונת שווא אפוטרופסות הברחת נכסים פיקציה התיישנות גט מעושה אבידה ומציאה פסיקת סעד שלא נתבע טענת אי הבנה בדיקות גנטיות מדריך ממוני מעשי בעילת זנות פרשת שבוע יבום חדר"ג ייעוץ חקיקה סעד זמני כשרות משפטית מחשבה מדינית רווחה יהודית רמאות וגנבת דעת היתר נישואין מדינת הלכה ועד הבית הימורים יורד לאומנות חברו שיתוף נכסים שליחות גט ביטול קידושין מדור האשה קבלת עול מצוות חזרה מהודאה מקח טעות חלוקת רכוש שומת מטלטלים גביית חוב דיין יחיד שיערוך מזונות חזקת יהדות תקנת שו''ם כונס נכסים צו הרחקה שליחות דמי ערבות משפטי ארץ ה: בית הדין לממונות דינא דמלכותא דינא עוברת על דת כיעור שומת מקרקעין פסילת הרכב חוקי התורה מעשר כספים אורות החושן: עבודה וקבלנות צנעת הפרט הסכם קיבוצי צו הרחבה נאמנות באיסורים ניכור הורי עביד איניש דינא לנפשיה שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא לפני עיוור

חלוקת רכוש משותף שהיה במקורו של האשה כאשר הפרידה היא בשל בגידת הבעל / בית הדין נתניה 1236621/7

הרב שניאור פרדס, הרב פנחס מונדשיין, הרב בצלאל ווגל ( בית הדין הרבני האזורי נתניה)
בני זוג גרו בדירה שהיתה רשומה תחילה חלקה על שם האשה וחלקה על שם אביה. האב מכר לבני הזוג את חלקו בדירה במחיר מוזל, והיא נרשמה על שם שני בני הזוג בשיתוף. בני הזוג נפרדו לתקופות מסויימות, ובתקופות אלה בגד הבעל באשה עם נשים אחרות. האשה תבעה את השבת המתנות שלא ניתנו לבעל ע"מ שיבגוד. ואולם, בית הדין עמד על כך שלא בגידות הבעל הן שגרמו לפירוד. לכן דחה בית הדין את תביעת האשה.

 

ב"ה

תיק 1236621/7

 

 בבית הדין הרבני האזורי נתניה

לפני כבוד הדיינים:

הרב שניאור פרדס – ראב"ד, הרב פנחס מונדשיין, הרב בצלאל ווגל

התובעת:

פלונית

(ע"י ב"כ עו"ד אליעזר גריסרו)

נגד

 

 

הנתבע:

פלוני

(ע"י ב"כ עו"ד מיטל מרלי סבג)

 

הנדון: חלוקת רכוש - כריכה

החלטה

רקע ותמצית התביעה

לפנינו מונחת תביעת האישה את האיש ועניינה המעשי הוא "השבת מתנות". דוק במונח בו נקטנו, "המעשי", מכיוון שעיון בטענות הצדדים מעלה כי ברובד הראשוני לפנינו ניצבת מחלוקת משפטית בעצם הגדרת הנושא העומד לפנינו, והיא: האם אכן משפטית הנידון שלפנינו הינו השבת מתנות, ובדיני המתנות נטוע, או שמא הנידון הוא, ביטול שיתוף ספציפי שהתגבש לו, וכפי שנרחיב בהמשך הדברים.

התביעה מתייחסת לשני מיני מתנות: האחד, שווי חלק אביה ז"ל של האישה בדירה, והשני לשווי החלק היחסי בדירה אותו נתנה האישה לאיש במתנה וכעת דורשת חזרה.

תביעה זו נשענת על אדני האומדנא לפיה אותה מתנה שנתנה האישה לאיש, לא ניתנה על-דעת זאת שהאיש במו-ידיו יגרום לפירוק הנישואין, יבגוד בה וילך ממנה אל זו אשר עימה קלקל כאשר מתנתה בידיו, בזמן שהיא מעוניינת בהמשך קיום הבית.

כאמור, החלק האחד של מתנתה, לטענת האישה, הינו חלק אביה בדירה. אביה ירש בשנת 2002 מדודתה של האישה את הדירה ברחוב ה... בת"א, כולה, ונתן לאישה (בתו) במתנה 13/32 בדירה. בתחילת נישואיהם ובעת התקופה הראשונה שגרו בדירה, (גרו בה עד סוף מרץ 2015) הייתה הדירה רשומה (לפחות עד תחילת 2015) ע"ש האישה בסך 13/32 חלקים וע"ש אביה 19/32 חלקים, כך שרק האישה ואביה היו בעלים על הדירה.

הצדדים נישאו ב-2012, ולהם 3 ילדים. ב-13.2.2013 נחתם הסכם-מכר בין הזוג לבין אביה של האישה, ע"מ לרכוש על-ידם את חלקו בדירה. עפ"י הסכם המכר נדרש הזוג לשלם סך של 800 אלף ₪, (כאשר שמאי העריך באותה עת את שווי הדירה כולה כ1,540,000 ₪ ולפי חשבון זה יוצא שחלק אביה שהיווה 19/32 חלקים בדירה שווה לפי הערכת אותה השמאות 913,280 ש"ח) אולם בפועל שילם הזוג סכום נמוך מהנקוב בהסכם, רק 700,000 ₪. אין מחלוקת בין הצדדים על עובדות אלו. [האישה צירפה לסיכומיה אסמכתא על העברת 700,000 ₪ מידיהם ליד אביה].

בסופו של הליך הרישום בטאבו, הדירה נרשמה כולה ע"ש שני הצדדים בחלקים שווים, נמצא שאז נרשם ע"ש האיש 16/32 ואילו האישה שכבר היה רשום ע"ש 13/32 כעת נרשם ע"ש עוד 3/32 חלקים בדירה.

כעת טענות האישה הן כי דורשת חזרה מתנות אלו בשל אומדנא כי "לא יגרום לה להתגרש ויקח מחצית הדירה לאישה אחרת", והיא כאמור מבחינה בתביעתה בשני מיני מתנות:

  1. מעצם העובדה שאביה מכר להם את חלקו בדירה במחיר מופחת משווי השמאות, שעל-פיה כאמור אמור להיות חלקו שווה 913,280 ₪ (יש להעיר כי כך לפי דברי האישה , אולם מחשבון שעשה ביה"ד יוצא סכום גבוה יותר. 1/32 בדירה שווה  48,125 ₪ וא"כ חלק האב הוא 914,375 ₪) נמצא שלדבריה סך 213,220 ₪ (ולפי תחשיב ביה"ד 214,375 ₪) כביכול ניתנו להם במתנה. (ובעצם הבחנתה היא כי הם ניתנו במתנה "לאיש").
  2. למרות שהצדדים שילמו עבור חלק האב 700,000 ₪ כאמור, שפירושו הוא כי כל אחד מהם שילם 350,000 ₪, לא רשמו הם את חלק האב הנרכש, בחלקים שווים ע"ש שניהם, אלא חצי מכל הדירה, 16/32 חלקים, נרשמה ע"ש האיש, ואילו על שמה רק 3/32 חלקים (חלקים שהצטרפו לאותם חלקים שהיו שלה קודם לכן ושהשלימו לכדי מחצית הדירה). לדבריה, נמצא כי נתנה לאיש בזה מתנה על-סך 239,473 ₪.

התחשיב הוא כדלהלן: הם רכשו 19 חלקים מתוך 32 בסכום של 700,000 ₪, נמצא שכל חלק שרכשו במחיר שקבע האב שווה 36,842 ₪ ועל שמו של האיש נרשמו כאמור 16 חלקים שזה שווה ערך ל589,472 ₪ למרות ששילם רק 350,000 ₪ נמצא ש"קיבל" מהאישה 239,472 ₪.)

נמצא שסה"כ בהצטרף שני חלקי התביעה תובעת האישה מהאיש: 452,693 ₪.

 

מעשי האיש ופקודתו

באפריל 2014 עזב האיש את ביתם המשותף, האיש חזר הביתה לאחר כחמישה חדשים, (בין לבין היה מופיע בבית ולדברי האישה אף היו מקיימים יחסים) ונולד בנם השני ביוני 2015, סמוך ללידה מלפניה ביום 9.6.2015 השלימו הצדדים את העברת הזכויות בטאבו, לדברי האישה עשו זאת "על-מנת לשמור על שלו"ב ועל ההרמוניה המשפחתית".

בספטמבר 2015 כאשר הדירה כבר הייתה רשומה ע"ש שניהם כנ"ל במשך שלושה חדשים, סיפר האיש לאישה, במהלך טיפול משותף, כי באותם חדשים בהם לא התגורר בביתם (מאפריל 2014) בגד בה ואף נולד לו מבגידה זו ילד, במרץ 2015, אם הילד הגישה נגדו תביעת מזונות באוגוסט 2015.

למרות גילוי זה האישה המשיכה להתגורר עם האיש, וזאת לאחר ששיכנע אותה שזו הייתה מעידה חד-פעמית, ואף תמכה כלכלית במשפט המזונות שניהל מול אם ילדו ובדמי המזונות הקבועים שהושתו עליו.

רצון האישה, לדבריה, לשמר על התא המשפחתי ולא לפרקו אף הוביל ללידת בן נוסף ב-15.12.16.

ב-28.4.19 עזב האיש את ביתם המשותף וב-10.6.19 החלו בהליך גישור ולאחריו בהליכים המשפטיים.

לדברי האישה נודע לה לאחר-מכן כי האיש מנהל רומן עם הגננת של בנם, עוד מזמן שהיו בהליך תיאום הורי, שהפך לטיפול זוגי, שעה שהיו יחד.

לכן לדבריה האיש הינו בעל מורד שהפסיד מתנותיו, והמאיס עליה את החיים עימו. בעת פעולותיהם המשותפות לרישום הדירה הציג לה האיש מצג שווא כאילו הוא מעוניין בשלמות הבית שעה שכבר נולד לו בן מחוץ לנישואין ובחר להסתיר זאת, מהסיבה הפשוטה לטענתה, כי ידע שבאם יספר לה קודם הרישום לא תסכים האישה לתת לו אותה מתנה בעת הרישום, כך שכבר בעת המתנה פעל האיש במרמה ותחבולות.

ב"כ האישה בסיכומיה פירטה באורך רב את משקלה של זכות הבעלות והקניין אשר קשה מאד לפגוע בה רטרואקטיבית, והיא איננה מותלית ואיננה ניתנת לפקיעה ולא לתנאי מפסיק מכללא. ב"כ האישה צירפה לטענותיה את פסיקת דנג"ץ 8537/18 שנפסקה לא מכבר.

תמצית ניתוח השאלות העולות

קודם שנתחיל להלך בינות נתיבי פסה"ד, נציב את השאלות המרכזיות אשר מנתבות את הדברים, ואשר ההכרעה בהן תצטרף עד כדי המסקנה הסופית:

  1. האם אכן לפנינו שתי מתנות שניתנו מהאישה לאיש ועלינו לדון על שתיהן.
  2. האם התגבש במקרה שלפנינו שיתוף ספציפי ואם-כן על איזה חלק בדירה בדיוק.
  3. אם אכן ישנם אינדיקציות להתגבשות השיתוף, האם עניין הבגידות (במידה ואכן הייתה השנייה, שכן הראשונה אינה מוטלת בספק) יש בכוחו במקרה שלפנינו למנוע או לבטל את התגבשות אותו השיתוף.
  4. במידה ולא ניתן לראות במקרה שלפנינו התגבשותו של שיתוף ספציפי, האם וכלפי מה בדיוק יש לדון מדין החזר מתנות.
  5. במידה ואכן יש לדון מדין החזר מתנות, מהם תוצאות אותו דיון הלכה למעשה במקרה שלפנינו.

לאחר שמיקדנו את הדיון שלפנינו, נתחיל לפסוע עקב בצד אגודל בשבילי פסה"ד.

 

ההבדל בין שתי המתנות

ראשית לכל, לדעתי, יש להבחין בין אותה "מתנה" שלטענת האישה ניתנה מאביה, לבין מתנתה שלה לאיש. האישה טוענת כי בהסכמתו של האב למכירת הדירה בסכום נמוך מסכום השמאות נתן אביה למעשה מתנה לבני הזוג ובתוכם לאיש, ודינה של מתנה זו לחזור במקרה שלפנינו.

נחזור על התחשיב: אביה מכר להם את חלקו בדירה במחיר מופחת משווי השמאות, שעל-פיה כאמור אמור להיות חלקו שווה 913,280 ₪ (יש להעיר כי כך לפי דברי האישה , אולם מחשבון שעשה ביה"ד יוצא סכום גבוה יותר. 1/32 בדירה שווה  48,125 ₪ וא"כ חלק האב הוא 914,375 ₪) נמצא שלדבריה סך 213,220 ₪ (ולפי תחשיב ביה"ד 214,375 ₪) כביכול ניתנו להם במתנה (ובעצם הבחנתה היא כי הם ניתנו במתנה "לאיש").

לא אמנע מלהעיר כי תביעה זו של האישה המחשיבה את ה"הנחה" לדבריה אותה עשה האב במכירה, למתנה, "השמינה" מאז הדיונים שנעשו בביה"ד ועד הסיכום שהוגש. בעוד שבסכום חושב המחיר המקורי אותו היה "אמור" האב לגבות, כמחיר הנגזר מהשמאות, הרי שבדיון בביה"ד המחיר המקורי היה הסכום אותו נקבו הצדדים בהסכם המכר, 800 אלף ₪, כך שלפי"ז גובה ההנחה מסתכם במאה אלף ₪ ולא ב-213,220 ₪, מעל לכפול.

אלו היו דברי ב"כ האישה בדיון שנערך ביום י"ז כסלו תשפ"א (3/12/20):

ב"כ האישה: אז עכשיו יש לו עזות מצח שרוצה חצי, אבל שכח שקיבל במתנה נכס שלפי השמאות החלק שנמכר הוא 800 אש"ח, הוא שילם עליו 700 אש"ח, בחלקים שווים, ולמרות זאת הוא קיבל יותר מהחלק שנרכש, את זה אני רוצה חזרה, החזר המתנה".

השאלות העומדות לפנינו ביחס לתביעה זו הינן:

  1. האם אותו "הפרש" ניתן לראותו כמתנה?
  2. א"כ, מהו גובה ההפרש?
  3. א"כ, מי הוא זה שנתן את המתנה?

והנה ביחס לשאלת גובה ההפרש הצגנו לעיל שלוש גרסאות.

באשר לשאלות הנוספות, קודם שנציג את עמדתנו, נצטט את דברי הצדדים עצמם בדיון שנערך בביה"ד ביום הנ"ל.

"בית הדין: מי נתן את המתנה?

ב"כ האישה: האישה

בית הדין: איך?

ב"כ האישה: בשני אופנים המימון היה בחלקים שווים אבל הזכויות נרשמו באופן לא שוויוני, שתיים, התמורה האמיתית הייתה 700 אש"ח על נכס ששווה 800 כי ביקשה מההורים שלה ש-100 אש"ח יישארו במשפחה

בית הדין: אז יש פה מתנה גם מהם?

ב"כ האישה: לטעמי זה מתנה ממנה

בית הדין: איך?

ב"כ האישה: היא ביקשה מההורים"

 

הבעל לעומת זאת ביאר כך את פשר פער ה-100,000 ₪:

הבעל: "רוצה לדייק בכמה נקודות. כל הדירה בת"א שרכשנו ביחד זה בהסכמה משותפת היה לנו שיח מול ההורים זוכר כמו אתמול באותה מסעדה, הבאנו שמאי ערכנו חוזה, ביקשנו מאביה של האישה לרשום 800 כשהוא ביקש 700 כי רצינו 100 ש"ח לשפץ, כי הדירה הייתה ללא שיפוץ 55 שנים, היה צריך שיפוץ די מקיף לכן ביקשנו את זה, זה לא היה מתנה לא מטוב לב של אף אחד ושילמנו כל חודש כסף, במקום לקחת הלוואה".

 

והנה, אף כי ישנה מחלוקת עובדתית בין האישה לאיש, אשר לגרסתה דרש האב 800 אלף ₪, ולבסוף מחל על 100 אלף ₪ לפי בקשתה, לבין האיש אשר לדבריו דרש האב מלכתחילה רק 700 אלף ₪, אותם קיבל, סבור אני כי בפועל דרש האב רק 700 אלף ₪, ובייחוד לפי הטענה בסכומים אשר על-פיה ה"מתנה" איננה הפער בין דרישת האב מהזוג לבין התשלום בפועל, אלא בין הסכום אותו היה יכול לדרוש האב לבין הסכום אותו דרש בפועל. מכיוון שכך, דבר זה כלל אינו פשוט להגדיר הפרש זה, בין הסכום שהיה האב עשוי לדרוש לבין זה שדרש בפועל, בתור "מתנה", וזאת מכמה סיבות, שהרי כאשר מוכר וקונה קצצו סכום מכר הרי שזה הסכום שנקבע והוא הוא סכום המכר, ואין בלתו. לו היה נקבע כי הסכום לדוגמה הינו 100,000 ₪ והקונה היה משלם 80,000  ₪ ולאחר-מכן היה המוכר מוותר לקונה על יתרת הסכום שנקבע (ציור שלכאורה עולה מדברי האישה בדיון, אם-כי לא כך בהדגשתו המשפטית, אך לא הוכח ועוד נסתר מהסבר האיש, ועוד נסתר מטענתה האחרונה שבסכומים), הרי שאת היתרה ניתן היה לראות כניתנת במתנה מהמוכר לקונה. אולם במידה וסכום המקח אותו דרש האב בפועל נקבע  ל-700,000 ₪ אף שהיה ניתן לקבעו גם לגבוה יותר, איזו מתנה יש כאן? בייחוד נכון הדבר כאשר עסקינן במחירם של קרקעות אשר "אין להם אונאה" ואין מחיר קבוע בשוק שנוכל להצביע עליו כמחיר המוסכם ביניהם, למרות שכלל לא סיכמו עליו.

אמנם, נראה היה לכאורה לדמות את הדבר למה שדנו האחרונים מהו דין מתנה שקיבלה בת נערה, האם זכה בה האב. עיין בח"מ באה"ע סימן ל"ז ס"ק א' שהסתפק בכך, ובב"ש שם בס"ק א' רצה להוכיח מכך שכל כסף קידושיה שניתן בנערותה שלו, אף שהמקדש נתן יותר מפרוטה, שזה הסך הנדרש, ולפיהם יש לראות את התוספת שהוסיף המקדש מעבר לפרוטה, כמתנה, ובכ"ז זכה בה אביה:

 "ומשמע קידושיה לאביה כל מה שמקדש אותה בו, אע"ג דבפרוטה יכול לקדש והמותר מתנה מ"מ זוכה אביה, ויש למילף מזה דמי שנותן מתנה לבתולה זוכה אביה".

 א"כ חזינן לשיטתו שכאשר ניתן סכום מקח גבוה מהסכום שהיה נדרש, רואים אנו את הסכום כמורכב משני חלקים, זה הדרוש למכר והוא לבדו סכום המקח, וזה שניתן כיתר עליו שהוא נידון כמתנה. וא"כ, לפי זה אף אצלנו לכאורה יש לראות את החיסרון שהחסירו בני הזוג, כמתנה מהאב. אולם יש לדחות זאת. ראשית, גם שם יש שדחו ואמרו שאין כאן מתנה כי קצצו את סכום הקידושין ליותר מפרוטה ולכן כל הסכום ניתן כדמי המקח. ובכלל, נראה שאף דעה זו תסכים אצלנו שאין זו מתנה, מכיון שלא כמו בקידושין שם התורה קבעה שהעסק נעשה בפרוטה ואין שם באמת קציבת סכום העסקה וסכום האישה (עיין בט"ז בחו"מ ריש סימן ק"צ ואכמ"ל) ממילא ניתן לראות את התוספת כמתנה, הרי שאצלנו הם אלו הקובעים את סכום המקח וכל הסכום שנקבע הינו סכום המקח. כמו"כ יש לחלק בין תוספת נתינה על עיקר הסכום כמקרה שבקידושין, לבין החסרה מהסכום כבמקרה שלפנינו, ולדעתי פשוט הדבר.

נמצא שלדעתי אין לראות בחלק זה מתנה וממילא אין לחייב את האיש להשיב הפרש זה. ואף אם היינו רואים בכך מתנה (מה שכאמור לדעתי פשוט שלא) הרי שהתביעה הייתה צריכה להיות בין אביה לאיש ולא בינה לבין האיש.

 

ניתוח תביעת המתנה הנוספת

אולם, ביחס לחלק השני של תביעתה, המתייחס למתנת האישה עצמה, כאן לכאורה יש לראות "מתנה", שאת המבנה שלה ננסה תיכף להגדיר. מעורבים כאן חלקה הגדול של האישה בדירה שניתן לה ע"י אביה עוד קודם הנישואין, ותיכף נתבונן האם כולו נותר אצלה או חלקו עבר לאיש, והשני הינו אותו סכום ששולם ע"י שני הצדדים בעת נישואיהם שעה שבאו לרכוש את חלק האב בדירה, (700,000 ₪) ואשר לא נרשם (החלק הנקנה) ע"ש שניהם בחלקים שווים, אלא רובו נרשם ע"ש האיש.

וכאן לענ"ד יש מקום להסתפק, כיצד לנתח מקרה זה, וכמה שוויו המדויק של חלק המתנה. נראה שניתן להתבונן על המקרה בשני אופנים:

אליבא דצורת הסתכלות אחת על המקרה, הרי שאותו חלק שכבר היה רשום ע"ש האישה בטאבו אינו נכנס כעת לתמונה הכללית הנידונת לפנינו, הוא רשום על-שמה ונשאר ככזה, כל הפוקוס ממוקד בחלק האב אותו רכשו ואשר שולם מכספים משותפים, כך שלמעשה היה ראוי שלכ"א תהיה בעלות על חצי מהחלק הנרכש, אלא שזה נרשם באופן לא שיוויוני, כך שכל העולה על חמישים אחוזים מחלק האב נידון כמתנה אותה נתנה האישה לאיש, ואשר כעת תובעת את החזרתה.

היינו 13/32 היה רשום ונשאר ע"ש האישה, כאשר הלכו לקנות את חלק האב שהינו 19/32 היה מן הדין שלכ"א יתווסף כמעט 10/32, כך שלאישה בסה"כ יהיה כמעט 23/32 ואולם לא כך נעשה, הדירה נרשמה כולה ע"ש שני הצדדים בחלקים שווים, נמצא שאז נרשם ע"ש האיש 16/32 ואילו האישה שכבר היה רשום ע"ש 13/32 כעת נרשם ע"ש רק עוד 3/32 חלקים בדירה.

אולם ניתן היה להתבונן באופן שונה על המקרה ולומר, כי אותו חלק מהדירה שהיה רשום על-שמה כבר הוטמע והתגבש כרכוש משותף של הצדדים שעה שדרו בדירה כאחד מספר שנים אף שנותר רשום ע"ש האישה בלבד, ונמצא שכעת כאשר הולכים הם לקנות את יתרת הדירה מהאב, דין הוא שלאחר התשלום המשותף תירשם הדירה כולה ע"ש שניהם בשווה ונמצא א"כ לפי"ז שלא נתנה האישה לאיש כלל מתנה, שהרי הרישום שיקף את שהתגבש לו ממילא מכוח הלכת השיתוף-הספציפי.

השאלה האם התגבש במקרה שלפנינו שיתוף ספציפי רלוונטית לא רק לצורת המבט השנייה, אלא אף לראשונה, ולפיה גם אם אכן נתנה האישה לאיש במתנה בסביבות 7/32 מהדירה, מ"מ יתכן שחלק זה בדירה אף אם לא היה ניתן לו על-ידה היה מ"מ מתגבש כשלו כשיתוף ספציפי, וזאת (בניגוד לשיתוף אותו הזכרנו לעיל) מהזמן בו נרכש חלק זה מהאב ועד מועד הקרע ביניהם.

במילים אחרות, שאלת התקיימות השיתוף הספציפי קמה לה במקרה שלפנינו בתרתי, ביחס לשני חלקים שונים בדירה וממילא ביחס לשנים אחרות: ראשית, האם אותו חלק יחסי בדירה שהיה רשום ע"ש האישה מאז שנת 2013 נהיה חציו של האיש, ואם-כך הרי שגם אם שנות המגורים מאז הסכם המכר עם האב לא גבשו שיתוף ספציפי, אולם התברר כי בעיסקת הקנייה מהאב לא נתנה האישה לאיש כל מתנה, שהרי דין הוא שהרישום של יתרת הדירה יהיה בשווה וכך אכן מתברר שנעשה. אולם אם לא קמה לאיש התגבשות שיתוף ספציפי על חלק זה מהדירה אכן נמצא שהאישה נתנה לאיש מתנה בעת הרישום הלא שיוויוני של חלק האב שנרכש, וכאן עלינו לדון ג"כ האם קמה לאיש שיתוף ספציפי על חלק זה הנרכש, ואם לא, האם עליו להשיב חלק זה מדין החזר מתנות.

 

האם התגבש שיתוף ספציפי על חלק האישה

ראשית נבהיר כי בעניין "בבלי" הבהיר בג"ץ עקרונות באשר לתחולתו של הדין האזרחי על סכסוכים רכושיים הנדונים בפני בתי הדין הדתיים, בציינו: "על בית הדין הרבני - בדונו בענייני רכוש הנכרכים בענייני גירושין - להכריע בסכסוך באשר למהותו של הרכוש העומד לחלוקה על פי המשפט האזרחי הכללי" (שם, בעמ' 252 ); וראו גם: בג"ץ 1135/02 וזגיאל נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד נו(6) 14 (2002)). בפרט, נקבע בהלכת בבלי כי: "הלכות שיתוף הנכסים הן דין בישראל. הן חלק ממשפט המדינה. על-כן הן חלות בכל ערכאת שיפוט בישראל. הן חלות גם בבית-דין רבני".

משכך, ולאחר שהצדדים קבלו ע"ע בקניין את הכרעת ביה"ד עפ"י שקול דעת רחב בהתאם לחוק הישראלי האזרחי, נפנה בזה לבחון את שאלת התגבשותו של שיתוף ספציפי על חלק האישה.

מהותה של הזכות המוקנית מכוח הלכת השיתוף הספציפי, צריכה ביאור רב ורק לאחרונה חודדה בפסק אותו דנג"צ כי הינה זכות מעין-קניינית המתגבשת במהלך חיי הנישואין, עם התגבשותה של כוונת שיתוף.

 הלכת השיתוף הספציפי התפתחה בפסיקה האזרחית לאחר חקיקתו של חוק יחסי ממון, בו קבע המחוקק, בין היתר, כי "אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקנינים של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני."

 5.  (א) עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג (בחוק זה – פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט –

(1)  נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין;

 טרם חקיקתו של חוק יחסי ממון שלטה בכיפה "חזקת השיתוף" (הממשיכה לחול על מי שנישאו טרם כניסת חוק יחסי ממון לתוקף ביום 1.1.1974 וכן לגבי ידועים בציבור).  חזקת השיתוף היא כלל יציר הפסיקה האזרחית ולפיו עצם קיומם של חיי נישואין תקינים מקים חזקה שקניינו של בן זוג אחד – הן נכסים שנצברו במהלך חיי הנישואין והן נכסים שהביא בן הזוג עמו לנישואין – ייחשב כמשותף לו ולבן או בת זוגו, גם אם הזכויות בנכס רשומות על שמו של אחד מהם בלבד. חזקת השיתוף יצרה הסדר שיתוף "קנייני מיידי" (על אופיו של שיתוף זה ראו, למשל: יצחק כהן "הקדמת מועד איזון המשאבים בתיקון מס' 4 לחוק יחסי ממון והחקיקה השיפוטית שנוצרה לפניה - עיון מחודש" משפט ועסקים כב 59, 65 (2019)). זאת, בשונה מהסדר השיתוף האובליגטורי הדחוי הקבוע בחוק יחסי ממון (לדיון בהבדלים בין שני ההסדרים ראו: שחר ליפשיץ השיתוף הזוגי 168-147 (2016).

 לאחר חקיקתו של חוק יחסי ממון התעוררה השאלה אם הסדר איזון המשאבים הקבוע בו יכול לדור בכפיפה אחת עם חזקת השיתוף. סוגיה זו נדונה בע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי, פ"ד מט(3) 529 (1995) (להלן: עניין יעקובי וקנובלר), שם הובעו דעות שונות בנוגע לשאלה אם חזקת השיתוף חלה על זוגות אשר נישאו לאחר מועד תחילת תוקפו של חוק יחסי ממון (לסקירת פסק הדין ראו: ליפשיץ, השיתוף הזוגי, בעמ' 156-150). נוכח ריבוי העמדות שהובעו באותו עניין נוצרה אי-בהירות באשר לדין החל על נכסים חיצוניים, בין מכוח חזקת השיתוף ובין מכוח חוק יחסי ממון. באותו עניין סברה השופטת ט' שטרסברג-כהן, בדעת יחיד, כי על נכסים חיצוניים יש להחיל את הוראות "הדין הכללי", אשר יותאם להקשר הזוגי שבו הוא חל:

 "[...] אם קיים רכוש שנרשם על שם אחד אלא שהרישום איננו משקף אל נכון את הבעלות האמיתית בו, או שקיים רכוש בלתי רשום שלא ניתן לזהות של מי הוא, יש לקבוע את הבעלות לאשורה לפי הדין הכללי, שיפורש בגמישות ובהתאמה למסגרת השיתוף שבה חיים השניים שהרכוש  נצבר על-ידיהם. [...] על-מנת לקבוע את זכויות כל אחד מבני הזוג ברכוש במהלך חיי הנישואין, ניתן לפנות לדיני החוזים, לדיני הקניין, לדיני הנאמנות, לדיני השליחות, לדיני עשיית עושר ולא במשפט, לעקרון תום הלב ולכל אותם כלים הנתונים בידינו, כדי לקבוע בעלות אמיתית ולא פורמאלית ברכוש" (שם, בעמ' 621).

 גישה זו אומצה בשלב מאוחר יותר כדעת הרוב בע"א 8672/00 אבו-רומי נ' אבו-רומי, פ"ד נו(6) 175 (2002) (להלן: עניין אבו-רומי), והפכה למה שמכונה כיום "הלכת השיתוף הספציפי" (לתיאור יישומה של הלכה זו ופרשנותה בפסקי הדין שבאו אחריה (ראו ליפשיץ, השיתוף הזוגי, בעמ' 181-175). עיקרה של הלכה זו, כפי שפורטה בעניין אבו-רומי, הוא כי:

 "מכוח סעיף 4 לחוק יחסי ממון, הדין החל על בני-הזוג במהלך חיי הנישואין באשר לזכויותיהם ברכוש הוא הדין הכללי. מכאן, שלכאורה, במסגרת סעיף 4 אין מניעה שבן-זוג יטען מכוח דין כללי כלשהו כי בידיו זכויות בדירת מגורים הרשומה על שם בן-הזוג האחר ושהייתה בבעלותו ערב הנישואין. [...] בהקשר של קביעת הבעלות על רכוש בני-הזוג ראוי ליתן פרשנות רחבה לדין הכללי – דיני החוזים, דיני הקניין, דיני הנאמנות, דיני השליחות, דיני עשיית עושר, עקרון תום-הלב ועוד – באופן התואם את התא המשפחתי שבו מצוי המאגר הרכושי של בני-הזוג" (עניין אבו-רומי, בעמ' 183).

וכך סיכמה את העניין השופטת חיות באותו דנג"ץ:

 "תכליתה של הלכת השיתוף הספציפי צנועה בהרבה מזו של חזקת השיתוף: היא לא נועדה לשמש "כלל-על" של דיני המשפחה אשר חולש על נכסי בני הזוג. היא כלי משפטי המאפשר הכרה בקיומו של שיתוף בנכס ספציפי, וזאת מכוח הדין הכללי. השיתוף שנוצר מכוחה מבטא סוגי שיתוף שמוכרים בדין הכללי, על ענפיו השונים, "תוך התייחסות למערכת היחסים המיוחדת של השותפות הנובעת מחיי הנישואין, כשם שבמישורי משפט אחרים מגמשת את עצמה הפרשנות המשפטית לסיטואציות המיוחדות שבהן מיושם הדין הרלוואנטי" (עניין יעקובי וקנובלר, בעמ' 621).

בעניין אבו-רומי הודגש, עם זאת, כי לא כל מערכת זוגית כוללת בהכרח שיתוף בנכסים חיצוניים. וכדברי השופטת שטרסברג-כהן:

"לא די בעצם קיומם של חיי נישואין משותפים, אף שהיו ממושכים, כדי לקבוע שיתוף בדירת מגורים מכוח דין כללי, שאם תאמר כן, נמצאתָ מכניס בדלת אחורית את חזקת השיתוף, שלשיטתי איננה חלה במקביל לחוק יחסי ממון. סעיף 4 לחוק יחסי ממון קובע מפורשות, כי 'אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקנינים של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני'. על מנת שתוקננה זכויות בדירת מגורים הרשומה על שם בן הזוג האחד לבן הזוג השני, על האחרון להראות נסיבות עובדתיות בנוסף לעצם קיום הנישואין מהן ניתן להסיק - מכוח הדין הכללי - הקניית זכויות בדירת המגורים" (שם, בעמ' 183).

 

דבר מה נוסף

את דרישת הפסיקה האזרחית לבחינת התקיימותו של "דבר מה נוסף" סיכמה השופטת חיות שם במילים אלו: "בהתאם לכך, הוכר בפסיקה תנאי לתחולת הלכת השיתוף הספציפי, אשר זכה לכינוי "דבר מה נוסף". דרישה זו נותנת ביטוי להבנה כי בחירתם של בני הזוג לשזור את נתיבי חייהם בדרך של נישואין אין משמעה כי הם התכוונו בהכרח לשתף את כל נכסיהם זו עם זה. לשם ההכרה בשיתוף בין בני זוג בנכס חיצוני יש, אפוא, להראות כי מתקיימות נסיבות מסוימות ("דבר מה נוסף") מעבר לעצם קיומם של חיי הנישואין.

 באשר למהות הדרישה ל"דבר מה נוסף", בפסיקה הובהר כי מדובר במבחן עובדתי שתלוי בנסיבות המקרה (בע"מ 4545/09 פלוני נ' פלונית, פסקה 6 (7.1.2010);  (בג"ץ 287/16 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 14 (‏27.3.2016) (להלן: בג"ץ 287/16)). לאורך השנים הועלו בפסיקה נסיבות עובדתיות שונות שנקבע כי יש לשקול בעת יציקת תוכן לדרישת ה"דבר מה הנוסף" (ראו, בין היתר: ע"א 7750/10 בן גיאת נ' הכשרת היישוב ביטוח בע"מ, פסקה 13 לחוות דעתו של השופט עמית (11.8.2011) (להלן: עניין בן גיאת); בע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני, פסקאות 21-17 לחוות דעתו של השופט י' דנציגר (26.12.2012) (להלן: עניין אלמונית); בג"ץ 287/16, פסקה 14; בע"מ 1059/17 פלוני נ' פלונית, פסקה ו' (‏9.2.2017) (להלן: בע"מ 1059/17); בע"מ 10734/06 פלוני נ' פלונית, פסקה ה' (14.3.2007) (להלן: בע"מ 10734/06); בע"מ 1477/13 פלונית נ' פלוני, פסקה 4 (6.8.2013); וכן ראו תיק (גדול) 883179/2 פלונית נ' פלוני (28.11.2016); תיק (גדול) 842067/5 פלוני נ' פלונית (29.5.2017)). לצד זאת, הודגש בפסיקה כי ביסודה של הלכת השיתוף הספציפי עומדת מידה מסוימת של "עמימות אינהרנטית" (בג"ץ 2533/11 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים, פסקה ח' לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין (‏26.10.2011) (להלן: בג"ץ 2533/11)), ולפיכך לא ניתן לקבוע רשימה סגורה של קריטריונים לתחולתה (בע"מ 10734/06, פסקה ה').

 בהכללה, ניתן לחלק את השיקולים שנמנו בפסיקה עד כה לשתי קטגוריות עיקריות: שיקולים הקשורים בנכס שלגביו נטענת כוונת שיתוף, לצד שיקולים הקשורים בבני הזוג עצמם. בין השיקולים הקשורים בנכס ניתן למנות את מקור הנכס (אם נקנה או התקבל כמתנה או כירושה, וככל שנקנה, מי מימן את הרכישה); את השאלה אם הנכס הגיע לידי בעליו לפני הנישואין או במהלכם; את השאלה אם ניתנו לבן הזוג הטוען לשיתוף בטוחות כגון הערת אזהרה; את התנהלותם הכספית-כלכלית של בני הזוג באשר לנכס, למשל אם לקחו משכנתא במשותף למימון הרכישה או הבנייה; את שאלת קיומן של השקעות כספיות בנכס מטעם בן הזוג הטוען לשיתוף; את השתתפותם של שני בני הזוג (בין בכסף ובין בעמל) בשיפוץ משמעותי שבוצע בנכס, בתכנונו או בבנייתו; הבטחות או מצגים אקטיביים מצד בן הזוג הרשום כלפי משנהו; וככל שמדובר בבית המגורים של בני הזוג – את משך הזמן שבו התגוררו בני הזוג בנכס.

 במסגרת הקטגוריה השנייה, שעניינה שיקולים הקשורים בבני הזוג, התחשבה הפסיקה במשך נישואיהם של בני הזוג; באופי יחסיהם ובשאלה אם התקיימה אפילו מידה חלקית של הרמוניה, "גם אם לא היו החיים 'גן של ורדים'" (בע"מ 1059/17, פסקה ז'; וראו גם עניין אלמונית, פסקה 27 לחוות דעתו של השופט דנציגר ופסקה 2 לחוות דעתו של השופט צ' זילברטל); בהתנהלותם הכלכלית של בני הזוג ובשאלת קיומה של "אווירת שיתוף" ביניהם; בשאלה אם לבן הזוג הטוען לשיתוף יש נכס חיצוני אחר שנותר רשום על שמו; ובשאלת קיומם של ילדים משותפים. עוד נקבע בפסיקה כי הנטל להוכחת כוונת שיתוף בנכס ספציפי מונח לפתחו של בן הזוג הטוען לשיתוף, וזאת מכוח הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה" (עניין אלמונית, פסקה 14 לפסק דינו של השופט י' דנציגר).

חשיבות מיוחדת הוקנתה לאורך השנים להיות הנכס הספציפי בית המגורים של בני הזוג, מתוך תפישה לפיה בית המגורים אינו נכס ככל הנכסים ואין לראות בו "רכוש על דרך הסתם" (השוו: רע"א 7112/93 צודלר נ' יוסף, פ"ד מח(5) 550, 566 (1994)). מלומדים שונים סבורים כי בית המגורים הוא נכס הקשור בנימי אישיותו של בעליו, עד כדי כך שחלק מזהותו העצמית משתקף בנכס זה, שהופך לחלק מה"אני" שלו (חנוך דגן קניין על פרשת דרכים 371 (2005); להרחבה ראו Margaret Jane Radin, Property as Personhood, 34 Stan. L. Rev. 957, 991-993 (1982)). בהתאם, בפסיקה הובעה העמדה כי בית המגורים מרכזי הוא לאישיות הפרט ולהגשמתו העצמית (חוות דעתו של השופט (כתוארו אז) א' ריבלין בבג"ץ 9098/01 גניס נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נט(4) 241, 290-289 (2004)); וכי הבית הוא אחד הנכסים החומריים החשובים ביותר שיש לאדם, ואולי החשוב שבהם (רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1) 199, 245 (1999)). בכל הנוגע להקשר הייחודי של היחסים הזוגיים, היטיב להגדיר זאת הנשיא (בדימ') א' ברק:

"דירת המגורים המשותפת של בני הזוג מחייבת התייחסות שונה מזו של כלל הזכויות והחובות של בני הזוג. לדירת המגורים שמור בדין מעמד מיוחד. דירת המגורים היא נכס הקשור באופן ישיר לנישואיהם של בני הזוג. הזכויות בו משפיעות באופן הדוק על רווחת המשפחה כולה – בני הזוג כמו גם ילדיהם. דירת המגורים המשפחתית היא, על פי רוב, חלק רציני מרכושם של בני הזוג. היא המקום שבו מתממשים חיי הנישואין. היא תעמוד בלב סכסוך גירושין אם יפרוץ. אכן 'דירת המגורים היא נכס משפחתי מובהק, לעתים הנכס המשמעותי ביותר של בני הזוג ולעתים אף היחידי' (השופטת ט' שטרסברג-כהן ברע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי; [...]). דירת המגורים היא, בדרך כלל, מבטחו הרכושי העיקרי של הצד החלש [...]" (רע"א 8791/00 שלם נ' טווינקו בע"מ, פ"ד סב(1) 165, 195 (2006)).

 

על רקע זה, דירת המגורים הוכתרה בעבר כ"גולת הכותרת של חזקת השיתוף" (ע"א 806/93 הדרי נ' הדרי, פ"ד מח(3) 685, 690 (1994)), ומעמדה המיוחד נשתמר גם בפסיקה אשר עסקה בהלכת השיתוף הספציפי (ראו פסקה 5 לחוות דעתו של השופט ע' פוגלמן בעניין בן גיאת; ופסקה 13 לפסק דינו של השופט עמית שם). בעניין אבו-רומי הודגש בפרט כי "יש טעם להקל על בן הזוג הטוען לבעלות משותפת בדירת המגורים כאשר זו רשומה רק על שם אחד מהם" (עניין אבו-רומי, בעמ' 183).

 אמת, כשעסקינן בזכויות קנייניות בנכס מקרקעין, נוצר לכאורה מכשול בדמות דרישת הכתב ודרישת הרישום הנחוצה להעברת זכויות קניין במקרקעין. הפסיקה התמודדה עם קושי זה בהגדירה את זכותו של בן הזוג שעמו משותף הנכס "זכות מעין-קניינית, זכות של קניין שביושר", שיש בכוחה לגבור על זכויותיהם של צדדים שלישיים, למעט בנסיבות ספציפיות שפורטו (עניין בן גיאת, פסקה 24 לפסק דינו של השופט עמית; כן ראו ע"א 189/95 בנק אוצר החייל בע"מ נ' אהרונוב, פ"ד נג(4) 199 (1999) והפסיקה הענפה המאמצת אותו; יהושע ויסמן דיני קניין – חלק כללי 60 (התשנ"ג); אבי וינרוט דיני קניין – פרקי יסוד 14-10 (2016); מיגל דויטש "נפילתה(?) ועלייתה של הזכות שביושר במשפט הישראלי – המשפט בעקבות המציאות" עיוני משפט כד 313 (2000))".

 

מתי מתגבשת אותה זכות "מעין קניינית"

השופטת חיות כותבת בענין זה: "אשר למועד התגבשות הזכות מכוח הלכת השיתוף הספציפי, נפסק כי זכות זו מתגבשת בשלב מסוים על ציר חיי הנישואין (עניין בן גיאת, פסקה 24 לפסק דינו של השופט עמית). עם זאת, לרוב קשה לעמוד על מועד מדויק שבו התגבשה כוונת השיתוף לכלל הסכמה. כך למשל, בעניין בן גיאת ציין השופט (כתוארו אז) רובינשטיין כי איננו רואה צורך לקבוע מתי באה לעולם כוונת השיתוף בדירה, והוסיף "לענייננו די להניח כי קדמה לרישום המשכנתא לטובת המשיבה" (פסקה ז' לחוות דעתו). גם בע"א 7687/04 ששון נ' ששון, פ"ד נט(5) 596 (2005) התייחס בית המשפט ל"הסכמה בין בני-הזוג על יצירת שיתוף בנכס ספציפי במהלך החיים המשותפים" (בעמ' 613; ההדגשה הוספה), בלא לקבוע מועד ספציפי בו התגבשה ההסכמה".

 

קולא או חומרא בהוכחת דבר מה נוסף בדירת מגורים

 במקרה שם, בו דן הדנג"ץ, הנכס היה, בית המגורים של בני הזוג אשר נבנה במהלך נישואיהם, ובו התגוררו השניים במשך למעלה מעשרים שנה, גידלו בו את שלושת ילדיהם, וביצעו בו יחדיו שיפוץ שהיקפו היה, כך נקבע, מעבר לשיפוץ "מינורי ושגרתי". המגרש שעליו נבנה הבית הועבר למשיב בירושה חודשים ספורים טרם הנישואין, וכשש שנים לאחר הנישואין התקשר המשיב בעסקת קומבינציה שמכוחה נבנה הבית על 1/4 מהמגרש, בעוד ש-3/4 הנותרים הועברו לקבלן. על סמך עובדות אלו קבע בית הדין האזורי כי המבקשת עמדה בנטל להוכחת שיתוף ספציפי בבית המגורים. בית הדין האזורי שקל לצורך כך את השיפוץ שבוצע בנכס ואת היקפו; את התקופה הארוכה שבה התגוררו בני הזוג בבית; את העובדה שהבית נבנה "בעת החיים המשותפים ע"י שני הצדדים, ויתכן ביוזמת שניהם ובסיוע משותף בפן הלוגיסטי"; ואת אווירת השיתוף שנקבע כי שררה בין בני הזוג באשר לבית המגורים, בין היתר, על בסיס הצהרותיו של המשיב במסגרת בג"ץ 4602/13.

 בית הדין הרבני הגדול, לעומת זאת, קבע בדעת רוב שלא הוכחה כוונת שיתוף בבית המגורים. עם זאת, שני הדיינים שצידדו במסקנה זו וסברו כי לא התגבש שיתוף כלל, אף לא "שותפות מוחלשת", הגיעו למסקנתם בדרכים שונות. הרב אלמליח סבר כי המבקשת לא הציגה אינדיקציות חזקות דיין לכוונת שיתוף בבית ועל כן לא עמדה בנטל להוכחת "דבר מה נוסף". הוא הדגיש כי השיפוץ בוצע באמצעות כספיו של המשיב, והסיק כי אין ללמוד מכך על רצון לשתף את המבקשת בנכס – "שהרי הכספים היו בבעלותו והנכס היה בבעלותו, ומדוע נאמר כי התבססה כאן עילת שיתוף כלשהי?". עוד נתן משקל לעובדה שהבית נבנה במהלך תקופת הנישואין אך נרשם על שם המשיב בלבד, והוא הוסיף כי ייתכן תרחיש שבו נכס שנרשם על שם אחד מבני הזוג יהפוך למשותף בהמשך חיי הנישואין, אך "במקום שבו כבר הביע בעל הנכס את רצונו שלא לשתף כי אז נטל ההוכחה על המבקש לשתף הינו כבד יותר". נוכח כל זאת סבר כי לא הוכח קיומו של "דבר מה נוסף" ולא התקיים שיתוף בבית. הרב נהרי, לעומת זאת, נתן משקל משמעותי לבגידתה הנטענת של המבקשת במשיב. הוא סבר כי על בית הדין לנהוג באמות מידה מחמירות "כאשר מצטרפת למקרה עילת בגידה שבוודאי אי אפשר לומר שיש אומדנה לכוונת שיתוף מצד [המשיב] הנבגד על ידי [המבקשת]". עוד סבר הרב נהרי כי זכות הנוצרת מכוח הלכת השיתוף הספציפי מתגבשת רק במועד סיום הנישואין – ולחלופין כי מדובר בזכות שניתן לשלול אותה לאחר שהתגבשה.

 

 עיון בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול מלמד כי הדיינים ביקשו למצוא ראיות מפורשות וברורות לאיתור כוונת שיתוף, כגון היקף השיפוץ שבוצע בנכס או הסטטוס הרישומי שלו. וכלפי זה טוענת השופטת חיות כי: "דרישה מחמירה זו של דייני בית הדין הרבני הגדול, אינה עולה בקנה אחד עם האופן שבו התייחסה הפסיקה האזרחית להלכת השיתוף הספציפי ולהיקפה, בפרט באשר לבית המגורים של בני הזוג. אכן, מציאות החיים מזמנת לנו מגוון של מצבים שקשה לחזות מראש, ומערכות יחסים זוגיות אשר נבדלות זו מזו בטיבן ובאופיין. לפיכך, בצדק נקבע כי לא ניתן להקיף באמצעות נוסחה אפריורית את כלל המקרים שבהם תחול הלכת השיתוף הספציפי (בג"ץ 2533/11, פסקה ח' לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) רובינשטיין). עם זאת, כעולה מן הפסיקה המפורטת לעיל, המכנה המשותף לכלל האינדיקציות לפיהן נבחנו קיומו של "דבר מה נוסף", משקף את ההבנה כי שונה האופן שבו מתגבשות הסכמות בין בני זוג מהאופן שבו הן מתגבשות בהקשרים אחרים, דוגמת שיתוף בנכסים בין זרים או אפילו בין שותפים עסקיים (ראו: אריאל רוזן-צבי יחסי ממון בין בני זוג 48-47 (1982); לייחודיות היחסים המשפטיים שיוצרים בני הזוג בינם לבין עצמם ראו שחר ליפשיץ "הסדרת החוזה הזוגי במשפט הישראלי: מתווה ראשוני" קרית המשפט ד 271, 295-291 (2004)).

 ההקשר הייחודי של מערכת היחסים הזוגית – שבעניין אבו-רומי נקבע כי הוא מצדיק עריכת התאמות באשר לאופן פרשנותם של דיני השיתוף הכלליים – בא לידי ביטוי בעובדה שבמרבית המקרים ההסכמות הזוגיות אינן מעוגנות ואינן מתועדות בראיות "שחור על גבי לבן" שכל אחד מבני הזוג שומר לעת מצוא, שמא יידרש להוכיח את זכויותיו בפני ערכאה שיפוטית. נוסף על כך, משימת ההתחקות אחר כוונתם של בני הזוג ביחס לבעלות על נכסיהם מושפעת גם מטיב הנכס בו עסקינן: לא הרי נכסים משפחתיים מובהקים, כגון בית המגורים הזוגי או הרכב המשפחתי, כהרי נכסים עסקיים-מסחריים שאינם מהווים, בהכרח, חלק מן ההוויה הזוגית. כך, כוונת שיתוף בנכסים "משפחתיים" סביר שתתגבש באופן גמיש יותר ומפורש פחות מאשר שיתוף בנכסים עסקיים. 

דרישת ראיות מפורשות וממוסמכות עלולה, אפוא, להקשות על בן הזוג הטוען לשיתוף להוכיח את התקיימותו של "דבר מה נוסף", אף אם שיתוף כזה אכן התגבש, והיא עלולה לקבע חוסר שוויון ממוני שבני הזוג לא רצו בו בזמן אמת. תרחיש כזה, שאינו משקף את הבעלות "האמיתית" בנכס, הוא התרחיש שביקש בית המשפט בעניין אבו-רומי למנוע. לפיכך, בבוא בית המשפט או בית הדין להכריע בשאלה אם בני זוג מסוימים חצו את משוכת ה"דבר מה הנוסף", עליו לבחון את נסיבות המקרה מתוך הבנה כי "בין בני זוג נוצרים יחסים קנייניים דינמיים במהלך חיי הנישואין" (עניין יעקובי וקנובלר, בעמ' 561; וראו גם עניין אלמונית, פסקה 15 לחוות דעתו של השופט דנציגר), וכי פעמים רבות ההסכמה לשיתוף בין בני זוג אינה מתגבשת באופן מפורש וממוסמך. ככל שבבית המגורים מדובר, כבר נקבע בפסיקה כי "יש טעם להקל על בן הזוג הטוען לבעלות משותפת בדירת המגורים כאשר זו רשומה רק על שם אחד מהם" (עניין אבו-רומי, בעמ' 183; וכן ראו עניין אלמונית, בפסקה 15 לחוות דעתו של השופט דנציגר; ליפשיץ, השיתוף הזוגי, בעמ' 178; ובאשר לחזקת השיתוף ראו בע"מ 5939/04 פלוני נ' פלונית, פ"ד נט(1) 665, 672-671 (2004)). זאת, מתוך הנחה כי מדובר בנכסים אשר טבעם של בני זוג לשתף בהם, וכן מתוך הכרה בקשר ההדוק של נכס מעין זה למערכת היחסים הזוגית ובחשיבותו לרווחת כל אחד מבני הזוג.

ויודגש: כפי שהובהר לעיל, המבחן לקיומו של "דבר מה נוסף" הוא מבחן עובדתי בעיקרו והוא תלוי נסיבות המקרה. אך גבולות הגזרה של מבחן זה – המעצבים את מתחם הנסיבות העובדתיות שאחריהן יש לתור ואת המשקל שיש ליתן לכל אחת מהן – הוגדרו בפסיקה ומשכך הם מהווים חלק מהדין האזרחי שבתי הדין הרבניים מחויבים לו. במקרה דנן, נקט בית הדין הרבני הגדול פרשנות משפטית שגויה בבואו להכריע בסוגית קיומו או העדרו של "דבר מה נוסף". הוא הדריך את עצמו להחמיר בנטל הראייתי הנדרש שההלכה הפסוקה בדין האזרחי בחרה להקל, וסטה מן המבחנים שעוצבו לעניין זה בדין האזרחי.  פרשנות זו הובילה אותו לייחס משקל לנסיבות עובדתיות שלא היה להן מקום בהקשר זה מחד גיסא, ומאידך גיסא לא ייחס בית הדין משקל לנסיבות עובדתיות שראוי היה כי יזכו להתייחסות לצורך הכרעה בסוגית קיומו של דבר מה נוסף. כך, לא ייחס בית הדין הגדול משקל לעובדה שהנכס החיצוני שבו מדובר הוא בית המגורים של בני הזוג על כל המשמעויות הנובעות מכך לפי הדין האזרחי, כמפורט לעיל; לעובדה שהבית נבנה במסגרת חייהם המשותפים של בני הזוג; ולעובדה שהבית שימש למגורי בני הזוג וילדיהם במשך למעלה מעשרים שנה.

 בניגוד לגישה שביטא בית הדין, השאלה מכיסו של מי יצאו סכומי הכסף אשר שימשו למימון בניית הבית או שיפוצו, אינה השאלה היחידה אף לא העיקרית בהקשר זה. הקופה המשפחתית מנוהלת בדרכים שונות במשקי בית שונים, וקשה להלום כי בן או בת זוג חסרי אמצעים כלכליים משל עצמם יעמדו עקב כך בפני מכשול בלתי-עביר להוכחת שיתוף עם בן או בת זוגם. בהקשר זה ראוי להדגיש כי שיפוץ הבית במקרה דנן – אשר "לא היה מינורי ושגרתי", כלשון בית הדין הרבני האזורי – מהווה אינדיקציה לכוונת שיתוף ככל שנעשה במעורבות של המבקשת, ובניגוד לעמדת הדיין עמוס העובדה שאין מדובר בשיפוץ מן המסד עד הטפחות, אין בה כדי לשלול כוונה זו. גם העובדה שהבית נבנה במסגרת עסקת קומבינציה, והעובדה שהמבקשת לא השקיעה סכומי כסף משמעותיים בבנייתו, אינה שוללת מעיקרא את קיומו של שיתוף. בענייננו הדיין עמוס אף ציין כי לטענת המשיב, המבקשת כלל לא עבדה בזמן שבוצעו חלק מעבודות השיפוצים בנכס –לעמדתי קשה להצדיק קביעה כמו זו של הדיין עמוס ולפיה העובדה שלא היו בידי המבקשת כספים מיגיע כפיה לשם השתתפות בבניית הבית או שיפוצו, שוללת כשלעצמה את המסקנה כי רכשה בו זכויות, למעט זכויות מכוח "שותפות מוחלשת", על פי חוק יחסי ממון, בשיעור המבטא שווי של 20% מהמבנה ללא רכיב הקרקע.

 המצב הרישומי של הנכס, בהיותו נכס מקרקעין, אכן נושא משקל לא מבוטל, אך גם הוא אינו סוף פסוק ואין בו לעצמו כדי להכריע את הכף. ניסיון החיים מלמד כי תיתכנה סיבות שונות לכך שבית נרשם או נותר רשום על שם אחד מבני הזוג, אף שהתגבשה ביניהם כוונת שיתוף. במקרה דנן אני סבורה כי העובדה שבית המגורים נרשם לאחר עסקת הקומבינציה על שמו של המשיב, אין בה לגישתי משום ראייה מכרעת המלמדת על כך שלא התגבשה כוונת שיתוף בין בני הזוג, במהלך עשרים שנות נישואיהם שחלפו מאז. כאמור לעיל, משך המגורים של בני הזוג בנכס ועיצוב התא המשפחתי שלהם בו, עשוי להוות שיקול חשוב בבואנו לבחון האם קיים "דבר מה נוסף" המוליך אל המסקנה כי התגבשה כוונת שיתוף. בענייננו, התקופה הארוכה שבה התגוררו בני הזוג וילדיהם כמשפחה בביתם המשותף, יש בה בעיני משום אינדיקציה משמעותית לכוונת שיתוף בנכס, אף שהנכס נותר רשום על שמו של המשיב בלבד. חיזוק למסקנה זו, ניתן למצוא בהתבטאויותיו של המשיב עצמו במסגרת הדיון בבג"ץ 4602/13 (ראו לעיל, בפסקה 5 לעיל; ובפסקה 3 לחוות דעתו של השופט עמית בפסק הדין נושא הדיון הנוסף). התבטאויות אלה, שעליהן עמד בית הדין הרבני האזורי, מלמדות על האופן שבו תפש המשיב את בית המגורים בזמן אמת כנכס ששייך לו ולמבקשת, ומהווה "פרי עמל[ם]" שאמור לשמש "ל[ו] או לה" לעת זקנה (וראו פרוטוקול הדיון בבג"ץ 4602/13 מיום 3.7.2013, ממנו עולה בבירור כי המשיב מתייחס לבית המגורים).

 הנה כי כן, האופן שבו בחן בית הדין את האינדיקציות להוכחת "דבר מה נוסף" ולגיבוש כוונת שיתוף, אינו עולה בקנה אחד עם אמות המידה שנקבעו בהקשר זה בדין האזרחי במסגרת הלכת השיתוף הספציפי. בפרט, אין בפסיקה תימוכין לקביעה כי היעדרה של אינדיקציה עובדתית מסוימת (כגון היעדר רישום הנכס על שם שני הצדדים או היעדר השתתפות כספית של הטוען לשיתוף בשיפוצו) יש בה כדי להגביר את נטל ההוכחה שמוטל על הטוען לשיתוף, ובכך להקשות עליו להוכיח כוונת שיתוף באמצעות אינדיקציות אחרות שכן הוכחו".

 

במקרה שלפנינו

הרישום בנכס ע"ש האישה נעשה קודם נישואיהם, לפיכך בהתאם לסעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון, נכס שהביא עמו אחד הצדדים לנישואין אינו נכס בר-איזון. לפיכך, נפנה  לבחון את סוגית תחולת הלכת השיתוף הספציפי.

בבואנו לבחון את שאלת התגבשותו של שיתוף ספציפי בדירה בה גרו הצדדים ואשר חלק נכבד ממנה היה רשום אך ורק ע"ש האישה, הרי שאינני רואה סתירה בין העקרונות הדי-כלליים אותם הבאנו לעיל מדברי השופטת חיות, המנחים את התגבשות השיתוף הספציפי, ובין התוואי היותר מעשי כפי שהתבטא בעניין, השופט שטיין באותו דנג"ץ:

 "בבואנו לדון בשאלת השיתוף הספציפי הרי שהעניין הראשון הוא נטל ההוכחה. פירושו של דבר הוא כי הנטל להוכיח את דבר קיומו של השיתוף הספציפי לפי מאזן ההסתברויות רובץ על בן הזוג מבקש השיתוף". "ההוכחה הנדרשת צריך שתהא מכוונת אל מעשה ההקנייה של זכויות-שיתוף בנכסו האישי של בן הזוג: מבקש השיתוף נדרש להוכיח כי בן זוגו – בעל הנכס האישי – העניק לו את זכויות השיתוף באותו הנכס במפורש או במשתמע, דהיינו: באמצעות הצהרה, הבטחה או התנהגות שהציגה מצג ברור בנוסח של "שלי – שלך, ושלך – שלי". חיי נישואין כשלעצמם, ממושכים ומאושרים ככל שיהיו, אינם מגיעים כדי הוכחת השיתוף – בנוסף אליהם, נדרש בן הזוג מבקש השיתוף להציג ראיה בדמות "דבר מה נוסף". כללי השיתוף כאמור מיוסדים על הדין הכללי, להבדיל מדין דתי. כפי שקבעה הלכת בבלי, ועליה אין עוררין, בתי דין דתיים, בבואם להכריע בסוגיית השיתוף, מצווים לבסס את פסיקתם על הדין האזרחי הכללי"

 או כפי שכתב השופט דוד מינץ: "לא ניתן להתעלם מכך שמדובר באחד מסוגי הנכסים המוחרגים מכלל איזון המשאבים הקבוע בסעיף 5(א) לחוק, על פיו עם התרת הנישואין, זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג וכו'. לשם הכרה בשיתוף בנכס מסוג זה, יש להוכיח כוונת שיתוף ספציפית על יסוד הדין הכללי. נטל ההוכחה מוטל בהקשר זה על הטוען לכוונת השיתוף, כאשר מדובר בשאלה עובדתית תלוית נסיבות קונקרטיות (ראו למשל: בע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני, פסקה 14 (26.12.2012) (להלן: בע"מ 1398/11); בע"מ 2991/13 פלונית נ' פלוני (21.8.2013); ע"א 4306/12 פלונית נ' בנק לאומי לישראל, פסקה 15 (15.7.2018)).

 לצורך הוכחת כוונת שיתוף ספציפית כאמור, יש להצביע על "דבר מה נוסף" מלבד חיים משותפים ונישואין ממושכים, כאשר "בכך נבדל בסוגיה זו ההסדר הקבוע בחוק יחסי ממון מחזקת השיתוף, ויש להקפיד לא לטשטש את הגבול עד כדי ביטולו כליל" (בע"מ 1398/11, פסקה 18). הוא הדין גם כאשר מדובר בדירת מגורים, לגביה נפסק כי גם אם ניתן להקל על בן הזוג הטוען לבעלות משותפת בדירת המגורים הרשומה רק על שמו של בן זוגו, עדיין לא די בעצם קיומם של חיי נישואים משותפים שלהם, שאם לא כן, "נמצאת מכניס בדלת אחורית את חזקת השיתוף" (רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי, פ"ד נו(6) 175, 183 (2002)). ראיות רלוונטיות לעניין זה עשויות להיות קשורות למועד רכישת הדירה; מקורות המימון לרכישתה ובכלל זה האם ניטלה הלוואה בגינה נרשמה משכנתא על הדירה אשר שולמה על ידי בני הזוג במשותף; השתתפות בן הזוג בשיפוץ הדירה או בהרחבתה; אורך חיי הנישואין; התנהגות הצדדים; המצג שהציגו האחד כלפי השני; וכיו"ב (ע"א 7750/10 בן גיאת נ' הכשרת היישוב ביטוח בע"מ, פסקה 13 לפסק דינו של השופט י' עמית, פסקאות ו'-ז' לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין (11.8.2011) (להלן: עניין בן גיאת); בע"מ 1398/11, פסקאות 16-13 לפסק דינו של השופט י' דנציגר ופסק דינו של השופט י' עמית; בג"ץ 287/16 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 14 (27.3.2016)). בבע"מ 1398/11 אף צוין כי במרבית המקרים בהם קיבלו בתי המשפט את טענת השיתוף, הוכח כי בוצעו השקעות כספיות בנכס מצידו של בן הזוג הטוען לשיתוף (שם, פסקה 17 לפסק דינו של השופט י' דנציגר).

שאלת היקפו של השיתוף הספציפי היא הרבה פעמים שאלה עובדתית מורכבת, אשר אין "נוסחת קסם" ברורה וקבועה לפתרונה (בע"מ 9884/16 פלונית נ' פלוני, פסקה ט (22.2.2017)). במקרים רבים "גבולות הגזרה" אינם חדים ומטבע הדברים קשה לקבוע מראש כללים ברורים בסוגיה. באופן תדיר מתלבטים בתי המשפט אם מתקיים שיתוף ספציפי בנכס בהתייחס לכוונת הצדדים לגביו. וכפי שנאמר בהקשר זה בבע"מ 10734/06 פלוני נ' פלונית (14.3.2007)):

 "אי אפשר לקבוע מראש כללים ברורים באשר לכל האפשרויות שמזמנת המציאות האנושית. לכן גם מתלבטים בתי המשפט ממקרה למקרה, באשר לנכס הספציפי בו מדובר וכוונת הצדדים לגביו [...]. השאלה בנידון דידן היא אפוא שאלה עובדתית, האם הוכיחה המשיבה - והנטל הבסיסי אכן עליה, גם אם עבר בשלב מסוים אל המבקש - יצירת שיתוף ספציפי בדירה." (שם, פסקה ה)".

לאור עקרונות אלו נראה כי אף אם אכן נעניק לדירת המגורים את המעמד המיוחד לה זכתה במסגרת הלכת השיתוף הספציפי, בהיותה "גולת הכותרת" של הנכסים המשותפים, כפי קביעת בג"ץ, ובכך נקל על הבא להוציא מיד השני, את חלקו באותה דירה, עדיין האיש רחוק מאד מכדי תפיסה כלשהיא בחלקה של האישה, במועד הרישום בטאבו.

הזוג חי בדירה זו תקופה יחסית קצרה (כארבע שנים), כאשר חמישה חודשים מתוכם היה האיש מיוזמתו מחוץ לדירה. תקופת השלווה והשלום ששררה בין בני הזוג הייתה קצרה ביותר, לא הושקע כל כסף בדירה עד למועד ביצוע הסכם המכר עם האב. אמנם לאחר ביצוע ההסכם, בשנת 2013 נלקחה הלוואה ע"י שני הצדדים לביצוע שיפוץ בדירה ע"ס 100,000 ₪, אולם כשנה לאחר-מכן, כאמור, עזב האיש בית זה למשך חמישה חודשים. נמצא שגם שיפוץ זה נעשה לנכס אשר חיי זוגיות הולמי-שיתוף לא היו בו. לדברי האיש עצמו קדמה לעזיבתו תקופה של חיים קשים, לדבריו, בצד האישה. נמצא שהשקעה זו, גם אם משמעותית היא, לא שיקפה נאמנה את מצב השיתוף האמיתי שלא שרר בין בני הזוג.

שונה המקרה המונח לפתחנו מהמקרה עליו ניתנה באחרונה פסיקת דנג"ץ. שם הצדדים נישאו זו לזה בשנת 1982 ולאחר למעלה משלושים שנות נישואין, הגיש המשיב בפברואר 2013 תביעת גירושין לבית הדין הרבני האזורי בחיפה, בה כרך את ענייני הרכוש. בין יתר עילות הגירושין, טען המשיב כי מספר חודשים טרם הגשת הבקשה בגדה בו אשתו עם אחר. המחלוקת העיקרית בין בני הזוג נסובה על בית המגורים שבו התגוררו יחד במשך למעלה מעשרים שנה, עד שנתגלע הקרע ביניהם בשנת 2013.

בהתאם לקריטריונים הנ"ל נראה כי האיש לא הוכיח התגבשות שיתוף ספציפי בבית המגורים, עד שנת 2005 מועד רישום הנכס.

אולם בכך לא די. גם אם יטען הטוען כי יש לראות בשיפוץ שנעשה ובחיי בני הזוג, כדי סיבות לגיבוש השיתוף הספציפי, הרי שעניין הבגידה ה"ראשונה" מפיל גם יסוד רעוע זה. ושוב, לדעתי אף ללא עניין הבגידה אין סיבה להתגבשות השיתוף עד שנת 2015, אולם אוסיף התייחסות רחבה לעניין הבגידה מעבר לצורך, כדי לשלול גיבוש שיתוף ספציפי.

משמעותה של בגידה לעניין השיתוף הספציפי

שאלת משמעותה של בגידה בהתקיימות השיתוף הספציפי עמדה במוקד הדנג"ץ אותו הזכרנו לעיל. חושבני כי מפאת חשיבותם של הדברים והשלכתם למקרה שלפנינו יש להרחיב בעניין זה ואשתדל לעמוד על נקודות אחדות שלענ"ד יש להעיר ומה שניתן לגזור למקרה שלנו.

דומה כי מוסכם על הכל העיקרון אשר חזר רבות בפסק הדנג"ץ וכפי שסיכמו, למשל, השופט דוד מינץ:

"הנחת היסוד, אחריה אין להרהר, היא כי הלכת בבלי (בג"ץ 1000/92 בבלי נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מח(2) 221 (1994)) שרירה וקיימת. על פי הלכה זו, הכלל הוא כי על בתי הדין הרבניים, בעת שנידונים לפניהם ענייני רכוש הנכרכים בענייני הנישואין והגירושין, לפסוק על פי הדין האזרחי ואף אם . במסגרת זו, אף כי אין "נענשין" על בגידה למפרע על ידי נטילת הזכויות ברכוש המשותף (ע"א 264/77 דרור נ' דרור, פ"ד לב(1) 829, 833 (1978) (להלן: עניין דרור); וראו גם: בג"ץ 8928/06 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים (8.10.2008) (להלן: בג"ץ 8928/06))".

עניין הבגידה ופירוק הבית שבא בעקבותיו לפי הוראת בג"ץ אינו מהווה עילה לחלוקה לא שיוויונית באיזון המשאבים, כפי שקבע לדוגמה בבג"צ 8928/06 (פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים, סג(1) 271, 282 (2008)), המשנה לנשיאה (כתוארו דאז) א' ריבלין:

"אין להעניש אדם על חלקו בפירוק היחסים על ידי סנקציות כלכליות במסגרת חלוקת הרכוש בין בני הזוג. פירוק התא המשפחתי הוא אירוע קשה וכאוב עד מאד. במקרים מסוימים ניתן לראות באחד מבני הזוג כנושא באחריות גדולה יותר לפירוק היחסים מזו שנושא בה בן הזוג השני. אולם, אין להתמודד עם הקושי שבפירוק, ועם אשמתו של מי מהצדדים, בדרך של פגיעה כלכלית במסגרת חלוקת הרכוש של בני הזוג. יתרה מכך, תכופות יש קושי לדבר בהקשר זה במונחים של 'אשמה'. פירוק הנישואין הוא תוצאה של נסיבות מורכבות ובגידה כשלעצמה אינה הופכת את אחד מבני הזוג לאשם הבלעדי".

וכך גם בע"א 384/88:

"לאשם היחסי בפירוק הנישואין אין ולא כלום עם הזכויות ברכוש המשותף, ואין המשיב מאבד זכויות הקנין שרכש במהלך הנישואין אף אם הוא, לצורך ההנחה בלבד, האשם היחיד בפירוק השיתוף".

חוק יחסי ממון, התשל"ג-1973קובע כי על הרכוש הזוגי של מי שנישאו לאחר מועד תחילתו של החוק (יום 1.1.1974) יחול "הסדר איזון משאבים". על פי הסדר זה, במועד סיום הנישואין זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג (סעיף 5(א) לחוק; להלן: נכסים בני-איזון), למעט נכסים שהיו לבני הזוג ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין (סעיף 5(א)(1) לחוק; להלן: נכסים חיצוניים). על נכסים חיצוניים חל ההסדר הכללי שמעוגן בסעיף 4 לחוק, ולפיו "אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקנינים של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני". עם זאת, בהתאם להלכה אשר התפתחה בפסיקה לאחר חקיקתו של חוק יחסי ממון, אין להוציא מכלל אפשרות יצירת שיתוף בנכס חיצוני מסוים מכוח הדין האזרחי הכללי (הלכת השיתוף הספציפי). על פי הלכת השיתוף הספציפי, יכול שיתגבש בין בני זוג שיתוף בנכס חיצוני בהתקיים נסיבות מסוימות – המכונות בפסיקה "דבר מה נוסף" שמעבר לעצם קיומם של חיי הנישואים.

העניין שלפנינו דורש עמידה על מהותה של הלכת השיתוף הספציפי ועל פסקי הדין שעיגנו אותה ופירשו את היקף התפרשותה. האם, על בסיס התנאים שנקבעו עד כה בפסיקה, אכן התגבש בין בני הזוג בענייננו שיתוף בנכס נושא ההליך. לבסוף, מהי הנפקות שיש לייחס – אם בכלל – לאי-נאמנות של אחד מבני הזוג על עצם התגבשותו של שיתוף בנכס ספציפי, ולשאלה אם יש אפשרות לשלול עקב כך שיתוף שהתגבש בנכס או לקבוע כי מלכתחילה לא התגבש השיתוף.

הטיב לבטא חלוקה זו השופט אלכס שטיין בבג"ץ 4602-13:

"הנני מסכים עם השופט עמית כי דיננו אינו מתיר שלילת רכוש מבן זוג אשר נמצא "בוגד" בבן זוגו. זהו עיקרון שאין עליו עוררין. מטעם זה, לא הייתי מתיר הגשת ראיות על מעשי "בגידה", "ניאוף", וכיוצא באלה, בגדרו של דיון במחלוקת ממונית שנסובה על נכסים המוכרים כבני איזון לפי חוק יחסי ממון. רכוש וזכויות ממון שיש לכל אחד מבני הזוג – הבעל והאישה, במקרה שלפנינו – הם שלו בין אם הוא היה ונשאר נאמן לבן זוגו ובין אם הוא עשה מעשה "בגידה". את רכושו שלו אין לקחת ממנו בשום מקרה, ורכושו כולל גם שותפות מוגמרת ובלתי-מותנית בנכס שקודם לכן השתייך במלואו לבן זוגו".

דא עקא, לא זאת השאלה אשר הובאה לפתחנו בתיק זה. השאלה שהובאה לפתחנו נסובה על נתינה ולא על לקיחה. שאלה אשר הוכרעה, כפי שהוכרעה, על ידי בית הדין אינה אלא זאת: האם התנהלותם של בני הזוג דנן במהלך נישואיהם מלמדת על כך שהבעל הסכים לשתף את האישה, ללא כל תנאי, בזכויות בבית, שאת המגרש עליו הוא בנוי ואת המימון לבנייתו הוא הביא אל תוך מסגרת הנישואין, ונשאר רשום כבעליו? מדובר אפוא בבחינת קיומה של הקניית זכות שהאישה לא קנתה לעצמה בשל עצם נישואיה לבעל (ראו שוב סעיפים 4 ו-5(א)(1) לחוק יחסי ממון), ולא בשלילת רכושה של האישה מחמת מעשה "בגידה" או "ניאוף". קיומה או העדרה של הקניית זכות כאמור הם עניין של עובדה אמפירית, ולא עניין של אשמה, עונש, צדק או שיקול אחר המצוי בעולמן של נורמות, להבדיל מעובדות. בעניין הזה יש חשיבות מכרעת לכוונתו של בן הזוג שהוא בעל הנכס (ראו ע"א 595/69 אפטה נ' אפטה, פ"ד כה(1) 561 (1971); וע"א 630/79 ליברמן נ' ליברמן, פ"ד לה(4) 359 (1981)). כוונה זו יכול שתצביע על העדר רצון לשתף את בן הזוג "הבוגד" בנכס, ושומה עלינו לכבד ולאכוף גם כוונות אלה. חובה כאמור מוטלת עלינו מכוח המעבר למשטר של חוזה ועיקרון האוטונומיה של המערכת הזוגית, שכאמור יכולה להיות דתית, חילונית, פטריארכלית, פמיניסטית, פוריטנית או מתירנית, לפי בחירתם של בני הזוג.

ודוק: בית משפט (או בית דין) אשר מגיע למסקנה שכוונת השיתוף נשללה מחמת מעשה "בגידה" או "ניאוף" של בן הזוג האחר איננו מעניש את אותו בן זוג. במקרים אלו, בית המשפט קובע כי כוונת השיתוף נשללה כעניין של עובדה ולא כעניין של אשמה ועונש. בקבעו כך, בית המשפט מקיים ניטרליות ביחסו אל הדפוסים השונים של חיי נישואין וזוגיות, כפי שנדרש על ידי עיקרון האוטונומיה. הכלל שהשופט עמית מציע שנאמץ איננו שומר על ניטרליות, שכן הוא בא לבטל את רצונו של בעל רכוש שלא לחלוק את רכושו עם בן זוגו בכל מקרה של בגידה. הכלל הזה מבכר דפוס אחד של יחסי נאמנות ורכוש בין בני הזוג על פני דפוסים אחרים, ולכך איני יכול לצרף את דעתי.

ברצוני להוסיף, כי הסכם מכללא, שכאמור נגזר מדפוס החיים בו בחרו בני הזוג, יכול גם לקבוע כי הענקת שותפות שוות-זכויות בנכס לבן זוג תתבטל במקרה של "בגידה". כך עולה מדבריו של המשנה לנשיא א' ברק (כתוארו אז) אשר נאמרו בעניין בבלי (בעמודים 251-250) בנוגע למשמעותו של פסק דין חשוב אחר, שניתן בבג"ץ 609/92 בעהם נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים, פ"ד מז(3) 288 (1993). באותו מקרה, ביקש הבעל לבטל את מחצית זכויות הבעלות בדירה שהוריו העניקו לאשתו לאחר שקנו את הדירה מכספם כדי שבני הזוג יתגוררו בה ורשמו את מחצית הזכויות האחרת על שמו. הסיבה לכך היתה יחסי המין שהאישה קיימה עם גבר אחר בעודה נשואה לבעל. הדירה עצמה נמכרה ובני הזוג השתמשו בתמורתה כדי לרכוש דירה אחרת, שגם היא נרשמה על שם הבעל והאישה בחלקים שווים. בית הדין הרבני הגדול, אליו הגיעו הצדדים מכוח הסכם שיפוט, פסק לטובת הבעל. האישה עתרה לבג"ץ ועתירתה נדחתה. בית משפט זה קבע, על יסוד אומד דעתם של הצדדים, כי האישה קיבלה מהורי הבעל מתנה על תנאי – והתנאי הוא שתהא נאמנה לבעלה (ראו שם, עמודים 294-293). המשנה לנשיא ברק (כתוארו אז) הצדיק תוצאה זו באומרו כך:

"נראה לי כי ביסוד פרשת בעהם עומדת העובדה שהצדדים פנו לבית הדין הרבני מתוך הסכם. [...] הסכמה זו עשויה להתפרש אולי כהסכמה להחלת המשפט העברי על דין המתנה. זאת ועוד: השופט אלון העמיד את המחלוקת כולה כמחלוקת בדבר פירוש החוזה, תוך שהוא ציין כי גם על-פי המשפט האזרחי עשוי אומד דעת הצדדים להתפרש כמורה על מתנה מותנית."

נמצא א"כ שיש מקום לחלק בין "לקיחה" לבין "אי-נתינה", בעוד שחלוקת ממון שהתרבה מכוח חיים משותפים, מאמץ משותף וכדו', אותם, סבור בג"ץ, שיש לאזן בשווה, ולא לשלול אותם מ"שניתנו", הרי שונה הדבר במתנה אשר ללא נתינתה לבן הזוג האחר, לא הייתה מתאזנת, כאן איננו באים "לקחת" אותה מזה שניתנה לו, אלא לדון האם אכן "ניתנה לו", שכן מתנה איננה אך ורק אקט משפטי פורמלי הנעשה באופן טכני מעשי אלא כבול ונגזר מאומד דעת הנותן ומותנה בתנאיו הנאמדים, גם אם לא נאמרו מפורשות.

משכך הם פני הדברים הרי שאיננו דנים בשאלה אם יש מקום להעניש את האיש על מעשה הבגידה בכך שניטול ממנו את אשר לו, אלא נצטרך לדון האם אכן נמסרה המתנה כאשר כבלים מונחים עליה, המגבילים אותה למצב שבו בני הזוג חיים יחד בהרמוניה ומשפורק הבית עומדים כבלים אלו ואינם מאפשרים לאיש לקחתה עמו ולהותיר את נותנה בלעדיה".

אלא שהדברים נעשו מורכבים יותר בחודשים האחרונים, לאחר פסיקת דנג"ץ. בפסק הדין של ביה"ד הגדול, נשוא הערעור בבג"ץ, חילק הגר"מ עמוס שליט"א וטען:

 "בנידון דידן האישה בגדה בבעלה חויבה בגט והוטלו עליה צווי הגבלה ורק לאחר דין ודברים הסכימה לקבל את גיטה. במקרה זה נשאלת השאלה: האם גם באישה שבגדה יש להניח כי הייתה כוונה לשיתוף? אפשר כי כל אחד אכן מוכן לשיתוף, אך זאת בתנאי כי אכן הצד שכנגד פועל בתום לב וכוונתו גם כן להמשיך לבנות את הקן והמסגרת המשפחתית. [...] בכל פירוק של תא משפחתי רבות הן הסיבות שאפשר שבגללן הגיעו למצב זה, אולם כאשר צד אחד הולך שלא בתום לב ועושה מעשים אשר לא ניתן לחזור מהם וגונז והורס את החלום על התא המשפחתי במעשה שוודאי יגרום לפירוק של הבית – בזה יש אומדנא דמוכח ואנן סהדי כי לא הייתה לו כל כוונה לשתף בנכסים שעל שמו בלבד את הפוגע ההורס ומקעקע את כל חיי המשפחה. ואף אם מתוך מעשיו היה ניכר כי כוונתו לשיתוף – הרי כל זה נעשה בטעות ואומדנא דמוכח שהוטעה והולך שולל ולכן כוונה זו בטלה מעיקרה".

 הגר"מ עמוס ציין כי אף שבפסיקה נקבע שאין נענשים למפרע על בגידה באמצעות נטילת זכויות ברכוש המשותף, יש להבדיל בין "ענישה" השוללת זכויות שבהן אחד הצדדים כבר זכה, ובין "זכויות שצריך להוכיח בהן כוונת שיתוף ובסופו של יום מתברר כי כל כוונה זו יסודה בטעות". "אין אנו 'מענישים' אותו, אלא אנו קובעים כי עדיין לא זכה כי כוונת השיתוף [...] בטעות יסודה".

 בהמשך, ציין הגר"מ עמוס כי:

"הפסיקה בעניין כוונת שיתוף אינה מעוגנת בחוק יחסי ממון אלא הלכה שהתחדשה בפסיקה האזרחית" וכי "כל עוד לא נחקק חוק ודאי שאין לומר עליה 'מנהג מדינה'". עוד צוין כי כוונת השיתוף בנכס ספציפי יכולה הייתה לקבל תוקף כ"מנהג ידוע" לו היתה ידועה לכל, שאז היה המשיב כפוף לה אף ללא הסכמתו. תנאי זה לא התקיים לדעתו של הגר"מ עמוס, ואף לא התקיימה ידיעה של המשיב על הכלל או כוונה מצידו לשתף את הנכס עם המבקשת, ו"כאשר יש ספק יש להעמיד את הנכס בחזקת מי שמחזיק בו".

בהקשר זה הוסיף וציין: "אך אף אם נתעקש ונאמר כי כך נוהגים הרי הפרשנות לקבוע כי אכן עובדות אלו או אחרות תואמות את אמות המידה שעל פיהן נהגו לקבוע כי אכן הייתה כוונת שיתוף בנכס חיצוני הרשום על שם צד אחד נתונה היא בידי בת הדין. ולכן, משניתנה לבית הדין והושתה עליו החובה לפסוק על פי החוק (חוק יחסי ממון) או על פי תקדימי פסיקה – ובנידון דידן פסיקה על כוונת שיתוף בנכס חיצוני הרשום על צד אחד – הרי שפרשנותו שלו שוות ערך לפרשנות כל ערכאה משפטית אחרת הכפופה לחוק זה. ומאחר שבית הדין פוסק על פי המשפט העברי הרי שבהכרח פרשנותו תהיה כפופה לדין העברי".

 הגר"מ נהרי הוסיף כי:

 "על בית הדין לנהוג באמות מידה מחמירות להוכחות כוונת שיתוף הבנויה על הפסיקה האזרחית, קל וחומר כאשר מצטרפת למקרה עילת בגידה שבוודאי אי אפשר לומר שיש אומדנה לכוונת שיתוף מצד [המשיב] הנבגד על ידי [המבקשת]".

הגר"מ נהרי ביצע היקש מדיני המתנה, והדגיש כי:

"הלכת שיתוף בנויה על אומדנה של כוונת בן זוג לתת מתנה למשנהו מחצית מנכס הרשום על שמו במסגרת מערכת הנישואין. כוונה זו לשתף את בן הזוג בנכס – לא עדיף דינה מכוונת נותן מתנה".

עוד הוסיף הגר"מ נהרי שגם אילו הייתה מוכחת כוונת שיתוף בענייננו, הרי שפגיעה חמורה במרקם הנישואין עולה כדי התנהגות מחפירה המצדיקה חזרה מכוונת השיתוף.

 בבג"ץ בשבתו בפעם הראשונה הייתה עמדת השופט עמית כי בדין האזרחי המגמה היא לנתק את העיסוק בהתנהגות המינית של הצדדים מסוגיית חלוקת הרכוש, וכי בפסיקה האזרחית נקבע שהשיתוף בנכס ספציפי מתגבש בנקודה מסוימת על ציר חיי הנישואין, וכי אף שבגידה עשויה לשים קץ לשיתוף, אין נענשים עליה למפרע על ידי נטילת זכויות ברכוש המשותף, עמדה זאת הביאה אותו לכדי התערבות וביטול פסק ביה"ד הגדול. עוד ציין השופט עמית כי מועד היווצרות השיתוף הספציפי הינו לאורך ציר חיי הנישואין, ככל שנוצר, ואילו מועד הבגידה שם, מאוחר לו.

 השופט שטיין הסכים עם השופט עמית שהדין האזרחי אינו מתיר שלילת רכוש מבן זוג אשר בגד במשנהו; ואולם, לגישתו, השאלה שהוצבה לפתחו של בית המשפט בענייננו נסובה על "נתינה ולא על לקיחה", קרי, האם התנהלות הזוג במהלך נישואיהם מלמדת שהמשיב הסכים לשתף את המבקשת, ללא תנאי, בזכויות בבית המגורים. לשיטת השופט שטיין אין מדובר בשלילת רכוש מבן הזוג מחמת בגידה אלא בשאלת קיומה של הקניית זכות, אשר לא הוקנתה למבקשת אך בשל נישואיה למשיב. בהקשר זה ציין השופט שטיין כי קיימת חשיבות מכרעת לכוונתו של בן הזוג שהוא בעל הנכס, ושומה על בית המשפט לשמור על יחס ניטרלי כלפי הדפוסים השונים של חיי נישואין וזוגיות כפי שהם באים לידי ביטוי במערכות יחסים ספציפיות ולאכוף כוונות אלה של בני הזוג. השופט שטיין הוסיף וציין כי הסכם מכללא בין בני זוג, הנגזר מדפוס החיים שבו בחרו, יכול גם לקבוע כי הענקת שותפות שוות-זכויות בנכס לבן הזוג תתבטל במקרה של "בגידה" – ובכך, לשיטתו, אין ענישה של בן הזוג אלא קביעת עובדה.

 השופט שטיין סבר א"כ כי דין העתירות להידחות משלא קמה עילה להתערבות בפסק הדין של בית הדין הרבני הגדול. השופט שטיין הטעים כי בהיעדר הסכם מפורש, השאלה אם נתקיים שיתוף בנכס היא שאלה מעורבת של דין ושל עובדה, ועל מנת לענות עליה יש לקבוע ממצאים עובדתיים בדבר קיומה או היעדרה של שותפות בין בני הזוג בנכס הספציפי שבו עסקינן. השופט שטיין הוסיף וציין כי השינוי בדיני הרכוש הזוגי שהביא עמו חוק יחסי ממון מבטא מעבר קונספטואלי של דיני הרכוש הזוגי ממשטר של מעמד למשטר של חוזה. משטר חוזי מאפשר לבני זוג לפעול כיחידה אוטונומית ולקבוע בעצמם את התוצאות הממוניות של נישואין וגירושין. זאת בכפוף להגנות הקבועות בחוק יחסי ממון ובדיני החוזים מפני ניצול לרעה. בהקשר זה ציין השופט שטיין:

 "הסכמות בענייני רכוש אשר מתגבשות במערכת יחסים זוגית אחת אינן דומות – וממילא לא צריכות להיות דומות – להסכמות אשר מתגבשות במערכת זוגית אחרת. בני זוג רשאים לחיות את חייהם כזוג במתכונת דתית, חילונית, פטריארכלית, פמיניסטית או במתכונת אחרת שמתכללת בתוכה ערכים והשקפות עולם מזה ומזה. כמו-כן רשאים הם לאמץ לעצמם דפוס של חיים אינטימיים לפי בחירתם, אשר יכלול ושלא יכלול חופש מיני. כל אלה הם עניינם הפרטי, ולא ענייננו. אוטונומיה של המערכת הזוגית מחייבת אותנו לתת יחס ניטרלי ושוויוני לכל דפוסי החיים הזוגיים ולכל הסדרי רכוש, כל אימת שאין מדובר בניצול לרעה האסור על-פי הדין" (פסקה 7 לחוות דעתו).

 השופט מינץ סבר אף הוא כי דין העתירות להידחות. לגישתו, די באותם קביעות עובדתיות שלפיהן לא הוכח שיתוף ספציפי בבית המגורים. ואילו התייחסותם של הדיינים לבגידה הנטענת הייתה למעלה מן הצורך ולא כחלק הכרחי מנימוקי פסק הדין.

לאחר מתן פסה"ד הביע היועץ המשפטי לממשלה את דעתו כי חרף התוצאות השונות שאליהן הגיעו שופטי ההרכב במקרה הקונקרטי, ההלכות שנקבעו בדבר תחולת הדין האזרחי על ענייני רכוש שבין בני זוג, ובדבר היעדר השפעתה של בגידה על הזכויות הרכושיות של בני הזוג – עומדות על מכונן. בהקשר זה טוען היועץ המשפטי לממשלה כי דבריו של השופט שטיין בדבר שלילת זכויות בנכס מכוחו של הסכם מכללא הם דעת יחיד ואין לראות בהם הלכה, וכי אין מקום להניח שבני הזוג בענייננו הסכימו אפריורית שבגידה עלולה לשלול כוונת שיתוף בנכס או שהבגידה תכריע בשאלה אם התגבש שיתוף. לשיטת היועץ המשפטי לממשלה, אין להוציא מכלל אפשרות שלפי הדין האזרחי תהיה לבגידה, במקרים מסוימים, נפקות בשאלת קיומו של שיתוף בנכס ספציפי, אך "לא בהכרח כך יהיה" ומכל מקום, בגידה אינה יכולה להשפיע באופן רטרואקטיבי על שיתוף שכבר התגבש.

 לעומתו היועץ המשפטי לשיפוט הרבני הביע את עמדתו כי לא הבגידה היא שהטתה את הכף שם, אלא העובדה שהמבקשת לא הוכיחה "דבר מה נוסף" המעיד על כוונת שיתוף בנכס. לטענת היועץ לשיפוט הרבני, העמדה לפיה השיתוף הספציפי מתגבש בנקודת זמן מסוימת בחיי הנישואין לא נזכרה קודם לכן במפורש בפסיקתו של בית המשפט העליון. בהקשר זה מבהיר היועץ לשיפוט הרבני כי בית הדין הרבני הגדול, ובפרט הגר"מ נהרי, הבין את הלכת השיתוף הספציפי בתור כלל המבסס זכות אובליגטורית במהלך חיי הנישואין ואשר מכוחה נוצר שיתוף רק עם פקיעתם. כלומר, לעמדת בית הדין לא מדובר בשיתוף שהושלם או במתנה שניתנה ואין לחזור ממנה, אלא ב"הבטחה למתנה" שנתינתה לא הושלמה.

 כאשר נקבע כי יתקיים דיון נוסף, דנג"ץ, בהרכב מורחב, קבעה השופטת חיות כי "הדין הכללי משמיע לנו כי מקום שבו התגבשה זכות בעלות משותפת בנכס, כלל הוא כי הזכות אינה מתגבשת "על תנאי", ואין בכוחו של אירוע מאוחר לשלול אותה או לפגוע בתוקפה:

 "תוקפה של הבעלות הוא לעולם מוחלט, במובן זה שהיא אינה יכולה להיות מותלית. [...] לא ייתכן שתוקפה של הבעלות, משעה ששוכללה בדרכי השכלול שבדין, יהיה מותלה בכך שיתקיים אירוע או תנאי מסוים, או כי היא תפקע במקרה כאמור. [...] לא ייתכן, כי אדם יהיה במעמד של 'בעלים זמני' על נכס. מעמד מעין זה אינו מוכר" (מיגל דויטש קניין: כרך א 107 (1997)).

 בהתאמה לכך, נפסק זה מכבר כי אי-נאמנות מינית אינה מהווה נסיבה שיש בכוחה לשלול בדיעבד זכויות שהתגבשו. כך בע"א 264/77 דרור נ' דרור, פ"ד לב(1) 829, 832 (1978) אשר עסק בחזקת השיתוף, נקבע כי "נטישת הבית או בגידה עשויות ליצור קרע בין בני-הזוג ובדרך זו לשים קץ לשיתוף, אך אין נענשים עליהן למפרע על-ידי נטילת הזכויות ברכוש המשותף". פסקי דין נוספים שקדמו להתפתחותה של הלכת השיתוף הספציפי, ואשר התבססו על דיני המתנה האזרחיים ועל יישומם בהקשר המשפחתי, קבעו אף הם כי בהיעדר הסכמה ברורה בין  בני הזוג בנושא, בן זוג אינו מאבד זכויות בנכסים שקיבל במתנה במהלך הנישואין אף אם הוא האשם היחיד בפירוק הנישואין. כך, בע"א 384/88 זיסרמן נ' זיסרמן, פ"ד מג(3) 205, 208 (1989) נקבע: "טיבן של מתנות שהן ניתנות בשעה שקיימות קירבה וחיבה בין המעניק למקבל. הסקתו של תנאי מפסיק מכללא במתנה בין בני-זוג הייתה הופכת כמעט כל מתנה להדירה, וזאת בניגוד מוחלט לאמור בחוק המתנה, תשכ״ח-1968. הנימוק שמציעה המערערת להסקת התנאי המפסיק היה תופס באופן עקרוני כמעט בכל הסכם מתנה, וגישה זו אינה מקובלת עלי, אינה רצויה ואינה אפשרית." (וראו גם ע"א 343/87 פרי נ' פרי, פ"ד מד(2) 154, 164 (1990)).

 וכך מסכמת השופטת חיות:

"הלכת השיתוף הספציפי לא יצרה מנגנון משפטי חדש להעברת זכויות בנכסים. הלכה זו מיישמת את הדין האזרחי הכללי, בדגש על דיני השיתוף ובהקשר הייחודי של התא הזוגי. בשים לב להקשר ייחודי זה, נפסק זה מכבר כי ניתן להכיר בשיתוף בנכס חיצוני ספציפי גם אם אין מתקיימות דרישות מהותיות מסוימות שהיו נחוצות להתגבשות זכויות בנכס בהקשרים אחרים, כגון דרישת הרישום (ראו, למשל, עניין בן גיאת), וכי הנטל להוכחת שיתוף בבית המגורים של בני הזוג הוא קל יותר בהשוואה לנכסים אחרים. אך זאת, רק כל עוד מתקיים אותו "דבר מה נוסף" המצביע על כוונת שיתוף באותו הנכס. הזכויות המתגבשות מכוח הלכת השיתוף הספציפי הן זכויות של קבע ולא "על תנאי", ואין שוללים בדיעבד זכות שהתגבשה במהלך חיי הנישואין בשל נסיבות עובדתיות שאירעו לאחר התגבשותה".

טענתה של השופטת חיות כי הדיינים ש"מצאו לנכון לבסס את מסקנתם בדבר היעדר כוונת שיתוף (או "שותפות מוחלשת" בבית המגורים ללא הקרקע) על שיקול נוסף, שעניינו "הבגידה הנטענת של המבקשת במשיב", הינה "שגיאה" וכי אינה עולה בקנה אחד עם הדין האזרחי, בנויה על ההנחה, הלא פשוטה, כי כוונת השיתוף קמה לה ומשקמה כל אירוע שקורה ובגינו באים "לקחת" את הזכות הקניינית שכבר קמה לה. כמו"כ דברי הגר"מ נהרי לפיהם:

"כאשר בתהליך הנישואין פוגע בן זוג במרקם מערכת הנישואין בצורה כה קיצונית של הפרת האמון והבסיס של המערכת המשותפת, הרי שיש לראות זאת כהתנהגות מחפירה המצדיקה את טענת [המשיב] לחזרה מכוונת שיתוף ככל שהייתה", ג"כ מתייחסת לשיתוף כעובדה שכבר נוצרה וכעת באים לבטלה.

השופטת חיות מאבחנת בדבריו של הגר"מ נהרי הבנה כי:

"הלכת השיתוף הספציפי יוצרת התחייבות של בן הזוג המשתף להקנות לבן זוגו זכויות בנכס בעתיד, בדומה לדיני המתנה; וקביעה לפיה ככל שבן הזוג הטוען לשיתוף בגד במשנהו, הרי שלא ניתן לקבוע שבן הזוג המשתף התכוון ליצור שיתוף בנכס, ומכל מקום, בן הזוג המשתף רשאי לחזור בו מכוונת השיתוף, ככל שהייתה כזו. אולם בבואה להשיג על אבחנתו כותבת היא "יש להידרש לשאלה אם צדק הדיין נהרי בקבעו כי ניתן לשלול בדיעבד שיתוף שהתגבש בין בני זוג בנכס ספציפי, בפרט על רקע של אי-נאמנות מינית מצד בן הזוג הטוען לשיתוף". וממשיכה "כל דברי השגתה ולפיהם השיתוף שנוצר מכוח הלכת השיתוף הספציפי מתגבש בשלב מסוים במהלך חיי הנישואין, טרם פירוקם, לפיכך ניתן לשלול את ההיקש שביקש הדיין נהרי לערוך מדיני המתנה, שכן הלכת השיתוף הספציפי אינה יוצרת התחייבות מצד בן הזוג לשתף את משנהו בנכס בשלב כלשהו בעתיד, בדומה להתחייבות לתת מתנה, אלא יוצרת שיתוף לכל דבר ועניין. שיתוף זה בנכס חיצוני מתגבש כאמור כבר במהלך הנישואין וטרם שלב איזון המשאבים, המתרחש לאחר שהיחסים הזוגיים תמו".

אולם כאמור טענתו של הגר"מ נהרי לא באה לדמות ל"התחייבות לתת מתנה" כפי שהבינה השופטת חיות, אלא ל"נתינת מתנה" ממש, ואע"פ שהמתנה כבר ניתנה והיא אמנם דבר גמור, אולם אין מן הנמנע כי יעמוד המתבונן לאחר זמן ויביט אחורה וישאל, האם באמת המתנה ניתנה, כאשר בשאלתנו זו אין כוונתנו למעשה הטכני של הנתינה אלא לכוונת הנותן ורצונו שבהיעדרם הם, יוצאת אותה רוח-חיים מנתינת המתנה ומותירה אותה כמעשה "יבש" שאין לו משמעות משפטית כלל. כך שאף אם השיתוף מתגבש לו, כדבריה, בשלב מסויים בחיי הנישואין, מ"מ התגבשותו הינה תלוית כונה ורצון ואיננה נוצרת יש מאין, ורצונו של אדם תלוי בגורמים רבים מהם נגזרים מהעבר, מהווה, ואף מהעתיד, ובאמרנו "העתיד" הרי שבהתקים, או לא, דבר עתידי החשוב ועקרוני לנותן ולמשתף הרי שכבר נתינתו מתבררת היום כחוסר נתינה.

לכן גם קביעה מהסוג הזה בדבריה לפיה "עוד נפסק זה מכבר כי אי-נאמנות מינית אינה מהווה נסיבה שיש בכוחה לשלול בדיעבד זכויות שהתגבשו, וכי אין שוללים זכות שהתגבשה בשל נסיבות עובדתיות שאירעו לאחר התגבשותה", לוקה באותה טעות עליה עמדנו עתה.

את דעתה בנוגע לדברי השופט שטיין מביעה השופטת חיות במילים אלו:

 "אבקש להתייחס בקצרה לעמדתו של חברי השופט שטיין, אותה הביע בפסק הדין נושא הדיון הנוסף, ולפיה יש מקום להכיר באפשרות קיומו של הסכם מכללא בין בני זוג לפיו "הענקת שותפות שוות-זכויות בנכס לבן זוג תתבטל במקרה של 'בגידה'". לשיטת השופט שטיין, אי-נאמנות מינית עשויה לשלול כוונת שיתוף "כעניין של עובדה ולא כעניין של אשמה ועונש". במילים אחרות, לגישת השופט שטיין, לנוכח עיקרון האוטונומיה של הקשר הזוגי, בעת בחינת קיומו או היעדרו של שיתוף בנכס נושא המריבה, על בתי המשפט ובתי הדין לדלות את מסקנתם מתוך "דפוס החיים של בני הזוג וציפיותיהם ההדדיות. לגישתו, ציפיות אלו בהחלט יכולות לכלול תנאי של נאמנות מוחלטת לבן הזוג במישור האינטימי כבסיס שאין בלתו להסכמת בן הזוג לחלוק את רכושו עם משנהו שווה-בשווה ותנאי כאמור, ככל שהוא קיים, בתי המשפט ובתי הדין "חייבים לכבד ולאכוף" (פסקה 8 לחוות דעתו).

 השאלה אם יש מקום להכיר באפשרות כי בני הזוג יסכימו במפורש על תנאי לפיו השיתוף הזוגי ביניהם, ככל שיתגבש, יתבטל במקרה של אי-נאמנות מינית – היא שאלה סבוכה כשלעצמה. ואולם, שאלה זו איננה מתעוררת במקרה דנן, שכן אין ספק שהמבקשת והמשיב לא הסכימו באופן מפורש ומראש על תניה מעין זו. לפיכך, השאלה הרלוונטית היא אם יש להכיר באפשרות של התניה מכללא בהקשר זה".

למרות דבריה של השופטת חיות סבור אני כי עובדת קיומם של אינדיקציות לקיומה של תניה מכללא איננה צריכה להישען על סימנים מוכחים בזוג זה, וכך אין צורך לבחון את יחסם של בני הזוג לאורך השנים לנושא של אי-נאמנות מינית, ואין צורך לחפש אחר התבטאויות קונקרטיות של בני הזוג במהלך נישואיהם בנוגע לשאלה אם "בגידה" עשויה להשפיע על היחסים הזוגיים. די בכך שזהו יחס נורמלי ובריא לחומרה בה רואים בני-אדם מן היישוב עניינה של בגידה, כל עוד לא הוכח כי הזוג שלפנינו שייך לאותו מיעוט קיצוני המתייחס באופן שונה מרוב היישוב, לעניין בגידה. יש לקרוא תניה מכללא כזו כתניה הנטועה וקיימת בכל מערכת יחסים של בני זוג הנשואים זה לזו. 

לכן למרות סכום דבריה של השופטת חיות כי: "בהלכת בבלי הובהר כי על בתי הדין הדתיים להחיל את הדין האזרחי כפי שהוא מפורש על-ידי בית המשפט העליון, בסוגיות רכושיות הנכרכות בענייני גירושין. הלכת השיתוף הספציפי היא הלכה מושרשת וארוכת שנים בדין האזרחי, המתווה עקרונות ואמות מידה לתחולתה וליישומה. הזכות המוקנית מכוחה היא זכות מעין-קניינית המתגבשת במהלך חיי הנישואין, עם התגבשותה של כוונת שיתוף. על כן, לא ניתן לשלול אותה בדיעבד בשל אירועים שהתרחשו לאחר התגבשות כוונת השיתוף, אף לא במקרה דנן, בשל אירוע אי-נאמנות מינית. מן הטעמים שפורטו", אין לדעתי לגזור מן המקרה שם למקרה שלפנינו.

טענתנו כנגד הבחנת חיות כי ביצירת תנאי מתלה אין בכדי ערעור על-כך כי השיתוף מתגבש לו תוך כדי חיי הנישואין באו לידי בטוי נאה בדברי השופט סולברג שחלק נחרצות על עמדתה וכך כותב בענין זה:

"בכל הנוגע לטענה כי משתמע שהשיתוף הספציפי מתגבש רק במועד הפירוד ולא קודם לכן – קריאת פסק הדין מעלה, כי הוכרע בו שהשיתוף הספציפי מתגבש בשלב מסוים על ציר חיי הנישואין, ולא אך בהגיע מועד הפירוד. כך מבהיר חברי השופט עמית, כי "ההנחה היא שהשיתוף הכללי בנכסים, כמו גם השיתוף בנכס ספציפי, מתגבש במועד מסוים על ציר חיי הנישואין". חברי השופט מינץ מסכים עמו ומציין, כי "כפי שהצביע חברי, כשם שהתגבשות השיתוף נמדדת על ציר חיי הנישואין, כך גם הנסיבות המצביעות על היעדר שיתוף נלקחות בחשבון על רצף חיי הנישואין ואין 'נענשים עליהן למפרע'"; ובהמשך מוסיף, כי "אין מקום לזקוף את בגידתה הנטענת המאוחרת של העותרת לשלילת השיתוף בנכסים שהתגבש עוד קודם לכן" (ההדגשות אינן במקור – נ' ס'). אמנם, חברי השופט שטיין נכון לקבוע כי בתוך מערכת יחסים בין בני זוג יכול להיווצר 'הסכם מכללא' (התלוי בנסיבות כל מקרה ומקרה), אשר במקרים מסוימים עשוי ללמד למפרע על העדר כוונת שיתוף. ברם, אין בדברים אלה כדי ללמד, שלשיטתו, לא התגבש שיתוף ספציפי בשלב מסוים לאורך תקופת הנישואין. זאת גם אם לעמדתו, בנסיבות, ניתן יהיה לקבוע כי מתקיים תנאי מתלה אשר עשוי לבטל את השיתוף הספציפי שהתגבש, בהתאם לאומד דעת הצדדים. גם אם נרחיק לכת ונאמר, כי חברי השופט שטיין חולק אף על המועד שבו מתגבש השיתוף הספציפי, ברי כי גישתו-שלו, לבדה, אינה יוצרת הלכה חדשה, מקום שבו דעת הרוב אינה מורה כן".

 ועוד כותב הוא ביחס למשקל עניין הבגידה בהיווצרות השיתוף:

"בהתייחס לטענה בדבר שלילת זכויות מוקנות מחמת אי-נאמנות מינית – גם כאן, על-פי דעת הרוב, אין לשלול מאדם זכויות מוקנות רק מחמת אי-נאמנות מינית, ולצד זאת, שוררת תמימות דעים לגבי האפשרות לשקול נסיבה זו, בין מכלול השיקולים המובאים בחשבון בעת הכרעה בשאלת השיתוף הספציפי. כך, כשם שניתן לשקול את משך הנישואין, טיבם, כוונה ספציפית לשיתוף, אופן השיתוף בין בני הזוג (חשבונות משותפים וכדומה), השקעותיהם הכספיות בנכס, וכיוצא באלו דברים; ניתן גם לשקול את נאמנותם של בני הזוג, זה לזו."

 

אני מוצא מקום לצטט את דברי השופט שטיין מפסה"ד בדנג"צ בהם חזר על עמדתו אותה ציטטנו לעיל ושאותה ביקרה השופטת חיות, כאשר הוא משיב על דבריה בשום שכל: 

"כאן המקום לשוב ולהדגיש כי בדיקת קיומו של שיתוף ספציפי בנכסו הפרטי של אחד מבני הזוג נסובה על השאלה הבאה: האם בעלת הנכס התנהלה במשך חיי הנישואין שלה עם בן זוגה באופן שמראה את הסכמתה להקניית שותפות שוות זכויות בנכס לבן הזוג? שאלה זו בדבר קיומה של הסכמה משתמעת, או הסכמה מכללא, מתעוררת בכל מקרה בו עולה עניינו של שיתוף ספציפי לדיון בהיעדרו של הסכם ממון בין בני הזוג. מקום שבני הזוג הסדירו ביניהם את נושא הזכויות בנכסיו הפרטיים של כל אחד מהם בהסכם ממון מפורש, השאלה איננה מתעוררת. בכל מקרה כזה, שיתופו או אי-שיתופו של בן הזוג ברכושה הפרטי של בת זוגו ייקבע בהתאם לאמור בהסכם הממון, ובו בלבד.

היותו של שיתוף ספציפי תחליף להסכם מפורש מכוון את בדיקת קיומו אל נסיבות חייהם של בני הזוג, אשר כוללות, בין היתר, את טיב היחסים ששררו ביניהם לאורך השנים, את התנהלותם במישור הממוני-רכושי, ואת ההצהרות אשר ניתנו, אם ניתנו, על ידי בעלת הרכוש בנוגע לשיתופו או לאי-שיתופו העתידי של בן זוגה בזכויות באותו רכוש. מדובר אפוא במבחן רב-משתנים (multifactor test) אשר נסוב, בעיקרו, על עובדות המקרה הפרטיקולרי. עובדות אלו, ורק הן, יכולות לאשר או לשלול את קיומה של הקניית זכויות שותפות לבן הזוג בנכסיה הפרטיים של בת זוגו. 

 האם בגידת בן הזוג – שתיאורה הארוך יותר והמדויק יותר הוא אי-נאמנות מינית – מהווה חלק מה-multifactor, מבחן רב-משתנים, שכאמור נועד לאשר או לשלול את קיומה של הקניית זכויות שותפות לבן הזוג בנכסה הפרטי של בת זוגו? ייתכן שבשאלה זו אפשר היה שלא להכריע בהליך הקודם, אולם היא נדונה בו בעקבות דבריו של חברי, השופט י' עמית, שעל חלקם, במלוא הכבוד, חלקתי ועודני חולק. בטרם אשוב למחלוקת זו ואעיר לגביה את אשר אראה לנחוץ, אשרטט את ההסכמה הרחבה בין כל שופטי המותב אשר הכריע את הדין בהליך הקודם. לית מאן דפליג, כי לא קיים שום קשר משפטי בין בגידה לזכויות קניין: בת הזוג שאינה נאמנה מינית לבן זוגה, ושמקיימת קשר מיני עם אדם אחר במהלך הנישואין, איננה מאבדת בשל כך שום חלק מרכושה ומזכויותיה, כל אימת שמדובר בזכויות בנות קיימא שכבר נרכשו או הבשילו. כפי שציינתי בפסק דיני בהליך הקודם, ראיה על בגידה כלל איננה רלבנטית ועל כן גם איננה קבילה לעניין איזון המשאבים ולחלוקתם השוויונית של הנכסים אשר נצברו על ידי בני הזוג במהלך נישואיהם (ראו: פסקה 10 לפסק דיני הנ"ל; בג"ץ 8928/06 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים, פ"ד סג(1) 271 (2008)). כמו כן אין חולק על כך שבן הזוג הבוגד לא יאבד שום חלק מהנכסים שקיבל במתנה מבת זוגו – זאת, כאשר מדובר במתנה רגילה ונטולת תנאים מגבילים (ראו: חוק המתנה, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק המתנה)). לפיכך, בהתגבשות השיתוף הספציפי בנכס שקודם לכן השתייך רק לאחד מבני הזוג – והוא איננו בר איזון – בגידתו של מקבל זכויות השיתוף בבת הזוג שכבר הקנתה לו זכויות אלה, בין שאירעה לפני ההקנייה ובין שהתרחשה אחריה, לא תבטל, ברגיל, את ההקנייה ואת תוצאתה הקניינית. בן הזוג הבוגד ישמור על מחצית הזכויות בנכס מכוח השיתוף הספציפי. קניין הוא קניין; וגם על כך, כאמור, התקיימה הסכמה מלאה בין השופט מינץ וביני, כשופטי הרוב, לבין השופט עמית, כשופט המיעוט בהליך הקודם.

 בגידה עשויה להשפיע על רצונה של בעלת הרכוש האישי לחלוק אותו עם בן זוגה שבגד בה.

 בעניין זה, חברי, השופט עמית, ואנוכי איננו מסכימים זה עם זה. חברי סבור כי בגידה תוכל לשלול את השיתוף הספציפי בנכסו האישי של בן הזוג הנבגד – בהתקיים נישואין ארוכים ושאר התנאים שבכוחם ליצור שיתוף כאמור – אך ורק במקרי קצה (ראו: פסקה 14 לחוות דעתו בפסק הדין בהליך הקודם). לשיטת חברי, מקרי קצה הם מקרים של בגידה מתמשכת ובוטה, כדוגמת המקרה ההיפותטי הבא, שעיקריו הוצגו במהלך הדיון בהליך הנוכחי על ידי הנשיאה חיות:

 לאה וראובן נישאו זו לזה לפני 25 שנה. ללאה יחידת מקרקעין משלה, שאותה היא קיבלה בירושה מהוריה. בין בני הזוג התקיימו כל התנאים אשר נדרשים להתגבשות השיתוף הספציפי באותה יחידת מקרקעין, לרבות נכונותה העקרונית של לאה לחלוק את זכויותיה במקרקעין עם ראובן שווה בשווה. ברם, לימים מתברר שראובן קיים קשר אינטימי רציף וארוך-שנים עם אישה אחרת, וכי לשניים יש ילד משותף.

 ברי הוא כי בדוגמא זו, כמו גם במקרה הקיצוני שהוצג בפסק דינה של הנשיאה חיות (ראו שם, פסקה 50), לא נוכל לייחס ללאה הסכמה שלמה ומוגמרת לשתף את ראובן בזכויותיה ביחידת המקרקעין; ואף אם נמצא הסכמה כזאת, נתיר ללאה לבטלה אחרי-המעשה מחמת הפגם ברצון אשר נבע מההטעיה או מהתרמית הקשה מצדו של ראובן (ראו: פרק ב' לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים)).

 כל זה ברור ומובן, אך מדוע לעולם לא ניתן לשלול את דבר קיומו של שיתוף ספציפי בנכסיו האישיים של אחד מבני הזוג גם לנוכח בגידה בלתי מתמשכת, ואף חד-פעמית, מצד בן או בת הזוג האחר?

 הנני חולק על הצבתה של "בגידה מתמשכת" או בוטה כבסיס בלעדי לשלילת הסכמתה של בת הזוג הנבגדת להקניית שותפות שוות-זכויות בנכסיה האישיים לבן הזוג הבוגד. דוקטרינת השיתוף הספציפי מושתתת, כאמור, על הסכמה מכללא: הסכם בלתי כתוב ובלתי מפורש אשר משתמע מהתנהלותם של בני הזוג כזוג, ולפיו בחלוף תקופה ארוכה של חיים משותפים בהרמוניה זוגית, הופכים נכסיו האישיים של כל אחד מבני הזוג לנכסים משותפים, בבחינת "שלי – שלך, ושלך – שלי" (ראו: פסקה 4 לחוות דעתי בהליך הקודם). עולמם של הסכמים נשלט על ידי העיקרון של חופש החוזה אשר נקבע בסעיף 24 לחוק החוזים ואשר קובע כי "תכנו של חוזה יכול שיהיה ככל אשר הסכימו הצדדים". המילים "ככל אשר הסכימו הצדדים", אין פירושן "ככל שקבע בית המשפט לפי תחושת הצדק שלו". ברי הוא, כי חופש החוזה, משמעו חירותו של אדם לעצב לעצמו חוזים ללא הכתבות מגבוה (ראו: ע"א 7649/18 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל, פסקאות 14-11 (20.11.19); וכן דנ"א 8100/19 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ, פסקה 17 (19.4.2020)).

 עמדתו של חברי, השופט עמית, לפיה רק "בגידה מתמשכת" או בוטה עשויה לשלול את הסכמתו של בן הזוג הנבגד להקניית שותפות שוות-זכויות בנכסיו האישיים לבת זוגו הבוגדת, אינה עולה בקנה אחד עם עיקרון זה.

 העיקרון של חופש החוזה מפקיד בידיו של בן הזוג בעל הנכס האישי חירות מלאה ומוחלטת שלא לשתף את בת זוגו בשום חלק מאותו נכס. כפועל יוצא מכך, בן הזוג בעל הנכס האישי זכאי להקנות לבת זוגו זכויות שותפות בנכסו רק בהתקיים תנאים מסוימים אשר תואמים את רצונו שלו או, אם הוא חפץ בכך, ללא כל תנאי. חירותו החוזית של בעל הנכס האישי מחייבת את בית המשפט לבדוק, כעניין של עובדה, את הסכמתו של אותו בעל נכס לחלוק את נכסו הפרטי עם בת זוגו, ככל שהסכמה כזאת קיימת. כמו כן שומה על בית המשפט לבדוק אם מדובר בהסכמה ללא תנאים או שמא בהסכמה המותנית בתנאים. במקרה האחרון, יהא על בית המשפט לבדוק – שוב, כעניין של עובדה – את תוכן התנאים שבהתקיימותם הסכים בן הזוג בעל הנכס האישי לחלוק את נכסו עם בת זוגו שווה בשווה או באופן אחר.

 בדיקה כאמור יכולה להתייחס גם לתרחיש של בגידה מצדו של בן הזוג אשר עתיד לקבל שותפות שוות זכויות בנכסה האישי של בת זוגו. ביחס לתרחיש כאמור, יהא על בית המשפט לבדוק – שוב, כעניין של עובדה – האם הסכמתה המפורשת או המשתמעת של בת הזוג בעלת הנכס האישי לחלוק את נכסה עם בן זוגה הותנתה, במפורש או מכללא, בקיומה של נאמנות מינית לאורך חיי הנישואין. במסגרתו של חופש החוזה, ובהינתן החירות המוחלטת שבידי בעלת הנכס לעשות בנכסה כרצונה, העניין הזה הוא בלי ספק רלבנטי לבדיקת קיומה של הקנייה רצונית של זכויות השותפות בנכס על ידי בעליו לבן הזוג. ודוק: באין הקנייה רצונית כאמור, בן הזוג הבוגד לא מקבל לידיו – מלכתחילה – שום זכויות בנכס האישי של בת זוגו; וכפי שהסברתי בפסק דיני בהליך הקודם, אין לראותו מטעם זה כמי שכביכול "נענש" בשל הבגידה. לטעמי, "עונש" הוא שלילת זכות אשר כבר נרכשה או הבשילה. אי-הקניית זכות שיתוף איננה בגדר עונש – זאת, מאחר שלבן הזוג לא נתונה שום זכות אפריורית, קל וחומר זכות מוקנית, ברכושה האישי של בת זוגו, ולהיפך (ראו: עניין אבו רומי, פסקאות 12-11; בע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני (26.12.2012) (להלן: בע"מ 1398/11); וכן בע"מ 1477/13 פלונית נ' פלוני, פסקה 4 (6.8.2013)). דבר זה לעולם תלוי ברצונו הטוב של בן הזוג בעל הנכס האישי ובאופן שבו הוא יבקש לממש את חופש החוזה שבידיו ואת חירותו כבעל הזכויות בנכס.

 חברי, השופט עמית, ביקש לקבוע, מטעמים נורמטיביים, כלל אחד ואחיד עבור כלל בני הזוג בישראל. לשיטתו, רק בגידה מתמשכת (או בוטה) תשמש אינדיקציה להעדר הסכמתו של בן הזוג הנבגד לחלוק את רכושו האישי עם בת הזוג הבוגדת.

 מניין לנו זאת? בעולמו של חופש החוזה ובעולמם של דינים כשלנו, אשר מכבדים את הקניין הפרטי, בעלת רכוש רשאית לקבוע כל תנאי שיעלה על רוחה להקניית רכושה הפרטי לאדם אחר, גם כשאותו אדם אחר הוא בן זוגה. במסגרת זו, רשאית בעלת הרכוש לקבוע כי כל מעשה בגידה, לרבות בגידה חד-פעמית, ישלול או יפקיע את הסכמתה לשתף את בן זוגה בקניינה האישי. קביעה כאמור תמנע את הקנייתן של זכויות ברכוש לבן הזוג הבוגד, כל אימת שהבגידה קודמת להשתכללות ההקניה. יתרה מכך: בגידה אשר מתרחשת אחרי שהקניית השותפות שוות-הזכויות לבן הזוג הבוגד כבר הושלמה עשויה לעתים לבטל את ההקנייה אף בדיעבד. כך יקרה אם נמצא, כעניין של עובדה, שבעלת הרכוש העניקה לבן זוגה מחצית או חלק אחר מרכושה הפרטי כמתנה על תנאי, במובן של סעיף 4 לחוק המתנה, כאשר התנאי דורש מבן הזוג נאמנות מינית מוחלטת לאורך הנישואין. במאמר מוסגר, אודה כי דעתי האישית איננה נוחה מאפשרות זו, אך ההחלטה בכגון דא מצויה בידי בעלת הנכס, ולא בידי – כך קובע העיקרון של חופש החוזה. אין תמה אפוא, כי הענקה מותנית כאמור הוכרה, בנסיבותיה המיוחדות, כתקפה ומחייבת על ידי המשנה לנשיא א' ברק (כתוארו אז) בפרשת בבלי (בג"ץ 1000/92 בבלי נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מח(2) 221, 251-250 (1994)). הכרה זו תואמת את המודל החוזי-הסכמי שעליו נבנתה דוקטרינת השיתוף הספציפי (ראו: עניין אבו רומי; וכן שחר ליפשיץ "יחסי משפחה וממון: אתגרים ומשימות בעקבות תיקון מס' 4 לחוק יחסי ממון" חוקים א 227, 257-255 (2009)). מודל זה מבוסס על הסכמתו של מי שמקנה זכויות ברכושו שלו – אשר איננו בר איזון – לאדם אחר; והסכמה כאמור יכולה להיות מותנית בכל תנאי אשר ייקבע על ידי בעל הרכוש בדל"ת אמות חירותו.  

 כפי שהסברתי בפסק דיני בהליך הקודם, לדידי, גישתו של השופט עמית מגלה חוסר ניטרליות כלפי דפוסים שונים של חיי נישואין וזוגיות. בעניין זה אמרתי את הדברים הבאים:

 "כל מערכת זוגית מתקיימת על-פי הנוהגים וההסכמות שבני הזוג מגבשים בינם לבין עצמם על בסיס אמונות באורח החיים הרצוי להם. הסכמות בין בני זוג בנוגע לרכושו האישי של כל אחד מהם ומידת שיתופו של בן הזוג האחר באותו רכוש אינן עשויות אפוא מקשה אחת. הסכמות בענייני רכוש אשר מתגבשות במערכת יחסים זוגית אחת אינן דומות – וממילא לא צריכות להיות דומות – להסכמות אשר מתגבשות במערכת זוגית אחרת. בני זוג רשאים לחיות את חייהם כזוג במתכונת דתית, חילונית, פטריארכלית, פמיניסטית או במתכונת אחרת שמתכללת בתוכה ערכים והשקפות עולם מזה ומזה. כמו-כן רשאים הם לאמץ לעצמם דפוס של חיים אינטימיים לפי בחירתם, אשר יכלול ושלא יכלול חופש מיני. כל אלה הם עניינם הפרטי, ולא ענייננו. אוטונומיה של המערכת הזוגית מחייבת אותנו לתת יחס ניטרלי ושוויוני לכל דפוסי החיים הזוגיים ולכל הסדרי רכוש, כל אימת שאין מדובר בניצול לרעה האסור על-פי הדין. [...] השאלה אם בעליו הרשום והבלעדי של נכס מסויים, אשר הביא את אותו נכס אל תוך חיי הנישואין שלו, ויתר על הכלל בדבר שמירת הזכויות בנכסי העבר והפך את בן זוגו לשותף שווה זכויות בנכס, היא שאלה אינדיווידואלית שהתשובה עליה (בהעדר הקנייה מפורשת) מצויה באורח חייהם ובאמונותיהם של בני הזוג. מדובר אפוא בשאלה שלגביה לא ניתן – וממילא לא רצוי – לקבוע כללים גורפים האדישים לאמונות, לערכים ולנסיבות החיים האינטימיים של בני הזוג. כל זוג לפי אמונתו יחיה ולפי אמונתו יחלק – או לא יחלק – את הרכוש האישי של כל אחד מבני הזוג. אנו לא נחליף את אמונתו באמונותינו." (ראו: פסקאות 8-7 לפסק דיני בהליך הקודם).

 מאחורי דברים אלה הנני ממשיך לעמוד גם כעת. יחסים אינטימיים בין בני זוג והאופן שבו כל אחד מהם מנהל את רכושו האישי הם עניינם הפרטי של בני הזוג ולא עניינה של המדינה. בפועלם כזרועה הארוכה של המדינה, בתי המשפט חייבים אפוא להימנע מקביעת נורמות אשר מכילות בתוכן עמדה ערכית כזאת או אחרת ביחס לנאמנות מינית או לאופן שבו בני זוג צריכים לחלוק את רכושם הפרטי זה עם זו. בעניינים אלו, תפקידם של בתי המשפט – כפי שאני רואה אותו – מצטמצם לבירור עובדתי של ההסכמות שבני הזוג גיבשו ביניהם, במפורש או במשתמע, ולאכיפתן של הסכמות אלו כמות שהן, כל אימת שאינן מנוגדות לדין או לתקנת הציבור (ראו: סעיפים 30 ו-61(ב) לחוק החוזים).

 מעבר לנדרש, אוסיף ואציין כי בעיני רבים בגידת בן הזוג בבת זוגו, או להיפך, איננה דבר של מה בכך גם כשמדובר במעשה חד-פעמי. מחקרים אמפיריים הראו כי בגידה גורמת לבני הזוג הנבגדים נזקים נפשיים אשר כוללים פיחות בהערכה העצמית, תחושת אשמה, חוסר ביטחון, כעס בלתי נשלט, ואפילו דיכאון קליני (ראו: Todd K. Shackelford, et al., Emotional Reactions to Infidelity, 14(5) Cognition & Emotion 643 (2000); Mark A. Whisman, Discovery of a Partner Affair and Major Depressive Episode in a Probability Sample of Married or Cohabiting Adults, 55 Fam. Process 713 (2016); M. Rosie Shrout & Daniel J. Weigel, Infidelity’s Aftermath: Appraisals, Mental Health, and Health-Compromising Behaviors Following a Partner’s Infidelity, 35(8) J. Social & Personal Relationships 1067, 1068, 1070-1077 (2017)). מסיבה זו, אין זה מופרך בעיניי שבן הזוג הנבגד ירצה לחזור בו, בעקבות הבגידה, מתוכניתו לחלוק את נכסיו עם בת זוגו; וכך הוא, כמובן, גם לגבי אישה אשר מגלה כי בעלה ניהל או מנהל מערכת יחסים אינטימית עם אישה אחרת מאחורי גבה. יתרה מכך: אובדן הביטחון בזוגיות ובקשר הנישואין הקיים ושקילת האפשרות של פירוק הקשר מתמרצים אנשים לשמור על רכושם, מטעמים מובנים ומסיבות טובות."

ע"כ דברי השופט שטיין שאבחנתו כ"כ ברורה חדה ופשוטה.

 

לקראת סוף דבריו חוזר השופט שטיין ומסכם את נקודת המחלוקת בינו לבין השופטת חיות במילים אלו:

"הנני מסכים עם קביעת הנשיאה בדבר העדר זיקה משפטית בין זכויותיה הרכושיות של בת זוג לבין נאמנותה המינית לבן זוגה. בין שני אלו לא קיימת שום תלות. כפי שצויין לעיל ובפסק דיני בהליך הקודם, זכויותיה הרכושיות של בת זוג לא תיגרענה כהוא זה מחמת בגידתה בבן זוגה במהלך הנישואין. ואולם, דברים אלו נכונים אך ורק לגבי זכויות בנות קיימא אשר כבר הוקנו והבשילו, להבדיל מזכויות אשר טרם השתכללו. באשר לזכויות שיתוף ברכושו האישי של בן הזוג שטרם השתכללו – במסגרת הדין הקיים, בן הזוג שבידו רכוש אישי רשאי לעשות בו כרצונו כל אימת שהוא שלו. כך מורים לנו עיקרון הבעלות והעיקרון הלא פחות חשוב של חופש החוזה – ואף זאת כבר הסברתי לעיל. בן הזוג בעל הרכוש האישי רשאי על כן להחליט שלא להקנות לבת זוגו שום חלק מאותו רכוש במקרה של בגידה, גם אם זו תתרחש אחרי שנות נישואין רבות וטובות. כוחה של החלטה זו יהא עמה כל אימת שהיא מתקבלת לפני שהקניית זכויות השיתוף לבת הזוג הושלמה בהתאם לתנאיה של דוקטרינת השיתוף הספציפי. בתי המשפט ובתי הדין חייבים לכבד ולאכוף החלטות כאמור כמות שהן, ללא תוספות וללא שינויים.

 נראה כי בעניין זה הנשיאה ואנוכי איננו מסכימים זו עם זה. לדעת הנשיאה, מן הדין לאסור על אכיפתו של תנאי מכללא במסגרת יחסים בין בני זוג אשר בא למחוק את כוונתו ולאיין את תכניתו של בן הזוג בעל הרכוש האישי לחלוק את רכושו עם בת זוגו אם זו לא תהא נאמנה לו מינית. הנשיאה סבורה כי מתן גושפנקא לתנאי מכללא כאמור – להבדיל מהסכמה הדדית מפורשת – הוא דבר פסול באשר הוא מאפשר לבן הזוג בעל הרכוש האישי למשטר (במובן של policing) את פעולותיה של בת זוגו ולהכתיב לה את דרכי ההתנהגות הרצויות מבחינתו. 

 על דעה זו אבקש, בכל הכבוד והיקר, לחלוק. בהקשר זה, אשוב ואציין את מושכלת היסוד שקיבלה ביטוי סטטוטורי מפורש בסעיפים 4 ו-5 לחוק יחסי ממון: אדם מתחתן עם בן או עם בת זוגו, ולא עם רכושו או עם רכושה של אותו בן או בת הזוג. בן הזוג שקיבל על עצמו – כפי שהוא חייב לקבל על עצמו – מושכלת יסוד זו בכל הקשור לרכושה האישי של בת זוגו לא יכול אפוא להיות ממושטר על ידי בת הזוג העשירה ממנו. מי שאין לו שום זכות מוקנית לקבל חלק כלשהו מהרכוש האישי של בן או בת זוגו לא ימצא את עצמו תחת משטור, וחירותו האישית לא תגרע. מצב של משטוּר אליו מתייחסת הנשיאה יכול להיווצר רק כחלק מההבנות ההדדיות שבין בני הזוג ומדפוס חייהם כזוג נשוי. בבואה לקבוע כלל משפטי אשר יבטל את הבנתם המשותפת והבלתי כתובה של בני זוג לפיה במקרה של בגידה בן הזוג הבוגד לא יקבל שום חלק מרכושה האישי של בת זוגו, הנשיאה נותנת גושפנקא להתערבות המדינה – באמצעות בתי המשפט שלה – בחיים זוגיים, תוך הפיכת נטל-ההוכחה אשר חל על התובע מכוחה של דוקטרינת השיתוף הספציפי ותוך נקיטת עמדה ערכית מובהקת באשר לנכון והלא נכון לכלל בני הזוג בישראל.

 דעתי היא, בכל הכבוד, כי אי-מתן תוקף לתנאי מכללא כאמור מתנגש בעקרונות היסוד של שיטתנו ובראשם חירות אישית, חופש החוזה, קדושת הקניין הפרטי וכיבוד הרב-גוניות וחופש הבחירה של הפרט בעניינים של תרבות, אמונה, זוגיות ומשפחה. מוסד הנישואין הרשמי, באשר הוא מעוצב על ידי המדינה לפי טעמה שלה, נמצא במתח מתמיד עם ערכים בסיסיים אלה. פרופ' תמרה מטץ הטיבה לתאר ולהסביר מתח זה בספרה על מוסד הנישואין, בכותבה כך:

 

“[T]he establishment of marriage flirts with violating liberalism’s most basic values. Because citizens disagree deeply about what marriage is and because families assume such diverse forms, the arrangement would appear to threaten equality, both formal (before the law) and substantive (within and among families and cultures). Liberty too is threatened: because the arrangement draws the state into the most intimate corners of citizens’ lives (family and sexual life, religious and cultural value systems) and effectively privileges some views of the good life while punishing others, the establishment of marriage threatens freedoms of conscience, expression, and association.”

 

Tamara Metz, Untying the Knot: Marriage, the State, and the Case for Their Divorce 7 (2010).

 

סבורני כי עלינו להימנע מלהגביר ולהעצים מתח זה על ידי יצירת כללים שנותנים מעמד מועדף למערכת ערכים כזאת או אחרת.

 טעם זה ומסיבות נוספות שמניתי לעיל, הנני סבור כי טוב נעשה אם נמשוך את ידינו ממערכות יחסים בין בני זוג וכן מן ההסכמות והמוסכמות השונות אשר מערכות אלו מגבשות, בין במפורש ובין במשתמע, באשר לניהול החיים הזוגיים המשלבים בתוכם, בין היתר, אינטימיות ורכוש. כל זוג יחיה לפי אמונותיו, לפי הבנותיו, ולפי כלליו באשר לרכוש האישי – ובאלו לא נתערב. התערבות כאמור היא בגדר חדירה בלתי מותרת של המדינה אל תוך המרחב הפרטי אשר נשלט ומנוהל על ידי אוטונומיה אישית, תרבותית וזוגית – זכות יסוד שראויה להגנה חוקתית. משטרנו המשפטי אינו מקנה למדינה, לשופטיה ולדייניה את הסמכות להכתיב לאזרחיות ולאזרחים את הדפוסים "הנכונים" של חיים זוגיים ושל שיתוף זוגי; וטוב שכך (ראו והשוו: Cleveland Bd. of Educ. v. LaFleur, 414 U.S. 632, 639-640 (1974) (“This Court has long recognized that freedom of personal choice in matters of marriage and family life is one of the liberties protected by the Due Process Clause of the Fourteenth Amendment.”); ע"א 4374/98‏ עצמון נ' רפ, פ"ד נז(3) 433, 445-444 (2002); ע"א 5258/98‏ פלונית נ' פלוני, פסקה 2 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה (14.7.2004); רע"א 8791/00 שלם נ' טווינקו בע"מ, פ"ד סב(1) 165, 181 (2006); אריאל רוזן-צבי יחסי ממון בין בני זוג 7, 54-52 (התשמ"ב)).

 לסיום הדיון בנקודה זו, אוסיף ואודה כי הבעיה של משטוּר בן-הזוג על ידי משנהו, אשר מדאיגה את הנשיאה במידה לא מבוטלת של צדק, מדאיגה אותי פחות ממשטוּר החיים הזוגיים על ידי קביעת נורמות שיפוטיות כופות שמטרתן להנחיל לאזרחיות ולאזרחים את המידות הטובות ואת הערכים "הנכונים" בניהול החיים הזוגיים במתכונת אחידה של “one size fits all”. דומני כי ארגז הכלים של שופט בישראל אינו מכיל בתוכו את הסמכות המשפטית, המוסרית והאפיסטמית להורות לבעלת נכס (או לבעל נכס) להימנע מלהעמיד תנאי של נאמנות מינית להסכמתה לשתף את בן זוגה בזכויותיה באותו נכס – כל זוג יעצב וינהל את יחסיו ואת נכסיו לפי ראות עיניו".

דומה כי דבריו הנוקבים והבהירים של השופט שטיין אינם צריכים חיזוק, אולם בכל-זאת אצטט חיזוק אשר קיבל מחברו השופט דוד מינץ, שכך כותב:

"ועוד מספר מילים שהן בעיניי לא פחות חשובות מכל הנאמר לעיל. חברתי הנשיאה (בפסקה 54 לחוות דעתה) מציינת כי יש לצמצם את אפשרות ההכרה בתניה מכללא בין בני הזוג לפיה השיתוף הזוגי יהיה כפוף לתנאי מסוים, כזה או אחר, וכך בלשונה:

 "לעמדתי קיימים טעמים כבדי-משקל נגד ההכרה באפשרות קיומה של תניה מכללא כזו או אחרת בין בני זוג, אשר בהתקיימה היא שוללת את זכויותיו של כל אחד מהם ברכוש הזוגי. כידוע, דוקטרינת התניות מכללא בחוזה איבדה זה מכבר אחיזה במשפטנו והוחלפה בעיקרון תום הלב המשמש כעיקרון-על החולש על מערכות יחסים חוזיות וכן, בשינויים המחויבים, על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה [...]. לעמדתי, בשים לב לתחולתו של עיקרון תום הלב ולנסיבות הייחודיות שאופפות את המערכת הזוגית, יש לצמצם ככל הניתן את יכולתו של בן זוג אחד "למשטר" את פעולותיו של משנהו ולהכתיב את התנהגותו. הכרה באפשרות קיומה של תניה מכללא בין בני הזוג שלפיה השיתוף הזוגי כפוף לתנאי כזה או אחר, חרף העובדה שאיש מבני הזוג לא ניאות במפורש לתניה שכזו, מקנה כוח עודף לאחד מבני הזוג על משנהו, אך בשל עובדת היותו בעליו של נכס שלגביו מתגבש השיתוף הזוגי. הכרה בקיומן של תניות מכללא כאלה במערכת היחסים הזוגית, עשויה אפוא להפוך לחרב המתהפכת מעל ראשיהם של בני הזוג לאורך נישואיהם [...]."

 כשלעצמי, לא סברתי כי מתעורר הצורך להכריע בסוגיה זו – אם יש מקום להכיר באפשרות קיומו של תנאי מכללא בין בני זוג בקשר לנאמנותם זה לזו – משלא סברתי כי קיימת בה מחלוקת הטעונה הכרעה. מה גם, הכרעתה של חברתי הנשיאה כפי שהצביע חברי השופט שטיין (פיסקה 46 לחוות דעתו) מעוררת היבטים מוסריים ושאלות ערכיות שאינן משפטיות-גרידא ואינן נתונות להכרעת בית המשפט. אולם, שעה שהביעה חברתי את דעתה כי אין מקום להכיר בתנאי מכללא כלשהו, ומאחר שהעמדה לפיה אין להתחשב כלל בשיקולים שעניינם חוסר נאמנות מינית לצורך הכרעות הנוגעות לרכוש המשפחתי אומצה בחוות דעתה של חברתי השופטת ד' ברק-ארז, אין מנוס מכך שאביע את עמדתי גם בעניין זה. ראשית, לא ברור לי עד תום כיצד יש בטענה שעיקרון תום הלב החליף את דוקטרינת התניות מכללא בחוזה, כדי לסייע לעמדתה של חברתי. עקרון תום הלב הוא כלל משפטי פתוח רקמה, אשר בידי בית המשפט לצקת בו תוכן ומשמעות ולקבוע האם נקיטת פעולה מסוימת מהווה חריגה ממנו. מדובר בעיקרון דינמי המקבל צורה לאור הצרכים המשתנים וההקשר המשפטי הנדון (ע"א 467/04 יתח נ' מפעל הפיס (1.9.2005); רע"א 8467/06 אבו עוקסה נ' בית הברזל טנוס בע"מ, פסקה 20 (8.7.2010) (להלן: עניין אבו עוקסה)). בבסיסו, תום הלב מהווה ביטוי משפטי לעקרונות מוסריים שונים ותמציתו מתבטאת בדרישה לנהוג כלפי הצד האחר באנושיות, ביושר ובהגינות (ע"א 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ, פסקה ט"ז (16.10.2005); ע"א 1966/07 אריאל נ' קרן הגמלאות של חברי אגד בע"מ, פסקה 35 (9.8.2010); גבריאלה שלו ואפי צמח דיני חוזים 70 (מהדורה רביעית, 2019)). וכדברי הנשיא ברק ברע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1) 199 (1999):

 "...עקרון תום-הלב קובע כי השמירה על האינטרס העצמי צריכה להיות הוגנת ותוך התחשבות בציפיות מוצדקות ובהסתמכות ראויה של הצד האחר. אדם לאדם – לא זאב ולא מלאך; אדם לאדם – אדם..." (שם, עמ' 279).

בקשר לדיני המשפחה, בעבר הוכרה באופן מפורש חובתו של בעל דין לנהוג בהליכים שבינו לבין בן זוגו בדרך מקובלת ובתום לב (בג"ץ 772/00 זקס נ' בית הדין הרבני האזורי בפתח-תקווה, פ"ד נה(2) 49, 54 (2000). כך למשל עקרון תום הלב הונח בבסיס הדרישה לכנות תביעת הגירושין וכנות הכריכה בה. כלשונו של השופט אנגלרד: "...בעיניי מבחן ה'כנות' אינו אלא החלת העיקרון הרחב והמקיף של תום-לב" (בג"ץ 8754/00 רון נ' בית-הדין הרבני הגדול, פ"ד נו(2) 625, 670 (2002)). סטנדרט ההתנהגות שהוחל, לגבי עיקרון תום הלב, בקשר לשאלת הכריכה, הוא סטנדרט התנהגות מחמיר למדיי – למשל, בדמות הדרישה מבעל דין לציין בכתבי טענותיו את האינטרסים של הצד שכנגד (בג"ץ 5747/03 פלוני נ' פלונית, פ"ד נח(5) 776, 789-788 (2004); וראו גם: יצחק כהן "עקרון תום הלב בסדרי הדין בדיני משפחה" משפטים מג 293, 310-309 (התשע"ג)). עיקרון תום הלב הוחל גם בקשר להליך של אישור הסכם ממון בין בני זוג. כך למשל נקבע מכוח עיקרון תום הלב, כי בן זוג אשר פעל בהתאם להסכם ממון שנחתם אך לא הוגש לאישור בית משפט כנדרש בחוק, יהיה מנוע מלהעלות טענות בדיעבד שההסכם חסר תוקף (ע"א 151/85 רודן נ' רודן, פ"ד לט(3) 186, 193 (1985); בע"מ 9126/05 פלונית נ' פלוני, פסקה ו (26.1.2006); בע"מ 7734/08 פלוני נ' פלונית, פסקה י"ז (27.4.2010); בע"מ 8063/14 פלמונית נ' פלמוני, פסקה 18 (13.7.2015)). עיקרון תום הלב בא לידי ביטוי גם בסוגיות של סמכות ועל בסיסו הכיר בית המשפט בעבר בסמכותו העניינית של בית משפט השלום לדון בתביעה אזרחית שעל פי הדין הסמכות העניינית לדון בה נתונה הייתה לבית משפט לענייני משפחה (רע"א 9343/08 פלוני נ' פלונית (24.3.2009)).

יישומו של עיקרון תום הלב על ענפי המשפט השונים אינו אחיד. כך גם נפסק בעבר, למשל, כי האופן שבו יחול העיקרון במסגרת דיני החוזים אינו זהה לאופן תחולתו על סדרי הדין האזרחיים. הבחנה זו נעוצה בכך שיחסים חוזיים הם פרי מפגש רצונותיהם של צדדים לחוזה, בעוד שהליך משפטי מטבעו אינו תוצר של שיתוף פעולה או מפגש רצונות. מכאן גם נקבע כי קיים ספק אם ניתן לדרוש שיתוף פעולה בין בעלי דין מכוח חובת תום הלב על פי אמת המידה המוחלת על צדדים לחוזה (עניין אבו עוקסה, פסקה 21). במילים אחרות, קיים מתאם מסוים בין אופי ההתקשרות שבין הצדדים ומהות היחסים ביניהם – אם נקלעו לזירה על כורחם או שנוצרה ביניהם מערכת יחסים מתוך רצון משותף ובחירה – לבין סטנדרט ההתנהגות המצופה מהצדדים במסגרת עיקרון תום הלב. היינו, ככל שמדובר במערכת יחסים שהיא בבסיסה תוצר של שיתוף פעולה, בחירה הדדית ומפגש רצונות, כך ניתן לצפות כי כל אחד מהצדדים יפנים יותר את האינטרסים של הצד השני והציפייה ממנו תהא לסטנדרט התנהגות מחמיר יותר של תום לב.

 אם ניישם אפוא את עיקרון תום הלב על מה שכינתה הנשיאה הנסיבות הייחודיות שאופפות את המערכת הזוגית, לי נראה כי נאמץ סטנדרט התנהגות די גבוה. סטנדרט שהשלכותיו עולות בהרבה על ההשלכות הנובעות מהחלת דוקטרינת התניות מכללא במערכת ההסכמית בין בני זוג. במובן זה, אלו התומכים בהחלת דוקטרינת תום הלב חלף התניות מכללא, באו לברך ונמצאו מקללים. זאת, שכן מבלי לקבוע מסמרות, לא מן הנמנע כי התנהלות החורגת במידה רבה מטווח הציפיות המקובל בין בני זוג, ובכלל זה, אף חוסר נאמנות מינית, תעלה לכדי הפרת תום הלב שתהיינה לה השלכות לא פשוטות. מכל מקום, וודאי שאין בהחלת עיקרון תום הלב משום תמיכה בעמדה בה מצדדת חברתי הנשיאה.

כמו כן, אינני סבור כי הכרה בקיומן של תניות מכללא במערכת היחסים הזוגית מהווה חידוש דרמטי. יש לחדד כי בענייננו מדובר בנכס מלפני הנישואין, שאינו בר-איזון על פי ההסדר הקבוע בחוק יחסי ממון. כפי שגם ציין חברי השופט עמית בפסק הדין הראשון, קיים מגוון רחב של דעות וגישות בסוגיה של שיתוף ספציפי בנכס שאינו בר איזון, שהוא דירת מגורים. יש הסבורים כי היה ראוי שהמחוקק היה קובע כי על נכסים משפחתיים מובהקים, כדוגמת דירת המגורים, יחול שיתוף מיידי וזאת כבר במהלך חיי הנישואין (ראו למשל: שחר ליפשיץ השיתוף הזוגי 217 (2016)). ויש הטוענים כי ראוי היה לקבוע כי הלכת השיתוף הספציפי "מהווה כלל רכישה של דיני קניין" שאינו נדרש כלל לכוונת הצדדים (ראו: חנוך דגן ודפנה הקר "הלכת השיתוף הספציפי – לקראת המערכה הרביעית בבג"ץ 4602/13" מחקרי משפט לב 542 (2019)). אך אלו אינן העמדות שנפסקה להלכה. בחינת האפשרות להחיל שיתוף ספציפי על נכסים כגון אלו צריכה להיעשות תוך בחינה זהירה ודקדקנית של כוונת הצדדים (וראו: שחר ליפשיץ "שיפוט מוסרי של התנהגות מינית בנישואים: אוטונומיה ו'משילות' בעקבות בג"ץ 4602/13" עיוני משפט מג 5, 15 (2020)); ובכלל זה התנאים המוסכמים מכללא בתוך מערכת היחסים הספציפית שבין בני הזוג.

 על כן פשיטא בעיניי, כי בהתאם למצב החוקי הקיים, יש לקחת בחשבון את אומד דעת הצדדים, אשר יכול לכלול תניות מסוגים שונים שייקבעו בין בני הזוג, בהתאם למערכת ערכים התואמת את השקפת עולמם, את ציפיותיהם הספציפיות מחיי הנישואין ומחלוקת הרכוש ביניהם ואת שאיפותיהם הכלכליות והזוגיות. ברי כי אם צד יוכיח כי במערכת היחסים המסוימת והספציפית שלו קיימים תנאים מסוימים שיש בהם כדי להשפיע על המערך הקנייני של הרכוש המשותף, יש ליתן משקל לתנאים אלה. איני סבור כי במסגרת זו קיימת מגבלה להכיר, בין היתר, בתנאים הנוגעים לנאמנותם המינית של בני הזוג. אדרבה, על אף קיומם של מודלים שונים של חיי נישואין, רכיב של נאמנות מינית בין בני זוג מהווה מאפיין אוניברסלי מרכזי בחיי נישואין (וראו למשל נדרי הנישואין הנהוגים במהלך טקס חתונה נוצרי):

 

"I take you to be my wedded husband/wife, to have and to hold from this day forward, for better, for worse, for richer, for poor, in sickness and in health, to love and to cherish, till death do us part."

 

           וכן ראו:Moss v. Moss, 187 A.D.2d 775, 589 N.Y.S.2d 683 (App. Div. 3rd Dept. 1992)

 בקשר לשאלת תוקפן המשפטי של נדרי הנישואים). ניתן אפוא לזהות במקרים המתאימים קיומם של תנאים מכללא המתייחסים גם לרכיב דומיננטי זה".

 

דבריו אלו של השופט שטיין, אשר חוזקו ע"י השופטים סולברג ומינץ כנ"ל, "זכו" להשגות מחבריו, מעבר לזו של השופטת חיות, אותה הבאנו לעיל. דומה כי יש לענות רבות על אותם השגות, שלטעמנו, חלקן תמוהות במיוחד וכפי שאפרט.

השופטת ברק ארז העלתה טענה כי לא נכון לבחון דעת נותן מעיקרא על-סמך ארועים שיקרו בזמן ההפרדות, זמן הרצוף בקשיים ומריבות ובשל כך יש לבטל לכאורה כל נתינה וכך אומרת:

"קושי נוסף העולה לדידי מפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול נוגע לנקודת הזמן שבה יש לבחון את כוונת השיתוף. בית הדין הרבני הגדול התמקד במעשים שעל-פי הנטען אירעו בשלהי הקשר, וקבע כי לנוכח מצב הדברים בין בני הזוג באותה עת לא ניתן לייחס להם כוונת שיתוף (ובפרט הדיין נהרי, שהתייחס בדבריו ל"חזרה מכוונת שיתוף ככל שהייתה"). אולם, במידה לא מבוטלת זוהי הנחת המבוקש. למעשה, כמעט כל אדם שמערכת היחסים הזוגית שלו עלתה על שרטון, ולא כל שכן בנסיבות קשות המלוות בכעס או עלבון, היה משיב – לו היה באותה נקודת זמן, בדיעבד – כי אין לו שום רצון לחלוק ברכושו (או כל דבר אחר היקר לו) עם בן הזוג המנוכר לו. לא כך בוחנים קיומה או היעדרה של כוונת שיתוף, כשם שאף לא לומדים על רצונותיהם של צדדים במערכת יחסים חוזית בשלב שבו זו הופרה. להפך: את הכוונה לשיתוף יש לבחון בהתייחס לאומד דעתם של הצדדים לאורך השנים שבהם התנהלה מערכת היחסים הזוגית ביניהם בשלווה ונחת. כאשר בית הדין הרבני הגדול (בחוות דעתו של הדיין עמוס) הסיק כי לא ייתכן שהמשיב היה נותן מתנה בנסיבות של "בגידה" ובכך שלל לאחור את כוונת השיתוף הוא חרג אפוא אף מהכללים החלים על בחינת רצונם המשוער של צדדים למערכת יחסים זוגית. עמד על כך גם חברי השופט עמית בפסק הדין הקודם, ואני מצטרפת לדבריו גם בעניין זה (כמו גם להתייחסותו לממד הזמן ב-בע"ם 1398/11, בפסקה 2 לחוות דעתו שם)".

אולם, בהתייחס לטענתה, הבחנה קלה היא לחלק בין סכסוכים המסיימים את הקשר לבין עניינים החותרים תחת קיום הקשר מעיקרא.

אני מוצא צורך להבהיר כי התייחסותו החמורה למעשה בגידה הנעשה ע"י אחד הצדדים ביחס לכוונת השיתוף של הצד השני אין בה משום "זליגה" של הדין הדתי לדין חלוקת רכוש אלא הינה מושכל יסוד המקובל מכוח השכל והמשותף לכל בני האדם באשר הם ללא הבדל דת גזע ומין. תמיהה רבתי אחזתני למקרא דברי השופט ניל הנדל בדנג"ץ המדובר לעיל וכה אמר:

 "בית הדין הרבני הגדול שב מספר פעמים על הקביעה כי בת הזוג "בגדה" בבן זוגה. לדעתי שימוש במילה זו על הטיותיה השונות קשור לשורש הבעיה בפסק דינו של בית הדין הרבני. בהקשר הדתי, "בגידה" (או "חוסר נאמנות מינית") קשורה בטבורה לדיני הגירושין לפי המשפט העברי. הדיון מושא ההליך החל בבית דין הרבני, כהליך גירושין שבמסגרתו נכרכו גם ענייני הממון. קיום יחסי מין עם אחר במסגרת הנישואין יוצר עילת גירושין – נושא שבסמכותו הייחודית של בית הדין הרבני. התפישה היא כי מדובר באיסור חמור. לא מדובר במשמעות ה"תרבותית" או הסוציולוגית של הדברים אלא במשמעות הדתית-הלכתית שלהם. כך, האיסור אינו תלוי ברצון הצדדים ובשאלה כיצד הם תופשים את הסיטואציה. יתכן, למשל, שהאירוע התרחש חודשיים אחרי הנישואין, באופן שצד ה"נבגד" אינו מודע לעניין כלל. לעומת זאת, יתכן גם מצב שבו בני זוג כבר החליטו להיפרד. הם חיים בנפרד, מתקיימים הליכי גירושין בבית הדין הרבני, וכל אחד מבני הזוג הפרודים מנהל מערכת יחסים זוגית אחרת, מבלי שאף אחד מהם מסתייג ממעשיו של רעהו. למרות זאת, על פי הדין הדתי קיום יחסי המין כל עוד לא סודר הגט הם בגדר איסור חמור.

ברם, על פי פסיקת בית משפט זה בבג"ץ 1000/92 בבלי נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מח(2) 221 (1994), סוגיית הרכוש מוכרעת לפי הדין האזרחי, ולא לפי הדין הדתי. כך ההלכה קרוב לשלושים שנה. גירושין לחוד וחלוקת רכוש לחוד. יתר על כן, ובכך אעסוק בהערה הבאה, השאלה מהו הרצון המשוער של הצדדים, כשאלה עובדתית וקונקרטית, תלויה בנסיבות המקרה ובאנשים שמעורבים בו. השיטה המשפטית כיום, גם בבית הדין הרבני, היא שצדדים מעידים והדיין או השופט שומע ראיות ומסיק מהן מסקנות. אין הסתפקות רק בחזקות ובשבועות. דא עקא, הלשון שבה השתמשו חלק מדייני בית הדין הרבני חושפת כי יחסם אל התנהגות בת הזוג במסגרת הדיון הממוני הושפעה, במידה רבה, ממשמעותם הדתית של קיום יחסי המין לעניין חובת הגירושין. כך, למשל, כתב הדיין מ' עמוס כי "בנידון דידן האישה בגדה בבעלה, חויבה בגט והוטלו עליה צווי הגבלה... כאשר צד אחד הולך שלא בתום לב ועושה מעשים אשר לא ניתן לחזור מהם וגונז והורס את החלום על התא המשפחתי במעשה שוודאי יגרום לפירוק של הבית – בזה יש אומדנא דמוכח ואנן סהדי [אומדן דעת שהוכח ו"אנו עדים"=מקובל עלינו] כי לא הייתה לו כל כוונה לשתף בנכסים שעל שמו בלבד...".

הדיין מ' נהרי הוסיף:

"הוכח בפני בית הדין קמא כי המשיבה בגדה במערער ועל סמך זה קבע בית הדין חיוב בגט... לא בכדי קבע בית הדין במעשה בית דין שאם האישה תהיה מעוניינת להינשא לגבר הזר שעימו התרועעה יש צורך לקיים בירור... בנסיבות הללו, גם אם יש ממשות בטענת המשיבה על השתתפותה בשיפוץ שנערך בבית, הרי שלמערער עומדת הזכות לטעון שלא הייתה לו כל כוונת שיתוף וגם אם כן עומדת לו הזכות לחזור בו מכוונת ההתחייבות לשיתופה בנכס". ניתן לראות כי בפועל "חילחלה" המשמעות ההלכתית של קיום יחסי המין לדיון הממוני. הדגש בהיבט הלשוני אפוא הוא הצורך להפריד בין האיסור הדתי לפי תנאי המשפט העברי – שיקול ערכי כללי – לסוגיה הממונית: בירור עובדתי ספציפי. נראה כי שימוש במונחים עוצמתיים כגון "בגידה" עלולים להשפיע על הניתוח של אופן חלוקת הרכוש". ע"כ דברי הנדל.

לדעתי, הערתו אינה במקומה, מהטעם שכתבתי לעיל, ואף שביה"ד הגדול הזכיר את עובדת ההשלכה לגט שיש בבגידת האישה אין זאת אלא חיזוק לכך שמעשה זה הוביל לפירוק הבית אף עפ"י הדין ובשל כך גדל האבסורד לחשוב כי אחד הצדדים יהיה מעוניין להעניק שיתוף בנכס כדי להוציאו מהמסגרת המשותפת. 

גם השגתו של השופט הנדל על כך כי ניתן לקבוע כי היה הסכם מכללא בין הצדדים כי לא ישותפו בנכסים שעה שבן הזוג בוגד בשני תמוהה בעיניי. כך משיג השופט הנדל:

"הערה שנייה עניינה הרצון. כפי שיובהר, קושי מרכזי בעיניי בחוות דעתו של חברי, השופט א' שטיין, נעוץ בכך שהוא מייחס לבני הזוג רצון (או כוונה) לשלול מבת הזוג את הזכויות בדירה במקרה של הפרת ברית הנישואין, בעוד שלאמיתו של דבר לא נקבע או הוכח כי הובעו כל רצון או כוונה כאלה.

 יסוד מרכזי בשדה המוסר הוא ההכרה בייחודו ובמשקלו של הרצון החופשי. גם הדין מתבונן על רצונו החופשי של אדם כעל תכלית בפני עצמה. ההכרה במשפטנו בכבוד האדם – במסגרת דיני הממונות אך גם בתחומים חוקתיים אחרים – נעוצה, בשורשה, באוטונומיה של הרצון החופשי. כך במשפט הישראלי: "כבוד האדם הוא אנושיותו של האדם. ביסוד אנושיות זו מונח חופש הרצון והאוטונומיה של האדם. זהו החופש של אדם לכתוב את סיפור חייו" (אהרן ברק כבוד האדם – הזכות החוקתית ובנותיה א 32 (2014)). כך בפילוסופיה הכללית, בפרט בעקבות משנתו של עמנואל קאנט, שהעלה על נס את האוטונומיה של היחיד ככלל מוסרי מחייב (עמנואל קאנט הנחת יסוד למטפיסיקה של המידות 95-93 (מהדורה שנייה, ש' שטיין עורך, מ' שפי תרגם, תש"י), וכך במשפט העברי, שראה את כוח בחירתו של האדם כערך מרכזי, וכדברי הרב נתן צבי פינקל ("הסבא מסלבודקא"), "מפני כח הבחירה... נבראו בשבילו עולם ומלואו" (אור הצפון, מאמרי מוסר, חלק ראשון, ירושלים תשי"ט, עמודים י"א –י"ז). הרב אברהם יצחק הכהן קוק הבהיר כי "הרצון החפשי... הוא התמצית של ההויה, המתגלה בפנימיותה" (שמונה קבצים קז (התשס"ה)). וקשורה לכך הגישה הבאה של הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק: "'כבוד האדם' נקבע ביהדות לאדם הבודד, המנגן את שירת חייו בבודדותו, בספקותיו ובבטחונו הפנימיים ביותר" (האדם ועולמו 31-37 (התשנ"ח). וכן ראו פסקי דיני בע"א 9936/07 בן דוד נ' ענטבי (22.2.2011))

 כמובן, כבוד האדם אינו תלוי רק בקיומו של רצון חופשי ואינו נגרע מאדם שרצונו נשלל, למשל, מסיבות רפואיות; ומן הצד השני, גם ההכרה במעמדו המוסרי והמשפטי של הרצון החופשי אינה בלתי מוגבלת, והיא עשויה לסגת מפני רצונות ואינטרסים אחרים; ברם, רצונו של אדם במשפטנו מוכר כנתון בעל מעמד חוקתי שמקומו רם ומרכזי גם במשפט האזרחי ובמשפט הפלילי. ואצלנו, עמדתו של בית הדין הרבני, ובהמשך לכך גם של חברי, השופט שטיין, התבססה, בין היתר, על הצורך לכבד את רצונו (או את כוונתו) של אדם להתנות את השיתוף (בהווה) של בן זוגו בדירת מגוריו באי הפרת ברית הנישואין בעתיד. ברם, לדעתי כאן עלינו לדייק ולהבחין בין שלושה סוגים, או התייחסויות, לרצון מעין זה.

 במצב הראשון מדובר ברצון שהובע במפורש. שאלה יפה היא מה היה הדין במקרה שבו קבע אדם, במסגרת הסכם ממון, כי בן זוגו יזכה בזכויות בדירת המגורים שבבעלותו, אולם הזכויות יחזרו לידיו אם יתקיים תנאי כלשהו שנוגע להמשך חיי הזוגיות, ואף שנים רבות קדימה. בכך אדון בהערה השלישית, וכפי שנראה – הסכם כזה מעורר קשיים שונים ושאלה היא האם ומתי על הדין להכיר בו. במצב השני רצונו של אדם לא הובע במפורש. במצב כזה ניתן לתור אחר רצונו של האדם, או אומד הדעת המשותף של בני הזוג (שאינו חופף בהכרח לרצונו החד צדדי של אחד מהם), באמצעות נתונים שונים, כגון התנהגותם של הצדדים. זו יכולה ללמד על רצון כזה או אחר שלא הובע במפורש, למשל רצונו של אדם לשתף את בן זוגו בזכויות בדירת המגורים. ואולם חשוב להדגיש כי הרצון שנלמד מן ההתנהגות או מנתונים חיצוניים אחרים גם הוא, לפחות בחלק מהמקרים, רצון אקטואלי – רצון שהיה קיים באופן פוזיטיבי בזמן אמת, גם אם הוא לא נוסח והובע במפורש. המצב השלישי עוסק ברצון משוער. אדם כלל לא נתן דעתו לסוגיה מסוימת בזמן אמת, ולא היו לו כל ציפיות לגביה. הוא לא חשב על הסוגיה, ולא ניתן ללמוד מהתנהגותו דבר ביחס אליה. עם זאת, בדיעבד יתכן שניתן לשער או לנסות לשער מה היה האדם משיב לו נשאל בזמן אמת מהו רצונו. תשובה זו היא רצונו המשוער.

 על רקע הקדמה זו, קיימים שני קשיים בעמדה המתבססת על רצונו המשוער של בן הזוג. הראשון קשור לעובדות ולהוכחתן, ואילו השני נובע מעצם מעמדו המשפטי של "רצון משוער".

 מהו הרצון המשוער של בני זוג בעת נישואיהם? בית הדין הרבני הניח כי רצונו המשוער של בן הזוג הוא לשלול את הזכויות בדירת המגורים מבת זוגו במקרה של הפרת ברית הנישואין. ודיוקו, מדובר ברצון משוער ולא ברצון אקטואלי. הוא לא הובע במפורש ואף לא נקבע שהוא הוסק מהתנהגות הצדדים בזמן אמת. מהעובדות שנקבעו בכל הערכאות לא עולה כלל כי הצדדים נתנו דעתם במהלך חיי הנישואין וטרם הפרידה לסוגיית זכויות בת הזוג בדירה אם תפר את ברית הנישואין. מדובר בהשערה היפותטית כי לו היו שואלים את בן הזוג בזמן אמת האם זהו רצונו, היה משיב לכך בחיוב. ואולם על ההכרעה העובדתית להתבסס על ראיות, ולא רק על השערה נטולת בסיס בדבר רצון משוער כזה או אחר. אפשר לשער, למשל, שבני זוג בתחילת הקשר הזוגי או בעיצומו דווקא מעוניינים בשיתוף בלתי מותנה בנכסיהם. לפי השערה אחרת – והיא משקפת בעיניי את מרבית המקרים – פעמים רבות בני זוג לא מסדירים את מכלול ענייני הגט והרכוש בעת הנישואין, מפני שהם אינם מעוניינים להתייחס ברגעי האושר והשלום לתרחיש של בגידה או גירושין. רצונם הוא להותיר את הסדרתם של מצבים כאלה לעתיד, בתקווה שכלל לא יתעוררו. פירושה של הכרעה כזו, שלא להכריע אלא להדחיק את העניין או לדחותו למועד אחר בעתיד, הוא שאם יתממש התרחיש השלילי יחול ההסדר הכללי של הדין. ניתן להדגים זאת באמצעות הימנעותו של אדם מכתיבת צוואה, מתוך רצון שלא להידרש לאפשרות המכאיבה של פטירתו ותוצאותיה. במקרה כזה, המשמעות של הימנעותו מעריכת הצוואה היא שבעת פטירתו יחולקו נכסי עזבונו לפי הדין הכללי – ואין לומר כי יש לבחון תרחישים היפותטיים כאלה ואחרים. כך גם בני זוג שבחרו שלא להתייחס לסוגיה של חלוקת הרכוש במקרה של גירושין. דעתי היא שסביר יותר לומר כי הרצון המשוער של בני הזוג הוא שלא להידרש כלל לאפשרויות המכאיבות של הפרת יסודות הזוגיות או של גירושין – כך ולא רצון משוער לשלול זכויות כאלה ואחרות. בכל מקרה, הטוען לרצון משוער אחר, כגון שלילת הזכויות מבת הזוג – כרצון כללי – לא הציג כל ראיה לתמיכה בהשערה זו, ונקל לחלוק על כך". ע"כ דברי הנדל.

לדעתי טיעונו של השופט הנדל לוקה בכשל לוגי, שכן "רצון משוער" הינו כפי שהוא עצמו הגדירו:

"אדם כלל לא נתן דעתו לסוגיה מסוימת בזמן אמת, ולא היו לו כל ציפיות לגביה. הוא לא חשב על הסוגיה, ולא ניתן ללמוד מהתנהגותו דבר ביחס אליה. עם זאת, בדיעבד יתכן שניתן לשער או לנסות לשער מה היה האדם משיב לו נשאל בזמן אמת מהו רצונו. תשובה זו היא רצונו המשוער."

ובא השופט הנדל וטוען כי במקרה נשוא הדין שם (וכך ברוב המקרים) לא היה כלל רצון משוער מכיון ש"בני זוג בחרו שלא להתייחס לסוגיה של חלוקת הרכוש במקרה של גירושין... דעתי היא שסביר יותר לומר כי הרצון המשוער של בני הזוג הוא שלא להידרש כלל לאפשרויות המכאיבות של הפרת יסודות הזוגיות או של גירושין", הנה עבר השופט הנדל מ"רצון משוער" ל"רצון שבפועל" שהרי חוסר רצון להתייחס למקרה מסויים אינו מאיין את עמדתו הפנימית של האדם ויחסו לאותו מקרה, במידה ויתרחש. ממילא אין להקיש מהעובדה כי בני הזוג לא עסקו ביניהם ולא נתנו דעתם למקרה התיאורטי של בגידה לכך שלא קיימת אצלם עמדה ורצון משוער לאותו מקרה, כפי שהנדל עצמו הגדיר מהו רצון משוער.

כמו"כ תמוהה בעיניי עד מאד תקיפת גישת השופט שטיין ע"י השופט עמית ולפיה "גישתו של חברי, כי מכוח חופש החוזים יש לבחון את תוכן ההסכמה מכללא שבהתקיימותה הסכים בן הזוג לחלוק את נכסו, מכניסה דרך השער הראשי את נושא הנאמנות המינית הישר אל תוך סכסוכי הרכוש בין בני זוג.", מה הגריעותא והלקותא בהתייחסות לנושא הנאמנות אם אכן זהו פרמטר לגיטימי לבחינת התקיימות הסכמה מכללא? כיצד ניתן מחד להתיחס להסכמה מכללא מכוח חופש החוזים ומאידך לעמוד כחומה לבל נושא הנאמנות לא ייכנס משער זה לתוך בחינת התקיימות אותה הסכמה?

והנה גם השופט עמית כשופטת חיות מסכים כי יש יוצאים מן הכלל בהם  ישנה "סיטואציה שבה ניתן לייחס רטרואקטיבית, לאחר מעשה הבגידה, תנאי מפסיק מכללא לפיו הסכימו הצדדים לשלול במקרה כזה את השיתוף הספציפי. כמקרים חריגים ניתן להצביע על בן זוג שמנהל "חיים כפולים" ללא ידיעת בן זוגו או בגידה ממושכת כחלק מדפוס של שקרים וגניבות כספיות", והנה אם העיקרון לפיו ניתן לייחס תנאי מפסיק מכללא לאחר מעשה הבגידה מקובל על השופט עמית נמצא כי בין בגידה כזו "ממושכת" לבין "חד פעמית" אין אלא דעתו המקפידה של אדם ומי מפיס שעל זו מקפיד ועל זו לא? (וכפי שלשיטתה העירה כבר השופטת ברק ארז).

גם טענתו הנוספת לפיה:

 "בירור עובדתי של ההסכמות שבני הזוג גיבשו ביניהם, במפורש או במשתמע" כדברי חברי השופט א' שטיין (בסיפא לפסקה 19 לפסק דינו, הדגשה הוספה – י"ע) הוא פתח להתעסקות בשיקולי אשם מיניים על כל ה"מריעין בישין" שרצוי להתרחק מהם במסגרת סכסוך רכושי בין בני זוג (והשוו לע"א 8489/12 פלוני נ' פלוני, פסקה 8 לפסק דיני (29.10.2013); ליפשיץ בעמ' 75-74 שם עומד המחבר על טיעון הפולשנות). מכאן הסכנה-רבתי שאני רואה בדברי חברי שסבור כי "אין זה מופרך בעיניי שבן הזוג הנבגד ירצה לחזור בו, בעקבות הבגידה, מתוכניתו לחלוק את נכסיו עם בת זוגו" (סעיף 20 סיפא לפסק דינו).  עמדתי על כך בפסק דיני בהליך הקודם (שם, פסקה 18ו):"לא ניתן לבצע 'הנדסה חוזרת' ולקבוע כי משעה שבן הזוג ביצע אקט של בגידה, אזי עלינו להניח כי בן הזוג 'הנבגד' מלכתחילה לא התכוון לחלוק עמו את רכושו. קביעה שכזו לוקה בהנחת המבוקש".

 תמוהה עד למאד, שכן אם אכן נכון אותו אומדן דעת של בן הזוג הנבגד כיצד יכול ביהמ"ש להתעטף באיצטלת איסטנסיות ולמנוע משלוח ידו בתוך אותן "מרעין בישין", ולעצום את עיניו?

גם טענת השופט עמית ולפיה "ההכרה בתנאי מפסיק מכללא של נאמנות מינית, ככל שהדבר לא נעשה במפורש או בכתב, אינה מעשית, באשר בית המשפט אינו בוחן כליות ולב. ניסיון לזהות בדיעבד תנאי מכללא מעין זה לא יסכון והוא גם מסוכן מבחינת השלכותיו. למעשה, אפילו בנוגע לבני הזוג במקרה שלפנינו, לא מצאתי בפסק דינו של חברי כל טענה או אינדיקציה קונקרטית לכך שביחסים ביניהם התקיים תנאי מכללא מעין זה". לאן נעלם אותו "האדם הסביר" המופיע לפני ביהמ"ש לעתים קרובות? מדוע התייחסות לעניין הפסול תרבותית וחוצה גבולות עמים ועדות דורש בחינת כליות ולב?

 

 משמעות בגידה מתמשכת

והנה גם לשיטתה של השופטת חיות ודעת הרוב באותו דנג"ץ: "לא ניתן להוציא מכלל אפשרות קיומן של נסיבות חריגות – וקיצוניות – אשר יש בהן כדי לפגום בהתגבשות ההסכמה מלכתחילה", בין הדוגמאות אותה היא מונה "כאשר בן הזוג המשתף מגלה ברבות השנים כי משנהו ניהל לכל אורך חייהם המשותפים "חיים כפולים" עם אדם אחר",  "במקרים נדירים כאלה, היעתרות לבקשתו של בן הזוג המבקש לשלול את זכויותיו של משנהו, אין משמעה שלילה למפרע של שיתוף שהתגבש בשל אירועים שהתרחשו לאחר התגבשות השיתוף, ובוודאי שאין מדובר ב"ענישה" רטרואקטיבית על מעשים מאוחרים להתגבשותו של השיתוף הספציפי".

 והנה עמדה זו שלה היה שותף גם השופט עמית, זכתה לביקורת מנוגדת משתי קצוות. מהעבר האחד השופט שטיין תקף הבחנה זו באלו המילים:

"בעניין זה, חברי, השופט עמית, ואנוכי איננו מסכימים זה עם זה. חברי סבור כי בגידה תוכל לשלול את השיתוף הספציפי בנכסו האישי של בן הזוג הנבגד – בהתקיים נישואין ארוכים ושאר התנאים שבכוחם ליצור שיתוף כאמור – אך ורק במקרי קצה (ראו: פסקה 14 לחוות דעתו בפסק הדין בהליך הקודם). לשיטת חברי, מקרי קצה הם מקרים של בגידה מתמשכת ובוטה, כדוגמת המקרה ההיפותטי הבא, שעיקריו הוצגו במהלך הדיון בהליך הנוכחי על ידי הנשיאה חיות:

 לאה וראובן נישאו זו לזה לפני 25 שנה. ללאה יחידת מקרקעין משלה, שאותה היא קיבלה בירושה מהוריה. בין בני הזוג התקיימו כל התנאים אשר נדרשים להתגבשות השיתוף הספציפי באותה יחידת מקרקעין, לרבות נכונותה העקרונית של לאה לחלוק את זכויותיה במקרקעין עם ראובן שווה בשווה. ברם, לימים מתברר שראובן קיים קשר אינטימי רציף וארוך-שנים עם אישה אחרת, וכי לשניים יש ילד משותף.

 ברי הוא כי בדוגמא זו, כמו גם במקרה הקיצוני שהוצג בפסק דינה של הנשיאה חיות (ראו שם, פסקה 50), לא נוכל לייחס ללאה הסכמה שלמה ומוגמרת לשתף את ראובן בזכויותיה ביחידת המקרקעין; ואף אם נמצא הסכמה כזאת, נתיר ללאה לבטלה אחרי-המעשה מחמת הפגם ברצון אשר נבע מההטעיה או מהתרמית הקשה מצדו של ראובן (ראו: פרק ב' לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים)).

 כל זה ברור ומובן, אך מדוע לעולם לא ניתן לשלול את דבר קיומו של שיתוף ספציפי בנכסיו האישיים של אחד מבני הזוג גם לנוכח בגידה בלתי מתמשכת, ואף חד-פעמית, מצד בן או בת הזוג האחר?

 הנני חולק על הצבתה של "בגידה מתמשכת" או בוטה כבסיס בלעדי לשלילת הסכמתה של בת הזוג הנבגדת להקניית שותפות שוות-זכויות בנכסיה האישיים לבן הזוג הבוגד. דוקטרינת השיתוף הספציפי מושתתת, כאמור, על הסכמה מכללא: הסכם בלתי כתוב ובלתי מפורש אשר משתמע מהתנהלותם של בני הזוג כזוג, ולפיו בחלוף תקופה ארוכה של חיים משותפים בהרמוניה זוגית, הופכים נכסיו האישיים של כל אחד מבני הזוג לנכסים משותפים, בבחינת "שלי – שלך, ושלך – שלי" (ראו: פסקה 4 לחוות דעתי בהליך הקודם). עולמם של הסכמים נשלט על ידי העיקרון של חופש החוזה אשר נקבע בסעיף 24 לחוק החוזים ואשר קובע כי "תכנו של חוזה יכול שיהיה ככל אשר הסכימו הצדדים". המילים "ככל אשר הסכימו הצדדים", אין פירושן "ככל שקבע בית המשפט לפי תחושת הצדק שלו". ברי הוא, כי חופש החוזה, משמעו חירותו של אדם לעצב לעצמו חוזים ללא הכתבות מגבוה (ראו: ע"א 7649/18 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל, פסקאות 14-11 (20.11.19); וכן דנ"א 8100/19 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ, פסקה 17 (19.4.2020)).

 עמדתו של חברי, השופט עמית, לפיה רק "בגידה מתמשכת" או בוטה עשויה לשלול את הסכמתו של בן הזוג הנבגד להקניית שותפות שוות-זכויות בנכסיו האישיים לבת זוגו הבוגדת, אינה עולה בקנה אחד עם עיקרון זה."

 

גם השופט מינץ ביטא עמדה דומה:

" נקודת המוצא המשותפת לכל חבריי, כאמור לעיל, היא כי קיומה של בגידה איננו רלוונטי לעניין איזון המשאבים וחלוקתם של נכסים אשר הפכו לקניינם של מי מבני הזוג במהלך חיי הנישואים (בג"ץ 8928/06). זאת מפני שאין נענשים על בגידה למפרע על ידי נטילת זכויות שכבר נרכשו ברכוש המשותף (עניין דרור) ואין בכוחה של בגידה להשפיע על נכסים שקיבל בן הזוג "הבוגד" במתנה (וראו: חוק המתנה: התשכ"ח-1968 (להלן: חוק המתנה)). כאמור לעיל, דיוננו מתמקד אך ורק בשאלת ההתחשבות בבגידה בבחינת הכוונה לשיתוף ספציפי בנכס "חיצוני", שהביא עמו אחד מבני הזוג לנישואין, כאשר אין לבן זוגו זכות מוקנית לגביו. בהתחשב בכלל הקובע כי "המוציא מחברו עליו הראיה", הנטל הוא על בן הזוג השני להוכיח כי מגיעות לו זכויות בנכס, היינו כי התקיימו נסיבות מהן עולה כי התקיים שיתוף בנכס, ובכלל זה בהתייחס להתנהגות הצדדים, לאומד דעתם ולהסכמתם המפורשת או המשתמעת (ראו למשל: בע"מ 1477/13 פלונית נ' פלוני, פסקה 4 (6.8.2013); רע"א 3015/21 עזר נ' הכונס הרשמי, פסקה 12 (27.5.2021)).

 בעניין זה מצטרף אני לדברי חברי השופט שטיין, כי אין לקבל את העמדה לפיה רק בגידה ממושכת או בוטה עשויה להביא לשלילת קיומו של שיתוף ספציפי בנכס. הלכה למעשה, גם השופט עמית בפסק הדין מושא הדיון הנוסף חידד כי "ככלל, מקום בו הוכח כי בן הזוג 'הנבגד' לא התכוון מלכתחילה לחלוק את רכושו עם בן הזוג 'הבוגד' (אם בכלל ואם במקרה של בגידה), יש לכבד כוונה זו". אינני סבור כי יש מקום להבחין בין "בגידה" חמורה או מתמשכת אשר יהיה בה כדי להשפיע על שאלת התגבשות כוונה לשיתוף ספציפי בנכס, לבין "בגידה" קלה יותר אשר לא יהיה בה כדי להשפיע כאמור. הדבר נתון לבחינה בכל מקרה ומקרה, בהתייחס להתנהגותם הקונקרטית של הצדדים ולנסיבותיו הספציפיות של כל עניין ועניין".

 

והנה בנוסף לעיקרון הנ"ל שאותו חידד השופט שטיין, ברי לכל הוא כי במידה והבגידה לא הייתה מאורע אשר הגיע לחיי הנישואין לאחר שנות הרמוניה רבות, אלא ליוותה את חיי הנישואין די מראשיתם, כפי שאירע במקרה שלפנינו, מקומה יהיה משמעותי יותר, ו"בוטה", שכן זו מעידה על חיי זוגיות שאינם בהרמוניה, לדוגמה אצטט מדברי השופט מינץ באותו דנג"ץ:

"הלכה היא כי בנסיבות מסוימות, לבגידה עשויה להיות נפקות בשאלת קיומו של שיתוף בנכס ספציפי (בג"ץ 3995/00 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים, פ"ד נו(6) 883 (2002) (להלן: בג"ץ 3995/00; וראו בקשר לידועים בציבור: ע"א 4385/91 סלם נ' כרמי, פ"ד נא(1) 337, 349 (1997)). וכפי שצוין על ידי השופט (כתוארו אז) א' ברק בבג"ץ 3995/00, במסגרתו נלקחה בחשבון בגידה (גם אם ממושכת) מצד האישה בבעלה בעת בחינת השיתוף הקנייני בין בני זוג במהלך נישואיהם:

 "אכן, יסוד הכרחי בחזקת השיתוף – כמו גם בהחלתה על נכס זה או אחר – היא ההרמוניה בין בני הזוג, כוונת השיתוף והחיים המשותפים ביניהם [...]. כך גם במחלוקת נושא העתירה שבפנינו שעניינה נכס שנרכש לפני הנישואין על-ידי אחד מבני-הזוג והרשום על שמו בלבד. אכן, במקרה שבפנינו הנישואין בין הצדדים נמשכו 17 שנה, אולם [...] הראיות כפי שהן עולות מפסקי-הדין של הערכאות קמא אינן מצביעות על חיי נישואין שהתנהלו בהרמוניה. כך נקבע הן על-ידי משיב 2 הן על-ידי משיב 1, כי האישה בגדה ממושכות בבעלה. בהכרעת-דינו של בית-הדין הרבני הגדול אף נקבע כי האישה הודתה שבגדה בבעלה במשך 12 שנה מתוך 17 שנות הנישואין. גם אם התקופה קצרה יותר, כטענת האישה, הרי שאין בכך כדי לצייר את מערכת היחסים בין השניים באור ורוד יותר. כמו כן לאורך כל שנות הנישואין הקפידו בני-הזוג לשמור על ההפרדה בבעלות על שתי דירותיהם אף שגרו יחדיו בדירת הבעל..." (שם, עמ' 883)".

 

אמנם מהקצה השני נשמעה טענתה של השופטת ברק ארז המתנגדת להבחנה בין סוגי הבגידות, כדבריה:

"בשלב זה אבקש גם להתייחס, בקצרה, לשאלה של חוסר נאמנות מינית "ממושכת", שאליה נדרש בקצרה חברי השופט עמית בפסק הדין הקודם. אף חברתי הנשיאה התייחסה לאפשרות של נסיבות "חריגות וקיצוניות אשר יש בהן כדי לפגום בהתגבשות ההסכמה מלכתחילה" (בפסקה 50 לחוות דעתה). לעומתם, חברי השופט שטיין סבור כי אי-נאמנות מינית אינה חייבת להיות ממושכת על מנת להשפיע על סוגית השיתוף בנכסים, כך שדי אף בחוסר נאמנות חד-פעמית, כדי להוביל למסקנה כי שיתוף ספציפי לא התגבש. כשלעצמי, אני סבורה כי שאלת משך ה"בגידה" אינה נתון מכריע בשאלה האם יש להביאה בחשבון לצורך הכרעה בשאלת השיתוף הספציפי. כאמור, העמדה לפיה אין מקום להתחשב בשיקולים של נאמנות מינית בהקשר זה מבוססת על התפיסה הרחבה יותר השוללת התחשבות בשיקולי אשם במסגרת הדיון בסוגית השיתוף. זאת, מהטעמים שעליהם עמדתי לעיל. הכרה עקרונית בכך ש"בגידה ממושכת" יכולה להוביל לשלילתו של שיתוף ספציפי בנכס – משמעותה כי יש מקום להכיר בשלילה זו גם במקרים אחרים שבהם תעלה טענה על מעילה באמון של אחד מבני הזוג. מה הדין, למשל, במקרה שבו בת הזוג תטען כי בן זוגה הסתיר ממנה במשך שנים ארוכות דבר מה שחותר תחת השותפות הרגשית ביניהם, כדוגמת השתייכות לכת, חברות נפש עם אדם שנוא, או כל דבר אחר שבת הזוג רואה בו מעילה משמעותית – ואף ממושכת – באמון? האם במקרה כזה, חרף העובדה שבני הזוג חיים יחד במשך שנים ארוכות, מגדלים את ילדיהם בבית המשפחה וחולקים משק בית המתוחזק במאמץ משותף – יש באותה מעילה באמון, פסולה מוסרית ככל שתהיה, כדי לשלול את המאמץ המשותף שלהם ביחס לבית המגורים? אני סבורה כי התשובה לכך היא שלילית".

 אוסיף עוד, כי פתיחת הדלת לדיון בשאלה האם "בגידה" היא "ממושכת" במידה שעשויה לחתור תחת השיתוף הספציפי תוביל את בית המשפט, שוב, לבחינה מורכבת של יחסי הצדדים במישורים שאין בינם לבין המשפט דבר. מה באשר למערכת יחסים בת 30 שנים, שבמהלכה – נניח, לאחר 15 שנות נישואין – ניהל אחד הצדדים מערכת יחסים אחרת למשך כ-5 שנים? האם זו נחשבת בגידה "ממושכת" או לא? האם יש משמעות לשאלה האם בן הזוג האחר, בעל הנכסים, ניהל אף הוא מערכת יחסים מחוץ לנישואין? ומה אם חטא בהתעללות רגשית "בלבד"? איני סבורה שיש מקום להידרש לכל אלה לצורך הכרעה בשאלת השיתוף הספציפי. עיקרון זה מכוון לבחינת היבטי השיתוף בבית המגורים המשפחתי במהלך חיי הנישואין (כפי שפירטה חברתי הנשיאה בפסקה 32 לחוות דעתה). איני סבורה כי ראוי שהדיון השיפוטי יגלוש לבחינת טיבה של מערכת היחסים בין הצדדים מעבר לכך. חברתי הנשיאה הזכירה את דוגמת הקיצון של מי שחי "חיים כפולים" (פסקה 50 לחוות דעתה). ראוי לציין כי לא זה היה המקרה שבפנינו, וברור שאין מדובר במקרה הטיפוסי של "בגידה" שמגיע לדיון. מכל מקום, מנקודת מבטי הקושי הכרוך ב"חיים כפולים" נוגע להשלכותיהם היסודיות על השיתוף הכלכלי בין בני הזוג והמאמץ המשותף שלהם. אין זו דוגמה ל"בגידה ממושכת", שבה המוקד הוא בסוגיית הנאמנות המינית. כשלעצמי, הייתי משאירה דוגמה זו לעת מצוא, ככל שתתעורר".

כאמור, דעתה הייתה דעת מיעוט, לכן במקרה שלפנינו, בשונה מהמקרה שהיה מונח לפני בג"ץ, גם אם דעת הרוב בבג"ץ אינה כדעתנו, כפי שהארכתי לעיל, מ"מ נראה שבמקרה שלפנינו בו הבגידה התחילה די בראשית ימי הנישואין, נמשכה מס' חודשים, והובילה אף ללידת ילד, תודה דעת הרוב בבג"ץ כי הבגידה משמשת כסמן לכך שלא התחילו כלל להיווצר חיי נישואין הרמוניים שיש בהם כדי יצירת שיתוף ספציפי.

 

ה"תקופה השנייה"

לפי מסקנתנו עד עתה  נמצא כי החלק הרשום ע"ש האישה נותר כשלה ולא הוטמע נכנס משותף שעה שנעשה הרישום בטאבו על כל הדירה. נמצא כי בסופו של תהליך אכן נתנה האישה לאיש במתנה בסביבות 7/32 מהדירה, אולם יתכן שחלק זה בדירה אף אם לא היה ניתן לו על-ידה היה מ"מ מתגבש כשלו כשיתוף ספציפי, מהזמן בו נרכש חלק זה מהאב ועד מועד הקרע ביניהם.

בבואנו כעת להתבונן על השנים מאז רכישת חלק האב ועד פירוק הנישואין, עלינו להתבונן אם אכן לפנינו רק שאלת מתנה שניתנה ע"י האישה לאיש, האם חוזרת, או שמא אותה מתנה הייתה קמה לה אף ללא נתינתה המפורשת ע"י האישה אלא מכוח השיתוף הספציפי.

תקופה זו עד 2019, שעה שעזב האיש את הבית בשנית, גם היא כקודמתה לא התאפיינה כשלווה ורגועה. כך תיאר בפנינו האיש את החודשים והשנים שקדמו לעזיבתו השנייה את הבית, בשנת 2019:

הבעל: לא פירקתי משפחה כי לא היה לי טעים האוכל, אני עזבתי אחרי הרבה סבל, רציתי להציל את הקשר, היו ילדים בבית אבל אין עם מי לדבר, אחרי שנתיים, אז באפריל קיבלתי החלטה נורא מפחידה לקום ולעזוב כי מגיע לילדים עתיד יותר טוב, אפריל 2019.

בית הדין: היה יחסי אישות?

הבעל: בעיני לא, פעם ב-4 חודשים או 6 וגם זה להתחנן וגם נגמר בצעקות ועצבים זה מבחינתי לא יחסי אישות ראויים בשום שלב לא הרגשתי רצוי בבית, הייתי תחת מתקפה".

הנה כי-כן, פיו של האיש עצמו, עונה בו, כי "בשום שלב" לא הרגש רצוי, וכי "שנתיים" קודם עזיבתו, שפירושו 2017, שעה ששב לביתם מגלותו הראשונה, רק ב-2015, היו עבורו שנות סבל. ברור הוא כי שיתופיות זוגית שכזו אינה מקימה לה שיתוף ספציפי, ואף שגירסתה של האישה לאותם שנים שונה היא וכפי דבריה בביה"ד  באותו דיון מיום 11/3/21:

בית הדין: בין 2015 ל 2019, חייתם יחד?

האישה: כן

בית הדין: רגיל?

האישה: כן, לא יודעת מה אני מפספסת בשנים האלה

בית הדין: אבל מבחינתך היה בסדר?

האישה: כן, עם עליות ומורדות כמו כל זוג

מ"מ גירסת הבעל מהווה הודאת בע"ד, ובנוסף, גם לו צודקת האישה וחיו "כמו כל זוג", אין לדעתי, במכלול הדברים, ובהתחשב בתקופה הראשונה, ובהליכים המשפטיים החריפים שצצו להם לקראת סוף התקופה השנייה שנמשכה סה"כ כארבע שנים, כדי יצירת שיתוף ספציפי למרות הלוואת המאה אלף שלקחו יחד לשיפוץ הדירה.

בנקודה זו אעיר, כי שאלת ה"בגידה השנייה", האם אכן הייתה ומה משקלה, בעיניי איננה רלבנטית לשלב זה של הדיון, גם אם הייתה הרי שלכו"ע הייתה לאחר עזיבת האיש את הבית ומועד הקרע ואין בה כדי השפעה לשאלת היווצרות השיתוף הספציפי. תהיה לה משמעות, ואז נדון בה, בהמשך הדיון.

 

הנידון שלפנינו נותר אך ורק בהלכות מתנה

משהגענו למסקנה עד עתה, כי במקרה שלפנינו לא נוצרה וקמה לבעל בשום שלב שיתוף-ספציפי על חלק כלשהו מחלקה של האישה בדירה, הצבנו את נידון הפס"ד בשאלת החזר-מתנה, על אותו חלק אותו העניקה האישה לבעל ברישום, וכפי שהרחבנו בתיאור לעיל.

ברצוני להדגיש כי העיסוק כעת חדל להיות בנגזרות חוק יחסי-ממון ואין בדיוננו מכאן ולהבא נקיטת עמדה כאילו הלכת השיתוף הספציפי בנויה על אדני המתנה.

משהגענו למסקנה כי לא קמה לאיש במקרה שלפנינו הלכת השיתוף הספציפי, הרי שחוזרים אנו לדון בנושא שלפנינו עפ"י דיני המתנה. אם היינו סבורים כי חל כעת דין שיתוף ספציפי, הרי שלדון את חלותו או ביטולו עפ"י דיני המתנות, היה הדבר נתקל בבעיה, שכן עמדת הרוב באותו דנג"ץ שללה עניין זה וכפי שכתבה השופטת ברק ארז:

"הנחה נוספת שעומדת בבסיס חוות דעתו של חברי השופט שטיין, ושעליה אני חלוקה באופן יסודי, היא זו שהשיתוף הספציפי מבוסס על מערכת יחסים חוזית של חוזה מתנה (כעולה מפסקאות 18-16 לחוות דעתו). למעשה, גישה זו של חברי אף עולה בקנה אחד עם ההתייחסות החוזרת ונשנית בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול ליחסים שבין בני הזוג כאל "עסקת מתנה". לשיטתי, גישה זו חותרת תחת דיני השיתוף הספציפי. דוקטרינת השיתוף הספציפי מבוססת על הרעיון של שיתוף ורעות בחיי הזוג, ומאמץ משותף, להבדיל מתפיסה של הענקת מתנה, בבחינת מעשה חסד של בן הזוג שלו הכוח הרכושי העדיף. איני סבורה שמדובר בפריבילגיה המוענקת על-ידי אחד מבני הזוג לחברו, שאותה הוא יכול לשלול במחי יד, על בסיס טענה בדבר הפרתו של תנאי מכללא (שיכול, כאמור, להיות למעשה מכוון לכל פעולה שיש בה, לטענת בן הזוג בעל הרכוש, ביטוי לחוסר אמון בין הצדדים).

 אכן, בעבר התעוררו שאלות באשר לאופייה המדויק של דוקטרינת השיתוף הספציפי, בספקטרום שנע בין דוקטרינה המבוססת על רכישה קניינית, בקצה האחד, לבין כזו המבוססת בעיקרה על הסכמה חוזית של בני הזוג, בקצה השני. בפסיקתו של בית משפט זה שעליה התבססה הדוקטרינה נזכרו, אלה לצד אלה, עקרונות משני התחומים גם יחד (ראו למשל: רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי, פ"ד נו(6) 175, 183 (2002). כן ראו: ע"א 7750/10 בן גיאת נ' הכשרת היישוב ביטוח בע"מ (11.8.2011) (להלן: עניין בן גיאת)). כשלעצמי, אני נוטה לראות את השיתוף הספציפי כקרוב יותר לקצה הקנייני של הספקטרום. עם זאת, די לי בקביעה כי אפילו תתקבל התפיסה החוזית ביחס אליו, אין מדובר בחוזה מסוג מתנה".

עיקר העיסוק בהלכה בשאלת החזרת מתנות, במקרה של מרידה או בגידה, מצוי הוא ביחס לאישה המקבלת מתנות, לכן אפרוס כעת כשמלה את עמדתי בשאלה זו וממנה, גם במהלך הדברים וגם בסופם, השלכות למקרה שלפנינו, מתנות מהאישה לאיש.

 

החזר מתנות באישה מורדת – בירור מקיף

 קבלת המתנה מצידו של האיש, במקרה שלפנינו, לא לוותה בהתנאה מפורשת כזו או אחרת, וא"כ באים אנו לדונה האם במקרה שלפנינו אכן הפסיד האיש את מתנת האישה בשל היותו בוגד שעזב את ביתו הלך לאישה אחרת ואף ילד לה ילד, ובכלל זה מורד. המרווח שנתן החוק במקרה זה לדון על בחינת המתנה הוא רחב דיו כדי שנוכל לדון בכוונת הצדדים מכוח יסודות ההלכה והסברא.
מקרה זה שלפנינו מקיים לדעתי ספקות רבות מאד במספרן ובמשקלן באשר ליכולת להפקיע את המתנה המוחזקת בידי האיש ובכך אדון.


הדין והתמיהה עליו

קיי"ל שבין דיניה של מורדת מופיע הדין לפיו מחזירה את המתנות שקיבלה מבעלה, כך הובא ברי"ף בכתובות פרק 'האישה שנפלו' על המשנה בדף עט ע"ב "המוציא הוצאות" שכתב:

"מסתברא לן מתניתין דקתני מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל כשהבעל רוצה לגרשה, אבל במורדת על בעלה בין אכל בין לא אכל ישבע כמה הוציא ויטול, דלא יהא אלא מתנה הוא דיהיב לה, הא אמרינן (נד ע"א) 'כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למישקל ולמיפק לא אקני לה וכו'".

וכך גם בסוגיית 'מורדת' כתב הרי"ף בשם הגאונים (כתובות דף כז' ע"א מדפי הרי"ף):

"וחזינן לגאון דאמר, דיהיב לה עיקר כתובה מנה מאתים בלחוד וכו' אבל מאי דכתיב לה מדיליה בין תוספת בין מתנה, לא יהבינן לה מידי."


ואף הביאו הרא"ש (שם פרק ה' סימן ל"ה). וכ"פ ברמב"ם הלכות אישות פרק כ"ג ה"י:

"במה דברים אמורים במגרש אבל האישה שמרדה על בעלה אפילו אכל הרבה שמין לו כמה אכל ופוחתין אותו ממה שראוי ליתן לו מן ההוצאה אחר שישבע ונוטלו, שלא הקנה לה כדי שתטול ותצא מעצמה".


ושם בפרק יד' הלכה ח' ז"ל:

"האישה שמנעה בעלה מתשמיש המטה היא הנקראת מורדת וכו' ותצא בלא כתובה כלל ותטול בלאותיה הקיימין וכו' ואינה נוטלת משל בעלה כלום, ואפילו מנעל שברגליה ומטפחת שבראישה שלקחן לה פושטת ונותנת. וכן כל שנתן לה מתנה מחזרת אותו, שלא נתן לה על מנת שתטול ותצא".


אמנם לא כל הראשונים הסכימו לדין זה, כמו הרמב"ן בחידושיו לכתובות (סג' ע"ב) שמקשה מריש פרק 'אע"פ' (פרק ה' בכתובות) שמשמע שרק תנאי כתובה ולא מתנות חוזרות במורדת, דא"כ מה צריך לחדש שתנאי כתובה ככתובה ולכן נפ"מ למורדת? גם הרא"ה בכתובות ס"ג חולק על דין הגאונים, וכן הר"ן על הרי"ף (כתובות סוף דף כז' ע"א מדפי הרי"ף) חולק על עיקר הדין הנ"ל וסובר שמורדת של 'מאיס עלי' אינה מפסידה כלום מהנכסים.


מ"מ פסק מרן בשולחן ערוך כדעת רוב הראשונים, שאישה המורדת בבעלה חייבת להחזיר את כל המתנות שקיבלה מבעלה (אבן העזר סי' עז סעי' ב), וזה לשונו:

"ואינה נוטלת משל בעלה כלום וכו' וכל מה שנתן לה מתנה מחזרת אותו" עכ"ל.

ובביאור הגר"א (שם ס"ק ז') כתב (אחר שהביא דברי הר"ן): "ודאי נשתקע פירוש זה".


והנה בהתבוננות ראשונית, דין השבת המתנות תמוה מאד. דעתו של הבעל הנותן, שהייתה קיימת בשעת הנתינה ובשל-כך החילה את חלותה, כיצד זה מושבת אחור? מהו המנגנון המשפטי-הלכתי שבכוחו לשמוט את הקרקע מתחת עמידת המתנה עד עתה? לשאלה זו מתלוות אף שאלות מעשיות נלוות, כגון: מה דין פירות המתנה אותן אכלה האישה עד שעת השבת המתנה, וכי גם אותן עליה להשיב, משהתברר שהמתנה פקעה? מדוע כשהמתנה כבר אינה בעין לא נחייב אותה לשלם תמורתה?

לשם ביסוס התמיהה ביתר שאת נשווה דין זה לדין אחר בו נשללת ביטול המתנה.

נתן מתנה לאוהבו ונהפך לשונאו

ה'נמוקי-יוסף' לבבא-מציעא בדף נט ע"א מדפי הרי"ף כתב בד"ה "כאריא":

"אטו המשכיר או המשאיל בית לחבירו לזמן ידוע כשהוא אוהבו ואח"כ הייתה מריבה ביניהם, יכול להוציאו מן הבית שהשאיל או השכיר לו? הא ודאי ליכא למימר, וכ"כ הריטב"א ז"ל".

וכן פסק הרמ"א בחו"מ סימן שי"ב סעיף ט':

"מי ששכר בית לחבירו והיה אוהבו ונעשה שונאו אין יכול להוציאו מן הבית ואם א"ל מתחילה שאינו משכיר לו רק משום שהוא אוהבו ונעשה שונאו יכול להוציאו".

 

חזינן שכאשר נתן אדם מתנה בסתם, נתנה ללא שיור ובאופן חלוט, המתנה לא ניתנה מתוך אומדנא של שמירת מצב הקירבה בה היו שרויים הנותן והמקבל בעת מתן המתנה, אלא משניתנה ניתנה ללא שיור זמן והיא חלוטה.

אמנם ראינו בסוף דברי הרמ"א הנ"ל חריגה מכלל זה, והיא כאשר "א"ל מתחילה שאינו משכיר לו רק משום שהוא אוהבו ונעשה שונאו" שאז "יכול להוציאו". אולם כבר 'קצות-החשן' בסימן שי"ט ס"ק א' תמה על כך:

"ותמיהא לי טובא כיון דלא התנה בדיני תנאי היכי מהני מפרש מפני שהוא אוהבו, דהא כל שאינו כתנאי בני גד בתנאי כפול המעשה קיים והתנאי בטל וכ"כ מוהרי"ק בשורש קפ"א ז"ל, גם מה שטען האיש הזה כי יסוד החתימה לאהבת השלום והשלום לא היה מתמיד כו', הרי לא נכתב בלשון תנאי והרי שנינו בגיטין פרק השולח (דף מה', ע"ב) המוציא את אשתו משום שם רע לא יחזיר, ואמרינן עלה בגמ' והוא שיאמר לה משום שם רע אני מוציאך, קסבר טעמא מאי משום קלקולא אי אמר לה הכי מצי מקלקל לה, אי לא- לא מצי מקלקל לה. ועל זה כתבו תוס' פרק השולח (דף מ"ו ע"א ד"ה "אי") וז"ל: דאי אמר הכי מצי מקלקל, נראה דאינו אלא לעז בעלמא דהא לא אמר על מנת, אף על גב דבכמה דוכתי מהני גילוי דעת הכא ליכא למימר הכי מדבעי לה תנאי כפול כו'. הרי לך בהדיא דאע"ג דאמר לה משום שם רע ונמצא שאינו שם רע אפ"ה אין הגט בטל וכל שכן הכא דלא אמר על מנת. ועוד בר מן דין ובר מן דין אפילו חשבינן ליה הא לא כפליה לתנאיה ע"ש. וא"כ ה"ה בזה שאומר מפני שהוא אוהבו הא לא כפליה לתנאיה והו"ל כהאי דמוהרי"ק שכתבו לאהבת השלום והשלום לא היה מתמיד. והא דפרק השואל דהתם בתחלה כאשר שאל ממנה דוכתי לאגורי אמרה ליה לא ולבתר דקדשה יהבה ליה, זה הוי גילוי דעת גמור שאין צריך בזה דיני תנאי כלל, וכמ"ש בתוס' ופוסקים דהיכא דאיכא גילוי דעת גמור לא בעינן תנאי כלל, אבל בזה שאומר בשעה שמשכירו מפני שהוא אוהבו אין בזה גילוי דעת כלל רק במה שאמר וכיון דלא כפליה לתנאיה ולא אמר כלל בלשון תנאי אין בזה לא משום גילוי דעת ולא משום תנאי".ועיי"ש מה שכתב לבאר.


וב'נתיבות' ב'ביאורים' סימן שי"ב ס"ק ז' כתב:


"לפענ"ד דכאן ג"כ מיירי דוקא שהבית לא היה עומד אצלו להשכיר, רק לזה השכיר משום שהוא אוהבו, גם גילה דעתו שמשכיר לו רק משום שהוא אוהבו, אז יכול להוציאו דדמיא להא דסימן ר"ז סעיף ג' דאיכא אומדנא דמוכח, וכן בשורש הדין גבי האישה פרק השואל [מסכת ב"מ] דף ק"א [ע"ב] גבי האי איתתא שלא רצתה להשכירו עד שיקדשה תחילה, אבל בסתם משכיר בית שעומד להשכירו, אפילו אם אומר בפירוש מחמת שהוא אוהבו, ואפילו אמר תנאי בפירוש, לא מהני עד שכופל לתנאי כמבואר בסימן רמ"א סעיף ט', וכן שם אם האישה משכירה לו קודם שקידשה, אפילו אם היתה אומרת הריני משכירה לך אם תקדשני התנאי בטל והמעשה קיים כל שלא היה כדינו, וליכא אומדנא דמוכח כגון שהדבר עומד להשכיר".

חזינן עד כמה קשה הדבר לקעקע ולבטל מתנה שניתנה ללא שהוצמד אליה תנאי כהלכתו. אין זה בשל אי-התחשבות באומדנות מוכחות, דבר אותו מכירים אנו ממספר לא מבוטל של מקרים, אלא בשל הגדרת אומדנא מסוג זה של אוהב שנעשה שונא, כאומדנא שאיננה מוכחת דיה, שהרי טבעו של עולם הוא שאוהב יכול להיהפך לשונא. ולכן הוסיף קצוה"ח שם שאם קיימת אומדנא ברורה שנעשה המקח על דעת מסוימת, יתקיים המקח בכפוף לאומדנא זו ולמד זאת מהגמרא בקידושין בדף נ ע"א, שאם מכר ביתו כשהיה בדעתו לעלות לארץ ישראל, ולבסוף לא עלה, המכירה בטילה, שהרי אין אדם מוכר קרקעו אלא מתוך כוונה לעקור דירתו למקום אחר, אולם 'היינו דוקא במוכר קרקעות שהוא מתפרנס ואין דרך למוכרן', משא"כ בנותן מטלטלין וכן בשכירות קרקע לא קיימת אומדנא זו ולכן דרוש להתנות תנאי כפול.

כיו"ב הרמ"א בחו"מ בסימן ר"ז סעיף ד' פסק שיש להכריע עפ"י אומדנות במתנה:

"מיהו אי איכא אומדנא דמוכח, נתבטל המקח. וי"א דבמתנה דברים שבלב הויין דברים".
 

ובאר הסמ"ע סק"י בטעם הדין:

"הטעם, דדוקא במכר דקיבל מעות מסתמא גמר ומקני אם לא דפירש, משא"כ במתנה דהוא בחנם, דאומדן דעת כל דהו מבטל המעשה ואמרינן ביה דלא גמר בדעתו ליתנו לו בחנם".

א"כ, יש צורך לאמוד את נסיבות מתן המתנה על-מנת לקבוע את תקפותה ובהעדר אומדנא מוחלטת, לא תתבטל המתנה אא"כ התנה הנותן תנאי כהלכתו.

בהשליכנו לדין מורדת לא נוכל להבין כי בטול המתנה הינו בשל אומדנא מוכחת בשל השינאה הקיימת בד"כ בין בני הזוג שעה שהאישה מורדת בבעלה, שהרי כאמור אהבה המתהפכת לשנאה אינה אומדנא חזקה דיה כדי לבטל מתנה, נצטרך לבדוק אם אכן שרש ההלכה שלפנינו מצוי הוא בעולם האומדנות וא"כ מהי, ומהו מנגנון בטלות המתנה שבכוחה להפעיל, או שמא יסודה בכלל שונה.

א"כ, עצם הדין שמורדת מפסידה מתנותיה הינו חידוש. בגמרא רק מופיע שמפסידה כתובתה, ושם הדבר פשוט שהרי כל מהות הכתובה הינו דמי אישותה (הארכנו בזה בפס"ד אחר) וזה שייך רק כאשר מעמידה א"ע לפניו לאישותה ולא כאשר מורדת בו, וא"כ מלכתחילה לא התחייב לאופן שבו היא תוציא את עצמה ממנו, אולם במתנה שניתנה ללא התנאה, ועד המרידה הייתה שלה, כיצד תפקע בעת המרידה? כמו"כ מדוע שונה דין מתנותיה מאותה מתנה שניתנה לאוהב שם ראינו את סברת הגאונים "דאטו מאן דיהיב לחבריה ולרחמיה, ערבא בעי למישקל מיניה דרחים ליה לעולם" – ולכן אינו צריך להשיב את המתנות?

לשם כך ננסה לצעוד במספר מסלולים לפיהם ניתן להבין את דין החזר המתנות, מהמחודש שבהם לפיו קנס קנסו חכמים, עד אומדנות הפועלות במספר אופנים. אולם ראשית נברר את מעמדה המשפטי של אותה מתנה שעליה להשיב, עד שעת השבתה.


מעמדה המשפטי של מתנה שעליה להשיב, עד שעת החזרתה


לקמן נאריך בביאור סוגיית השבת בגדי אלמנה, כעת נתבונן רק בדברי רש"י שם בסוגיה ביחס לדחיית הראיה שם לשיטת שמואל, מהמשנה בערכין (כד ע"א) לפיה גזבר הבא לגבות את שהעריך אדם או הקדיש אינו יכול לגבות מכסות האישה אשר נתן לה. ומפרש רש"י (בד"ה "לכאורה כשמואל ריהטא"):

"אבל כי מעיינת בה לא מסייעא לשמואל, דהא קמיה קיימא ואינה יוצאה מביתו, ואדעתא דהכי מקנה לה שיהו שלה כל זמן שהיא תחתיו".

פשטות לשונו מורה כי הבגדים אותם נותן הבעל הינם מתנה גמורה על תנאי, מתנה גמורה הכוללת גוף ופירות אלא שניתנה בתנאי שלא תיפסק עמידתה תחתיו, משתגיע אותה הפסקה הרי שמתבטלת המתנה בשל אי-קיום התנאי, ושמתבטלת הרי היא בטילה למפרע כבשאר תנאים.
 

והנה ב'שער-המשפט' סימן צז' כתב:

 "כיון דלא אקני לה אלא כל זמן שהיא תחתיו הרי הוא כמתנה על-מנת להחזיר".

וכן מבואר גם בשו"ת חת"ס (ח"ג אבהע"ז סי' קט"ו), שאומנם בהיותם נשואים הבגדים שלה באופן גמור, אך לא ניתנו לה באופן מוחלט:

"וצ"ל מ"מ שמין מה שעלי' לרב דהוי ליה כמתנה ע"מ להחזיר לכשתצא ממנו בארמלות, אבל כל זמן שעומדת לפניו הרי היא שלה ממש במתנה, וקנין גמור".

דימויים ל"מתנה ע"מ להחזיר" דורש ביאור, שכן לא ברור באמת מה מעמדה של "מתנה ע"מ להחזיר".

מתנה שהינה על-מנת להחזיר מתנה גרועה היא, עד שהייתה לגמרא בקידושין דף ו' ע"ב הווא אמינא לומר כי "במכר לא קנה, באישה אינה מקודשת, בפדיון הבן אין בנו פדוי". את הגריעותא שבמתנה שכזו ניתן ללמוד בשתי צורות: בפשטות זה חיסרון בבעלות המקבל, כיון שיש לו בה בעלות מוגבלת שכן עליו להשיבה. אך ניתן להבין שמצד הבעלות אין חיסרון והיא בעלות גמורה, אולם הבעיה היא מצד הנותן שהוא לא הקנה ונתן לגמרי ולא סילק את רשותו לגמרי מהחפץ בזה שעדיין נותרו בידיו זכויות בחפץ ומכיון שההקנאה אינה מוחלטת ממילא אין זה נכנס לרשות הקונה. נפק"מ בין שתי ההבנות תהיה כאשר אדם בא לזכות מן ההפקר ועליו לעשות מעשה קניין כדי לזכות, מה הדין אם יגביה בצרוף תנאי לפיו הזכייה שלו תהיה ע"מ להפקיר, לפי ההבנה הראשונה תהיה בזה אותה שאלה האם ייחשב הדבר לזכייה, אולם לפי ההבנה השנייה ברור שזכה כי החיסרון קיים רק כשיש הקנאה מן המוכר ולא בזכייה מן ההפקר.לבסוף מסיקה הגמרא כי מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה, אולם עדיין יש לעיין בגדרה המשפטי של מתנה זו.

והנה על דברי רבא "הילך אתרוג זה על-מנת שתחזירהו לי, נטלו והחזירו יצא ואם לאו לא יצא". פירש רש"י שם: "דהוה ליה גזל למפרע" - היינו, אין הפשט במתנה זו שניתנה לו לזמן, ומשהגיע הזמן פסקה אוטומטית מלהיות שלו והרי היא של הנותן, אלא זו מתנה גמורה עם התנאה, וכ"כ הרא"ש בסוכה שאם אבד האתרוג אף באונס ולא התקיים התנאי הרי זה גזל למפרע, דמעולם לא הייתה שלו.

היכן ההתנאה כאן? דברי תוספות שם בד"ה "לא החזירו" מעט סתומים, אולם תוספות בקידושין דף מ"ט ע"ב ד"ה "דברים" כותבים:


"
דצריך לחלק ולומר דיש דברים שאינם צריכין תנאי כפול אלא גילוי מילתא, דאנן סהדי דאדעתא דהכי עביד, וגם יש דברים דאפילו גלוי מילתא לא בעי כגון ההיא דהכותב כל נכסיו לאחרים ושמע שיש לו בן שהמתנה בטילה וכו' לפי שאנו אומדין שלכך היה בדעתו".

ולשון תוס' הרא"ש שם לדף נ': "כיון שהוי דברים שבלב כל אדם הוי כאילו אומר", וכן לשון הרמב"ן בפרק 'מי שאחזו' ב'ספר הזכות' כשמבאר את תוספות היא כאילו היה מוציא התנאי בפה. אמנם ידוע בשם הגר"ח הלוי שאין כוונת ר"מ באמרו "מכלל לאו אי-אתה שומע הן" כאילו חסר באומדנא זו, אלא שצריך דיבור לפרש התנאי. וא"כ קשה איך מהני אומדנא ללא שדיבר, לשיטת תוספות? וצ"ל, שרק באומדנא הבאה מלשון של התנאי לא מהני, אולם אומדנא שהיא מהעניין ולא מהלשון מהני האומדנא ולא צריך תנאי כפול (עיין בגרנ"ט לקידושין סימן ד' בשם הגר"ח וברכת-שמואל שם שמלשון לא עושים אומדנא).

והנה אף שכך שיטת רוב הראשונים, שמתנה ע"מ להחזיר הריהי מתנה גמורה עם תנאי, וממילא על המקבל להקנות את המתנה חזרה לנותן ואם לא כן המתנה בטלה, וכ"כ הריטב"א בחידושיו פ"ק דקידושין (דף ו', ע"ב ד"ה הכי גרסינן) וז"ל:


"ומיהו מתנה על מנת להחזיר הקנאה גמורה היא וממון שלו, וכשמחזירה לו הקנאה גמורה בעי כשאר הקנאות דעלמא".

מ"מ חידש קצות החושן בסימן רמא' ס"ק ד' כהאי לישנא:

"אמנם לולי דברי הרא"ש והריטב"א יראה לענ"ד, דמתנה על מנת להחזיר הוא כמשמעו, ואין בו תנאי הקנאה אלא שנתן לו במתנה את האתרוג עד שיצא בו והוא מתנה גמורה וחלוטה עד הזמן וכו' דגוף המתנה אינו אלא לזמן ואחר שיצא בו יהיה לעצמו וכו' וכל זה נכון היטב. ואף על גב דכתב הר"ן בנדרים דף כ"ט (ע"א ד"ה אמר ליה אביי) גבי היום את אשתי ולמחר אי את אשתי דלא נפקא בלא גט, וכתב שם משום דכל קנין שאינו קנין עולמית אעפ"י שהוא קנוי לזמן לגוף מכל מקום קנין פירות מיקרי ועי"ש, היינו דוקא התם לענין אישות בעינן קנין עולמית, אבל גבי אתרוג הוי שלו אפילו אינו קנוי לגוף אלא לשעה, דהא קנין עולמית בממון גם לזרעו אחריו וגבי אחריך לפלוני נפיק באתרוג.

 אלא שלא מצאתי לי רב בזה, ואחר החיפוש מצאתי רב קדמון כדברינו אלה, והוא בתשובת הרא"ש כלל ל"ה סי' ב' שם כתב תשובת הרב ר' אביגדור כהן צדק וז"ל, ואותה ששנינו (סוכה דף מא', ע"ב) אין אדם יוצא ידי חובתו בי"ט ראשון בלולבו של חבירו, אף על גב דיהיב ליה בפירוש הנאת שימושו דהיינו נטילתו לצאת בו לא נפיק ביה עד דמקניא ליה קניית הגוף לשעה לכל הפחות, התם היינו טעמא דכתיב (ויקרא כ"ג, פסוק מ') 'לכם' משלכם דקנין הגוף משמע ולא סגי בהנאת שימוש לחוד. וא"ת הלא מתנה על מנת להחזיר קנין פירות בעלמא קרי ליה בפרק יש נוחלין (קל"ז, ע"א) ונפיק ביה, יש לומר דלהכי קרי ליה קנין פירות שאינו יכול לאוכלו אבל מיהו קנין הגוף לשעה מיקרי, ובהכי סגי דולקחתם לכם משלכם משעת לקיחה קפיד רחמנא שיהיה משלו והא איכא. והכי מסיק התם בהדיא דאפילו מאן דפליג במכירה ואכילה, למיפק כ"ע לא פליגי דנפיק עכ"ל. וע"ש ויעלוז לבי שכוונתי לדעת רב קדמון".

לפי"ז, שכל מתנה ע"מ להחזיר היא קניין לזמן וממילא לא צריך הקנאה נוספת בחזרתה, הרי שממילא אין צורך בהלכות תנאים, דרק אם צריכה המתנה להיות בטלה למפרע כך שזה גזל בידו צריך להלכות תנאים, והנה יש הרבה מה להאריך הן בגדר 'מתנה לזמן' והן בראיות מהש"ס אם אכן ניתן להבין כך, אך לא כאן המקום.

והנה לפי שתי ההבנות הנ"ל המתנה שניתנה וחוזרת לבעל ניתנה כמתנת קניין הגוף, אלא שלהבנה הראשונה איננה פוקעת או מפסיקה מאיליה אלא על האישה להקנות אותה חזרה לבעל, ואם לא תעשה כן נמצא שמעולם לא הייתה שלה וגזל הוא בידה, ואילו להבנה השנייה היא מלכתחילה ניתנה רק עד השעה שהתגרשה ואין צורך שתקנה לבעל שכן כעת המתנה שלו. ייתכן שתהיה נפק"מ נוספת בין צדדים אלו במקרה שבהגיע השלב שעליה להשיבה אבדה המתנה, כך שאת התנאי כבר לא יכולה לקיים אולם המתנה של הבעל בכל מקום שהיא. והנה הצד השווה שביניהם הוא שהמתנה לא התבטלה למפרע, אולם ניתן להבין הבנה נוספת ולפיה אכן המתנה בטילה למפרע כי על-דעת שתמרוד בו ותצא, מעיקרא לא נתן, אלא שאז תעלה לפנינו שאלת השימוש בפירות שהיה לה עד עתה, מדוע לא מצינו שעליה להשיבם.

אמנם שאלה גדולה היא האם יש בכוחה של אומדנא כדי לבטל את מתנה למפרע, ולומר שמעולם לא התחילה, וכך אכן למדו תוספות בכל מקום. אולם עיין ב'משנה למלך' הלכות זכיה ומתנה (פרק ג' הלכה ח') שכתב:


"וכל האומר ע"מ כו'. הנותן מתנה לאחד ואמר שאם ימות בלא זרע שתחזור המתנה ליורשיו ולא כפל תנאו יש להסתפק אם נאמר דכיון דלא כפל תנאו תנאי בטל ומעשה קיים. ונראה דהכא אין צורך למשפטי התנאים ולא מיבעיא לדעת רבינו ז"ל דאית ליה דבמעכשיו אין צורך לכפילת התנאי דפשיטא דהכא אף שאמר בלשון אם מהני בלא כפילת התנאי שהרי ה"ה בפ"ו הל' אישות נתן טעם לדבריו וכתב משום דמעכשיו חל מעכשיו ויתקיים התנאי אבל באם שאין המעשה חל עד שהתנאי יתקיים והתנאי בא לבטל המעשה שלא יחול עכשיו ולפיכך צריך חיזוק יותר ע"כ. וא"כ בנדון זה פשיטא דמעכשיו היתה המתנה דאם לא עכשיו אימתי. ואף שאמר בלשון אם פשיטא דפירושו הוא מעכשיו. ואף לדעת התוס' דס"ל דמעכשיו נמי צריך כפילת התנאי הוא בתנאי שאם לא יתקיים התנאי תתבטל המתנה למפרע ומש"ה צריך חיזוק בתנאים. אבל בנדון זה שאף אם ימות בלא זרע אינה מתבטלת המתנה למפרע שהרי כתב הרא"ש דאם מכר ונתן מה שעשה עשוי משום דה"ל כאומר ואחריך לפלוני פשיטא שאין צורך לכפילת התנאי שהרי המעשה מתקיים מעכשיו אף אם לא יתקיים התנאי ואין התנאי בא אלא לומר שאם לא יתקיים התנאי שלא תמשך המתנה לעולם. ולפ"ז נ"ל דהנותן מתנה ואמר שאם לא יתן מנה שלא תמשך המתנה כי אם עד עשר שנים דאין צורך בזה לכפילת התנאי. והטעם מבואר במ"ש דכל שהוא מתנה תנאי לעקור מתנתו משעה ראשונה אז צריך חיזוק דהיינו משפטי התנאים לפי שבא לעקור דבריו הראשונים אם לא יתקיים התנאי אך כל שהתנאי אינו אלא לענין המשך המתנה א"צ חיזוק לפי שאינו עוקר דבריו הראשונים וה"ל כאילו סיים דבריו שהמתנה זו היא עד זמן פלוני וכ"ש בנ"ד דכיון דהרא"ש כתב דהוי כמו נכסי לך ואחריך לפלוני משוינן ליה לכל מילי ולא בעינן משפטי התנאים".

והנה עצם סברתו לחלק בין מצב בו מבטל את מעשה הנתינה למפרע שזה לא ניתן ע"י אומדנא אלא רק ע"י הלכות תנאים, לבין מצב בו מפסיק את המתנה מכאן ולהבא אך הייתה מתנה לזמן, צריך ביאור, מדוע לא נחשב הדבר לבטול המעשה שעשה בשעתו שהיה בפשטות מתנה לעולם ולא מתנה לזמן שהינה חלות אחרת, מ"מ לפי חידוש המל"מ יתכן לומר שאף במורדת כוונתו איננה שמלכתחילה אין מתנתו מתנה אלא שהמתנה מפסקת היא ברגע הגרושין מתוך המרידה. ובזה ניתן להבין את דברי הרמב"ם בהלכות זכיה ומתנה פרק ו' הלכה י"ג שכתב שכל הנותנין כלל נכסיהן כשתבטל המתנה ויחזרו כל הנכסים לבעליהן אין מקבל המתנה מחזיר פירות שאכל, (ובלח"מ שם העמיד דבריו רק על מברחת ולא על שמע שמת בנו אולם הסמ"ע סימן רמ"ו ס"ק כג העמידם גם על זה). ולכא' לא ברור מדוע אינו צריך להחזיר פירות אם אין כאן מתנה כלל? ולהנ"ל מכיוון שמיירי שלא התנה תנאי אלא רק אומדנא הרי שמהני רק לעניין שהמתנה תיפסק מכאן ולהבא, אך כדי לבטלה למפרע יש צורך במשפטי התנאים, ויסבור הרמב"ם והמל"מ שלא כדעת תוס' לפיהם ניתן גם לבטל חלות למפרע עפ"י אומדנא.
 

לפי שלושת ההבנות שהעלנו, המתנה בשעתה ניתנה גוף ופירות, אולם ניתן ללמוד בדרך רביעית השונה משלוש קודמותיה בזה שלא ניתנה המתנה לכתחילה אלא לפירות בלבד, הבנה שכזו שכעת ננסה לבססה, תשליך באופן משמעותי על הדיון שבנשוא פסה"ד, מתנת דירה שנרשמה בטאבו שם וודאי הינה לגוף.

הנה תוספות במסכת בבא בתרא דף נ"א עמוד ב' ד"ה "במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות" (וכן בגיטין ריש "הזורק") הקשו:

"תימה דאמר בגיטין בפ' הזורק (דף ע"ז ע"ב, ושם ד"ה "מה") גבי ההוא שכיב מרע דכתיב גט לדביתהו בהדי פניא דמעלי שבתא כו' אתא לקמיה דרבא אמר ליקני לה ההוא אתרא דאית בה גיטא כו' אמר רב עיליש מה שקנתה אישה קנה בעלה. איכסיף, ומאי קושיא והא במתנה אין הבעל אוכל פירות א"כ לא קנה בעלה? ואומר רבינו תם, דאין תלוי באכילת פירות למיקרי חצרה דהא רבא סבר כריש לקיש (לקמן דף קלו' ע"ב) דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי, ואפילו יש לבעל פירות אינו מפקיע כח האישה שהגוף שלה ומתגרשת שפיר. אלא בהא תליא מילתא דלא מיקרי חצרה לענין זכיה אלא כשמוכרת ונותנת קיים, הלכך כשנתן לה הבעל אף על גב דאין אוכל פירות, כיון שאם מכרה ונתנה אינו קיים לא מיקרי חצרה, דאדעתא דהכי שתמכור ותתן לא יהיב לה".


ניתן להבין בר"ת שהסיבה שהדבר תלוי ביכולתה למכור היא, דמשמעות מתנת חצר של בעל לאשתו היא שאינו נותן לה את גוף החצר אלא רק את השימושים והפירות שלה ולכן אין האישה יכולה למכור (ושם בגיטין שעסקינן בקניין חצר יש צורך שהגוף יהיה שלה, כדעת הרמב"ם בחצר מושכרת שקונה למשכיר ואכמ"ל). דאמנם תוספות שם ביארו שהסיבה שאינה יכולה למכור היא "דאדעתא דהכי שתמכור ותתן לא יהיב לה", משמע לכאורה שכוונתם לשיור לעניין מכירה בדווקא.

אולם הרא"ש הוסיף שם:

"דהכי מסתבר דאע"ג שנתן לה בעין יפה שאפילו הפירות לא יאכל, מ"מ אינו רוצה שיצא הקרקע מלפניו, אלא נתן לה בעין יפה שתהנה מן הפירות כל ימיה ואחר מיתה יחזור לידו".

ובמהרש"א בגיטין דף עז ע"ב עמד על כך שלכא' סברות הפוכות, שבנותן מתנה לאשתו אע"פ שאין הבעל אוכל פירות מ"מ אין האישה יכולה למכור ואילו בכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך, האישה יכולה למכור ואילו הוא אינו אוכל פירות ותירץ: "דבנותן נכסי עצמו במתנה לאשתו ודאי דשבק הגוף לעצמו ולא נתן לה רק הפירות וכו'".

והאמת, שהמעיין במקור דברי ר"ת שהם ב'ספר-הישר' סימן קל"ג יראה שלשון ר"ת היא:

 "אבל בנתינת שדהו אין לנו לומר שמסתלק מגוף הקרקע ותהא מכירתה קיים אלא ודאי לא נסתלק אלא מן הפירות".

לפי"ז, מתנת הבעל לאשתו לאחר הנישואין הינה רק מתנת פירות ולא מתנת הגוף, וקיבלה רק לשימוש "אדעתא למיקם קמיה". וא"כ מובן מאד מדוע החזר המתנות נעשה אף ללא שהיה תנאי ביניהם, כי נתן לה הבעל את הפירות מהיום ואת הגוף רק לאחר גרושין שלא מתוך מרידה או לאחר מיתה, נמצא שלא נלקח מהאישה דבר שכבר ניתן לה דהגוף עדיין לא ניתן לה. כדמות ראיה לכוון זה ניתן להביא מאותו המקור ממנו הוציאו הראשונים את האומדנא של "אדעתא למישקל ולמיפק לא אקני לה" והוא מבגדי אלמנה, והנה דעת הרמב"ם בפ"א ממלווה ה"ה שבע"ח גובה מתכשיטי האישה וכ"פ בשו"ח חו"מ סימן צ"ז סעיף כו' ולא חילקו מתי ניתנה לה המתנה אלא אע"פ שמתנת התכשיטים ניתנה לאישה לפני ההלוואה, וכיצד מתאפשר הדבר? אם נלמד שנתן לה רק זכות שימוש, אך הגוף אינו שלה א"ש, ואם זה המקור של האומדנא ועניינה לומר שהאלמנה לא קנתה את התכשיטים אזי קצרה הדרך לבוא ולומר שבכל מתנה אין לאישה קנין בגוף הדבר, ולא שהאומדנא עניינה תנאי, ומבטלת את מתנת הגוף למפרע ואז נתקשה מדוע לא תצטרך להחזיר פירות, ואף אם נלמד שזו מתנה לזמן והפירות בשעתה היו שלה עדיין קשה מדוע לא תצטרך לשלם את דמי המתנה אם אבדה, אך לפי הדרך הרביעית הזו המתנה תתחיל לחול ביחס לגוף הדבר רק בגרושין ובאלמנות ולזה לא תגיע. לפי ההבנה הזו אם נצייר מתנה חלוטה שאינה רק גוף, לדוגמה שאומר לה מפורש "אני מקנה לך את גוף הדבר ולא פירות" אז לכאורה לא תחזור במרידה ועיין בזה בהמשך הדברים.


איזו מורדת מחזירה מתנותיה ההבנה שהחזר המתנות מטעם קנס

מכיוון שכאמור, קשיים הלכתיים לא מעטים עומדים בפנינו כאשר נרצה להבין את יסוד דין החזר המתנות עפ"י כללי הלכות מתנה וזכיה הרלבנטיים, סלולה הדרך לבאר את יסוד הדין כ"קנס". בכך מצטרפת החזרת המתנות לקנסות נוספים בהם קנסנו את המורדת, כגון הפסד כתובתה ותוספתה.
 

הבנה שכזו התפרסמה ע"י הגר"ח צימבליסט שליט"א בפסקי דין רבניים חלק י"א עמוד 256:

"דבאמת היה ראוי לומר ששום מורדת לא היתה חייבת להחזיר המתנות, בדומה למה שכתב העיטור אות כ' כתובות, (לפי הנוסחא שהועתקה בריב"ש סי' ש"א): ושדרו ממתיבתא דמאן דכתיב מתנה לאשתו בשעת נשואין ומגרש לה לא אמרינן כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה, אלא מעתה מאן דיהיב מתנה למאן דרחים ליה, ערבא בעי למשקל מיניה דרחים ליה לעלם, וה"נ מאן דיהיב ליה מתנה לרחמיה ונפל ביניהן איכסא הדרא מתנה, הא לאו טעמא הוא. והא דהמורדת אכן מפסידה המתנות אין זה אלא מדין קנס שקנסו במורדת, כשם שקנסוה שתפסיד הכתובה".


והנה בראשונים שהבאנו לעיל ראינו כי נימקו את דין הפסד המתנות בכך ש"אדעתא למישקל ולמיפק לא אקני לה", וכיצד זה מתיישב עם ההבנה שזה מטעם קנס? הגר"ח צימבליסט מיישב זאת בכך:

"ואף שהראשונים ז"ל כתבו בטעם הפסד המתנות משום דאדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה, צריך לומר דאין זה מטעם אומדנא זו בלבד, אלא גם מטעם קנס, וכמש"כ. והראיה לכך שהרי ביטוי זה דאדעתא למיפק לא אקני לה מופיע בגמרא רק לענין אלמנה ששמין מה שעליה (כתובות נ"ד ע"א), והרי התם פשיטא שאינה מחזרת המתנות. הרי לך שטעם זה דאדעתא למיפק אינו מספיק להחזרת המתנות, והגאונים ז"ל השתמשו בביטוי זה לגבי המורדת לנמק למה קנסוה שתפסיד גם המתנות."

וכאן עובר הגר"ח צימבליסט לביאור שוני בין מתנות האישה לבין מתנות האיש:

"בכך ביאר ביה"ד את טעם החילוק בין החזרת מתנות במורדת לבין מורד, ועפ"י הדברים האלה יש ליישב את הדין המובא בחתם סופר סי' קמ"א בשם הר"א מזרחי והר"א ששון שבעל שקיבל מתנה מאשתו ומגרשה בעל כרחה אינו צריך להחזיר המתנה. ובפס"ד (נדפס בכרך י"א עמ' קכ"ח) תמהנו: מאי שנא ממורדת שמכריחה את בעלה לגרשה שצריכה להחזיר כל המתנות, משום דאדעתא למיפק לא נתן לה? וראוי שנאמר כן גם בבעל שמגרש את אשתו נגד רצונה, שעליו להחזיר המתנה שנתנה לו, דלא נתנה לו אדעתא שיגרשנה. ולפי המבואר ניחא, שכיון שכל היסוד שמורדת מפסידה המתנות הוא מטעם קנס, לכן לא שייך לומר כן בבעל שמגרש את אשתו בעל כרחה, דאין עליו דין מורד ואין לקנסו. ועי' אהע"ז סי' ע"ז ס"א בהגה שגם אחרי החדר"ג שאין לגרש בעל כרחה, מ"מ אם רוצה לגרשה וליתן לה הכתובה אין דינו כמורד. ועיינתי בגוף תשובת מהר"א ששון סי' נ"ה, וראיתי שכתב כעין זה, והביא שם דברי הטור /אה"ע/ בסי' פ"ה הנ"ל שאינה מפסידה המתנות אלא לאחר שכתבו עליה אגרת מרד, ועפי"ז הסביר דלא שייך כן בבעל המגרש את אשתו, עיין שם". והוסיף לחזק דבריו "וכן משמע מלשון החתם סופר סי' קמ"א שכ' וז"ל: והנה כללא כיילי הגאונים דשדרו ממתיבתא אפילו סרחה עליו לעולם המתנות שלה, חוץ ממורדת שפוחתין כדרך שפוחתין מכתובתה. משמע שטעם הפסד המתנות הוא מאותו טעם של הפסד הכתובה, דהיינו מטעם קנס".
 

בשולי דברי הגר"ח צימבליסט יש להדגיש, כי באמרנו "קנס" אין הכוונה במובן של "עונש" דווקא, שכן ציורים רבים של מרידת האישה באיש איננה כרוכה באשמת האישה ובצורך להטלת עונש עליה, אלא יש בכך אמצעי-הרתעה בו נוקט ביה"ד לצורך הצלת חיי הנישואין והשבת האישה אל חיק בעלה.


נפק"מ למורדת 'מעשית' ולא 'רשמית'


יש לעיין בהגדרת "מורדת" המשיבה מתנותיה, האם אותה "מורדת" שעליה להשיב מתנותיה, הינה מורדת במובנו המעשי-עובדתי, די במציאות המרידה כדי להפסידה מתנותיה, או שמא לא די בכך אלא רק בהישלם התנאים המחילים עליה "שם מורדת", אותה מציאות משפטית המוכרת לנו מדין הפסד הכתובה, יחול עליה דין השבת המתנות?

באותו פס"ד מביא כי נחלקו בזה הראשונים. אלא שלפי דברי הטור אה"ע בסי' פ"ה (בשם הרמ"ה) יוצא שאין המורדת מפסידה את המתנות אלא לאחר שכתבו עליה אגרת מרד שהפסידה כל כתובתה. וכן משמע מדברי המגיד משנה פי"ד מאישות הל' ט' - י', שכתב בדעת הרשב"א וז"ל:"זהו דין המורדת, לאחר ד' שבתות והמלכה שנייה הפסידה כל כתובתה, עיקר ותוספת, ומה שנתן לה הבעל וכו'", וכתב שם שכן דעת הרמב"ם.

הרי משמע שרק אחרי ד' שבתות והמלכה שנייה שהפסידה את הכתובה, רק אז מפסידה את המתנות שנתן לה הבעל (אמנם הרמב"ם שם בהלכה ח' כתב דמפסדת המתנות מיד, אלא דשם איירי במורדת דמאיס עלי, שגם את הכתובה מפסידה מיד, לדעת הרמב"ם). וכן משמע בטור סי' ע"ז שכתב: "וכשיוצאת לאחר השנה אין לה לא מנה ולא מאתים ולא תוספת ואפילו בגדים שקנה לה יפשוט מעליה, דאדעתא למישקל ולמיפק לא זבין לה"

משמע שתוך י"ב חודש, שיש לה כתובה, יש לה גם המתנות (אלא שצ"ע שהרי הטור איירי בבגדים שקנה לה, ולענין בגדים כתב הטור בסי' צ"ט בשם העיטור שאם סרחה עליו, אדעתא דהכי לא אקני לה, משמע אפילו אינה מורדת ממש לענין הפסד הכתובה, מ"מ הפסידה הבגדים. וצ"ע). אולם בתשובות הרשב"א ח"א סי' אלף רל"ה מבואר דמורדת מפסידה המתנות מיד, לפני שהכריזו עליה, וטרם שהפסידה כתובתה. והובא דבריו בב"י סי' ע"ז. (ברמ"א בהגה שם סעי' ב' הועתקו דברי הרשב"א בשיבוש). ועי"ש בב"ש ס"ק י"ח שכ' על דברי הרשב"א וז"ל: "ומה שכתב אבל לא מה שכתב לה, עי' בטור סי' פ"ה לא משמע כן, אלא דוקא כשאין לה כתובה אז אין לה מתנות". והיינו דברי הטור הנ"ל.

וכן מבואר בר"ן בסוגיא דמורדת, שכתב:

"ולדידי לא קשיא לי, דאי הוי תוספת כמתנה כי מגרש מתוך מרדה הפסידה לאלתר, משום דלא אקני לה מעיקרא אלא אדעתא למיקם קמיה, אבל השתא דדמי לכתובה לא מפסדת מיניה לתנא דמתני' אלא בפחיתת שבעה שבעה ככתובה או בד' שבתות כרבותינו". הרי דעתו דמתנות היא מפסדת מיד.
 

וכן מבואר ברבנו ירוחם במישרים נכ"ג ח"ח שכ' וז"ל:

"וכתב מורי ה"ר אברהם בן ישמעאל שאישה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה, והוא אומר אנא נמי לא בעינא לך, אבל איני רוצה ליתן גט, מסתברא דאין דנין אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא, אלא מיהו משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דלמא הדרי בהו, לאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספת וכל מאי דיהיב לה מדיליה, דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה".

 הרי מבואר דאעפ"י שאין דנין אותה במורדת לענין שתפסיד הכתובה, כיון שגם הוא אינו חפץ בה, מ"מ הפסידה המתנות.


את תמיהתו על שיטת הרמ"ה כתב שם:

 "והנה שיטת הרמ"ה והטור דכל זמן שלא הפסידה הכתובה לא הפסידה המתנות צ"ע, שהרי כל יסוד הדין שמורדת מחזרת המתנות הוא משום שאומדים דעתו אדעתא דתשקול ותיפוק לא יהיב לה, וא"כ מה זה קשור עם הפסד הכתובה? ולכאורה היה צריך לומר שבכל מורדת, כיון שהיא מבקשת להתגרש ממנו קיימת האומדנא דאדעתא למיפק לא יהיב לה, ועליה להחזיר המתנות ולמה קשרו הרמ"ה והטור את הדבר בהפסד הכתובה?".

פותר זאת הגר"ח צימבליסט בשאלת טעם דין החזר המתנות, דאם כאמור טעם הדין הינו קנס הרי כל עוד לא הכרזנו עליה כמורדת לא קנסנו אותה לא בהפסד כתובתה ולא בהחזרת המתנות:

"ולכן סבירא ליה להרמ"ה והטור שרק אחרי שכתבו עליה אגרת מרד, דהיינו לאחר ההכרזות וכו', שקנסוה בהפסד כתובתה, קנסוה גם בהפסד המתנות, אבל כל עוד לא הכריזו עליה וכו', שעדיין לא קנסוה בכתובה, לא קנסוה גם במתנות".

ומכאן מגיע הוא למסקנה מעשית מאד שכיחה:

"מהאמור לעיל נתבאר לנו שישנה פלוגתא דרבוותא אם המורדת מפסידה את המתנות עוד לפני שהפסידה את הכתובה, דלדעת הרמ"ה והטור (ומשמעות המגיד משנה בשם הרשב"א) איננה מפסידתם, ולדעת הרשב"א והר"ן ורבנו ירוחם היא מפסידתם."

והנה הב"ש בסי' ע"ז סקי"ח שהבאנו לעיל הביא את שתי השיטות ולא הכריע. ועי' ב"ש סי' פ"ה סקי"ח שכ' וז"ל:

"ומ"ש שלא מחמת מרדה, משום דאי מחמת מרדה הפסידה כתובתה ולית לה מתנות, ועי' סי' ע"ז". סתם כאן, כדעת הרמ"ה והטור שרק אחרי שהפסידה הכתובה הפסידה המתנות. וכן משמע דעת מהר"א ששון סי' נ"ה הנ"ל".

עכ"פ זוהי מחלוקת הראשונים, ואם היא מוחזקת במתנות מסתבר שתוכל לומר קים לי כהני רבוותא שכל זמן שלא הפסדתי הכתובה לא הפסדתי המתנות. [והנה בחזון איש סי' ס"ט ס"ק י"ח כתב דלהלכה היא מפסידה המתנות מיד, משום שכן דעת הרשב"א והר"ן ולא מצינו מי שחולק עליהם בהדיא. אולם החזו"א שם כתב כן משום שנזדמנה לפניו נוסחא משובשת בב"ש סי' ע"ז ס"ק י"ח שכתוב שם: עי' בטור סי' ס"ה. ולא ראה החזו"א את דברי הרמ"ה והטור המפורשים בסי' פ"ה, שעליהם ציין הב"ש.

ולפי"ז בנידון בו האישה טרם הוכרזה כמורדת, ועדיין לא הפסידה הכתובה, היא אינה חייבת להחזיר לבעלה את חצי הדירה שנתן לה במתנה שהואיל וזה רשום על שמה הרי היא המוחזקת בה, ותוכל לומר קים לי כהני רבוותא, שכל עוד שלא הפסדתי הכתובה איני חייבת להחזיר המתנה, ואין להוציא ממנה".
 

כפי שציין, דין זה אינו רק מחלוקת ראשונים אלא אף בשו"ת 'תורת אמת' לרבי אהרן ששון סימנים נ"ד-ו' דן בדין החזר מתנות מהבעל לאישה, ובין נימוקיו לכך שאי"צ להשיבם מופיע הנימוק ולפיו מדברי הטור משמע שרק "שם מורדת" הוא שמחיל על האישה חובה להשיב מתנות ולא קודם הכרזתה, התראותיה וכתיבת איגרת מרד.

שאלה זו משקל רב לה שכן מקרים רבים העומדים לפני ביה"ד, אינם מגיעים לידי "הבשלה" בדמות הכרזה וקביעה כי אכן על האישה מוטל "שם מורדת", וזאת בשל ההסכמה המשותפת להתגרש, כגון במקרה שלפנינו. ביה"ד לא יפתח דיון מיוחד על דבר מעמדה של האישה וגם לא יכתוב אגרת מרד, רק בכדי להכריע בעניין המתנות, כמו"כ יפה כוח מה שכתב הגר"ח צימבליסט בפסה"ד הנ"ל:
 

"נראה שאין מקום להכרזה כזאת. שהרי גם הבעל אין לו שום מחשבה לחזור לשלום בית, וגם הוא חפץ בגירושין, ואף פתח בראשית הדיונים תיק לצו הפרדה וכנ"ל. ורק עתה, בסוף הדיונים, לפני מתן פסה"ד, הזדרז הבעל והגיש תביעה להכריז עליה כמורדת, וכמובן שאין מגמתו בזה אלא לשפר את מעמדו בביה"ד ביחס לרכוש, ותו לא. ובכהאי גוונא, שגם הבעל אינו חפץ באשתו ואינו מקווה לשלום בית, אין טעם להכריז עליה כמורדת. כי עיקר מגמת ההכרזה היא לאלץ את האישה לשוב ממרדה ולחזור לבעלה, וכלשון השו"ע /אה"ע/ סי' ע"ז: הוי יודעת שאם את עומדת במרדך אפילו כתובתך מאה מנה הפסדת. ולכן כאשר הבעל אינו חפץ בה, אין מקום לאלצה לשוב אליו, ואין להכריז עליה כמורדת.

והדברים מפורשים בדברי רבנו ירוחם שהבאנו למעלה, שכתב שם: אישה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה, והוא אומר אנא נמי לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט, מסתברא דאין דנין אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא. וטעמו של דבר הוא כנראה כמו שכתבנו, שכיון שגם הוא אינו חפץ בה ולא שייך המגמה לאלצה לשוב אליו, שוב אין מקום להכריז עליה כמורדת להפסידה הכתובה. וכבר כתב כן - על יסוד דברי רבנו ירוחם הנז' - הגריש"א שליט"א בפס"ד שבכרך ו' עמ' /י"ג/, וז"ל: במקרה והאישה סירבה ומסרבת להשלים עם בעלה, והבעל גם הוא לא רוצה אותה, בכה"ג נראה דלא הפסידה כתובתה, שהרי אין כאן מקום להכריז עליה כמורדת לאלץ עליה עי"ז לחזור ולהשלים אתו.


נמצא דבנידוננו אין להכריזה כמורדת להפסידה הכתובה. ומכיון שלא הפסידה הכתובה לא הפסידה גם את המתנה שנתן לה, דהיינו חצי הדירה הרשום על שמה, הואיל והיא מוחזקת בה".

והנה הגרי"ש אלישיב זצ"ל הביא בכמה מפסקיו את דברי ה"תורת אמת" שללא שכתבו עליה אגרת מרד אינה מפסידה מתנות. אולם ב"קובץ תשובות" ח"ג ממנו בסימן קצ"ט חידש בכוונת הרמ"ה שכתב: "אבל נתאלמנה או נתגרשה מתוך מירדה לאחר שכתבו עליה אגרת מרד שהפסידה כל כתובתה הפסידה כל מה שנתן לה", שכוונתו להשוות "נתגרשה" ל"נתאלמנה". והרי בנתאלמנה נראה שאף אם מרדה קודם מיתתו אינה צריכה להשיב מתנות כי המרידה לא הביאה בפועל להוצאתה ואין כאן "אדעתא למישקל ולמיפק", דלא המרידה הביאה להיפרדות ביניהם אלא המיתה, ולכן כל הסיבה שעליה להשיב מתנותיה היא אך ורק בגלל כתיבת אגרת מרד עליה והכרזתה כמורדת שאז מיד הפסידה אף קודם מיתתו ודומיא דהכי בנתגרשה, רק אם סיבת הגרושין לא הייתה מחמת שמרדה בו אזי רק הכרזתה כמורדת תביא להפסד המתנות אולם אם מגרשה בגלל שהיא תובעת גט ומקניטתו עד שמגרשה אדעתא דהכי לא יהיב לה והפסידה מתנותיה אף בלא שנתנו לה שם מורדת.

והנה אף שתשובה זו הינה משנה אחרונה מ"מ אף משנה ראשונה לא זזה ממקומה. אולם ביתר מכך, הבנת הגרי"ש מבוססת על כך שהפסד המתנות הינן מדין האומדנא, אולם חזינן שהגר"ח צימבליסט דווקא ביאר את שיטת הרמ"ה רק מצד ההבנה שזה קנס, ולפי הבנה זו לכאורה אין לומר כהסבר הגרי"ש זצ"ל.

והנה בפסקי דין רבניים חלק יד עמוד 27, מופיע פס"ד שנכתב ג"כ ע"י הגר"ח צימבליסט מספר שנים לאחר כתיבת הפס"ד הקודם, ובו חזר בו מהסברו הנ"ל שהפסד המתנה מטעם קנס, ולפי חזרתו לא תמיד יצטרכו הכרזה עליה כמורדת כדי להפסידה מתנות וז"ל שם:

"ועפ"י הדברים האלה נראה להסביר את שיטת הראשונים שאין המורדת חייבת להחזיר המתנות אא"כ עשו בה ההכרזות וכו' והפסידה הכתובה, וכפי שהבאנו בפס"ד שבכרך י"א עמ' 255. ובאותו פס"ד הסברנו שיטתם שסוברים הם שכל עיקר דין החזרת המתנות הוא קנס שקנסו את המורדת, ולכן זה תלוי בהפסד הכתובה, שכל עוד לא קנסוה על הכתובה לא קנסוה על המתנות, עיין שם, אולם לפי הדברים דלעיל אפשר להסביר בדרך יותר פשוטה והוא דבאמת טעם החזרת המתנות הוא כפשוטו מחמת האומדנא דאדעתא למשקל ומיפק לא אקני לה, אולם במה דברים אמורים כשהיא מוציאה אותו, דהיינו כשהיא מכריחה אותו לגרשה, משא"כ כשהוא מוציאה מרצונו אין כאן האומדנא הנ"ל והמתנות שלה. (ועי' סי' צ"ט ס"ב שכל שמוציאה שלא מדעתה, אפילו סרחה עליו אינה מחזרת המתנות וע' פת"ש שם סק"ז). ומטעם זה כל זמן שלא הכריזו עליה וכו' יש לה כתובה משום דנחשב כמוציאה מרצונו וכנ"ל, הכי נמי אינה מחזרת לו המתנות, דכיון דנחשב כמוציאה מרצונו וכנ"ל, אין כאן האומדנא דאדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה. ולפי"ז בנידוננו שקבענו שמפסדת הכתובה מיד ואין צורך בהכרזות, משום שאין סיכויים לשלום בית ונחשב מיד כאילו היא מוציאה אותו. א"כ מטעם זה עצמו עליה להחזיר המתנות, דאדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה, וכמו שנתבאר".

כסברא זו כתב גם מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל ב"משפטי שאול" סימן י"ח ושאינו מטעם קנס.

אולם אף שהגר"ח צימבליסט עצמו חזר בו, אולם אין בכך כדי להעביר מן העולם את ההבנה הקודמת אותה כתב, בייחוד שההבנה שהפסד המתנות מטעם קנס יש לה בית-אב בראשונים. דהנה הרשב"א בתשובות חלק ב' סימן קי"ב כתב בתוך דבריו: "ובאמת שהמורדת ויוצאת בגט מדעתה בתקנת הגאונים ז"ל אינה נוטלת כלום משל בעל ואפילו מנה מאתים כדעת הגאונים ז"ל, וכמו שכתב הרב ז"ל [הרי"ף] בהלכות דקנסינן לה בדידיה". כמו"כ, והעירני לזה הגר"א לביא, בספר "ראש פינה" (חלקת השדה) לסימן צ"ט ס"ק ז' כתב: "עיין לעיל סימן ע"ז ס"ק ו' דשם צריכה להחזיר כל המתנות. ולכאורה לפי הטעם שכתב כאן דאטו ערבא בעי למישקל דרחים ליה לעולם שייך ג"כ במורדת, וצ"ל דשם הוא מטעם קנס שמרדה כמו דקנסינן לה בפחיתת הכתובה וכדומה".

לכן נלע"ד כי ישנו ספק גדול אם נוכל להוציא מאישה שלא כתבו עליה אגרת מרד מתנתה, בשל שיטת הרמ"ה שבטור, וכהסבר הגר"ח צימבליסט קודם חזרה שמגובה ברשב"א וב"ראש פינה".
אמנם במקרה בו יש יסוד להניח כי האישה זינתה תחת בעלה, ומשזינתה וכן מרדה לא מסתבר שנצריך לכתוב עליה אגרת מרד כדי להפסידה כתובתה, שהרי כל סדר ההתראות נועד כדי להשיבה לבעלה, אולם כאשר אסורים זה על זה מה מקום להתראות והכרזות?

כיון שהזכרנו את עניין מזנה בנוסף להיותה מורדת, כאן מקום לעיין בשיטת בעל-העיטור שהביא את הגאונים וכך נפסק בשו"ע באה"ע סימן צ"ט, כי נתינת מתנה לאישה שלאחר-מכן סרחה עליו וגירשה אין המתנה חוזרת "דאילו מאן דיהיב מתנה לרחמיה ונפל בינייהו איכסא, הדרה מתנה?", שזה הנימוק המופיע בריב"ש. יל"ע במובן המדויק של הביטוי "סרחה", מהו.
 

הלבוש כתב, שאף אם מצא בה ערוות דבר אינה מחזירה המתנה. וכן פסק כלבוש את לשון 'סרחה' שכתבו הריב"ש והרמ"א בתשובת חת"ס אה"ע ח"א סימן קמ"א, שכתב עליו "והדין עמו", בנימוק שעד עתה הייתה כשרה ובאותה שעה שהייתה כשרה חלה המתנה וכיצד תתבטל לאחר-מכן, וזה אף בזינתה אח"כ. וכן משמע מהמשך דבריו של החתם סופר שסייג וכתב שבמקרה שנשא אישה בחזקת כשרות והתברר כי הייתה אסורה עליו "כגון שזינתה בין האירוסין לנישואין או שנבעלה לפסול כהונה בהיותה פנויה ובעלה כהן", המתנות חוזרות, מהאומדנה שלא הייתה דעתו לתת לה מתנות לו ידע שהיא אסורה עליו. משמע מדבריו, שגם בתחילת דבריו הבין בדברי הלבוש שמדובר באישה שזינתה, ואפילו הכי אין המתנות חוזרות. ועוד משמע כן מדבריו, כשדן אם יש ראיה מהגמרא לדברי הגאונים "וצריך לומר אף על גב דאין מזה ראיה דגם שתסרח עליו או תזנה עליו וכו' מכל מקום מוכח מהש"ס הנ"ל דלא אמדינן דעתיה".

לפי"ז נמצא, שלדברי הלבוש סימן ש"א והחת"ס דין אישה שזינתה בוודאי, קל יותר מדינה של מורדת, שהרי במורדת דינה הוא שמחזירה את המתנות כולם, כי "אדעתא למישקל ולמיפק לא אקני לה". וכאן הבן שואל, מה ההבדל בין השניים? מדוע לא נאמר ג"כ במורדת את הסברא שאמר הלבוש באישה שודאי זינתה, שמכיון שעד עתה הייתה אישה כשרה נמצא שכבר זכתה באותה השעה במתנות!? ואין לומר שאה"נ הראשונים הנ"ל חולקים ושלדעת הרי"ף והרא"ש ודעימיה שמורדת מחזירה מתנותיה גם בזינתה תחזיר מתנותיה, ואילו לדעת הגאונים גם במורדת לא תחזיר, שכן הריב"ש, הח"מ והב"ש בסימן צ"ט בהביאם את דין אי-החזרת מתנות בזינתה כגאונים כתבו "כל שאינה מורדת"!

והנה אם נלמד שטעם החזר מתנות במורדת הינו משום קנס, אולם מן הדין המתנה ניתנה באופן חלוט, הרי שלא קשה ההבדל שבין מורדת למזנה. שהרי במזנה אין סיבה לקנסה כדי שתחזור לבעלה שהרי אסורה עליו וממילא מן הדין המתנה חלוטה, כאוהב שנעשה שונא, וכדברי הגאונים. ורק במורדת שיש סיכוי להשיבה לבעלה קנסינן לה ומחזירה המתנות.

והנה אם לא נלמד שטעם החזר מתנות הוא הקנס אלא מטעם אומדנא וכפי שנרחיב בהמשך, הדרא קושיא לדוכתא, מה ההבדל בין מורדת למזנה. וראיתי ב"שערי ציון" ח"ב סימן י"ז שהביא בשם הגרמ"מ פרבשטיין שליט"א שביאר, שכאשר זינתה תחתיו סו"ס הגרושין עצמם נעשו לרצונו אף שזנותה הביאה אותו לגרשה, אז אף שכעת שונאה מ"מ בעבר היה אוהבה ואז כבר זכתה במתנות. אולם במורדת לא בגלל שהוא שונאה המתנה מתבטלת, אלא בגלל שהיא ההולכת והיא המפרקת את הבית ועל דעת שתיקח המתנות, מלכתחילה לא נתן לה.

לכן מסיק שכאשר לא מדובר בזנות אקראית, אלא האישה עזבה בפועל את בעלה והלכה אחר אותו אחד, שאז הינה גם מורדת וגם מזנה עליה להחזיר המתנות. דדברי הלבוש קיימים רק בזמן שהאישה לא הפסיקה לחיות עם בעלה, ואף שזינתה, מ"מ היא מצד עצמה הייתה רוצה להמשיך לחיות יחד. משא"כ כשקמה ועוזבת את בעלה והולכת אחר אחר.

הגר"צ בוארון שליט"א שם תמה על הסבר זה, הנוקט כי אישה שזינתה פעם אחת עדיין אין בזה רצון לפירוק הבית, שהרי עשתה מעשה לאסור את עצמה על בעלה, ובזה פירקה בידיים את הבית, וגם כיצד ניתן לומר אז שבעלה הוא המגרש מרצונו שלו, הרי היא אסורה עליו והוא אנוס לגרשה?!

אולם כסברת הגרמ"מ פרבשטיין נראה בפד"ר (כרך ה' עמוד 13) ממה שכתבו הרה"ג הדאייא, הרה"ג אלישיב והרה"ג ז'ולטי זצ"ל לאחר שהביאו דברי החתם סופר והלבוש וז"ל:

"אולם נראה דעד כאן לא קאמר הלבוש דגם במצא בה ערות דבר לא הפסידה המתנות שקיבלה מבעלה, אלא דווקא באופן שלמעשה לא הפסיקה לחיות עם בעלה, וברצונה היתה ממשיכה לחיות איתו. מה שאין כן באישה העוזבת את בעל נעוריה והולכת אחר מאהביה לחיות אתו כבעל ואישה, הרי כולהו איתנהו בה – גם מורדת לכל פרטיה וגם זונה. ובוודאי במקרה כעין זה על האישה להחזיר כל המתנות שקיבלה מבעלה".


וכ"כ בספר 'משפטי שאול' סימן יח מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל:

"ואין זה דומה להא דסימן צ"ט שהבעל הוא שמוציאה מביתו, וגם כשסרחה תחתיו, מכל מקום היא מצידה אינה מסרבת להמשיך לחיות אתו, והוא הוא שמוציאה, אף אם זה מסיבת קטטות ומריבות, ואם גם משום שנאסרה עליו, ולא כן בנידון דידן שטוענת שמאוס עליה ואינה יכולה לחיות עמו".

והנה הגר"צ בוארון שכאמור מיאן בסברא זו, הסיק כי דברי הטור בשם הגאונים והריב"ש שסרחה אינה מחזרת המתנות, אין כוונתם לזינתה ממש, אלא מיירי באישה שע"י מעשיה הקשים הביאה אותו לגרשה, אך לא התקיים בה דין מורדת אלא הוא מדעתו עמד וגירשה, ואז לא איבדה מתנות. אך בזינתה ממש וודאי שהפסדיה מתנות עיי"ש בדבריו.

ובאמת גם את לשון הלבוש "אפילו מצא בה ערות דבר" לא חייבים לפרש ככוונתו לזינתה, אלא לאישה שעשתה מעשה כיעור וכיוצ"ב. (עיין בנצי"ב בפירושו "העמק דבר" (דברים כד', א') על הפסוק "והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר, וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה מביתו" שביאר: "'כי מצא בה ערות דבר' – 'דבר ערוה' מיבעי ליה? אלא 'ערות דבר' משמעו לא ערוה ממש – שזינתה, אלא דברים מכוערים ודברים שהמה חרפה לפניו".


האם דירה הינה מתנה החוזרת גם ללא מרידה כתכשיטים

מקורה של האומדנא הזו בש"ס


הנה גם אם סבורים אנו שלא ניתן להוציא ממנה כדין מורדת, ללא שקיימו בה סדר מורדת, יש לעיין שמא מתנת דירה חוזרת אף באישה שאינה מורדת וממילא עליה להשיב גם ללא שקיימו בה דין מורדת.

הנימוק בו נקטו הראשונים לחידושם בדבר החזר המתנות במורדת היה "אדעתא למישקל ולמיפק לא אקני לה" ואם אכן נלמד אותו כפשוטו, ושלא כדרך הקודמת בה עסקנו, הרי שנכנסים אנו לעולמה הדק וההרגשי של ה"אומדנא".

אכן ישנם מקומות בהם מצינו שהוגבלה כוחה של מתנה או מכירה, אע"פ שלא הייתה התנייה מפורשת בעת עשייתה, על-סמך אומדנא בלבד. לדוגמה: בחו"מ סימן רמ"ו סעיף א': "מי שהלך בנו למדה"י ושמע שמת, וכתב כל נכסיו לאחר...", או בשטר מברחת באה"ע סימן צ' סעיף ז': "האישה שכתבה כל נכסיה לאחר...", גט שכ"מ שעמד ועוד. אולם כמובן שהיכולת להעריך "אומדנא" אינה נתונה ביד כל יושב על מדין, והשימוש בה כאשר באה לסתור את סתמות הפעולה המשפטית הגלויה צריך להיעשות במשורה ורק עפ"י מה שהורונו רבותינו בש"ס ופוסקים, כמובן שהיכולת לדמות מילתא למילתא עומדת לנו גם במקרה זה, אולם במצב מסופק נעדיף שלא להרחיב את הגדר מעבר לוודאי.

נתחיל במקור אומדנא זו כפי שמופיע בש"ס, וזאת מופיעה לא ביחס למורדת אלא ביחס לאלמנה. במסכת כתובות (דף נ"ד ע"א) איתא :


"איתמר: אלמנה – רב אמר: שמין מה שעליה, ושמואל אמר: אין שמין מה שעליה וכו' (האם הבגדים אותם קיבלה מבעלה, שלה הם ואינם מחושבים כחלק מפרעון הכתובה או לא) .

אמר רב נחמן: אף על גב דתנן במתניתין כוותיה דשמואל, הלכתא כוותיה דרב, דתנן: אחד המקדיש נכסיו, ואחד המעריך את עצמו, אין לו בכסות אשתו ולא בכסות בניו ולא בצבע שצבע לשמן ולא בסנדלים חדשים שלקח לשמן. אמר ליה רבא לרב נחמן: וכי מאחר דתנן במתניתין כוותיה דשמואל, אמאי הלכתא כוותיה דרב? אמר ליה: לכאורה כשמואל ריהטא, כי מעיינת בה הלכתא כוותיה דרב. מאי טעמא? כי אקני לה, אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה".

 

כאמור, מחלוקתם של רב ושמואל היא במקרה של אלמנה הבאה לגבות כתובתה מהיתומים, האם יש לחשב את שווי בגדיה שעליה, אותה קיבלה מבעלה המנוח, ולקזזו מדמי כתובתה, אם לאו. השאלה העומדת בבסיס המחלוקת הינה מה מעמדם הקנייני של אותם בגדים שקיבלה במתנה מבעלה, האם הינם בבעלותה אם לאו ונפסקה הלכה כרב.

כך פסק הרי"ף בכתובות בדף כ"א ע"א מדפי הרי"ף, והרמב"ם בהל' אישות פרק ט"ז ה"ד:

"וכן התקינו שכשתבוא לגבות כתובתה אחר מותו... ושמין לה כל מה שעליה ופוחתין אותו מכתובתה".


נמצא ששמין את כל בגדי האלמנה, ומקזזים את דמיהם מכתובתה, מפני האומדנא שאנו אומדים שלא נתן הבעל לאישה על מנת שתצא איתם מביתו, כאשר יוצאת שלא מדעתו אלא מכוח מותו.

והנה את דחיית הראיה לשיטת שמואל, מהמשנה בערכין (כד ע"א) לפיה גזבר הבא לגבות את שהעריך אדם או הקדיש אינו יכול לגבות מכסות האישה אשר נתן לה, מפרש רש"י (בד"ה "לכאורה כשמואל ריהטא") "אבל כי מעיינת בה לא מסייעא לשמואל, דהא קמיה קיימא ואינה יוצאה מביתו, ואדעתא דהכי מקנה לה שיהו שלה כל זמן שהיא תחתיו". פשטות לשונו מורה כי הבגדים אותם נותן הבעל הינם מתנה גמורה על תנאי, מתנה גמורה הכוללת גוף ופירות אלא שבתנאי שלא תתחדש הפסקת עמידתה תחתיו, משתגיע אותה הפסקה הרי שמתבטלת המתנה בשל אי-קיום התנאי, ומשתבטלת הרי היא בטילה למפרע כבשאר תנאים.

והנה גם אם נניח כי אכן הקנאה לפנינו, ומסתבר שכך הבין רש"י את חובת הבעל בכסות אשתו, להקנות לה את בגדיה, לא ברור כי הדרך היחידה לפרש את אותה הקנאה היא כהקנאה גמורה בתנאי, כפי שפירשנו כעת, ולעיל הרחבנו בהבנות נוספות.

אולם ניתן בכלל להבין, ודלא כרש"י, כי אין לפנינו כלל הקנאת הגוף לאישה שכן חובת הבעל לכסות אשתו איננה להקנות לה כסות, כפי שחייב במזונותיה (ובפס"ד אחרים הארכנו אם חייב לזונה או בדמי מזונותיה. ומ"מ מסתבר שהמזונות קנויים לה ואף אם צמצמה וקימצה בעיסתה ולא אכלה, נשאר שלה, כמש"כ התוס' בנזיר בדף כ"ד ע"ב בד"ה 'שקימצה', וכ"כ ב'תשובה מאהבה' הובא בפת"ש אהע"ז ריש סי' ע'), אלא חיובו הוא לדאוג שתהיה מכוסה, ולכן די בכך שישאילנה בגדים, נתינה שאיננה הקנאת הגוף אלא רק שימוש לפירות.

וכך הוא לשון הריב"ש: "שלא קנאתן כלל, ועדיין של בעל הם".

שאלה זו הנעוצה בהגדרת חובת הבעל בכסות אשתו, רלבנטית אף לגבי מדור שנותן בעל לאשתו שהרי חיובו במדור אשתו אחד הוא עם חיובו בכסותה, וכפי שנפסק בשו"ע סימן ע"ג סעיף א' וברמב"ם פרק י"ג הלכה ג'.

והנה הבית יעקב שם בסוגיה ד"ה "בגמרא דתנן אחד המקדיש" כתב בהתייחסו לשאלת ההפלאה:

"ולפעד"נ, דס"ד בטעמא דרב דאמר שמין באלמנה הוא מטעם דלא מקנה לה כלל הבגדים שנותן לה לכסות, רק בכל יום ויום חייב ליתן לה כסות ויכול להחליף בכל יום לכסות אחרת שאין חיוב על הבעל רק לכסותה בכל יום, וה"ה בגרושה ג"כ שמין ולכך מייתי סייעתא מהא דאין המעריך גובה דאין שמין ומוכח ע"כ דמקנה לה הכסות שנותן לה. דאי נימא דאין לה כלל רק שמסלק החוב של כסות בכל יום א"כ אמאי אינו גובה דהא הבע"ח קודם למזונות כמבואר בח"מ סי' צ"ז א"כ ה"ה לכסות ולא מהני תפיסתה למזונות דלהבא וה"ה לכסות דלהבא א"ו דמקנה לה לגמרי הכסות שנותן לה או שמזכה לה".

הנה לפיו שינתה בזה הגמרא את הבנתה ברב, שהלכה כמותו, מההו"א למסקנה, ולפי המסקנה עליו להקנות לה את בגדיה.

אולם ב'הפלאה' שם תלה שאלה זו במחלוקת רב חייא בר אבין ורב כהנא בשאלה אם דינו של רב הוא גם בלקיט:

"ונראה, די"ל דבאמת בהכי פליגי רב חייא בר אבין ורב כהנא. דרב חייא בר אבין ס"ל דטעמא דרב כדמסיק דאדעתא למישקל ולמפיק לא אקני לה, משא"כ בלקיט כיון דרשות בידו לחזור דקי"ל פועל חוזר בחצי יום, ולדידי' באמת מיירי באלמנה שעלי' בגדים שעשה לה בעלה, אבל ביתומים כיון דהרשות בידה לחזור מודה רב. אבל רב כהנא ס"ל דלאו היינו טעמא דרב, אלא שלא הקנה לה הבגדים כלל, והיינו דמנח בי' סימנא יתמא וארמלתא דא"צ לדחוק יתמא לקיט כפירש"י, אלא כוונתו יתמא וארמלתא שבאו לדין שהיתומים מסלקי' את האלמנה, אפ"ה ס"ל לרב דשמין מה שעלי'".


והנה כשתימצי לומר, נראה כי השאלה הנ"ל איננה רק שאלה בדבר חוב הבעל לאשתו מהו, אלא משליכה אף על אותה ההתנאה מכוח האומדנא שיש בנתינת הבגדים. שהרי אם השבת הבגדים לדעת רב נובעת מהשגת מטרת נתינתם וסיום תפקידם, שכן כל היקף נתינתם מלכתחילה נמדד הוא עפ"י מידת חיובו שחייבתו ההלכה במסגרת חובת "כסות", ומשהסתיים מעמדו כבעלה הסתיימה חובתו בסיפוק כסותה וממילא אין סיבה שיישארו בגדיה אצלה, הרי שכל הפסקת מסגרת הנישואין ללא קשר לאשם בהפסקה או לאופן ההפסקה, אם במיתה ואם בגרושין יפסיק הוא גם את זכותה בשימוש בגדיה שניתנו לה רק מכוח חובת "כסות" שעליו, אולם אם סבר רב כי הקנאה גמורה מקנה לה הרי שכאן ניתן להסתפק, האם אכן סיבת העובדה כי הקנה לה באופן גמור נעוצה במילוי חובתו כלפיה שאכן דורשת ממנו להקנות לה באופן גמור, וכפי שהעלנו לעיל, ומשכך ג"כ נאמר שמשהסתיימה חובתו ונפרדו דרכיהם מסתיימת ההקנאה, אם למפרע מכוח תנאי, אם מכאן ולהבא מכוח "מתנה לזמן", ואז נמצא בזה כדרך הקודמת. אולם ניתן לבוא ולומר שהקנאתו לה את הבגדים חרגה מעבר לחובתו כלפיה שהסתפקה בהשאלת בגדים, אלא יש בה מימד התנדבותי וכמתנה בין שני אוהבים ומשכך אין בפירוק המסגרת כשלעצמו כדי להורות על החזרת מתנותיה, אלא יש צורך לדקדק מאד באותו התנאי של "כי אקני לה, אדעתא למיקם קמיה, אדעת למשקל ולמיפק לא אקני לה".

והנה אומדנת הבעל הנותן בגדים לאישה שהתאלמנה, זהו המקרה היחיד אליו התייחסה הגמרא במפורש, ויש לעיין מה יהיה הדין אם נשנה את "בגדים" לשאר מתנות, ואם נמיר את "אלמנה" ב"גרושה".

החזר בגדי גרושה

לאור הדברים לעיל, נאמר כי ביחס לשאלה מה יהיה הדין בגרושה, הרי שיהיה הדבר תלוי בשאלה הנ"ל. דכאמור, לפי שתי ההבנות הראשונות לא יהיה חילוק בין אלמנה לגרושה, ובגדיה ישובו אליו.
 

אולם כתב הרי"ף שם וזה לשונו:

 "ושמעינן מינה, דמאן דגריש לאתתיה מדעתא דנפשיה, אין שמין לו מה שעליה, דלאו איהי בעיא למיפק, אלא איהו בעי לאפוקה".

סברת הגמרא כפשוטה וכמשמעה "אדעתא למיקם קמיה" ולא "אדעתה למיפק" עוסקת באישה שקמה והולכת שלא לרצונו. אולם אישה החפצה להמשיך ולעמוד תחת בעלה הרי היא עומדת בקיום תנאו ואומרת "אנא הא קאימנא", ואילו הוא החפץ לגרשה וממילא מתנתו עדיין קיימת ואין עליה להשיבה. והנימוק, כפי שמופיע בלשונם של חלק מהראשונים, "דלאו איהי בעיא למיפק אלא איהו בעי לאפוקה". פרשנות מצמצמת זו לתנאי הבעל יוצאת מתוך הנחה כי יש לאישה "מילה" בתנאי זה, ואין כאן אך ורק חסד שעושה עימה הבעל, אלא יש כאן "נייחא שעבדה ליה אשתו".

וכך עולה מדברי הרמב"ן במלחמות ה' (שם) וזה לשונו:

"אבל מגרש את אשתו כיון שהיא קנתה כדי לעמוד לפניו ועכשיו היא יוצאת בעל כרחה, תימא: תנו לי בעלי ואעמוד לפניו, דהא לאו למיפק קיימא, ולטיבועין הקנה אותם לה כל זמן שתעמוד לפניו. למה זה דומה? לנותן מתנה לחבירו על מנת שישמשנו, שמתנתו מתנה כיון שהעכבה אינה שלו, והא נמי מתנה גמורה היא."

דברי הרי"ף הללו הביאם גם הרא"ש (כתובות פרק ד' סימן ל"ב) להלכה, ואף הטור באה"ע סימן צ"ט. לאור הדברים הנ"ל נראה, שלמד הרי"ף כי מתנה גמורה נותן הבעל לאשתו בכסותה, ומתנה זו חורגת מעבר למחוייב לה עפ"י דין כאמור.

וכן פסק הרמב"ם (פרק ט"ז מהלכות אישות הלכה ד') בדקדוק לשונו וז"ל:

"ושמין לה כל מה שעליה ופוחתין אותו מכתובתה. אבל אם גירשה לרצונו, גובה בלא שבועה ואין שמין כסות שעליה, שהרי לקחן לה וזכתה בהן והוא רוצה להוציאה, לא היא".

אולם בבעל-המאור ובר"ן (על הרי"ף שם דף כא' ע"א) שהביא את דבריו, חולק על הפוסקים הנ"ל וסובר שגם בגרושה שמין לה את הכסות כאלמנה אף שמגרשה מדעתו. כאמור נראה בסברתו שלמד כאחת משתי ההבנות הראשונות שכתבנו, לפיהן מתנתו ניתנה בצמצום כפי שהיה חייב מצד ההלכה, אם כי יש להסתפק אם זו כוונת דבריו שכתב: "דהא אלמנה נמי לאו איהי נפקא אלא מן שמיא מפקו לה, ואפ"ה אמרינן דלא אקני לה אלא אדעתא דמיקם קמיה". נראה מדבריו, יותר שאת מחלוקת הראשונים ניתן לבאר אף כמחלוקת באומדנת הבעל, האם התייחסותו לבגדים אותם נותן לאשתו היא כהתייחסות לתכשיטים שנותן לה שהם דברים הניתנים לצורך התנאות בהם אך ורק כשהיא אשתו, (עיין בזה להלן) או ששימוש הבגדים נועד אך ורק לצורך שימושה האישי לכיסוי ולחום, בתור 'בן-אדם' ולא בתור "אשתו" ובשל כך אין להם זיקה למוסד הנישואין שלהם. מחלוקת זו באומדנא תבאר אף את מחלוקת בעל-העיטור והמ"מ להלן אם אכן ננקוט שחלוקים הם. מ"מ שיטתו של בעה"מ לא הובאה להלכה.

לאור דברי הראשונים הנ"ל מסתבר, שכאשר יציאת האישה אינה פרי רצון הבעל אלא נאלץ הוא לגרשה, למשל מכוח ההלכה, תצטרך להשיב לו את בגדיה. וכך למד המגיד-משנה מדברי ראשונים אלו. ובח"מ (סימן צט' ס"ק ב') דקדק מדברי המגיד משנה, שאם אין כופין על הבעל לגרש אזי אין שמין אף כשיש לבעל טענה צודקת להתגרש מהאישה, למשל, במקרה בו היא זינתה תחתיו ולכן הוא מגרשה. אולם על מקרה שכזה הביא הטור בסימן צ"ט את בעל העיטור שפסק שכן מפסידה "וכתב בה"ע דווקא שמוציאה מדעתו בלא טענה רק שמוצא אחרת נאה הימנה, אבל סרחה עליו אדעתא דהכי לא אקני לה". והטור לא הביא מי שחולק על בעל-העיטור למרות שנוקט בביטוי המורה כאילו יש כאלו, דכתב "ואפילו לדבריו נראה". דברי בעל העיטור שהובאו בר"ן ונפסקו בשולחן ערוך (שם סעיף א) "אבל בגרושה שגירשה בעלה מדעתו בלא טענה אין שמין לה" – משמע שדווקא בלא טענה אין שמין אבל אם יש לבעל טענה 'שמין' את כסותה לכאורה אינם כסברת המגיד משנה שכל עוד לא כופין את הבעל לתת גט אין שמין את הכסות. אכן החלקת מחוקק ס"ק ב' לומד במ"מ שחולק על בעל העיטור, וכתב שכדברי המגיד משנה נראה גם מדברי הרי"ף והרא"ש, אך הוא כותב שמדברי המחבר משמע שאם יש לו טענה למה הוא מגרשה, מקזזים מה שעליה אפילו שהגירושין הם לרצונו, ונראה שדעתו נוטה להלכה שרק אם כופין אותו לגרש מחזירה מתנותיה ולא כאשר מגרשה מרצונו גם אם עושה זאת מחמת סיבה מוצדקת.

אולם הבית שמואל (שם ס"ק ב') יישב את דברי המגיד משנה באופן שלא יחלוק על העיטור. לדבריו, גם המגיד משנה יסכים שכל עוד יש לבעל עילה מוצדקת לתביעתו להתגרש 'שמין'. ומה שהזכיר בדבריו, כאשר כופין אותו לגרש, בא לרבות שאפ"ה שמין מה שעליה, למרות שהוא סיבת הכפייה לגרשו, ולא כדי למעט כשמגרשה ברצונו מסיבה מוצדקת. וזה לשונו:


"ואפשר העיטור איירי אף אם הוא מגרש אותה מ"מ כיון דהיא גרמה שמין, והמגיד איירי אפילו כשהוא הגורם כגון שהוא מאלה שכופין אותו לגרש והיא מבקשת הגט, שמין".


כלומר, המ"מ הוסיף שכל היכא שהכפיה על הגט היא עילת הגירושין, שמין. לפי זה עולה לכאורה שכאשר האישה היא זו שתובעת גירושין ובעלה נענה לה ומגרשה תצטרך להחזיר את בגדיה שנתן לה הבעל, אא"כ נאמר שהיה יכול שלא להיענות לה ומיקרי שהוא מגרשה.


בגדי שבת

ראינו שלדעת רוב הראשונים כאשר גירש אדם את אשתו מרצונו החופשי היא אינה משיבה את בגדיה, אולם ישנה מחלוקת אם בכל בגדיה הדין כן או שמא יש לחלק בין בגדי חול לבגדי שבת. הרשב"א בכתובות שם, והובא אף בר"ן כתב:

"ויש מי שאומר דבגרושה אפילו בגדי שבת אין שמין לה דכולהו אקני לה... בעל לאשתו אקנויי מקני לה בין דחול בין דשבת, ואם הקדיש והעריך עצמו אין לו בכסות אשתו ואפילו דשבת, וכיון שלהן הן אינו יכול למשכנם וליתנם לאחר".


וכן סבר הרא"ש בכתובות שם, אולם הרמב"ם בהל' מלוה ולוה פ"א ה"ה חילק בין בגדי שבת לבגדי חול:

"אין בעל חוב גובה לא מכסות אשתו ובניו של לווה... בד"א בכלי החול, אבל בגדי שבת והמועד גובה אותן בעל חוב. ואין צריך לומר אם היו בהן טבעות וכלי זהב או כסף, שהכל לבעל חובו".


הרי שסבר שבגדי שבת של האישה אינם קנויים לה וממילא יכול בעל חוב לגבות מבגדי שבת של אשתו, שלא כבגדי חול, וכ"כ בשו"ת הריב"ש סי' שא:

"דדוקא בבגדי חול, שאין ב"ח גובה מהן, לפי שקנאתן האישה, כל שלא תצא מדעתו. אבל בבגדי מועד ושבת, לא קנאתן האישה כלל, ולא זיכה אותן לה, ובעל חוב גובה מהן. והוא הדין ששמין אותן לה אפילו בגרושה, כיון שלא קנאתן כלל, ועדיין של בעל הם".


השו"ע בסי' צ"ט סעי' א' פסק כרמב"ם:

"אבל גרושה שגירשה בעלה מדעתו בלא טענה, אין שמין לה בגדי חול, אבל של רגל ושל שבת שמין לה".

חילוק זה יסודו שוב באומדנת הבעל לפיה בגדי שבת אלו בגדים ייחודיים המשמשים מעבר לצורך ההתכסות גרידא שהינו שימוש אישי, אלא יש בהם התקשטות וממילא ניתנו מלכתחילה לצורך עמידתה לפניו. יל"ע בהגדרת קטגוריה זו בימינו.

תכשיטים שניתנו לה

במשנה בב"ב (דף קמ"ו ע"א):

"השולח סבלונות לבית חמיו, שלח שם מאה מנה ואכל שם סעודת חתן אפילו בדינר, אינן נגבין, לא אכל שם סעודת חתן, הרי אלו נגבין".

דין זה נאמר דווקא בדבר הבלה ומתכלה, אך יתר המתנות חוזרות. הרשב"ם בב"ב בדף קמו ע"א בד"ה 'השולח' ביאר:

"מנהג חתנים לאחר קדושין למחרת שולח לבית חמיו לכבוד אשתו תכשיטין ומיני פירות וכדי יין וכדי שמן ופעמים אוכל שם עמה'... אם מת הוא או שמתה היא או שחזר בו ורוצה לגרשה...".

 אלו מתנות הניתנות מהחתן לכלה מכוח חגיגת ושמחת השדוכין או הקדושין, ואומרת המשנה שבמקרה ולא באו לנישואין הרי מתנות קיימות חוזרות, ואילו דין מתנות המתכלות תלוי בשאלה אם אכל החתן אצל חמיו כי אז נותן הוא את המתנה תמורת אכילתו.

והנה הריב"ש בסי' ש"א, הובא בב"י בסי' צ"ט ביאר:

"חתן הנותן סבלונות תכשיטי כסף וזהב לכלה להתנאות בהם, בין שנתנם בשעת נישואין בין קודם לכן בעודה ארוסה אין זה מתנה גמורה, ואף על פי ששולח ומכריז זה נותן החתן לכלה, אין הכוונה למתנה גמורה. ומעולם לא שמעתי מי שפקפק בדבר לומר, שלא יהיו שמין תכשיטי כסף וזהב, ואפילו בגרושה. ואפילו החולקים עם הרמב"ם לומר דגרושה אין שמין בין בגדי חול בין בגדי שבת, לא חלקו עליו בתכשיטי כסף וזהב, שהרי במתניתין בערכין (דף כד' ע"א) דאחד המקדיש, לא הזכירו אלא מיני מלבוש".

דין התכשיטים שונה מדין כסות, מעבר לעובדה ששמין את הכסות בכתובה, ואילו בתכשיטים היא מחזירה אותם כמות שהם. הרי שחידש הריב"ש, שאף בגרושין שיצאו ביוזמת הבעל אף שכסותה נשארת אצלה מ"מ את התכשיטים היא מחזירה כדין סבלונות הנ"ל ששבים לחתן גם אם הוא זה שחזר בו ולא רצה. הריב"ש הביא ראייה נוספת לשיטתו מדברי הרמב"ם בדין זה של סבלונות, וזו לשונו:

"וכן נראה מלשון הרמב"ם ז"ל (פרק ו מהלכות זכייה ומתנה הלכות כ"א–כ"ג) וזו לשונו:

השולח סבלונות לבית חמיו [וכו'] יחזרו הסבלונות כולם חוץ מן המאכל והמשקה וכן כלים... אבל אם היו קיימין חוזר הכל. וגובה אותן בבית דין, שהדבר ידוע שלא שלחם אלא דרך נוי בלבד. חזרה היא בו, חוזר הכל, ואפילו המאכל והמשתה נותנת דמיו בזול שלא נתן לה מתנה זו אלא לדעתו שלא תחזור בו".

הנה נראה מבואר מדבריו ז"ל שהסבלונות שאינן של מאכל ומשקה הם מתנה כל שלא תחזור בו, וכל זה הוא מפני אומדן הדעת. ואין לומר שזה הוא דווקא בעודה ארוסה ולא נתקיימו הנישואין, אבל כשנתקיימו הנישואין מעתה הרי נתקיימה המתנה לגמרי, וכל שכן כשנותן בשעת הנישואין או בתוך ימי חופה, שאם כן היה לו לרב ז"ל לומר "שלא שלח לה אלא על מנת לכונסה", ומדקאמר "אלא דרך נוי בלבד", נראה שאין כאן מתנה כלל. ועוד, שאם היה כאן מתנה, היה לנו לומר דאי הדר ביה איהו לא הדרי, אבל בסבלונות אם היו לשם מתנה כלל היה לנו לומר דלא הדרי אי הדר ביה איהו. וכן כשנותן בשעת נישואין, הדבר ידוע שאין עושין למתנה גמורה, אלא להתקשט ולהתנאות בהם. וגם לפעמים עושין כן לכבוד בעלמא, ומי שאין לו נותן כלים שאולים ומחזירם לאחר הנישואין לבעליהם. וגם לפעמים שולחים קודם אירוסין, שאין שם אלא שידוכים בלבד, ואומרים ומכריזים שנותן החתן לכלה. ובוודאי קודם האירוסין אין שם מתנה כלל וכו' ואומדנא דמוכח הוא שאין נותנים לשום מתנה גמורה. ומעולם לא שמעתי מי שפקפק בדבר לומר שלא יהיו שמין תכשיטי זהב וכסף, ואפילו בגרושה".


כך אף פסק הרמ"א באהע"ז בסי' צ"ט סעי' ב' כדבריו:

"ה"ה לאלמנה שנוטלת מתנה כל שאינן דברים שהם מלבושים או תכשיטים העשויין להתנאות בהם. ודוקא שעשאן לה הבעל אבל אחרים שנתנו לה תכשיטים בשעת נשואין, למתנה גמורה נתכוונו הרי הם כנכסי מלוג שלה (ב"י בשם הריב"ש סימן ש"א)".

מטרת נתינת התכשיטים לאישה הייתה כדי שתתקשט בהם לפניו כאשתו הנשואה וממילא משנפרדו תם תפקידם, כפי שהעירו הב"ש שם סק"ו והח"מ סק"ז, והגר"א ציין שמקורו מב"ב דלעיל.

והנה ה'בית מאיר' בסימן צ"ט סעיף ב' לכאורה השיג על הכרעה זו:

"ואולם כל זה שיטת הריב"ש, ולפום ריהטא אין חולק עליו... אך תימה לי על השו"ע שבב"י מעתיקו ובשו"ע השמיטו, ועם שאני מכיר בחסרוני שאינני כדאי להרהר אחריו, מ"מ אני אומר לענ"ד, הרשב"א פליג עליו וכו'".

 וז"ל הרשב"א בתשובה ח"ג סי' צ"ו מביאו הב"י בסימן נ' ופוסקו בשו"ע:

 "המשדך בתו לחבירו ושלח לו בגדים ותכשיטים, ואח"כ נתבטלו השידוכים בין שחזר האב בין שחזר החתן חייב להחזיר הכל, דכי היכי דהדרי סבלונות דשלח איהו לדידה הכי נמי הדרו מה ששלחה היא לדידיה, דאומדן דעת שלא שלחם אלא על מנת שיכניסנה לחופה. וכן כתוב בתשובה אחרת ומסיים שלא שלח אלא על מנת שתינשא בתו, ואפילו נתארסה לא מחל עד שיכניס".

הבין הבית מאיר שהרשב"א חולק על הריב"ש וסובר שרק אם טרם נישאו הסבלונות חוזרים, אולם אם כבר נישאו, הסבלונות אינם חוזרים, מאחר וניתנו על דעת שיינשאו, וכיון שנישאו נתקיים התנאי, ולא על דעת שתעמוד כך עימו. אולם, אף הבית מאיר הכריע לדינא כריב"ש בשל המנהג:

"לכן לענ"ד דין זה צ"ע, אמנם במדינות אלו ובזמנינו זה שכבר הוקבע המנהג על פי עדות הריב"ש ופסק הרמ"א ז"ל ודאי כל השולח ונותן על דעת המנהג נותן, ויש לדון ולהורות כמותם".

והנה כבר העירו, כי אם אכן צודק הבית מאיר כי ישנה מחלוקת בין הריב"ש לרשב"א בשאלת האומדנא במתן התכשיטים לאישה, האם ניתנים כל עוד עומדת תחתיו או ניתנים אם תיכנס לחופה, נמצא לכאורה סתירה בפסקי השו"ע באהע"ז סי' נ', שכן השו"ע שם בסעי' ג' הביא את דין הרמב"ם והריב"ש:

"השולח סבלונות לבית חמיו, בין מרובין ובין מועטין, בין שאכל שם סעודת ארוסין בין שלא אכל, בין שמת הוא בין שמתה היא, או שחזר בו האיש, יחזרו הסבלונות כולם חוץ מהמאכל והמשתה. וכן מעות וכן כלים מועטים ששלח לה להשתמש שם בבית אביה, אם נשתמשה בהם ובלו או אבדו, אינם משתלמין; אבל אם הוו קיימין, חוזר הכל וגובה אותם בבית דין, שהדבר ידוע שלא שלחם אלא דרך נוי בלבד".

ואילו בהלכה הבאה סעי' ד' פסק את דברי הרשב"א ח"ג סי' צ"ו:

"המשדך בתו לחבירו, ושלח לו בגדים ותכשיטין, ואח"כ נתבטלו השדוכין, וחזר בו החתן או חמיו, יחזיר מה ששלח לו, דכי היכי דהדרי סבלונות דשלח איהו לה, הדרי מאי דשלחה איהי לדידיה, דאומדן דעתה הוא שלא שלחה לו אלא על דעת שיכניסנה לחופה".

ולפי זה לאחר שנישאו לא חוזרות המתנות. אלא שע"כ צ"ל שבאמת אין סתירה בין השניים. סעי' ג' עוסק במתנות שהחתן נותן לכלתו ולאשתו, ולגבם אכן קיימת אומדנא שנתנם על מנת ש"יטלו תפקיד" במהלך חייהם המשותפים, כאמור. אולם בסעי' ד' מיירי במתנות החותן והאישה לחתן, ולגביהם ישנה אומדנא, שלא ניתנו אם לא יגיעו לכלל נישואין, אך לאחר שנישאו, התכוונו להשאירם בידי החתן כמתנה גמורה. טעם להבדל בין הדינים, הינו כהבדלי אומדנא נוספים שמצינו בין הבעל לאישה (כבסוגיה בכתובות דף מז' ע"א), לפיהם "ציפיות האישה" מהאיש מועטות מאשר מדידיה לדידה שהרי "טב למיטב דן דו".


החזר מתנות אחרות בגרושה שאינה מורדת

עד עתה עסקנו באלמנה וגרושה ביחס למתנות בגדים וביחס לתכשיטים, כעת יש לעיין מה דינם של שאר מתנות שניתנו מהבעל לאישה במהלך שנות הנישואין, האם ניתן להשליך מההלכה שראינו לגבי מתנת אוהב שנעשה שונא שאינן חוזרות וניתנו באופן חלוט ללא קשר למצב הקרבה הנפשית שעלול להשתנות במשך השנים, או שבעל לאשתו שאני.

והנה כתבו הגאונים (הובאו בר"ן כתובות דף כא' ע"א, בבעל העיטור ובבית יוסף) שהמתנה אינה חוזרת גם אם האישה 'סרחה עליו', כל עוד לא חל עליה דין מורדת שמפסידה כתובה ומתנות. וכן פסק הרמ"א (שם סעיף ב') ובנושאי כלים, ולא נמצא מי שחולק בדין זה. סברת הגאונים מבוארת (שם): "דאטו מאן דיהיב מתנה לחבריה ולרחמיה, ערבא בעי למשקל מיניה דרחים ליה לעולם". המתנה אכן ניתנת באופן חלוט ללא תנאי התולה זאת במצב היחסים המצוי ביניהם נכון לשעת נתינתה ובשל כך אין על הנותן להעמיד ערב לשם הבטחת הימשכות אותם יחסים.

דין זה מבואר בהרחבה בריב"ש הנ"ל (סימן ש"א) שהביאו הב"י בסי' צ"ט:

"גם מה שאמרת שבנדון זה התכשיטין הם שנתן הבעל לאשתו דרך מתנה, דודאי הבעל שנתן לאשתו מתנה גמורה היא ואין שמין לה, שכן כתבו בשם הגאונים ז"ל. ואם כן כשחתן נותן התכשיטים לכלה ומכריז על ידי שלוחו: "זאת החגורה נותן החתן לכלה" והיא מקבלת אותם – הרי קנאתם במשיכה, ומפני מה לא תקנה אותם האישה? עד כאן תורף דבריך.

ואני אומר: מה שכתבו בשם הגאונים ז"ל אמת הוא ומדעתי הוא. מה שמצאת כתוב בעיטור דבגרושה שאין שמין מה שעליה – דווקא מדעתא דנפשיה, שמצא אחרת נאה הימנה, אבל אם סרחה עליו – אדעתא דהכי לא אקני לה. ועוד כתבו דשדרו ממתיבתא דמאן דכתב מתנה לאשתו בשעת נישואין ומגרש לה לא אמרינן כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה, דאלא מעתה מאן דיהיב מתנה למאן דרחים ליה – ערבא בעי למשקל מיניה דרחים ליה לעלם? והכי נמי דמאן דיהיב ליה מתנה לרחמיה, ונפל ביניהון איכסא [מריבה] הדרא מתנה? הא לאו טעמא הוא. ועוד כך עושים רבותינו ז"ל הראשונים וכל דייני דמתיבתא וכו'. ע"כ בעיטור. וכל זה אמת ונכון, אבל אין דבריהם אלא בנותן קרקע או מעות או אפילו שאר מיטלטלין שאינן לא מלבושין ולא תכשיטים ללבוש ולהתנאות בהן, ואינן בכלל "מה שעליה", כגון אותן שנהגו לכתוב מתנה לחוד בשעת נישואין וזה נגבה בין באלמנות בין בגרושין כל שאינה מורדת בו, דלא גרע מתוספת שהוסיף לה בכתובתה וכו' אבל החתן הנותן סבלונות תכשיטי כסף וזהב לכלה להתנאות בהם, בין שנתנם בשעת נישואין בין קודם לכן בעודה ארוסה, אין זה מתנה גמורה. ואף על פי ששולח ומכריז זה נותן החתן לכלה, אין הכוונה למתנה גמורה, דהא קיימא לן דבין מת הוא בין מתה היא, ואפילו הדר ביה איהו מוהרי הדרי, ואפילו אכל שם סעודת חתן, כל שאינם של מאכל ומשתה. והטעם הוא משום דלאו למתנה גמורה איכוון, אלא להתנאות בהם בין בעודה בבית אביה בין אחר שתבוא לבית בעלה. ובדבר של מאכל ומשתה, דעתו הוא למתנה גמורה, כדי שלא תחזור בה היא".

הריב"ש מלמדנו שדין מתנות עליהם דיברו הגאונים, שונים הם מדין כסות ותכשיטים. תכשיטים נועדו לקישוט האישה לעיני בעלה, ולא מעבר לכך, ממילא בעת היפרדותם תם ייעודם ועליהם לחזור אליו, ללא חשיבות לשאלה מי יזם את הגירושין, משא"כ מתנות שנועדו לשימוש אישי של האישה אין להם תלות בחיי הנישואין המשותפים. ואף מוסיף, כי אישה שסרחה תחתיו אין דינה כמורדת המפסידה מתנותיה.

 

פסק בשו"ע סימן צ"ט ס"ב :

"הנותן מתנה לאשתו אע"פ שהוא מגרשה מדעתו זכתה במתנתה".

והנה מש"כ השו"ע "מגרשה מדעתו" ק"ק שהרי אז גם זכתה בבגדים שעליה ולא רק בשאר מתנות וא"כ מה הייחוד כאן של שאר מתנות? אלא שהרמ"א גורס "מדעתה", שאז לבה"ע הפסידה מלבושיה. וזה לשונו:

"הגה: נראה לי כאן טעות, אלא כך ראוי להיות: אף על פי שמגרשה שלא מדעתה, כגון שסרחה עליו, אפילו הכי מתנתו שלה". (הגירסה ברמ"א עפ"י הח"מ היא שאפילו אם הוא מגרש את אשתו בטענה שסרחה עליו ועפ"י הט"ז היא או שמגרש אותה שלא מדעתו בגלל שסרחה עליו, המתנות שלה).

נמצא שאף שמה רוב הראשונים פסקו כי גרושה אינה צריכה להשיב את בגדיה וכן פסק השו"ע, והדגישו זאת כהלכה בפני עצמה ולא ראו זאת כמובן מאיליו מכוח ההלכה שגרושה אינה צריכה להשיב מתנותיה. כמו"כ, למרות שאלמנה צריכה להשיב בגדיה מ"מ את מתנותיה אי"צ להשיב, כל זה מחמת הטעם שהביא הריב"ש וביארו הח"מ שם סק"ז, וזה לשונו:


"הטעם דבשלמא בגדים ותכשיטים שעושין להתנאות בה האישה אין דעתו למתנה גמורה רק שתתקשט בהם כל זמן שהיא תחתיו, אבל אם תסרח עליו אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה. אבל הנותן לאשתו קרקע או מעות או אפי' שאר מטלטלין שאינן ראוים ללבוש ולהתנאות, זה נגבה בין באלמנות בין בגירושין כל שאינה מורדת בו, דלא גרע מתוספות שליש שמוסיף לה בכתובתה, דאטו מאן דיהיב מתנה לחבריה ולרחמיה ערבא בעי למשקל מיניה דרחים ליה לעולם".

נמצא שמתנה שאופייה הוא כזה שנועדה לשרת את חיי הנישואין, יש הגבלה בנתינתה ואמורה לחזור עם סיום הנישואין, לעומת מתנה שניתנה כמתנה אישית סיבתה היא האהבה שביניהם ואף אם בטלה אהבה לא בטלה מתנה ככל מתנות אוהב.

והנה לעיל הרחבנו במשמעות הביטוי "סרחה" שבדברי הגאונים והרמ"א והאם כולל הוא מצב שהאישה זינתה תחתיו, מ"מ גם אם נשלול זאת ונצמצם את משמעותו מ"מ ברור הוא כי בסכסוך הקיים בין שני בני זוג הבאים להיפרד לא תצטרך האישה להשיב מתנותיה מסוג זה.

טעם נוסף לחלק בין בגדים לשאר מתנות מופיע ברמב"ן לכתובות דף ס"ג ע"ב וכן הרמ"ה לב"ב דף נ"א ע"ב, לפיו בגדים חייב לתת לה מכוח חיוב "כסות", אז האומדנא היא שלא רצה לתת לה במתנה גמורה אלא רק לצאת ידי חובתו. משא"כ בנותן מתנות שאינו חייב לתת לה כוונתו לתת במתנה גמורה.

ברם אם התברר שהנישואין היו אסורים מלכתחילה, וכי האישה היתה אסורה על הבעל עוד טרום הנישואין, אזי אמרינן שהמתנות היו בטעות, וכן הוא בדברי החת"ס ח"ג אבהע"ז א סי' קמ"א, שבנה את יסודו על דין תוספת כתובה שניתנת בשל חיבת ביאה:

"מ"מ נ"ל בנושא אישה בחזקת כשרות ונותן לה מתנות, ואח"כ נודע שהיא אסורה עליו מכבר קודם נישואי', כגון שזנתה מרצונה בין אירוסי' לנשואי' או שנבעלה לפסול כהונה בהיותה פנוי' ובעלה כהן... נ"ל, שכל המתנות חוזרת להבעל. דהכא לא שייך סברת הגאונים הנ"ל, דהרי ודאי מאן דיהיב מתנה לחברו בחזקת שהוא אוהבו ונמצא דבאותו שעה לא הי' אוהבו, בודאי חוזרת המתנה דה"ל טעות".

ומהאי טעמא כתב החת"ס שם בהמשך, כי אם היו בה מומין שלא ידע מהם, הרי הוא נשאה בטעות והמתנות ניתנו בטעות, ועל כן הם חוזרות לבעל. וכן הביא הפת"ש בסי' צ"ט ס"ק ז'. ברם בפסקי דין רבניים ח"ה עמו' 278 סברו הגר"ע הדאיה, הגרי"ש אלישיב והגר"ב ז'ולטי שדווקא אם הנישואין והקידושין לא תפסו, אז אמרינן שאין מתנת חיבת ביאה תקיפה, אך אם אסורה עליו בלאו, המתנה לא חוזרת, ודלא כחת"ס שסבר שאף שבחייבי לאויין סבר שלא חוזרת, וכך כתבו:

"ובעיקר הדבר מה שכתב החת"ס שבעל הנותן מתנה לאשתו אומדנא היא שלא נתן לה אלא משום חיבת ביאה, לכאורה יש לדון ע"ז... משא"כ לענין מתנות שבעל נותן לאשתו, משום שהיא אשתו הוא נותן לה, ואם נתברר שאין לו בה תפיסת קדושין ואיננה אשתו כלל הרי זה מתנה בטעות וחוזרת".

האם דירה כתכשיטים

והנה חזינן שיש הבדל בין מתנת תכשיטים לשאר מתנות ביחס לגרושה שלא מתוך מרד, ושתי סיבות ראינו בדברי הראשונים. כעת עלינו לדון מה ביחס למתנת דירה שהאישה מקבלת, האם יש לדמותה לתכשיטים ותשוב עם הגרושין, אם לאו.

והנה ראיתי את דברי מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל ב"משפטי שאול" סימן י"ח שכתב:

"אולם נראים הדברים שחילוק זה בין בגדים ותכשיטים לשאר מתנות הוא בדברים שהם ניתנו לשימושה של האישה בלבד, שבזה בא חידוש ההלכה שבגדים ותכשיטים, למרות שהם ניתנו לשימושה מכל מקום גם הבעל נהנה מזה שמתקשטת בהם, על כן קיימת בזה האומדנא שלא נתן לה אלא על מנת למיקם קמיה ולא על מנת למיפק. מה שאין כן דברים שגם כשנתנם לאישה היו מיועדים לשימושם המשותף, בזה הדבר פשוט ואינו צריך לפנים, שלא נתנם לה על מנת שתנשלו מהם כשתצא ממנו. וזהו הנידון שלנו, שהרי ברור הדבר [ש]כשרשם על שמה את חלקו בדירה לא היתה כוונתו שלא ימשיך להשתמש בדירה כמו לפני הרישום, שהרי אין לו מדור אחר, והיעלה על הדעת, שיתן אדם הדירה אשר גר בה וילך וינוע לחפש קורת גג לראשו?".

סברא זו שכתב הינה מבוססת עפ"י סברת הריב"ש בתכשיטים, ולפיה אינה סברא שנאמרה בתכשיטים דווקא, אלא הוא הדין בכל מתנה שנועדה לצורך שימוש משותף ששייכת בה הסברה "כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למשקל ומיפק לא אקני לה". לפי"ז לכאורה גם מתנת דירה למגורים נועדה לשימוש משותף במהלך חיי הנישואין וכוונת נותן המתנה לתת בתנאי שחיי הנישואין מתקיימים, ולא בזמן שמקבל המתנה מפרק את חיי הנישואין.

בפס"ד אחר של ביה"ד באר שבע (פד"ר כרך ו', עמ' 31 בהרכב הרבנים הגאונים קושילבסקי, הרה"ג אליהו והרה"ג נברוצקי) פסקו באותו אופן. אולם ביארו את החילוק בין מלבושים ותכשיטים לשאר מתנות עפ"י החילוק האחר אותו הבאנו לעיל מדברי הרמב"ן והרמ"ה, אף כי לא הזכירו אותם בדבריהם וז"ל:

"והביאור הוא דאם הוא נותן לה מתנה מה שהוא חייב לתת, כגון מלבושים ותכשיטים אעפ"י שאינו מחויב לתת בתור מתנה, מ"מ כיון שהוא צריך לתת לה את זה, וגם הוא נהנה מזה שהיא מתקשטת לפניו אעפ"י שאינו מחויב בזה במיוחד, אמדינן לדעתיה דכוונתו היתה לתת רק כל זמן שעומדת לפניו שזו היתה מטרת מתנתו, ולא למישקל ולמיפק. ואם כן בנידון דידן שנתן לה חצי דירה על שמה ובעל הרי חייב לתת מדור לאשתו, הדין נותן שגם בזה נאמר שכל כוונת מתנתו היתה רק כל זמן שתעמוד לפניו שאז הוא מחויב לתת לה מדור וגם הוא נהנה שיש לה מדור אבל לא אדעתא למישקל ולמיפק (אולם ביה"ד כתב זאת להלכה ולא למעשה משום שזה דבר שלא נזכר בפוסקים, ונראה שבתי הדין נוהגים להגבות לאישה מחצית הדירה גם באופן זה)".

נפ"מ בין שני ההסברים תהיה בציור ההפוך, בנידון שלנו, ובו האישה תרשום חצי דירה על שם הבעל. דאם נלך לפי הטעם האחרון, הרי שמכיוון והיא אינה חייבת במדורו מתנתה לא תחזור, מה שאין כן לפי סברת הריב"ש הרי שגם באופן שהאישה רשמה הדירה על שם הבעל מתנתה חוזרת משום שהיא ניתנה למטרת הנישואין.

אולם הסברם של הגאונים הנ"ל קשה לי לקבלו, שכן רישום דירה בטאבו ע"ש האישה חורג בהרבה מחיובו במדור, אמנם בפס"ד הנ"ל מבאר-שבע התייחסו לנקודה זו וכתבו "וא"כ במדור דחייב לתת לה אעפ"י שאינו מחויב לרשום על שמה, מ"מ גם במלבושים ותכשיטין אינו מחויב לתת לה במתנה גמורה, מ"מ אנו אומדין את דעתו דכיון דמטרת המתנה היתה בגלל החיוב שיש עליו... אינו נותן אלא אדעתא למיקם קמי' ואינה מתנה גמורה", אולם ההשוואה שעשו לבגדים ותכשיטים שנתן לה במתנה גמורה קשה מאד, שכן בבגד ותכשיט בפועל אין אחיזת יד לבעל דהם על גוף האישה, לכן נותן לה ומצאתי את שאהבה נפשי בפס"ד של הגרמ"מ פרבשטיין שליט"א (פד"ר חלק ט"ז עמוד 249) ואצטט את דבריו שאף אני סבור כמותו בכל מה שאצטט:

"ולכאורה כשבעל נותן לאשתו דירה הרי המדור הוא לצורך הנישואין ולצורך החיים המשותפים, והיה מקום לומר שדין המדור כדין תכשיטים, וכשפקעו הנישואין תחזור מתנתו. ונראה שאין זה נכון מפני שבבגדים ותכשיטים כדי שישמשו את החיים המשותפים צריך הבעל לתת אותם לאישה, ולפיכך אנו מניחים שלא נתן לה אלא כדי להתנאות לפניו. אבל הדיור יכול לשמש לצורך החיים המשותפים גם בלא שיקנה אותו הבעל לאישה ובלא שירשם על שמה, וא"כ אין להקנאה שום קשר לדיור בפועל ועלינו לדון אותה ככל מתנה שנתן בעל לאשתו, עדיין היה מקום לדון אף שאין ראיה מתכשיטים שנעשה אומדנא מדעתנו ונאמר שברור הדבר שלא התכוונו הבעל והאב לתת במתנה דירה לאישה ולא כתב על שמה אלא מפני הנוהג ולכבודה. וכן כתב הגר"ש שפירא שליט"א אב"ד ירושלים בפס"ד שניתן בביה"ד האזורי בירושלים טבת תשנ"א: 'עוד נראה כיון שנוהגים היום לכתוב דירה ע"ש שני בני הזוג אפילו אם אחר נתן את כל הכסף אין ראיה ממה שרושמים הדירה ע"ש שניהם שנותן חצי מתנה זאת משום שכותבים כן מפני המנהג ואין כוונה לתת מתנה והגע עצמך שמעשים בכל יום שאבי האישה נותן הכל הדירה והרהיטים והדירה נרשמת מחצית ע"ש הבעל האם מסתבר לומר שהרהיטים שנקנו בדמים מועטים אינם מתנה אלא נכסי מלוג ואילו הדירה שנקנתה בדמים מרובים מחצית הינה מתנה ודאי שדבר זה אינו מסתבר' עכ"ל. ונראה שא"א מכח אומדנא זאת להוציא מיד הבת כיון שכבר התברר שלהפקיע מהכלה כשהדירה רשומה על שמה הרי זו הוצאה ממוחזק כדי להוציא ממוחזק על ידי אומדנא על האומדנא להיות ודאית וזה לא עלה על דעת אדם מעולם לומר שכל בעל או אב הכותב דירה על שם בני הזוג אין כוונתו לתתה אלא לאחד מהם בלבד, ונראה שאפילו בלא מוחזקות אין כאן אפילו ספק אומדנא מפני שכל אדם יודע שרישום בחוזה וק"ו בספרי האחוזה מהוה הקנאה ולא עלה על דעת אב מעולם אם מת בנו לתבוע את הדירה ולהוציא את האלמנה מן הדירה בטענה שהוא קנה את הדירה רק עבור בנו, אלא כל טענות האב או הבעל נובעות מהסכסוך שבין בני הזוג, ודעתם היא שעל דעת שיתגרשו לא נתנו את הדירה לאישה וטענה זו אע"פ שהיא אומדנא אמיתית אי אפשר מכוחה להפקיע את המתנה וכפי שהאריכו לפסוק בכמה וכמה פס"ד דבעל הנותן מתנה לאשתו אע"פ שמוציאה מחמת שמרחה עליו אין האישה חייבת להחזיר מתנות שנתן לה עי' בזה בפד"ר כרך ד' עט' וכרך ח' עמ וכרך י"א עט' ועט' ועוד וק"ו באב שנתן מתנה ובני הזוג התגרשו שאינו יכול לתבוע את מתנתו בחזרה עי' בזה בשו"ת דדיב"ש סי' ש"א ובשו"ת רא"מ סי' ט"ז ועוד הרבה אחרונים ובעז"ה נרחיב עוד בזה. והראיה שהביא האב"ד שליט"א מהרהיטים אפשר לדחותה לפי שהיא הנותנת הרהיטים בודאי אינם ניתנים בתורת רכוש לזוג אלא כדי שהם ישתמשו בהם במשך חיי הנישואין ואין כל סיבה להקנות אותם בתורת מתנה לשני בני הזוג, ולפיכך כשמגיע זמן גרושין ושוב אינם עומדים לשימוש בני הזוג ובשעה זו אנו מתייחסים אליהם בתורת רכוש אפשר שהם שייכים רק לצד שקנה אותם, אבל הדירה הקנויה הכל מתייחסים אליה לא רק כאל מקום שימוש ודיור אלא כאל רכוש והצד המקבל דירה לפעמים מכנים את השיקול שכתוצאה מהנישואין יקבל רכוש בצורת דירה במערכת השיקולים וההכרעה על הנישואין".

 האם מתנת דירה דינה כ'מתנה לחוד'

יל"ע האם מתנת דירה שנרשמה בטאבו דינה כ'מתנה בלחוד' שניתנה באופן חלוט או לא ואת"ל שדינה כמתנה שניתנה באופן חלוט האם מתנה שכזו מורדת צריכה להחזיר.

הראשונים מתייחסים לסוג מתנה שהיה נהוג בזמנם לתת והייתה נקראת "מתנה לחוד", נוהג זה היה מצוי בספרד, ובה מעבר לתוספת הכתובה היה כותב הבעל "מתנה לחוד". מתנה זו ניתנה בכל מיני לשונות של ייפויי כוח, מתנה זו ניתנה לגבות מחיים ולא חלים עליה דיני כתובה. לדוגמה, עיין במה שכתב המאירי בחידושיו למסכת כתובות (נד ע"ב) וזו לשונו:

"נהגו מקצת מקומות של ספרד שכותבין לנשותיהן בשעת נישואין מתנה לחוד, וכותבין בה שתהא רשאה ליתנה לכל מי שתרצה או למכרה אפילו בחייו".

וכ"כ הרשב"א בתשובה (חלק ב' סימן קי"ב, הנ"ל) ביחס למתנה כזו:

 "שהרי נתן להמתנה גמורה חתוכה וחלוטה וסלק כל זכותו ורשותו מעל מתנה זו ונתן לה רשות ליתן ולהוריש לכל מי שתרצה."

מתנה חלוטה, שבה הבעל מסלק זכותו ורשותו ממתנה זו ונותן לאישה ליתן למכור או להוריש לכל מי שתחפוץ (עיין בספר השטרות לר"י ברצלוני סימן ל"ז).

יש לעיין, האם מתנת דירה שנרשמה בטאבו כך שהאישה לכאורה יכולה למכור ולעשות איתה מה שרוצה, מתנה שתוכל למכור אותה בתוך חיי הנישואין, (בניגוד למתנה רגילה שאינה יכולה למכור כי זה נכסי מילוג), האם מתנה זו בגדר המתנה החלוטה שעליה דיברו הראשונים. וודאי הוא שכאשר הבעל רושם את מחצית הדירה בטאבו על שם אשתו הוא אינו מוסיף ייפויי כוח למתנה וכותב מפורשות שהוא נותן לה לעשות בה ככל אשר תחפוץ, אולם אם ננקוט שעצם העובדה שהדירה רשומה על שם האישה מקנה לה זכות זו – להוריש או למכור או לתת לכל מי שתחפוץ, ממילא רישום הדירה ע"י הבעל לאשתו מהווה הסכמה לכך ונעשית מתנה חלוטה.

נלענ"ד כי התשובה חיובית, ואף אם ישנן הגבלות כאלו ואחרות על האישה בבואה למכור את חצי הדירה, כגון צו דיספוזיציה שיכול להוציא הבעל, כל אלו אינן אלא עכובים חיצוניים שאינם מהווים בעצם פגיעה בבעלות האישה על חצי הדירה וכשם שחיובי מסים שעליה לשלם וכדו', או "דינא דבר-מצרא" המעכב מוכר מלמכור למי שיחפוץ אינם מהווים הגבלה בבעלות.

אולם השאלה היא כיצד יש לפסוק בדין מתנת לחוד האם גם היא חוזרת ע"י מורדת.

והנה בהמשך דבריו הנ"ל כתב הרמב"ן שם בכתובות דף ס"ג ע"ב:

"בחיבור אחד שבתשובות רב האי ורבינו אלפסי הכי דייני דאפילו במתנה לחוד דבתר נישואין מפסדה, ואיכא לדחוקי דקא משמע לן התם תוספת וכל שכן מתנה, דאומדן דעת הוא דמפסדה, אלא אם כן כתב לה שקבל על עצמו שאפילו תמרוד תטול כמו שאמר הרב בן מיגש ז"ל, דהתם תנאי ממון הוא וקיים וכו' ואין זה צריך לפנים".

לפיו אף כשנתן לה אותן מתנות חלוטות הנקראות מתנות "לחוד", כאשר מרדה הפסדיתן ולומד זאת בכ"ש מהפסד תוספת הכתובה ומאותו הטעם "דאקני לה אדעתא למיקם קמיה ולא למיפק", אא"כ פירש לה שאותה מתנה שנותן לה תישאר אצלה גם אם תמרוד שהרי תנאי שבממון קיים.

כשיטת הרמב"ן כתב גם הרשב"א בחידושיו לכתובות (ס"ג ע"ב, ס"ד ע"א) בסוגיית מורדת:

"בתשובות רבינו האי גאון ז"ל ורבינו אלפסי ז"ל וכו' דאפילו מתנה לחוד דבתר נשואין מפסדא וכן דעת ה"ר יוסף הלוי אבן מגאש ז"ל וכו' דאדעתא למישקל ומיפק לא יהב לה".

והנה אף שכאמור זו שיטת הרשב"א בחידושיו מ"מ מצינו מספר תשובות לרשב"א בהן נוקט הרשב"א עמדה שונה ולפיה מתנה לחוד אינה חוזרת אף במרידה וכבר באבני מילואים (סימן עז' ס"ק יא') עמד על סתירה זו בדעת הרשב"א. וכתב שהרשב"א חזר בו וז"ל האבני מילואים:

"אלא דלפי מה דמשמע מדברי הרשב"א נראה דאפילו היכא דהפסידה כתובתה במורדת מכל מקום לא הפסידה המתנה, ואלו בדברי הרב המגיד מפורש דאחר י"ב חודש מפסדה הכתובה וגם המתנה, וצ"ע .שוב ראיתי בחידושי הרשב"א שם וזו לשונו ומצאתי בחיבור אחד שבתשובת רב האי ורב אלפס הכי דייני דאפילו במתנה לחוד דבתר נשואין מפסדי ואיכא לדחוקי דקא משמע לן התם תוספת וכל שכן מתנה, דאומדן דעת הוא דמפסדי, אלא אם כן כתב לה שקיבל על עצמו שאפילו תמרוד תטול כמו שאמר הרב בן מיגש ז"ל דהתם תנאי ממון הוא וקיים ואין זה צריך לפנים" עכ"ל.

הרי שהודה הרשב"א וקיבל דבריהם אם כן אפילו במגרש תוך י"ב חודש דכתובה לא מפסדה אבל מתנה מפסדה משום "דלא יהיב אלא אדעתא למיקם קמיה" .וכן כתב הרשב"א בחידושיו למסכת כתובות בסוגיית מורדת (דף סג ע"ב, הובא לעיל בקיצור) וזו לשונו:

ומיהו בתשובות רבינו האי גאון ורבינו אלפסי ז"ל נמצא שדנו דאפילו מתנה לחוד דבתר נשואין מפסדא, וכן דעת ה"ר יוסף הלוי אבן מגאש ז"ל. ולפי דבריהם איכא למימר דהתם קא משמע לן דאפילו תוספת מפסדת וכל שכן מתנה שנתן לה הוא דאדעתא למישקל ומיפק לא יהב להוכן תירץ לדעתם הרמב"ן נ"ר".

והנה נתבונן בתשובות הרשב"א חלק ב סימן קיב ונצטט קטע מדבריו:

"ולענין המתנה ששאלת ואמרת שהמנהג בעירכם שהיוצאה מדעתה מבעלה אינה נוטלת משל בעלה כלום. וככה דנין דייניכם וכמו שכתב הרב אלפסי ז"ל בפרק אף על פיו אמרת שאפילו מי שנתן לאשתו קרקע או מטלטלין וכתב לה שהוא נותן:

 "מתנה גמורה מעכשו שרירא וקיימא חתוכה וחלוטה לעשות בה כל חפצת נפשה בין שתעמוד עמו בשלום בין שתמרוד בו, ותהיה מתנתה כאילו נתנה לעובר ארח ויהיה רשות בידה להחליף ולמכור להוריש ולתת לכל מי שתרצה, ולא שיירתי בה לעצמי שום שיור בעולם וסלקתי עצמי ורשותי וזכותי מעל מתנה זו סלוק גמור"

 עם כל זה הגיעה לכם תשובת הרב הגדול רבינו מאיר ז"ל מטוליטולה שאם נתגרשה בגט מרצונה שאין לה באותה מתנה כלום משום דאמור רבנן דאדעתא למשקל ומיפקי לא יהב לה. ומאי דכתב לה "בין שתעמוד עמי בשלום בין במרדות" – לא מרד בגט קאמר, אלא מרד ממלאכה או מתשמיש קאמר וחזק הרב ז"ל דבריו ממה שכתוב בשטר המתנה "והודענו דבמתנה זו שאין לו כלום בה כדאמור רבנן במתנה 'קנתה ואין הבעל אוכל פירות'.

ואמר הרב ז"ל:

 מכאן למדנו שלא נתן אלא על דעת רבנן שתשב עמו, אבל על דעת שתצא ותטול לא נתן לה. ואמרת עוד שחזרתם ושאלתם את פי מורי הרב רבינו יונה ז"ל והשיב שהמתנה קיימת אפילו תמרוד בו בגט. דע, שהדברים נראין לי ברורין כדברי מורי הרב רבינו יונה ז"ל, שהרי נתן לה מתנה גמורה חתוכה וחלוטה וסלק כל זכותו ורשות ומעל מתנה זו ונתן לה רשות ליתן ולהוריש לכל מי שתרצה. ואני תמה על דברי הרב רבי מאיר ז"ל שהביא ראיה ממה שאמרו ז"ל "אדעתא למשקל ומיפק לא יהב לה", שאם כן אפילו נתאלמנה נמי לא תטול דאדעתא למשקל ומיפק לאחרינא לא יהב לה. דהא עיקר מה שאמרו ז"ל גבי אלמנה הוא שאמרו בפלוגתא דרב ושמואל דאמרי בשלהי פרק נערה שנתפתתה:

 "אלמנה – רב אמר: שמין מה שעליה ושמואל אמר: אין שמין מה שעליה. אמר רבא אמר רב נחמן: אף על גב דתנן במתניתין כותיה דשמואל הלכתא כותיה דרב, דתנן: "אחד המקדיש ואחד המעריך את עצמו אין לו בכסות אשתו ולא בכסות בניו ולא בצבע שצבע לשמן ולא בסנדלין חדשים שלקחן לשמן ולא בכלים חדשים שלקחן לשמן." אמר ליה רבא לרב נחמן: וכי מאחר דתנן במתניתין כותיה דשמואל אמאי הלכתא כותיה דרב... מאי טעמא, כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למשקל וכו' אם כן אף אנו נאמר כן, ובכל מה שהבעל נותן לאשתו, שאם נתאלמנה שמין לה מה שנתן לה דאדעתא למיפק לאחרינא לא יהב לה".

 והנה הרב מורה שאם מכרה ונתנה קיים אם גרשה הוא או מת הוא בחייה כמו שבא בתשובתו אשר כתבת. וכן הוא באמת שהרי שנינו: אף על פי שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה רצה להוסיף אפילו מאה מנה מוסיף. נתאלמנה או נתגרשה בין מן הארוסין בין מן הנשואין גובה את הכל.ואמאי, נימא "אדעתא למיפק לאחרינא לא יהב לה". אלא: לא נאמרו דברים הללו אלא בדברים שהיא מתנאה בהם לפניו או שמשמשת בהן בעודה עמו. כבגדים ומיני צבועין ותכשיטין וסנדלין וכיוצא בהן, שעל דעת שתתנאה בהם לפניו או שתשמש בהן בעודה משמשת לפניו נתנן לה מן הסתם. אבל במטלטלין אחרים אי נמי מעות וקרקעות שנתן לה ואי נמי כל דבר שנתן לה במתנה גמורה אין שמין לה כלל, דהיינו מתניתין דאף על פי. וכן בלקיט שאין שמין לו מה שנתן לו במתנה גמורה חוץ ממה שעליו ומן הטעם שאמרנו.

ובאמת שהמורדת ויוצאת בגט מדעתה בתקנת הגאונים ז"ל אינה נוטלת כלום משל בעל ואפילו מנה מאתים כדעת הגאונים ז"ל, וכמו שכתב הרבז"ל [הרי"ף] בהלכות דקנסינן לה בדידיה. אבל מכל מקום מה שנתן לה במתנה גמורה מתנה מוחלטת מעכשיו, שהיא יכולה לתת עכשו לכל מי שתרצה – בזה לא אמרו, אלא מוכרת ונותנת וקיים בין יוצאה לדעתה בין יוצאה שלא לדעתה. וזהו שנראה לי בענין המתנות הללו.

ומה שכתב בשטר המתנה "והודיענוהו שכל הנותן מתנה לחוד לאשתו כאלו נתנה וכדלעיל לעובר ארח – שתטול אותה ממך כל זמן שתרצה ותקנה מה שתרצה, ואין לך בה כלום כדאמור רבנן 'קנתה ואין הבעל אוכל פירות'" – איני רואה מכאן ראיה לגרע כח מתנתה כלל ולומר שלא תהא מתנתה מתנה אלא כל שהיא יושבת תחתיו כי זה ליפוי כח כתב כן, שאפילו בפירות לא יהא לו שום זכות, שלא תאמר יאכל הבעל פירות וכיוצא בזה.

סוף דבר במה שהוסיף לה ומרחיב לשון הזכיות איני רואה שיהא בו גרעון לה. ומכל מקום מה ששאלת לדעת הרב רבי מאיר ז"ל: מי שהוסיף עוד בלשון מתנתו וכתב: "כל זמן שתרצה היא וכל מה שתרצה היא בין בחיי בין לאחר מיתתי בין בחייה בין לאחר מותה בין כשהיא ברשותי בין ח"ו תמרוד בי", אם יהיה כח מתנה זו יפה מכח שאר מתנת מתנות שאין כתוב בהן "בין כשהיא ברשותי בין ח"ו תמרוד בי" – נראה שאין זה מוציא מידי אותו חשש שכתב הרב ז"ל כי מאחר שהוא סבור שיד בעל השטר על התחתונה אפילו בכיוצא בזה ונדחוק הלשון לגרע כח המתנה, אף אנו נאמר כי פירוש "ברשותי" שלא מרדה בתשמישו ומלאכתו. ופירוש "בין תמרוד בי" שתמרוד בתשמישו ומלאכתו. אבל אינו נראה כן כמו שאמרתי".

ע"כ תשובת הרשב"א.

בתשובה זו חלק הרשב"א על הרמ"ה, שסבר שאף במתנה לחוד חוזרת המתנה כאשר האישה מרדה, ואפילו התנה עימה במפורש שהמתנה חלוטה גם אם תמרוד בו, ואילו לרשב"א אם הייתה התנאה מפורשת אין המתנה חוזרת.

עוד לרשב"א תשובה נוספת (חלק ד' סימן נ"ב) שכתב:

"שאלת: מורדת שאמרה "מאיס עלי" ובית דין נתנו לה י"ב חדש, והבעל כתב מתנה לחוד בשעה שנשאה וכתוב בה שתוכל לגבות ממנו כל זמן שתרצה, והבעל מתיירא שמא תתננה לאחר קודם זמן זה או שתתרעם ממנו בערכאות של גויים ויפסיד הבעל ממונו: היש מן הדין שיכריחוה בית דין למסור להם המתנה או לא, דדילמא תתרצה לבעלה תוך הזמן?

תשובה: איני רואה שתהא חייבת היא למסור זכיותיה תוך י"ב חדש שנתנו לה, מכמה טעמים: חדא, שהאומרת "מאיס עלי" אין כופין אותה תוך הזמן הזה, ואם אתה כופה ליתן זכיותיה – אתה כופה אותה מעכשיו. ועוד, שהמתנות שאדם נותן לאשתו תלויות במנהג המקומות. ומדעתי שמנהג מקומכם לפי הנשמע שהבעל כותב שתוכל לגבות וליתן אפילו לאחרים כל זמן שתרצה, ולפי המנהג היה המתנה גמורה ולא לכבוד בעלמא. ויכולה האישה מן הדין לגבות וליתן מעתה. ואם כן הרי זה רצה ליזוק בנכסיו בשעה שכתב, וגובה ונותנת ואפילו תתגרש. ואין אומרים בכי הא "אדעתא למשקל ומיפק מיניה לא יהיב לה". ואם כן מעכשיו יכולה היא ליתן לכל מי שתרצה. הגע עצמך, אילו גבתה והוציאה לעצמה או שנתנה לאחרים ואחר כך אמרה "מאיס עלי" או מרדה מרד בעלמא – הנחייב אותה לשלם מנכסים שנפלו לה לאחר שמרדה ונתגרשה? ואם אינה יכולה לגבות וליתן לאחר כל שהיא מורדת או שמתגרשת, דאדעתא דלמשקל ומיפק לא יהב לה, כי נתנה לאחר מאי מהנה לה, דלא עדיף מאן דאתי מחמתה מינה? ואי משום חשש שמא תעבור ותתבע בערכאות – אין חוששין שמא תעבור, ואף אם תעבור – כל שלא נתן לה הבעל אדעתא למשקל ומיפק אף בערכאות לא תוכל לגבות, שאין כח שטרות וחוב ומתנה עשוין בגופן שלנו יפין בערכאותיהם יתר ממה שהם בדיננו,סוף דבר, איני רואה שתהא זו חייבת למסור זכיותיה ביד בית דין לא מתנתה ולא כתובתה, שאם אתה אומר אף כתובתה חייבת למסור ביד בית דין."

גם כאן כתב הרשב"א שמתנה לחוד אינה חוזרת במרידה שהרי ניתנה ללא התנאה כלל והבעל "רצה ליזוק בנכסיו".

עוד בה שלישיה לרשב"א בתשובה (חלק ו סימן עב) שכתב:

"שאלה: לאה תובעת מיעקב בעלה שתתגרש ממנו בגט ואינה רוצה לישב עמו – תלמדנו אם תפסיד כל כתובתה ומה תגבה, גם אם תגבה מתנה לחוד כדאמרינן "במתנה – קנתה ואין הבעל אוכל פירות", ומזה הטעם משמע דאינה מפסדת מתנתה דלא הוי כתנאי כתובה, או דילמא כיון דלא כתב לה מתנה זו בשעת נישואין לימא שלא כתב אלא על מנת לכונסה והוי כתנאי כתובה ותפסיד הכל. ע"כ

תשובה: הטענות שהאישה תובעת בהן להתגרש מבעלה רבות ואין הדין בהן שוה אלא כל אחת מהן יש לה דין בפני עצמה, ואתם לא בארתם בכתבכם באיזה טענה באה לאה להתגרש. ואם באנו לכתוב לכם כל הדברים שהאישה באה להתגרש בהם מבעלה ולכתוב דין כל אחד ואחד – יארך הענין הרבה מאוד והיינו צריכין לחבר להם ספר, מפני שהם כעשר או כאחת־עשרה דרכים או יותר, ואין אנו יודעין לאה זו באיזה מהן היא באה. אבל מכל מקום ממה שיראה יותר מתוך השאלה גם כי הוא המצוי יותר משאר הדרכים הוא שהיא מואסת אותו ומתוך המיאוס באה להתגרש. ומפני שאנו חושבין שזהו שגרם לה לזו לפיכך אנו כותבין לכם דין המורדת והאומרת מאיס עלי וכו'.

 אבל מה שכתב ונתן לה הבעל משלו 'מתנה לחוד' היה נראה שלא תפסיד ממנו כלום מפני ששנינו "אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה יוסיף", ואמרו עלה בגמרא דזאת אומרת דתנאי כתובה ככתובה – למאי נפקא מינה למורדת. ואם איתא מאי שנא משום תנאי כתובה ככתובה – לא יהא אלא נכסים שנתן לה הוא אחר שכנסה הרי היא מפסדת אותן אף על פי שאינן כתנאי כתובה אלא משמע שלא הפסידה אותן ואפילו המורדת מדעת כל שכן זו שהיא כאנוסה. אבל מתשובת הגאונים ז"ל נראה שהפסידה כל מה שכתב ונתן לה דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה. זהו דין האומרת "מאיס עלי ואיני רוצה בו ובכתובתו".

בתשובה זו הביא הרשב"א את דעתו שכבר ראינו שפרסה אף בתשובות נוספות בעניין מתנה לחוד, אולם כאן ציין שהגאונים חולקים וסוברים שהפסידה גם במתנות לחוד.

א"כ, חזינן בתשובות אלו שהרשב"א סובר כרבנו יונה שיש לחלק בדין מורדת בין סוגי המתנות. לדעתו, אם המתנה חלוטה כך שאין לבעל פירות בה והאישה יכולה לעשות בה כחפצה והבעל אינו יכול לעכב ונמצא שאין בידו זכות כלשהיא ששייר לעצמו במתנה, אזי המתנה אינה חוזרת. באמת מצאנו שכבר הרא"ה (כתובות ס"ג ע"ב דיבור המתחיל "כלתיה") כתב כדברי הרשב"א וזו לשונו:


"ולענין מתנה שנתן לה הבעל, יש מן הגאונים ז"ל שהם סבורים שאפילו בזו שלא הפסידה נכסי מלוג הקיימין ואפילו נכסי צאן ברזל בשתפשה, מתנה הפסידה ואפילו תפשה, כדאמרינן לעיל (נד ע"א) דלא אקני לה אלא אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למשקל ולמיפק לא אקנו לה. וליתא, דההוא טעמא לא איתמר אלא בלבושא וכיסויא דלא אקני לה אלא איידי דמחייב לה ולאו מדעתא דנפשיה. וכיון דכן השתא דלא מיחייב לה שמין לה, דהא לאו למתנה גמורה הוות. אבל במתנה גמורה אדרבא אמרינן, אי לאו דעבדא ליה נייח נפשא לא הוה יהיב לה מתנה, אטו מאן דיהיב מתנה לחבריה ולבתר הכי אינס בהדיה ולא מיתבא דעתיה מיניה, מי איכא למימר דתיהדר מתנתיה, דאדעתא דהכי לא אקני ליה? הא ודאי מילתא פשיטא הוא דליתא. ותו, הא דאמרינן לעיל: "תוספת כתובה ככתובה, למאי נפקא מינה? למורדת." ואם איתא, למה לי למיתי עלה מהאי טעמא, השתא מתנה דבתר הכי פסדא, תוספת מיבעיא? אלא ודאי: דוקא תוספת מהאי טעמא דדינא ככתובתה, אבל מתנה דעלמא לא".

אולם מצאנו תשובת הרשב"א שהובאה בספר כפתור ופרח (לרבנו אשתורי הפרחי, פרק י') שבה הסכים הרשב"א עם הגאונים והראשונים שלא חילקו בין סוגי המתנות:

"והרשב"א ז"ל נשאל בדין מורדת האומרת "מאיס עלי" – בגטה וכתובתה ומה שכתב לה הבעל תוספת או מתנה ומזונות, לפי שנראה בזה חלוקין בין דברי הרי"ף והר"ם זצ"ל".

והשיב:

 "שורת הדין נותן שאין האיש מוציא את אשתו בגט אלא לרצונו, ואין כופין אותו לגרש אפילו באומרת "מאיס עלי" ושלא כדברי הר"ם ז"ל, שאלו היתה האישה יכולה להפקיע עצמה מיד הבעל בטענות אלו היו מתקנין גם כן כתובה מן האישה לאיש כדי שלא יהא קל בעינה לצאת ממנו וכו'.

 ולענין דיני האומרת "מאיס עלי": דע שאין האומרת "מאיס עלי" נאמנת במה שאומרת עד שנכיר מתוך דבריה שהוא מאוס בעיניה באמת, כמו שאמרה "מאיס עלי ואיני רוצה בו ולא בכתובתו ובלבד שיוציאני". וכן פירש רש"י ז"ל שם פרק אף על פי (כתובות ס"ג, ב'). ואם טוענת כן דינה מוחלק משאר המורדת שאומרת "בעינא ליה ומצערנה ליה", דההיא כופין אותה בהכרזת ארבע שבתות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ואם לא חזרה בה הפסידה כל כתובתה, וכדאיתא פרק אף על פי (שם). ואם ירצה מגרש בגט, ואם לא רצה לגרש אינו מגרש. ואפילו נמלכה לאחר אותו זמן – מה שהפסידה הפסידה, ואסור לשהותה בלא כתובה אחרת בלא מנה. אבל הבאה בטענת "מאיס עלי" אין כופין אותה בכפיית ההכרזה של בתי כנסיות ובתי מדרשות, לפי שאנוסה היא שלבה אונסה, אבל משהין אותה י"ב חדש שמא יסור המיאוס מלבבה ותתרצה לו. ותוך י"ב חדש לא אבדה מכתובתה כלום. ואם גירש הבעל מרצונו תוך י"ב חדש גובה כל כתובתה – שהרי זה גרש מרצונו, והיא לא תפסיד כלום לפי שאנוסה היא, וכן פירש רבינו חננאל ז"ל.

ואם המתין עד י"ב חדש ולא חזרה בה – הפסידה כתובתה ותוספת ונכסי צאן ברזל. ובתשובות רבינו האיי והרי"ף ז"ל שאפילו מה שכתב לה הבעל מתנה לאחר נישואין מפסדת, וכן כתב גם הרב רבי יהוסף הלוי אבן מגש ז"ל. וכן בדין, שלא כתב לה על דעת שתטול ותצא ותאכל עם איש אחר. ואף הרמב"ן ז"ל כן כתב. ואין הפרש בין שכתב לה מתנה באחריות ובין שלא כתב לה, דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה. וכל שכן במתנה לחודש עשה לה בשעת נישואין, שזה בכלל תוספת הוא. אבל נכסי מלוג דידה לא הפסידה, וכן מה שנתנו לה אחרים יראה שלא הפסידה, אלא תטול ותצא. ובלאות נכסי צאן ברזל הקיימין – אם תפסה לא מפקינן מינה, והיינו מעשה דכלתיה דרב זביד דאימרדה ותפסה חד שיראי".


בתשובה זו כתב הרשב"א לאחר שהביא את תשובת רבינו האי גאון הרי"ף והר"י מיגאש "וכן בדין". והכריע שאין חילוק בין מתנה שהבעל נותן באחריות וכל שכן ב'מתנה לחוד', שהמתנות הללו חוזרות לבעל בעת מרידתה ודלא כמו שכתב בתשובות הקודמות לחלק בזה, אלא כדבריו בחידושיו .תשובה זו של הרשב"א מהווה סיוע גדול לדברי האבני מילואים לפיהם הרשב"א חזר בו והסכים לדעת רוב הראשונים, רבנו האי גאון, הרי"ף, הר"י מיגאש, הרמב"ן, המאירי ועוד שאישה מורדת מחזירה גם מתנות חלוטות שניתנו לה (שלא כדעת רבנו יונה ואף הרא"ה בחי' לכתובות ס"ג ששיטתם לא הובאה כלל בפוסקים), אלא אם כן הייתה התנאה מפורשת ולפיה לא תחזור אף במקרה של מרידה, התנאה שלדעת הרמ"ה ג"כ לא עוזרת והמתנה חוזרת אף כשקיימת, ושלוש שיטות בעניין.

אך לכאורה נראה שקשה לבנות מחלוקת ראשונים האם מתנה חלוטה לגמרי חוזרת במרידה. ראשית מסברא, מדוע שתחזור אם ניתנה באופן חלוט? (אם נבין שההחזרה מטעם קנס, אתי שפיר). וכן מלשון הרמ"ה בפנים נראה ששיטתו שונה, באמת אף הרמ"ה מסכים שמתנה חלוטה אינה חוזרת שהרי נתן לה באופן מוחלט ומהיכ"ת שתחזור, אלא מחלוקת הראשונים היא האם בנתינת 'מתנה לחוד' אכן נוצרה מציאות כזו של מתנה חלוטה מסוג כזה.

דהנה במאירי בחידושיו למסכת כתובות (דף נ"ד ע"ב) וזה לשונו:

"נהגו מקצת מקומות של ספרד שכותבין לנשותיהן בשעת נישואין מתנה לחוד, וכותבין בה שתהא רשאה ליתנה לכל מי שתרצה או למכרה אפילו בחייו, וכתבו בה גדולי הפוסקים בתשובת שאלה שתנאי ממון הוא וקיים ואף על פי שירושת הבעל כל שהתנה לאחר שנשאה אין תנאי מפקיעו, מתנה שאני, וקצת גאונים כתבו שאין התנאי מועיל כלום בחייו ואם כן איני יודע מה מועילים בה. ויראה לדעתם, שהמתנה אינה נפקעת בכמה דברים שהכתובה נפקעת בהם ועושין אותה בשביל כך שאם עשתה דבר שבשבילו איבדה כתובתה לאי זו סבה תהא המתנה קיימת. וכן יש אומרין שגובה אותה בלא שבועה, ויש חולקים לומר שדינה ככתבה ואינה גובה אלא בשבועה. ומכל מקום, אין ספק שאף המתנה אינה גובה אלא לאחר מיתה ואם נתן לה הבעל קרקע או נכסים במתנה יתבאר במסכתא זו שקנתה ואין הבעל אוכל פירות. ומכאן כתבו קצת מפרשים שהיא יכולה למכור אלא שגדולי צרפת כתבו שאינה יכולה למכרה בחייו ושאם מכרה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות".

מבואר בדבריו שחלקו הראשונים מהם תנאיה ודיניה של מתנה לחוד, האם נחלטה לאישה או לא, ועיין בטור סימן פ"ה שכתב שבעל שנתן מתנה לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל פירות ומביא את הרמ"ה שאין זה כנכסי מילוג ואז יכולה גם למכור ולתת, מתנה שניתנה מהבעל לאישה נחלטת לה, אך הרא"ש שם חולק ואומר שרק פירות אין לו אך לא יכולה למכור.

הטור (אבן העזר סימן פ"ה סעיפים ז'–ח') פסק וזו לשונו:

" וכן הבעל שנתן מתנה לאשתו, בין קרקע בין מטלטלים, קנתה ואין הבעל אוכל פירות. ומיהו אינה יכולה למכור מה שנתן לה ולא ליתנו לאחר וכו'.

והרמ"ה כתב שאם מכרה או נתנה קיים כיון שאין לו פירות וכו' ואם נתאלמנה או נתגרשה שקלה להאי ארעא לבד מכתובתה. ודווקא שנתאלמנה או נתגרשה מן הנישואין וכו' ואפילו נתאלמנה או נתגרשה מן הנישואיןדוקא שלא מתוך מרדה. אבל נתאלמנה או נתגרשה מתוך מרדה – לאחר שכתבו עליה אגרת מרד, שהפסידה כל כתובתה, הפסידה כל מה שנתן לה".

וכתב שם מרן הבית יוסף:

"נראה שכל אלה דברי הרמ"ה והם מבוארים בטעמם".

דברי הרמ"ה שהביא הטור מקורם ביד רמ"ה לב"ב דף נא ע"ב סימן ר"ה ד"ה "אמר רבא" ומדבריו שם אכן נראה שעסק במתנה שאינה חלוטה לגמרי.

והנה השולחן ערוך אבן העזר הלכות כתובות סימן פה סעיף ז פסק:

"באו לידה (נכסים) אחר שנשאת, בין שבאו לידה בירושה, או שניתנו לה במתנה, או שחבלו בה ונתנו לה חלקה בבושתה ופגמה, נקראים נכסי מלוג, והרי הם כאותם שהכניסה לו ולא קבלם באחריות. אבל אם מכרה כתובתה ונדונייתה, אותם הדמים אין הבעל אוכל פירותיהם. וכן אם נתנה מתנה לאחר קודם שנשאת, כדי להבריח מבעלה, אף על פי שאין מתנתה מתנה, אין הבעל אוכל פירות. וכן הבעל שנתן מתנה לאשתו, בין קרקע בין מטלטלין, קנתה, ואין הבעל אוכל פירות. ומיהו אינה יכולה למכור מה שנתן לה, ולא ליתנו לאחר, אלא ישאר בידה, ואם תמות ירשנה, והפירות שיוצאין לה ממנה דינם כשאר נכסי מלוג, וימכרו וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות".

ומיד בסעיף ח' פסק:

"בד"א שאינו אוכל פירות המתנה, כשנתן לה אחר שנשאת. אבל אם נתן לה בעודה ארוסה, כיון שנשאה, זכה במתנה זו כשאר נכסי מלוג, ואוכל פירותיה. ואם מן הנשואין נתאלמנה או נתגרשה שלא מחמת מרדה, נוטלת מתנה זו חוץ מכתובתה".

השו"ע בסעיף ח' הביא באותו סעיף את שני סוגי המתנות: זו שהבעל אוכל פירות כשנתן לה בעודה ארוסה, וזו שאינו אוכל כשנתן לה בעודה נשואה, ובסוף הסעיף אומר שאם מרדה המתנה חוזרת, והרבה הבינו שדין זה שהמתנה חוזרת מתייחס לשני סוגי המתנות, גם למתנה שניתנה לאחר הנישואין אותה קנתה ואין הבעל אוכל פירות. ומכאן שהשו"ע לא מחלק וסובר שאף מתנה כזו חלוטה שיכולה למכור, חוזרת.

אולם נראה שלא כך, אלא סעיף ח' הוא ציטוט מהרמ"ה והוא כותב זאת על מתנה לפני הנישואין ושם הבעל אוכל פירות וממילא אז אינה מתנה חלוטה ורק עליה אם מרדה מחזירה, אך מתנה שנתן לאחר הנישואין אותה יכולה למכור לפי הרמ"ה ע"ז לא אומר הרמ"ה שחוזרת וכך מדויק בפנים בלשון הרמ"ה, אלא שהשו"ע למעשה לא פוסק כרמ"ה בכך שמתנה לחוד נחלט לה ויכולה למכור וכן במתנה שנותן לה לאחר הנישואין פוסקים כרא"ש ולא כרמ"ה, ופוסקים שאינה יכולה למכור, אולם היוצא מן הדברים שאם נמצא מתנה חלוטה מהיכ"ת לומר שתחזור? לכן לפי"ז ייצא שאם תהיה היכי תימצי של מתנה שהאישה קיבלה ויכולה לעשות עם זה מה שרוצה, אז גם לרשב"א לא יהיה דין החזר מתנות במורדת, ומה שהרשב"א בחי' אמר שגם במתנה לחוד יש החזר, צ"ל שזה מחמת שסבר שמתנה בלחוד שניתנה אינה ניתנה באופן חלוט, נמצא שמחלוקת הראשונים איננה אם מתנה חלוע חוזרת, דכאמור קשה מאד להבין סברת מי שאומר שחוזרת במרד, אלא המח' היא האם אותה מתנה עליה דברו ניתנה באופן חלוט.

ועיין ב"בית-יעקב" שם שכתב:

"וכל מה שנתן למתנה מחזירה לו - אמת שכן כתב הטור בסימן פ"ה בשם הרמ"ה דבעת שמפסדת התוספת מפסדת נמי המתנות. אבל הרשב"א בתשובה בסימן קי"ב הובא שם דברי הרמ"ה וחלק עליו וכו' ובע"ה קיימתי זה מסברא דנפשאי. וע"כ צ"ל דס"ל לרמ"ה כיון שאינו יכול למכור ולהפקיע ירושה לא נתן לה רק שיהיה למתנה זו דין תוספת כתובה. מ"מ נראה שאם פירש שתהיה יכולה למסור וליתן דאז ודאי מתנה חלוטה היא, ואף הרמ"ה מודה שאין מוציאין ממנה".

לכן אם הגענו למסקנה כי רישום בטאבו הינה בגדר "מתנה לחוד", יש לעיין האם נאמר שמכיון שרוב הפוסקים, ובכללם הרשב"א שחזר בו, אליבא דהאבנ"מ, ושכך נראה, סוברים שגם בסוג כזה של 'מתנה לחוד' שניתנת במפורש לעשות בה כחפצו של מקבל המתנה ללא זכות שיורית – דינה של המתנה לחזור בעת מרידה ממילא אין לסמוך על הרשב"א בתשובה (חלק ב' סימן קי"ב) או על הרא"ה בחידושיו בדף ס"ג ביחס לדין זה. אולם כאמור נראה לדחות ולומר שכפי שביררנו לעיל אין פסיקת השו"ע פסיקה עקרונית כי מתנה שניתנה ללא שיור חוזרת במרידה דמהיכא תיצי לומר כך, אלא חלקו בדין אותה מתנה שהייתה נהוגה בימיהם, האם ניתנה באופן חלוט. אולם משהסקנו כי רישום בטאבו הינו בגדר מתנה חלוטה הרי שאף לפי השו"ע לא תחזור במרידה.

ונוסיף את מש"כ הגר"ח איזירר זצ"ל בנימוקיו בתיק 166822/1 שכתב וזו לשונו:

"מנהג בתי הדין הוא לראות גם במתנה של מחצית דירת הבעל שנרשמה בטאבו על שם האישה כמתנה שחוזרת במרידתה, אולם לעניות דעתי יש מקום להטיל ספק 'בסוגיא דעלמא' זו. חז"ל חידשו וקבעו שיש אומדנא של "אדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב" ואין לנו להוסיף ולחדש תוספות באומדנא זו. לפיכך יש לחלק ולומר שרישום בטאבו של מתנה, שלפי מנהג המדינה אין עוררין יותר על מתנה זו, ובקושי ניתן לעקור מתנה זו ורק על ידי הוכחה של זיוף ותרמית ברישום. הדרך המקובלת לעקור מתנה שכזו זה על ידי חוזה שנרשם כהערת אזהרה בטאבו ואז כפופה המתנה לתנאי החוזה – דבר זה לא נעשה בענייננו – ומנין אם כן שבכהאי גוונא שאדם לא פעל כפי שנהוג בהבטחת תנאים בטאבו שגם כלפיו יש האומדנא של חז"ל. אמנם יש מאידך גיסא צד גדול לומר שאף על פי שדין חזרת מתנות הוא רק כמורדת ולא בסרחה עליו (שסיבבה הגירושין על ידי הקנטתו) ולא בזנתה, מכל מקום הני מילי במתנות של יחס ורעות (ובהם יש גם סברא הפוכה שכתבו הפוסקים – דאטו מי שנותן מתנה לאוהבו צריך ערבות שיאהבנו תמיד), אבל בנותן חצי רכושו (חצי דירה), או במקרה שלנו כ־20% מרכושו, זה חדל מלהיות 'מתנה' והופך להיות חלק מהסכם הנישואין שעל דעתו נישאה לו ועל דעת כן נשאה שישתף אותה בנכסיו. אבל ברור שמתנות בסדר גודל שכזה אינן 'מתנות אהבה ורעות' אלא חלק מהסכם הנישואין והם ניתנות לצורך שותפות חיי הנישואין ולכן אפילו בסרחה עליו תבטל המתנה. ומאידך גיסא, ישנו הצד הראשון שכיוון שלא רשם הערת אזהרה בטלה האומדנא ונראה שלפחות יש ספקא דדינא אם מתנות שנרשמו בטאבו חוזרות. הערה: ולבוא לומר שהאומדנא היא שהמתנה תישאר בגלל הרישום בטאבו, אבל האישה תחויב להחזיר את שוויה – זה חידוש שלא שמענו, שהמתנה קיימת ויש התחייבות להחזיר את שוויה".


החזר מתנה בדמות שווי הכסף שניתן

יש לעיין, האם כאשר המתנה ניתנה בכסף, למשל נתן הבעל או מי מקרוביו לאישה כסף שעל-ידו הלכו אח"כ וקנו את הדירה, אם נאמר שמתנת הדירה חוזרת, מה בדיוק חוזר, האם החלק בדירה שנקנה תמורת אותו סכום כסף שניתן או הכסף שניתן? ישנו צד לומר שאת החלק היחסי בדירה לא הבעל נתן לה אלא היא עצמה רכשה מהמוכר, ואף אם הכסף ניתן ישירות ליד המוכר ולא לידה מ"מ הבעל נתן למוכר את הכסף במקום לתת לה, כשליח שלה והמוכר רשם את הדירה ע"ש האישה במקום לרשום ע"ש הבעל נותן הכסף, מה נתן הבעל לאישה כסף או דירה?

בפסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל (פד"ר חלק י"ד עמוד 28) הביא הרה"ג ח"ג צימבליסט (ובית דינו) את שכתב הגרי"ש אלישיב זצ"ל לחדש, וזו לשונו:


"אולם יש לשים לב לטענתו הנוספת של בא כוח האישה המסתמך על הערתו של הגרי"ש אלישיב (שליט"א) זצ"ל (בפסק דין שבכרך ד' עמ' 266), שכיון שבשעה שנקנה הרכוש על שם שניהם, אם כן לא הבעל הוא שהקנהו לאישה אלא המוכר הקנה לשניהם, ואם כן יש לדון אם בכלל יכול הבעל לטעון אדעתא למיפק לא אקני לה, כי הוא לא הקנה לה כי אם המוכר. ולפי זה מצטמצמת טענת הבעל רק בנוגע לכסף ששילם עבור חלקה בדירה אבל זה לא יכול לפגוע בבעלות האישה בדירה. ולכן במקרה דמאז שרכשו הדירה עלה ערכה של הדירה יש לזקוף את זה לזכותה של האישה" עכ"ל.

והנה הגרי"ש אלישיב שליט"א לא קבע מסמרות בענין זה, וכסיום דבריו שם:

"אכן לצורך הדיון אשר לפנינו אנו פטורים מלקבוע מסמרות בנקודה זו".

אכן בפסק דין אחר (שבכרך ה' עמ' 170) אכן קבע הגרי"ש אלישיב שליט"א מסמרות בנדון, וזו לשונו שם בהמשך הדברים:

"כשם שאם אמר בפירוש למוכר שהוא קונה מלבושים וכיוצא בזה עבור אשתו, דבכהאי גוונא אליבא דכולי עלמא זכתה האישה מהמוכר, וכאשר היא מרדה בו, נראה פשוט שיכול לדרוש ממנה את הכספים שהוציא עליהם".

הרי החליט שם שאפילו באופן שהאישה קנתה 'ישר' מן המוכר, אם הבעל שילם את הכסף, יכול הוא, במקרה שהיא מורדת, לדרוש ממנה את הכסף ששילם עבורה, אבל אינו יכול לדרוש ממנה להחזיר לו את החפץ עצמו.

לכן בנידוננו יש לקבוע שאת הרכוש עצמו שנרשם חציו על שמה לא יוכל הבעל לדרוש בחזרה. כי אפילו אם לא נקבע מסמרות בסברא זו, הרי כבר אמרנו בריש דברינו שהאישה נחשבת למוחזקת במה שרשום על שמה, ואם יש אפילו ספק בנדון הרי מספיקא לא מפקינן מן המוחזק. ולכן הרכוש בנדל"ן הרשום על שמה אין להוציא ממנה, אולם היא חייבת להחזיר לו את הכספים ששילם עבור רכישת הרכוש הזה". הרי שהרה"ג ח.ג. צימבליסט (ובית דינו) הסכים בנדון שלו עם החידוש הנ"ל של הגרי"ש אלישיב זצ"ל. עיין שם. אמנם דעה זו אינה הדיעה הרווחת בין פסקי בתי-הדין, וכבר דן בזה הג"ר שמואל שפירא (בפד"ר כרך י"ח עמודים 271–282) עפ"י סוגיית "בני מערבא" בב"ק דף ק"ב וכן הגרנ"ש גורטלר שליט"א בספרו בכורי גשן (סימן ל"ז) ששניהם הסיקו דלא כגריש"א ושהמתנה חוזרת בעינה כי המוכר עושה את שליחות בעל המעות.

ונראה שאף שדעת רוב דייני ישראל לפסוק כך, מ"מ כמו שכתב הגר"ח צימבליסט :

"כי אפילו אם לא נקבע מסמרות בסברא זו, הרי כבר אמרנו בריש דברינו שהאישה נחשבת למוחזקת במה שרשום על שמה, ואם יש אפילו ספק בנדון הרי מספיקא לא מפקינן מן המוחזק".

כמו"כ נראה שיש לחלק בין מצב בו הכסף ניתן עבור הדירה כולה לבין כשניתן עבור חלק מהדירה, כאשר התשלום הינו תשלום חלקי של הדירה ולא תשלום כל הדירה יותר קל לקבל סברא זו, דקשה לומר שנתן אחוזים בדירה ויותר פשוט להגדיר שנתן כסף, דמסתבר שכו"ע יודו שאם נתן לה סכום פעוט באופן יחסי, למשל 5%מערך הדירה לא נגדיר שנתן לה חלק בדירה אלא נגדיר שנתן לה כסף. לכן נראה שאף אם לא נקבל את עמדת הרב אלישיב ביחס לתשלום ערך הדירה כולה, מ"מ כאשר שילם סכום חלקי מהדירה ניתן יותר להבין את עמדתו ולומר שנתן לא חלקיות בדירה אלא נתן סכום כסף, וממילא נפ"מ כשמחיר הדירה עלה.

מתנות שקיבלה מהקרובים

במקרה שהמתנה ניתנה ע"י קרובי הבעל ולא ע"י הבעל עצמו יל"ע האם מתנה זו ג"כ חוזרת.

מהר"י וייל (סימן כ') דן בשאלה זו ופשוט לו שגם אם קרובו של בעל נותן מתנה לאישה, מתנה זו חוזרת בעת מרידת האישה. נצטט קטע מדבריו:

"על אודות מחלוקת ריב וקטט אשר רבו עם הר' יעקב בר' שלמה ועם צלעתו צורלין בת ר' מאיר. רבו דבריהם וארכו מספר, ואני ורבותי יגענו ודקדקנו להמציע ביניהם, ולמצוא צד השואה ביניהם למען השלום. ואחרי כי ראיתי כי לא מסתייעא מילתא, בקשוני להעמידם על קו הדין. ולמען לא יהיו אויבינו פלילים, קבלתי ושמעתי הצעת טענתם ותביעותם זה על זה, וקנו זה מזה בפני בעדים, למען יהיה שריר וקים לקיים מאמרי, ולא ידחו זה את זה בגודא רבה, רק כאשר אגזור כן יקום. ולאלה באו לפני בעלי הריב הם וסיעתם, והציעו את טענתם בפני ובפני פרנסי מנכבדי העיר. ויען כי ראיתי במקצת הדברים גנאי לשני החלוקות לכתוב רובי תלונותם ותביעותם זה על זה ואין בהם יתרון, בחרתי בקיצור, ועל פי טענתם אמרתי אחוה דעי כאשר הראני הש"י בשכל, על פי פסקי רבותינו אמת ודבריהם כפטיש יפוצץ סלע. ועתה ירדתי ודקדקתי לעומקא דדינא כפי שכלי, ויראה לי דין ונכון.

תחילת דבר שעל פי תביעות הרבי יעקב ומורשה שלו ועל פי תשובת מרת צורלי"ן ומורשה שלה יראה לי וכן הדין במלתא דפסיקתא. תחילת דבר השבעתי מרת צורלין בחומר איסר, שמה שקובלת על בעלה וטוענת "מאיס עלי", ובאה בטענה ואינה רוצה להיות עמו בכפיפה, ולא נתבררו וגם לא נתלבנו טענותם. על כן קבלה עליה בפני בחומר כי מה שהיא מסרבת בבעלה ומשרכת דרכיה עמו, לא מחמת שום עצת אביה ואמה ושום אדם, ולא מחמת שום תרמית שתהא מכוונת להוציא ממנו נדונייתה, רק שאין דעתה יפה עמו, ואין דעתה סובלתו. ולא ראיתי שום צד לכוף אותה להיות עמו כאשר אמרו רבותינו [...] ועתה דינה כמורדת כאשר אמרו רבותינו ע"ה. מאחר כי כל מה שהיא מוחזקת בנדונייתה ובכל מה שהכניסה עמה לחופה, יש להחזיק בכל מה שהכניסה עמה לחופה, ר"ל: נדונייתה חמישים זהובים תקח תכף בעין בשלימות, וכל תכשיטיה אשר הכניסה עמה לחופה העומדין בעין אשר נתן לה אביה, וגם כל אשר עומד בעין מאשר לה בשעת חופה וטבעת קידושין, מפני שלא יאמרו [...] אמנם כל המותר הנמצא בידה או ביד אביה או ברשותה, יתר על מה שהזכרתי לעיל, חפצים ומטלטלין כסף ושוה כסף אשר נתן לה בעלה מעולם העומד בעין, וכל אשר ניתן לה מחמת אביו ומחמת קרוביו ובשעת נישואין או אחר כך, וכן הסבלונות אשר נתן לה בעלה או אביו, וכל שבח אשר שבחו נכסים, יש להחזיר", עד כאן דבריו.

כאמור, לשונו "אשר נתן לה בעלה וכו' וכל אשר ניתן לה מחמת אביו ומחמת קרוביו ובשעת נישואין או אחר כך יש להחזיר" מורה שסובר שאין חילוק בין מתנות שנותן הבעל, לאלה שנתנו אביו או קרוביו של הבעל. כמו כן אין חילוק בין מתנה שניתנה בעת הנישואין או אחר כך. ולפיו האומדנה שקבעו חכמים להחזר מתנות באישה מורדת "אדעתא למישקל ולמיפק" שייכת גם באביו של הבעל או קרובו, שלא התכוונו שהאישה תמרוד ותיקח איתה את המתנה.

דברי מהרי"ו הובאו בדרכי משה (סימן עז' ס"ק יד') ובקיצור בבית שמואל (סימן עז' ס"ק ט') שכתב שאף המתנות שניתנו "מחמת אביו או קרוביו בשעת הנישואין או אחר כך צריכה להחזיר". וכן הובא בבאר היטב (שם ס"ק י') וב"דין מורד ומורדת בקצרה" שבבית שמואל בסוף הסימן.

והנה דברי מהרי"ו מוסבים על מורדת, אולם בדברי המבי"ט מוצאים אנו שהמתנה שייכת לבעל ועליה להשיבה אף ללא מרידה דהנה הכנסת הגדולה בסי' צ"ט הקשה, שישנה סתירה בדברי המבי"ט. שכן המבי"ט בתשובותיו ח"א סי' כט פסק:

"הכלל כי מתנות אלו כשהיא עצמה באה לגבות כתובתה באלמנות או בגירושין גובה כל המתנות שניתנו לה בין מקרוביה בין מקרוביו ואינם נישומים בכלל פרעון כתובתה נדוניתה ותוספת. ואם הם מתנות שמשמשים לשניהם, נראה שאם הם מקרוביה תקח אותם בלי שומא, ואם הם מקרוביו לא תקחם אלא בשומת כתובתה... כל זה אינו תלוי במנהג חילוק הכתובה בין הבעל והיורשי' כשתמות האישה, כי כפי הדין אין לבעל זכות במתנות כמו שנזכר".

מפורש בדברי המבי"ט כי מתנות שניתנו ע"י קרובי האישה לשניהם לשימוש משותף לתשמיש הבית, זכאית האישה לקבלם באלמנות או בגירושין. וע"כ, אם הורי האישה נתנו לצדדים דירת מגורים יש לפסוק להחזיר עם הגירושין את הדירה לאישה.

ומאידך, המבי"ט בתשובה בח"ב סי' פ פסק:

"שאמרה האישה שנתן לה אביה, אינו תכשיט שלה אלא מכלי תשמיש הבית הוא, ושלו הוא ויכולים לשומו לו בפרעון כחובתה. והרי הוא דורון לו כמו מלבושים שנותן אבי הכלה לחתן, דכל שאינו תכשיט לה על הסתם הוא מתנה לחתן על הכלה שישתמשו שניהם בו בבית, והרי היא ככל כלי הבי' שהם שלו אם לא שיפרש אביה בפי' שהו' נותן אותו החפץ לבתו, אז יהיה לה כנ"מ ולא ישומו אותו לה בכלל שומא נדונייתה".

הרי שיש ליתן את מתנות אלו לבעל.

הפתחי תשובה בסימן צט' ס"ק ט' הביא את החת"ס (ח"ג אה"ע סי' א') שבא ליישב את הסתירה ולחלק בין מתנות המשמשות לכלל הבית שאז כוונת הנותנים היא לבעל שהוא בעל הבית, ולזה התייחס בתש' פ', לבין מתנות אישיות שראויות רק לאחד, אולם ראויות גם לגבר וגם לאישה. אז כאשר ניתנו ע"י קרוביה כוונתם לתתם לה, ואילו ע"י קרוביו כוונתם לתת לו ולזה התייחס המבי"ט בתש' כט' (אך ק' כי המבי"ט כתב "מתנות המשמשים לשניהם"). ואילו מתנות הראויות רק לאישה ולא לגבר בזה התייחס הריב"ש בסימן שא והרמ"א בסימן צט' סעיף ב' שהביא מהריב"ש: 'אבל אחרים שנתנו לה תכשיטים בשעת נשואין, למתנה גמורה נתכוונו הרי הם כנכסי מלוג שלה' ומתנה זו אינה מחזירה, אולם הדוגמה שמנה ריב"ש הם תכשיטים וכד' דברים אישיים הניתנים לאישה בלבד, והם רק שלה.

נמצא שהורי הבעל שנתנו לזוג כסף לצורך רכישת דירה, לפי חילוק החת"ס במבי"ט, הכסף שייך לבעל לבדו כי ניתן לידי שני בני הזוג ולא רק לידי האישה וכמו תש' המבי"ט בסי' פ'. בהנחה שעליה להשיב מתנתה, לדעת הבית-יעקב עליה להשיבה לקרובים שנתנו אותה, ואילו לגר"ש ישראלי לבעל, שהמתנה למעשה ניתנה דרכו, ושכ"ה בפסקי הלכות יד דוד וכך אף הוכיח הגר"ש שפירא זצ"ל בפד"ר יח עמודים 271-282 מדברי מהרי"ו.

הנה באוצר הפוסקים (סימן ע"ז סעיף ב' ס"ק כב' אות יז' – עמוד נט') בשם אגודת אזוב דקדק ממה שהרמ"א (בהגה בסעיף ג') השמיט את דין מתנת קרובי הבעל שנראה שהרמ"א חזר בו מדבריו בדרכ"מ בשם מהרי"ו והביא מהפמ"ג כללי הוראת או"ה אות ט', שהכלל הוא שהלכה שהובאה בדרכי משה והשמיטה הרמ"א בשו"ע, מהשמטה זו משמע דסבר הרמ"א שאינה להלכה. אולם אינני משוכנע כי יש לבנות מדיוק זה שכן הרמ"א בדרכי משה הביאו ללא חולק ואילו בהגהתו בשו"ע שם בא לומר את דינא דמתיבתא ולכן לא ראה להכניס את דברי מהרי"ו ואין ראיה שחזר בו.

ואף בפסקי הלכות יד דוד לגר"ד מקרלין כתב (פרק י"ד מאישות הלכה ב' אות ל"ו): "וכל המתנות שנתנו לה קרובותיו בעת הנישואין וכל הסבלונות וכו' או אחר כך מחמת התקרבות הנישואין ושמחתה צריכה להחזיר לו".

ומה שאיתא בתשובת הרשב"א שבספר תשובות חכמי פרובינציא סי' ע"ג, שכתב:

"ומיהו בתשובת הריא"ף ורבינו האיי ז"ל נמצא שדנו שאפילו מתנה לחוד דבתר נישואין מפסדה, וכן דעת הרב ר' יוסף הלוי אבן מיגש, ולפי דבריהם איכא למימר דהתם קמ"ל דאפילו תוספת מפסדת וכ"ש מתנה שנתן לה הוא, אדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה. וכן תרץ לדעתם הרמב"ן ז"ל, ומ"מ אכתי משמע במתנה שנתנו לה אחרים לא הפסידה כמו שכתבתי, ומינה בנכסי מלוג בכל כלל לא מפסדא".

וכן מתשובת נוספת של הרשב"א שהובאה בספר כפתור ופרח פרק י':

"אבל הבאה בטענת מאיס עלי אין כופין אותה בכפיית ההכרזה של בתי כנסיות ובתי מדרשות לפי שאנוסה היא שלבה אונסה, אבל משהין אותה י"ב חדש שמא יסור המיאוס מלבבה ותתרצה לו, ותוך י"ב חדש לא אבדה מכתובתה כלום. ואם גירש הבעל מרצונו תוך י"ב חדש גובה כל כתובתה שהרי זה גרש מרצונו, והיא לא תפסיד כלום לפי שאנוסה היא, וכן פי' רבינו חננאל ז"ל. ואם המתין עד י"ב חדש ולא חזרה בה הפסידה כתובתה, ותוספת, ונכסי צאן ברזל. ובתשובות רבינו האיי והרי"ף ז"ל שאפילו מה שכתב לה הבעל מתנה לאחר נישואין מפסדת, וכן כתב גם הרב רבי יהוסף הלוי אבן מגאש ז"ל, וכן בדין, שלא כתב לה על דעת שתטול ותצא ותאכל עם איש אחר. ואף הרמב"ן ז"ל כן כתב. ואין הפרש בין שכתב לה מתנה באחריות ובין שלא כתב לה, דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה. וכל שכן במתנה לחוד שעשה לה בשעת נישואין, שזה בכלל תוספת הוא. אבל נכסי מלוג דידה לא הפסידה, וכן מה שנתנו לה אחרים יראה שלא הפסידה, אלא תטול ותצא".

מסתבר הוא שיש לחלק בין סתם "אחרים" לבין "קרובי הבעל", אף שהרשב"א לא כ"כ מפורשות ואפושי פלוגתא לא מפשינן.

והנה בבית יעקב תמה על דברי מהרי"ו וז"ל:

"קשה לי דהא מבואר לקמן סי' צ"ט דמה שנתנו לה אחרים דין נכסי מלוג יש לה, דאחרים כשנותנים מתנה צריכים להתנות בדין תנאי, ע"ש. ומה"ת ישתנה הדין במורדת. ומהרי"ו שכתב זה אפשר שכתבו לדידן דדיינא בדינא דמתיבתא ותקנה הוא זה שיהא הוא זוכה בשלו ושל קרוביו והיא בשלה ושל קרוביה משא"כ לדינא דהש"ס מה"ת לא יהא לה בדין נ"מ. ועוד דהא ע"כ א"צ להחזיר לבעל אלא לקרוביו דהא הקרובים לא נתנו לו רק לה וזה נגד הסברא דלא מרדה בקרוב".

וכבר הביאו שב"משפטי שאול" למו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל סימן יז" הביא את דעת הגריש"א זצ"ל, שתמה מסברא על מהר"י וייל דהרי הראשונים תמהו על עצם דין הגאונים בהחזרת מתנות במורדת מהיכא תיצי שזו האומדנא ללא שהתנה, וכיצד נרחיב זאת כאומדנא דמוכח אף ביחס לקרובי הבעל. ובאמת מצינו בריב"ש סימן שא' שמחלק בין בעל שנותן תכשיטים לאשתו שחוזרים בגרושין כי נתנם רק להתנאות לפניו, לבין קרוביו שנתנו לה תכשיטים שהם שלה לגמרי דלמתנה גמורה התכוונו, והביא את הבית-יעקב הנ"ל מכוח תמיהתו על מהרי"ו כתב כי מהרי"ו איירי בדינא דמתיבתא. דכיון שזיכו אותה בזכויות מסוימות יותר על דינא דהש"ס כנגד זה זיכו אותו שתתן לו מה שיש לה מקרוביו אבל לדין הש"ס נראה שאין צריך להחזיר ונחשבת מתנת הקרוב לאישה נכסי מלוג, וכמו שכתב הריב"ש בדין מתנת קרובי הבעל לאישה שסרחה שגם אם נתנו לה תכשיטים אינה צריכה להחזיר דחשיבי נכסי מלוג.

ולכן הסיק הגריש"א להלכה שיכולה לומר "אי-אפשי" בתקנת חכמים של דינא דמתיבתא, דעדיף לה להישאר עם מתנות קרוביו כעיקר דין הגמרא ולא תחזיר מתנות שקיבלה מהם.

אולם הגר"ש ישראלי שם חלק עליו ואף לא קיבל את דברי הבית-יעקב בפירוש מהרי"ו. דלא נזכר עניין זה בדברי דינא דמתיבתא המובא בראשונים (ואף הב"י אמר פירושו רק בדרך של "ואפשר"), ושכ"מ בב"ש שהביא את דברי מהרי"ו על הסעיף בשו"ע שדן בדין הכללי של מורדת, ולא בסעיף הדן בדינא דמתיבתא, ואת קושיית הב"י מתרץ דמש"כ "דמה שנתנו לה אחרים דין נכסי מילוג יש לה" כוונתו פשוטה, שבניגוד למתנות הבעל שם יש לחלק בין מתנת תכשיטים שחוזרת כי נתן לה להתנאות לפניו לבין שאר מתנות שאינם חוזרות הרי בקרובי הבעל ואחרים אין לחילוק זה וגם בקיבלה תכשיטים אינם חוזרים כי "אין דרך לאנשים לקשט נשי אחרים", אך אין מכאן שום ראיה לכך שלעניין החזרת מתנות במורדת יש חילוק בין האומדנות ממנו לבין קרוביו.

ומה שתמה הב"י מדוע עליה להחזיר הרי לא מרדה בקרוב, תירץ הגרש"י:

"ונראה בביאור הדברים דהנה הרמב"ן הקשה גם על דברי הגאונים שמורדת מחזירה המתנות שקיבלה מהבעל "דבכולהו מתנות דעלמא אי לאו דעביד ליה נייח נפשיה לא הוי יהיב ליה מתנה" ונראה בדעת הגאונים, דע"כ לא אמרינן סברא זו דאי לאו דעביד ליה נייח נפשיה לא הוי יהיב ליה מתנה אלא באדם זר, אבל בזו שהיא אשתו, ואשתו כגופו, ואדם קרוב אצל אשתו, זהו נימוק סביר כשלעצמו שבגלל זה נותן לה מתנה, ולא מצד פעולה מיוחדת שיש בה משום נייח נפשא והיא הנותנת שמאחר שכל עיקר הנתינה היא בגלל היותה אשתו, בזמן שמורדת ורוצה לנתק קשר האישות בטל הטעם וממילא בטילה המתנה, ושונה זה לפ"ז מכל מתנה דעלמא, שהיא בבחינת תשלום על שעבר דאשר על כן גם אם נתבטלה הידידות המתנה לא בטלה.

ומטעם זה עצמו נוקט המהרי"ו שגם מתנת קרובי הבעל בטלה כשהיא מורדת כי יש לתלות שהמתנה ניתנה באשר היא נכנסה לכלל משפחתם, שהרי אין נותנים מתנה לזרים בעלמא, אם לא כשיש נייח נפשא, ומאחר שאין לנו נימוק אחר הנראה לעין שבגללו נתנו לה ממילא תולים במצוי ומסתבר, והוא כנ"ל מצד קרבת המשפחה שנוצרה עם האישה, ע"י שהתחתנה עם בן משפחתם, וממילא כשמורדת ומעונינת בפשיעתה לנתק עצמה מקרבת המשפחה הזאת, בטל הטעם שבגללו נתנו לה וחוזרת המתנה אליהם. ומתורצת קושית הב"י שהרי "לא מרדה בקרוב" דע"י המרידה בבעלה הרי באה להוציא את עצמה גם מקרבת המשפחה של הללו, והם הרי לא נתנו לה אלא בגלל קרבת משפחה זו".

והסיק הגר"ש ישראלי זצ"ל :

"סוף דבר אין שום יסוד להוציא דברי המהרי"ו מידי פשוטם והרי הם שרירים וקיימים כפי שהבינם הב"ש, ואין גם שום יסוד לדחותם מהלכה, כי הם מוסברים ומבוססים יפה בהתאם לסברת הגאונים שכשם שהבעל לא נתן לה מתנה אלא באשר היא אשתו, ולא כשברצונה לנתק עצמה הימנו כן קרובי הבעל לא נתנו לה אלא באשר היא קרובת משפחה שלהם ולא כשברצונה לנתק עצמה ע"י מרידתה בבעלה שעל ידו באה לכלל קרבת משפחתם".

ועיי"ש מה שהשיב לו הגריש"א ומה שהשיב לו חזרה.

סוף דבר, לענ"ד קשה להכניס את ראשינו לבין שני הרים גדולים ויש פנים לכאן ולכאן ואין לקבוע מסמרות אלא שמספק לא נוכל להוציא מהאישה המוחזקת במתנות שנתנו קרוביו.

והנה הגרש"י ישראלי זצ"ל המציא חידוש ולפיו דברי מהרי"ו נאמרו דווקא באופן שלא נולדו לאישה ילדים מבעל זה, דאילו נולדו לה ילדים גם אם מרדה הרי שבגרושין איננה מתנתקת מהמשפחה שהרי ההורות לילדים משותפים אינה ברת ניתוק, ובכה"ג י"ל שאין מתנת הקרובים בטלה. שהרי אף אם מרדה בו הרי לא מרדה בהם, כטענת הב"י, וכאן אף לא מרדה ב"קירבת המשפחה" שכן זו נותרת בשל הילדים. דיש לתלות שהקרובים נתנו לה בתור קרבתם לילדיה ולא בגלל קרבתם לבעלה וא"כ אבי הבעל נתן לה בגלל היותה אם נכדיו ולא רק בגלל היותה אשת בנו. ותמה עליו הגריש"א מדוע מתנות הבעל חוזרות כאשר יש להם ילדים משותפים ומהיכ"ת לחלק בין אומדנת הבעל לאומדנת קרוביו, אך לגרש"י פשוט הדבר, שהבעל נותן לה מתנות באשר היא אשתו ואילו קרוביה באשר היא קרובת משפחתם.

לכאורה חידושו של מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל קשה, תמוה שחילוק כ"כ מהותי השכיח למעשה לא נזכר אף ברמז בדברי מהרי"ו, נהפוך הוא, תשובת מהרי"ו שעסקה בזוג הנשוי שנים לא מעטות, דמן הסתם, היו להם ילדים, ובכ"ז פסק החזרת מתנות. גם חילוקי האומדנות בין הבעל לקרוביו, כפי שהשיג הגריש"א קשים לקביעת מסמרות, וכי לא יתכן שעיקר מעייני הבעל נתונים לילדיו או שעיקר מעייני הקרובים נתונים לבעל? וכי נצטרך לבדוק עד כמה באמת הילדים נותרו בתוך המשפחה למעשה ולא ניתקו קשר עם אביהם או קרוביהם?

עוד חידש הגריש"א (ושוב, הגר"ש ישראלי חלק עליו גם בעניין זה) כי גם המהרי"ו דיבר רק על מתנות הניתנות בעת הנישואין או סמוך להן. אולם אם נותנים חמש עשרה שנה מאוחר יותר ללא תנאים ברור שזו כמתנה שקיבלה מאדם אחר ויודה שא"א להוציא מידה. ושכן משמע בב"ש שבהביאו את מהרי"ו כתב "בעת הנישואין". לכאורה יש לעיין בדקדוקו של הגריש"א שכן הבית שמואל בסימן עז' ס"ק ט' כן כתב "בשעת הנישואין או אחר כך" ולא חילק כמה זמן אחר כך. ולכן אף שבקיצור דיני מורד ומורדת כתב "וכל מה שהוא של בעלה, צריכה להחזיר אפילו מתנות שנתנו לה קרוביו בעת הנישואין" נצטרך לחלק בין מושג "שעת הנישואין" בה נקט בס"ק ט' והכוונה לשעה שבה נישאים, לבין מושג "עת הנישואין" שהכוונה כל משך היותם נשואים, וממילא אזלא לה הדיוק מהב"ש.

האם האומדנות ישתנו לפי הדורות

כתב בספר ערוך השולחן חו"מ סי' צ"ז סעי' ל':

"ובגדי שבת ויו"ט יש מחלוקת אם הם דומין לבגדי חול או לכלי כסף וזהב, ויראה לי לפי מנהג מדינתינו שדומים לבגדי חול. שרוב בני אדם מקנין הבגדים אף היותר יקרים לנשיהם ובניהם ובנותיהם לחלוטין, וכן התכשיטין שנושאת על גופה כמו נזמים וטבעות ונזמי האוזן ומרגליות שעל צוארה מקנה לאשתו במתנה גמורה. וכשקנה אותן בעדה, הוה כהקנה לה במתנה גמורה, ואין בע"ח גובה מהן אף לאחר מיתת הבעל כיון שהן שלה ושל בניה".

ערוך השלחן לא התווכח על האומדנות שכתבו הראשונים ביחס לדורותיהם אלא שסבר שהמנהג רווח להקנות לאשתו ולבנותיו את תכשיטיהן, ועל כן אינן חוזרות לבעל עם הגירושין. סברתו היא שלמד שמכיוון שדין החזר התכשיטים יסודו בהערכת אומדנת הבעל הנותן הרי שהדבר מסור לחכמי כל דור להעריך את מנהג מדינתם ביחס לנתינת מתנות והוא מצא לנכון לסייג מנהג זה רק על תכשיטין 'שנושאת על גופה', כפי עדותו על המנהג, ולא כמנהג גורף בכל תכשיטין שברשותה.

לכאורה כיום נראה המנהג שלא לקחת מתנה בכלל, ובייחוד כאשר נחקק חוק המתנות ולפיו המתנה חלוטה, הרי שי"ל שדעת הנותן הוא כמו שהחוק באותה מדינה. וכמו"כ חוק יחסי ממון המטמיע נכסים שברכוש משותף אף בכספי ירושה שקיבל אחד הצדדים וכד', מוסיף משקל לאמוד כך את דעת הנותן, למרות שהחוק מאפשר החרגות כאלו ואחרות, מ"מ הם היוצאים מן הכלל.

מכיוון שלרוב הדעות דין החזרת מתנות יסודו באומדנא וסברא, וראינו עד כמה שאלות האומדנא מורכבות מסתעפות ותלויות בגורמים רבים, אותם העלו הפוסקים, הרי שיתכן שכיום נחלש כוחה של האומדנא המופיעה בדברי הגאונים, ולכן יש לסייג מאד את היכולת ליטול מתנה שכבר בידי המוחזק ולנהוג בה במשורה.הנוגע אלינו

לדעתי יש לחלק זאת לשלוש:

השוואת החזר מתנות איש למתנות אישה

ראינו שדין החזר מתנות במורדת הוא "מקרא מועט והלכות מרובות", חלקן של ההלכות בהיותן מבוססות על אומדנות הלב תלויות הם לעיתים על חוט-השערה. רבוי הספקות וספקי הספקות שהעלנו מקשה מאד על הרוצה להוציא מאחיזת האישה ומוחזקותה במתנה.

לא נשוב ונחזור על הספקות וספקי הספקות שהעלנו, רק אצטט משני פס"ד אותם הזכרנו לעיל ואשר עולים בקנה אחד עם כל שהארכנו לברר.

האחד הוא פס"ד של הגרמ"מ פרבשטיין שליט"א (פד"ר חלק ט"ז עמוד 249) ואצטט את דבריו שאף אני סבור כמותו בכל מה שאצטט:

"ולכאורה כשבעל נותן לאשתו דירה הרי המדור הוא לצורך הנישואין ולצורך החיים המשותפים, והיה מקום לומר שדין המדור כדין תכשיטים, וכשפקעו הנישואין תחזור מתנתו. ונראה שאין זה נכון מפני שבבגדים ותכשיטים כדי שישמשו את החיים המשותפים צריך הבעל לתת אותם לאישה, ולפיכך אנו מניחים שלא נתן לה אלא כדי להתנאות לפניו. אבל הדיור יכול לשמש לצורך החיים המשותפים גם בלא שיקנה אותו הבעל לאישה ובלא שירשם על שמה, וא"כ אין להקנאה שום קשר לדיור בפועל ועלינו לדון אותה ככל מתנה שנתן בעל לאשתו, עדיין היה מקום לדון אף שאין ראיה מתכשיטים שנעשה אומדנא מדעתנו ונאמר שברור הדבר שלא התכוונו הבעל והאב לתת במתנה דירה לאישה ולא כתב על שמה אלא מפני הנוהג ולכבודה.

וכן כתב הגר"ש שפירא שליט"א אב"ד ירושלים בפס"ד שניתן בביה"ד האזורי בירושלים טבת תשנ"א:

'עוד נראה כיון שנוהגים היום לכתוב דירה ע"ש שני בני הזוג אפילו אם אחר נתן את כל הכסף אין ראיה ממה שרושמים הדירה ע"ש שניהם שנותן חצי מתנה זאת משום שכותבים כן מפני המנהג ואין כוונה לתת מתנה והגע עצמך שמעשים בכל יום שאבי האישה נותן הכל הדירה והרהיטים והדירה נרשמת מחצית ע"ש הבעל האם מסתבר לומר שהרהיטים שנקנו בדמים מועטים אינם מתנה אלא נכסי מלוג ואילו הדירה שנקנתה בדמים מרובים מחצית הינה מתנה ודאי שדבר זה אינו מסתבר' עכ"ל.

ונראה שא"א מכח אומדנא זאת להוציא מיד הבת כיון שכבר התברר שלהפקיע מהכלה כשהדירה רשומה על שמה הרי זו הוצאה ממוחזק כדי להוציא ממוחזק על ידי אומדנא על האומדנא להיות ודאית וזה לא עלה על דעת אדם מעולם לומר שכל בעל או אב הכותב דירה על שם בני הזוג אין כוונתו לתתה אלא לאחד מהם בלבד, ונראה שאפילו בלא מוחזקות אין כאן אפילו ספק אומדנא מפני שכל אדם יודע שרישום בחוזה וק"ו בספרי האחוזה מהוה הקנאה ולא עלה על דעת אב מעולם אם מת בנו לתבוע את הדירה ולהוציא את האלמנה מן הדירה בטענה שהוא קנה את הדירה רק עבור בנו, אלא כל טענות האב או הבעל נובעות מהסכסוך שבין בני הזוג, ודעתם היא שעל דעת שיתגרשו לא נתנו את הדירה לאישה וטענה זו אע"פ שהיא אומדנא אמיתית אי אפשר מכוחה להפקיע את המתנה וכפי שהאריכו לפסוק בכמה וכמה פס"ד דבעל הנותן מתנה לאשתו אע"פ שמוציאה מחמת שמרחה עליו אין האישה חייבת להחזיר מתנות שנתן לה עי' בזה בפד"ר כרך ד' עט' וכרך ח' עמ וכרך י"א עט' ועט' ועוד וק"ו באב שנתן מתנה ובני הזוג התגרשו שאינו יכול לתבוע את מתנתו בחזרה עי' בזה בשו"ת דדיב"ש סי' ש"א ובשו"ת רא"מ סי' ט"ז ועוד הרבה אחרונים ובעז"ה נרחיב עוד בזה. והראיה שהביא האב"ד שליט"א מהרהיטים אפשר לדחותה לפי שהיא הנותנת הרהיטים בודאי אינם ניתנים בתורת רכוש לזוג אלא כדי שהם ישתמשו בהם במשך חיי הנישואין ואין כל סיבה להקנות אותם בתורת מתנה לשני בני הזוג, ולפיכך כשמגיע זמן גרושין ושוב אינם עומדים לשימוש בני הזוג ובשעה זו אנו מתייחסים אליהם בתורת רכוש אפשר שהם שייכים רק לצד שקנה אותם, אבל הדירה הקנויה הכל מתייחסים אליה לא רק כאל מקום שימוש ודיור אלא כאל רכוש והצד המקבל דירה לפעמים מכנים את השיקול שכתוצאה מהנישואין יקבל רכוש בצורת דירה במערכת השיקולים וההכרעה על הנישואין".

ע"כ דברי הרב פרברשטיין שליט"א.

והשני של הגר"ח איזירר זצ"ל:

"מנהג בתי הדין הוא לראות גם במתנה של מחצית דירת הבעל שנרשמה בטאבו על שם האישה כמתנה שחוזרת במרידתה, אולם לעניות דעתי יש מקום להטיל ספק 'בסוגיא דעלמא' זו. חז"ל חידשו וקבעו שיש אומדנא של "אדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב" ואין לנו להוסיף ולחדש תוספות באומדנא זו. לפיכך יש לחלק ולומר שרישום בטאבו של מתנה, שלפי מנהג המדינה אין עוררין יותר על מתנה זו, ובקושי ניתן לעקור מתנה זו ורק על ידי הוכחה של זיוף ותרמית ברישום. הדרך המקובלת לעקור מתנה שכזו זה על ידי חוזה שנרשם כהערת אזהרה בטאבו ואז כפופה המתנה לתנאי החוזה – דבר זה לא נעשה בענייננו – ומנין אם כן שבכהאי גוונא שאדם לא פעל כפי שנהוג בהבטחת תנאים בטאבו שגם כלפיו יש האומדנא של חז"ל. אמנם יש מאידך גיסא צד גדול לומר שאף על פי שדין חזרת מתנות הוא רק כמורדת ולא בסרחה עליו (שסיבבה הגירושין על ידי הקנטתו) ולא בזנתה, מכל מקום הני מילי במתנות של יחס ורעות (ובהם יש גם סברא הפוכה שכתבו הפוסקים – דאטו מי שנותן מתנה לאוהבו צריך ערבות שיאהבנו תמיד), אבל בנותן חצי רכושו (חצי דירה), או במקרה שלנו כ־20% מרכושו, זה חדל מלהיות 'מתנה' והופך להיות חלק מהסכם הנישואין שעל דעתו נישאה לו ועל דעת כן נשאה שישתף אותה בנכסיו. אבל ברור שמתנות בסדר גודל שכזה אינן 'מתנות אהבה ורעות' אלא חלק מהסכם הנישואין והם ניתנות לצורך שותפות חיי הנישואין ולכן אפילו בסרחה עליו תבטל המתנה. ומאידך גיסא, ישנו הצד הראשון שכיוון שלא רשם הערת אזהרה בטלה האומדנא ונראה שלפחות יש ספקא דדינא אם מתנות שנרשמו בטאבו חוזרות. הערה: ולבוא לומר שהאומדנא היא שהמתנה תישאר בגלל הרישום בטאבו, אבל האישה תחויב להחזיר את שוויה – זה חידוש שלא שמענו, שהמתנה קיימת ויש התחייבות להחזיר את שוויה".

ובכלל, כיון שלעולם של אומדנות נכנסנו יתכן וכיום הרגילות והאומדנא אינה להחזיר מתנה, בייחוד שישנו חוק מתנות, ובנוסף לכך חוק יחסי-ממון המטמיע נכסים רבים שבאו מצד אחד והכל ניתן על דעת זו.

יפה כוחם של דברי הגר"ח צימבליסט שהבאנו במהלך הדברים, לאחר כל הספיקות וספיקי ספיקות שהעלנו:

 "כי אפילו אם לא נקבע מסמרות בסברא זו הרי כבר אמרנו בריש דברינו שהאישה נחשבת למוחזקת במה שרשום על שמה, ואם יש אפילו ספק בנדון הרי מספיקא לא מפקינן מן המוחזק".

והנה בכל-זה די כדי לפסוק כי אין אפשרות להוציא מידיו של האיש את אשר מוחזק הוא במתנת הדירה, וזה מכוח השוואת מתנת האיש למתנת האישה.

אולם, תוספת יש בדבר, כי כבר נפסק כי קשה יותר החזרת מתנה שקיבל האיש ומרד, ממתנה שקיבלה האישה.

הבדל בין מתנת האיש למתנת האישה

מצינו בפוסקים שדין מתנות אותם נתנה האישה לאיש שונה מהמקרה ההפוך והן אינם נלקחות מהאיש. עיין פד"ר חלק י' עמוד 332 , בדברי הרא"ם והחת"ס ובחלוקה בין מתנות בשעת חתונה למתנות לאחר-מכן, ובכרך י"א עמוד 123, ושם בעמוד 129 בדברי הגר"ח צימבליסט שליט"א. איני רואה כעת מקום להאריך בסברות הדבר ונימוקיו, שכן לדעתי די לנו בהלכות הנגזרות מהמקרה ההפוך, להקיש לענייננו אף בלא שניתן למתנות שמקבל האיש עדיפות על המקרה ההפוך.

האומדנא אצל האישה בתיק שלנו

והנה בנוסף לשורת הדין הבנויה על אומדנא כללית, הרי שבבואנו לבחון את אומדנת הצדדים בתיק שלפנינו, נראה כי יש בכך כדי לחזק את חלישותה של האומדנא בדבר חזרת האישה ממתנתה, כך שאין בכוחה להוציא ממוחזקות האיש.

עובדת הרישום הנדיב אשר לו הסכימה האישה הטריד את ביה"ד בדיונים לא אחת. בדיון השני 3/12/20 עסק בכך ביה"ד:

"בית הדין: למה באמת קמתם והלכתם לרשום?

האישה: אההה, זה משהו שהוא חזר הביתה וראינו שאנחנו מתקדמים והיינו בטוחים שזה בסדר, ראיתי שיש קצוות שלא סגורים ואמרתי שצריך לסגוק ולא ידעתי על הבגידה ועל הילד

בית הדין: מה זה לסגור קצוות, שקשור לטאבו?

האישה: כי לא היה רשום על שנינו

בית הדין: למה זה צריך להיות?

האישה: זה חוק במדינה לא?

בית הדין: אין חוק. דיברתם על זה? הוא ביקש את זה?

האישה: הוא אמר שצריך לבצע את זה

בית הדין: הוא או את?

האישה: אני אמרתי, והוא הסכים איתי, חברה שלו טיפלה בזה, שבדיעבד ידעה על כל הסיפור עם המאהבת והילד, הוא ידע על הילד"

וכן בדיון שלאחריו ב-11/3/21:

"בית הדין: מה קרה שאז עבר בטאבו, משהו קונקרטי?

ב"כ האישה: לא

האישה: פשוט רצון לסיים את זה, החלטנו אחרי המשבר שהאיש לא חי בבית כמעט 5 חודשים למטרה של פסק זמן ואז מיוזמתו ביקש לחזור הביתה, אז המשכנו

בית הדין: אחרי שנפרדתם  5 חודשים?

האישה: זה לא הייתה פרידה זה היה פסק זמן קיימנו יחסי אישות רק לא ישן בבית, קיים איתי מערכת יחסים רגילה, דיברנו בינינו עד יותר ממה שהיה כשהיה בבית, ההגדרה לא הייתה שעוזב את הבית כדי להתגרש

בית הדין: אז החלטתם למסד את הקשר ובזה נכלל גם הרישום בטאבו?

האישה: כן וגם נכנסתי להריון ורק בטיפול הזוגי זה התגלה כי הייתה תביעה"

 

למעשה כבר בדיון הראשון שאל ביה"ד:

"בית הדין: למה כתבתם כך?

האישה: חשבתי שהנישואין שלנו מספיק עמידים ושלא יקרה שום דבר".

 

תשובת האישה מעט מתמיהה, שהרי שלב הרישום בטאבו היה לאחר שהבעל עזב את הבית למספר חדשים, ואף שהאישה באותה שעה לא ידעה על הבגידה ועל הולדת הילד, בכ"ז לומר כי חשבה ש"הנישואין מספיק עמידים" ולא נקטה שום אמצעי זהירות לדוגמא רישום הערת אזהרה, מטיל צל על יצירת אומדנא כזו לה טוענת האישה כעת.

כמו"כ, דבריה בהמשך הדיון כי "התחילו להתגלות כל מיני סדקים, הגיע מאוחר הביתה, התחיל להיות בקשר עם בחורה מעברו, ניסיתי להתעמת, הכחיש", גם המשפט הבא של האישה "חודשים אחרי שנולד הלכנו לטיפול זוגי, האישהתוודה שכל מה שחשדתי בו שיש מישהי אחרת כשלא היה בבית ולפני". כל דבריה מורים כי חשדה בו עוד קודם הרישום בטאבו כי מנהל הוא רומן מחוץ לנישואין וכיצד זה מתיישב עם אמירתה על בטחון כי הנישואין עמידים, עד כדי אי-נקיטת אמצעי זהירות, כגון רישום אזהרה בטאבו?

ישנה הסכמה בין הצדדים כי האיש התוודה בפני אשתו זמן קצר לאחר הרישום בטאבו, וזאת באמצע הטיפול הזוגי, האישה רואה בכך מעשה רמייה:

"האישה: את העברת הבעלות בטאבו ביצענו ממש שבוע לפני או אחרי שיונתן נולד, חודשים אחרי שנולד הלכנו לטיפול זוגי, האיש התוודה שכל מה שחשדתי בו שיש מישהי אחרת כשלא היה בבית ולפני, שהייתה מישהי אחרת ולא רק זה שיש גם ילד מחוץ לנישואין וגם הגישה תביעה למזונות ולכן רק סיפר לי אז, מה שאומר..."

אולם לאיש ישנו הסבר מדוע השתהה בספור הבגידה עד לאחר הרישום בטאבו.

"בית הדין: במה טעית בענק?

הבעל: שהבאתי ילד מחוץ לנישואין הרגשתי מנוטרל מכל הדבר, היא סירבה לראות את הצד שלי במשוואה. התחלנו טיפול זוגי, אחרי פגישה אחת או שתיים פניתי למטפלת לספר לאישה על המצב, כי אני לא יכול שהיא לא תהיה מעודכנת, אחרי שהכירה אותה, אמרה לי זה לא נכון לדעתי לרמה הטיפולית כרגע לספר עכשיו אני מייעצת להמשיך בטיפול כמה חודשים נחזק את הקרבה ביניכם ואז, אז ככה עשיתי, ככה זה היה עם כל הכבוד".

לדעתי גרסת האיש כלל אינה מופרכת, ואין ביכולתי לומר בוודאות כי היה כאן מעשה רמיה מכוון מצידו, וזאת כאמור בנוסף לכך כי קשה בעיניי לראות כאן אומדנא ברורה מצד האישה להתנות מתנתה בכך שאכן האיש לא בגד בה בעבר, אי זהירותה ברישום מסייע לכך, ואף אי נקיטה בצעדים לביטולו מיד לאחר שנודע לה.

עניין נוסף שעלה בדיונים, ואשר לטענת האישה מחזק את האומדנא באי-רצונה במתנה הינו עניין ה"בגידה השנייה" עם הגננת.

להלן ציטוט מהפרוטוקול מיום 30/6/21 מהדיון אליו הוזמנו החוקרים הפרטיים שעקבו אחרי האיש ו....

"ת. כן, הגענו למלון בצפון, קרית שמונה (מעיין במחשב) בכפר נופש, יש לי את השם, בסופו של דבר יצאו עם עוד זוג נוסף לראש פינה למסעדה, ... משם המשיכו חזרה ונכנסו לחדרים ואנחנו נשארנו גם כן באותו כפר נופש, בילינו שם את הלילה בבוקר למחרת הגענו לתצפית מוקדם ראינו אותם יוצאים מאותם חדרים, שם המשיכו לטיול, באזור, טרקטורונים, יום כיף כזה, הסתיים, עשו צ'ק אאוט, וחזרו לביתה של ...

ש. היה משהו בהתנהלות שצילמת שהיא אינטימית?

ת. כן זיהינו.

ש. כמו מה?

ת. חיבוקים אחיזות ידיים נשיקות וכדומה.

ב"כ האישה: רשום תאריכים אחרים, אתה מתבלבל

ת. 06/07 לדצמבר סליחה

 

בית הדין: הבעל, זה התמונות שלך? תסתכל על התמונות שתי דקות, תחשוב טוב לפני שאתה עונה, אף אחד לא יעזור ולא יענה.

ש. למרות שאני חוקרת אותו?

בית הדין: כן.

הבעל: חלק מהתמונות כן, חלק לא, לא הכל ברור לפי מה שאני רואה כאן.

בית הדין: אבל חלק אתה מזהה?

הבעל: כן

ש. אבל אמר שחלק לא

בית הדין: שאלה עובדתית

ש. הוא עם הגב והכל מושחר

בית הדין: בלי להתייחס למשמעות הדברים השאלה קודם כל עובדתית, בתמונות שאתה לא מזהה את עצמך, אתה יכול בוודאות להגיד שזה לא אתה

ב"כ הבעל: מתפרצת

הבעל: אני לא יכול להבין מי זה בתמונות בכלל, בתמונות שפני נראות בבירור אין ויכוח

בית הדין: אז היית שם יחד איתה?

הבעל: כן

בית הדין: מה נשאר לשאול? אין הכחשה".

הנה כי כן ישנה הודאה של האיש כי הוא המופיע בחלק מהתמונות, כמו"כ ברור הוא כי זוג הנכנס לחדר זוגי במלון לא עושה זאת כדי לעסוק בענייני עבודה.

אלא שמעיון בדבריו של האיש עולה כי הכחיש שהבגידה הנזכרת נעשתה בזמן שחיו יחד. וכך אמר האיש:

הבעל: לא פירקתי משפחה כי לא היה לי טעים האוכל אני עזבתי אחרי הרבה סבל רציתי להציל את הקשר היו ילדים בבית אבל אין עם מי לדבר. אחרי שנתיים אז באפריל קיבלתי החלטה נורא מפחידה לקום ולעזוב כי מגיע לילדים עתיד יותר טוב, אפריל 2019, את הזוגיות שנורא יפה תיארו של מעידה שניה, זה היה בכלל באוקטובר 19, אין חפיפה בכלל, אז קל מאוד להאשים את כל העולם שרע לך, אתה רוצה אשם תסתכלי בראי.

כמו"כ כפי שעולה מהדו"ח, ארוע זה היה בראשית דצמבר 19, שעה שהאיש כבר עזב את ביתו. והנה אף כי וודאי באותה שעה הזוג היה נשוי לכל דבר ועניין, מ"מ עסקינן בשאלת אומדנא בדעת האישה נותנת המתנה, לו הייתה יודעת כי האיש יבגוד בה, האם הייתה נותנת. סבורני כי ביחס לשאלה זו, אין דין האומדנא באשר לאיש שנמצא במערכת זוגית עם אשתו ובאותה עת בוגד, למי שעזב את אשתו ואז בוגד, דעתה של אשתו החוקית ביחס לבגידה זו, אשר הינה בחינת להרוס בית הרוס, שונה היא, ואיני רואה בזאת אומדנא לבטול המתנה, על אף החומרה שיש למעשה זה.

     

בשולי הדברים ולא בעיקריהם אביע תמיהה על כך שכתב התביעה של האישה שהוגש לביה"ד בסוף דצמבר, (21/11) שעה שכבר הוגש לה דו"ח החוקר, לא הזכיר כלל עניין זה, אם אכן הוא כה קריטי לאומדנת האישה.

עיקרי המסקנות העולות מפסק הדין:

  1. תביעת השבת ה"מתנה" מהאיש לאישה, הרואה "מתנה" בהפרש שבין הסכום אותו שילם הזוג לאב האישה לבין הסכום "המקורי", לבשה מספר צורות השונות זמ"ז הן באופן חישוב ההפרש ובסכום המתקבל, והן בהגדרת הסכום ה"מקורי", האם הסכום אותו דרש האב בפועל בהסכם המכר, או בסכום אותו יכול היה לדרוש עפ"י השמאות. כמו"כ ביה"ד מצא הבדל משפטי בין העלאת התביעה במועדים שונים, האם נעשתה מחילה על סכום ההפרש או שההפרש הינו היפותטי בלבד, אך נדרש הסכום הנמוך. מ"מ התביעה על צורותיה כולן נדחות.
  2. אין לראות בקצבת סכום מכר נמוך מהמתאפשר כדי נתינת מתנה, אף לרואים מתנה בקציבת סכום קידושין הגדול מפרוטה.
  3.  ביחס לתביעת השבת המתנה המגולמת ברישום הלא-שיוויוני שנעשה בטאבו, נראה לאחר העיון ששאלת התקיימות השיתוף הספציפי קמה לה בתרתי, ביחס לשני חלקים שונים בדירה וממילא ביחס לשנים אחרות: ראשית, האם אותו חלק יחסי בדירה שהיה רשום ע"ש האישה מאז שנת 2013 נהיה חציו של האיש, ואם-כך הרי שגם אם שנות המגורים מאז הסכם המכר עם האב לא גבשו שיתוף ספציפי, אולם התברר כי בעיסקת הקנייה מהאב לא נתנה האישה לאיש כל מתנה, שהרי דין הוא שהרישום של יתרת הדירה יהיה בשווה וכך אכן מתברר שנעשה. אולם אם לא קמה לאיש התגבשות שיתוף ספציפי על חלק זה מהדירה אכן נמצא שהאישה נתנה לאיש מתנה בעת הרישום הלא שיוויוני של חלק האב שנרכש, וכאן עלינו לדון ג"כ האם קמה לאיש שיתוף ספציפי על חלק זה הנרכש, ואם לא, האם עליו להשיב חלק זה מדין החזר מתנות.
  4. הרישום בנכס ע"ש האישה נעשה קודם נישואיהם, לפיכך בהתאם לסעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון, נכס שהביא עמו אחד הצדדים לנישואין אינו נכס בר-איזון. לפיכך, יש לבחון את סוגית תחולת הלכת השיתוף הספציפי.

 

  1. כאמור, מכיוון שמדובר באחד מסוגי הנכסים המוחרגים מכלל איזון המשאבים הקבוע בסעיף 5(א) לחוק, על פיו עם התרת הנישואין, זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג וכו'. לשם הכרה בשיתוף בנכס מסוג זה, יש להוכיח כוונת שיתוף ספציפית על יסוד הדין הכללי. נטל ההוכחה מוטל בהקשר זה על הטוען לכוונת השיתוף, כאשר מדובר בשאלה עובדתית תלוית נסיבות קונקרטיות.

לצורך הוכחת כוונת שיתוף ספציפית כאמור, יש להצביע על "דבר מה נוסף" מלבד חיים משותפים ונישואין ממושכים, כאשר בכך נבדל בסוגיה זו ההסדר הקבוע בחוק יחסי ממון מחזקת השיתוף, ויש להקפיד לא לטשטש את הגבול עד כדי ביטולו כליל. הוא הדין גם כאשר מדובר בדירת מגורים, לגביה נפסק כי גם אם ניתן להקל על בן הזוג הטוען לבעלות משותפת בדירת המגורים הרשומה רק על שמו של בן זוגו, עדיין לא די בעצם קיומם של חיי נישואים משותפים שלהם, שאם לא כן, "נמצאת מכניס בדלת אחורית את חזקת השיתוף". ראיות רלוונטיות לעניין זה עשויות להיות קשורות למועד רכישת הדירה; מקורות המימון לרכישתה ובכלל זה האם ניטלה הלוואה בגינה נרשמה משכנתא על הדירה אשר שולמה על ידי בני הזוג במשותף; השתתפות בן הזוג בשיפוץ הדירה או בהרחבתה; אורך חיי הנישואין; התנהגות הצדדים; המצג שהציגו האחד כלפי השני; וכיו"ב.

 

  1. לאור עקרונות אלו נראה כי אף אם אכן נעניק לדירת המגורים את המעמד המיוחד לה זכתה במסגרת הלכת השיתוף הספציפי, בהיותה "גולת הכותרת" של הנכסים המשותפים, כפי קביעת בג"ץ, ובכך נקל על הבא להוציא מיד השני, את חלקו באותה דירה, עדיין האיש רחוק מאד מכדי תפיסה כלשהיא בחלקה של האישה, במועד הרישום בטאבו. הזוג חי בדירה זו תקופה יחסית קצרה (כארבע שנים), כאשר חמישה חודשים מתוכם היה האיש מיוזמתו מחוץ לדירה. תקופת השלווה והשלום ששררה בין בני הזוג הייתה קצרה ביותר, לא הושקע כל כסף בדירה עד למועד ביצוע הסכם המכר עם האב. אמנם לאחר ביצוע ההסכם, בשנת 2013 נלקחה הלוואה ע"י שני הצדדים לביצוע שיפוץ בדירה ע"ס 100,000 ₪, אולם כשנה לאחר-מכן, כאמור, עזב האיש בית זה למשך חמישה חודשים. נמצא שגם שיפוץ זה נעשה לנכס אשר חיי זוגיות הולמי-שיתוף לא היו בו. לדברי האיש עצמו קדמה לעזיבתו תקופה של חיים קשים, לדבריו, בצד האישה. נמצא שהשקעה זו, גם אם משמעותית היא, לא שיקפה נאמנה את מצב השיתוף האמיתי שלא שרר בין בני הזוג.

בהתאם לקריטריונים הנ"ל נראה כי האיש לא הוכיח התגבשות שיתוף ספציפי בבית המגורים, עד שנת 2005 מועד רישום הנכס.

 

  1. בנוסף לכל הנ"ל קיימת במקרה שלפנינו בגידה אשר אין חולק על היותה, שאף הותירה "מזכרת עוון", שנעשתה בסוף 2014.לדעתי, אף ללא אותה בגידה לא קם לאיש שיתוף ספציפי בחלק האישה, אולם עובדת בגידה יש בה לדעתי כדי למנוע היווצרות והתגבשות שיתוף ספציפי. בהתאם למצב החוקי הקיים, יש לקחת בחשבון את אומד דעת הצדדים, אשר יכול לכלול תניות מסוגים שונים שייקבעו בין בני הזוג, בהתאם למערכת ערכים התואמת את השקפת עולמם, את ציפיותיהם הספציפיות מחיי הנישואין ומחלוקת הרכוש ביניהם ואת שאיפותיהם הכלכליות והזוגיות. במסגרת זו יש להכיר, בין היתר, בתנאים הנוגעים לנאמנותם המינית של בני הזוג. רכיב של נאמנות מינית בין בני זוג מהווה מאפיין אוניברסלי מרכזי בחיי נישואין ובשל-כך אינו דורש ראיות ספציפיות לאמירה או התנייה בזוג זה, כל עוד לא הוכחה נורמה הפכית בחייהם. אמנם, דעת הרוב בדנג"ץ האחרון סברה אחרת. הרחבנו מאד בפסה"ד בהעלאת הטיעונים השונים של חברי הרכב הדנג"ץ ובמה שיש לדעתי להשיג על חלקם. במקרה שלפנינו הכרעתנו ביחס לבגידה תהיה נכונה אף לפי דעת הרוב, וכפי שנסכם בסעיף הבא.

 

  1. במקרה שלפנינו, בשונה מהמקרה שהיה מונח לפני בג"ץ, גם אם דעת הרוב בבג"ץ אינה כדעתנו, כפי שהארכתי לעיל, מ"מ נראה שבמקרה שלפנינו בו הבגידה התחילה די בראשית ימי הנישואין, נמשכה מספר חודשים, והובילה אף ללידת ילד, תודה דעת הרוב בבג"ץ כי הבגידה משמשת כסמן לכך שלא התחילו כלל להיווצר חיי נישואין הרמוניים שיש בהם כדי יצירת שיתוף ספציפי.

גם לשיטת דעת הרוב באותו דנג"ץ "לא ניתן להוציא מכלל אפשרות קיומן של נסיבות חריגות – וקיצוניות – אשר יש בהן כדי לפגום בהתגבשות ההסכמה מלכתחילה", "במקרים נדירים כאלה, היעתרות לבקשתו של בן הזוג המבקש לשלול את זכויותיו של משנהו, אין משמעה שלילה למפרע של שיתוף שהתגבש בשל אירועים שהתרחשו לאחר התגבשות השיתוף, ובוודאי שאין מדובר ב"ענישה" רטרואקטיבית על מעשים מאוחרים להתגבשותו של השיתוף הספציפי".

 

  1. לפי מסקנתנו נמצא כי החלק הרשום ע"ש האישה נותר כשלה ולא הוטמע נכנס משותף שעה שנעשה הרישום בטאבו על כל הדירה. נמצא כי בסופו של תהליך אכן נתנה האישה לאיש במתנה בסביבות 7/32 מהדירה, אולם יתכן שחלק זה בדירה אף אם לא היה ניתן לו על-ידה היה מ"מ מתגבש כשלו כשיתוף ספציפי, מהזמן בו נרכש חלק זה מהאב ועד מועד הקרע ביניהם.

בבואנו כעת להתבונן על השנים מאז רכישת חלק האב ועד פירוק הנישואין, עלינו להתבונן אם אכן לפנינו רק שאלת מתנה שניתנה ע"י האישה לאיש, האם חוזרת, או שמא אותה מתנה הייתה קמה לה אף ללא נתינתה המפורשת ע"י האישה אלא מכוח השיתוף הספציפי.

מסקנתנו היא כי תקופה זו עד 2019, שעה שעזב האיש את הבית בשנית, גם היא כקודמתה לא התאפיינה כשלווה ורגועה. כך תיאר בפנינו האיש את החודשים והשנים שקדמו לעזיבתו השנייה את הבית, בשנת 2019.

 

  1. משהגענו למסקנה, כי במקרה שלפנינו לא נוצרה וקמה לבעל בשום שלב שיתוף-ספציפי על חלק כלשהו מחלקה של האישה בדירה, יש להציב את נידון הפס"ד בשאלת החזר-מתנה, על אותו חלק אותו העניקה האישה לבעל ברישום.

אם היינו סבורים כי חל כעת דין שיתוף ספציפי, הרי שלדון את חלותו או ביטולו עפ"י דיני המתנות, היה הדבר נתקל בבעיה, שכן עמדת הרוב באותו דנג"ץ שללה עניין זה ונקטה כי דוקטרינת השיתוף הספציפי מבוססת על הרעיון של שיתוף ורעות בחיי הזוג, ומאמץ משותף, להבדיל מתפיסה של הענקת מתנה, בבחינת מעשה חסד של בן הזוג שלו הכוח הרכושי העדיף.

 

  1. בבואנו לדון בסוגיית החזרת מתנות מאישה לאיש כאשר בגדה או מרדה, הארכנו מאד בבירור הסוגיה על-כל פרטיה והעלנו כי רבים הספקות ההלכתיים המונעים הוצאת מתן דירה מיד האישה המחזיקה בה, לאחר הרישום בטאבו.
  2. דין השבת מתנה מאיש לאישה לא יהיה קל יותר מהמקרה ההפוך, והספקות הנ"ל מונעים גם הוצאת מתנת הדירה מיד האיש לאחר רישומה בטאבו.
  3. מצינו בפוסקים שדין מתנות אותם נתנה האישה לאיש שונה מהמקרה ההפוך, והן אינם נלקחות מהאיש. איני רואה כעת מקום להאריך בסברות הדבר ונימוקיו, שכן לדעתי די לנו בהלכות הנגזרות מהמקרה ההפוך, להקיש לענייננו אף בלא שניתן למתנות שמקבל האיש עדיפות על המקרה ההפוך.
  4. והנה בנוסף לשורת הדין הבנויה על אומדנא כללית, הרי שבבואנו לבחון את אומדנת הצדדים בתיק שלפנינו, נראה כי יש בכך כדי לחזק את חלישותה של האומדנא בדבר חזרת האישה ממתנתה, כך שאין בכוחה להוציא ממוחזקות האיש. בגוף פסה"ד פרטתי ריעותות באותה אומדנא ביחס לזוג שלפנינו.
  5. יודגש: לא הרי אומדנות המונעות התגבשות שיתוף ספציפי שעניינן הוא: מצג של חיים לא הרמוניים העומדים בבסיס השיתוף, כאומדנות שבכוחן לבטל מתנה שניתנה בפועל, מכאן הבדל היחס לבגידה הראשונה.
  6. מכל הטעמים הנ"ל תביעת האישה להשבת מתנותיה נדחית על שני חלקיה.

 

היוצא מן הדברים:

תביעת האישה להשבת מתנותיה, כפי שהוגדרו על-ידה, על שני חלקיה נדחות. הדירה, עפ"י הרישום בטאבו הרי היא של שני הצדדים בחלקים שווים ללא צורך בשינוי הרישום או בהשבת כספים כלשהי.

פנחס מונדשיין -דיין

לאחר הבעת התפעלותי מניתוח המקרה וההלכות ופרישת היריעה לאורך ולרוחב בנושא החזרת מתנות במורדת מהפן ההלכתי והמשפטי ע"י ידידי היקר הרה"ג פנחס מונדשיין שליט"א, אני רואה לנכון להצטרף למסקנות המעשיות.

בצלאל ווגל – דיין

גם אני התפעלתי מהבירור ההלכתי והמשפטי הנפלא והמורחב של חברי הגר"פ מונדשיין שליט"א בבקיאות וחריפות כהרגלו וכיאה וראוי לו. ואני מצטרף למסקנותיו.

שניאור פרדס – ראב"ד

 

ניתן ביום ו' במרחשון התשפ"ב (12/10/2021).

 

הרב שניאור פרדס – ראב"ד

הרב פנחס מונדשיין

הרב בצלאל ווגל

 

 

העתק מתאים למקור

הרב אלון ארביב, המזכיר הראשי

נחתם דיגיטלית ע"י הרב שניאור פרדס בתאריך 12/10/2021 11:03