הרשם לקבלת עדכונים

תגיות

ערבות הדדית חיי אדם עני המהפך בחררה דיני חברות סמכות השלטון המקומי שכנים דיני עבודה נזיקין שכירות דירה פשרה תיווך טוהר הנשק העימות האסימטרי עדות טוען ונטען שבועה דינא דמלכותא - דינא חזרה מהתחייבות דיני חוזים קבלן פיטורי עובד שומרים קנסות הוצאה לפועל רישום בטאבו אודות המשפט העברי חוק הבוררות הסתמכות צדק מקור ראשון סקירת פסק דין הפרת חוזה הדין הבינלאומי על האתיקה הצבאית הוצאת דיבה ולשון הרע דוגמא אישית התמודדות עם כשלים חוזים משפטי ארץ מבוא לאתיקה צבאית גבורה מצור פדיון שבויים משמעת מכר רכב אונאה אתיקה עסקית ריבית מיקח טעות קניין חוקי המדינה צדקה זכויות יוצרים מכר דירה משטר וממשל כופים על מידת סדום ערעור אומדן הוצאות משפט בתי המשפט מנהג הלנת שכר דבר האבד גרמא ומניעת רווח מאיס עלי עדות קרובים שטר בוררות חוקה הצעות חוק כלכלה יהודית צוואה היתר עיסקא הלוואה הסכם ממון בין בני זוג שמיטה מזונות ביטוח היתר עגונה יוחסין - מעמד אישי ירושה דיני ראיות דיני תנאים גזל דין נהנה שותפות מוניטין זכיונות נישואים אזרחיים ופרטיים השקעות מחילה בן המצר - בר מצרא מקרקעין מכר עילות גירושין סדר הדין המחאה / שיק מיסים וארנונה היתר לשאת אשה שניה (מאה רבנים) השבת אבידה משמורת ילדים הדין הפלילי דיני משפחה לימודי אזרחות בתי הדין הרבניים עבודות אקדמיות שו"ת משפטי ארץ חלק א סמכות בית הדין ומקום הדיון כתובה משפט מנהלי הסדרי ראיה השכרת רכב אתיקה צבאית מתנה פרשנות חוזה חוזה לטובת צד שלישי מגורי בני זוג אונס ואיומים הקדש ונאמני הקדש חלוקת רכוש ואיזון משאבים הצמדה משפטי ארץ ד - חוזים ודיניהם תום לב פסולי דין ערך זכויות עתידיות גיור משומדים זכרון דברים עריכת דין אסמכתא חשבון בנק נאמנות אב על כשרות בניו ממזרות שיעורים במסגרת מרכז הלכה והוראה עד מומחה עד פסול מורדת פוליגרף זכות עמידה בירור יהדות כפיית גט שלום בית בוררות חיובי אב לבניו דת יהודית תקנות הדיון סופיות הדיון הסכם גירושין תלונת שווא אפוטרופסות הברחת נכסים פיקציה התחייבות מופרזת התיישנות גט מעושה אבידה ומציאה קבלת עדות בטלפון או סקייפ חיוב גבוה מסכום התביעה טענת אי הבנה בדיקות גנטיות חקירה וראיה ביוזמת בית הדין מדריך ממוני מעשי אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות פרשת שבוע

כתובה לאשה ששני בני הזוג מעוניינים בגירושין אלא שהבעל פתח בהליך גירושין / פד"ר ‏1035924/11

shutterstock

shutterstock

הרב יצחק אושינסקי, הרב דוד גרוזמן, הרב אברהם דב זרביב ( בית הדין הרבני האזורי חיפה)
בני זוג היו נשואים שלשה חדשים בלבד ולאחר מכן פתחו בהליך גירושין, במהלך הנישואים הקצרים האשה הגישה במשטרה תלונות שוא כנגד בעלה, פסק הדין דן בטענת האישה כי מגיע לה כתובה, כיוון שהבעל פתח את ההליך בבית הדין. בית הדין הכריע ברוב דעות שהדבר הקובע את חיובו של הבעל בתוספת כתובה, אינו ההליך הטכני, של מי שהגיש את תביעת הגירושין, אלא מהי הסיבה להגשת תביעת הגירושין, דהיינו אם צד מן הצדדים גרם לצד השני לתבוע תביעת גירושין ויוכח שאכן מעשיו גרמו, אין בהגשת התביעה על ידי האישה בכדי לגרום לה הפסד כתובה ואין בהגשת התביעה על ידי הבעל לחייבו בכתובה. בנוסף הכריע בית הדין ברוב דעות כי תביעת הכתובה מבוססת על אי אמירת אמת ושקרים והינה תביעה קנטרנית שהוגשה שלא בתום לב וללא כל בסיס הלכתי או מוסרי. בשל הטרחת בית הדין לחינם ובשל משיכת הצד השני להליך של שנה וחצי בשביל להתיר נישואים קצרים של שלו שה חודשים וגרימת הוצאות בית הדין חייב את התובעת בהוצאות משפט.

ב"ה

תיק ‏1035924/11

בבית הדין הרבני האזורי חיפה

לפני כבוד הדיינים:

הרב יצחק אושינסקי – אב"ד, הרב דוד גרוזמן, הרב אברהם דב זרביב

התובעת:            פלונית            (ע"י ב"כ עו"ד שי חמו וטו"ר דוד חסן)

נגד

הנתבע:            פלוני            (ע"י ב"כ עו"ד אביבית אמסטר-מטרי)

הנדון: כתובה: דחיית התביעה וקריאה לניהול הליך ביושר ואי הגשת תלונות סרק במשטרה

פסק דין

בפנינו תביעת כתובה של האישה. הכתובה בסך 180,000 ש''ח.

נזכיר כי בסיומה של החלטת בית הדין מיום א' בניסן תשע"ז (28.3.2017) נאמר:

כהצהרת שני הצדדים וכבקשתם, מוסכם על ידי שני הצדדים כי הגיעה העת להגשת סיכומים לתיק טרם הכרעה. כך שאין לצדדים ראיות נוספות בתיק.

בית הדין מקציב 21 יום לתובעת להגשת סיכומיה, ועוד 21 יום נוספים (מעת הגשת סיכומי התובעת) להגשת סיכומי הנתבע.

הסיכומים לא יעלו על ארבעה עמודים באות ובגופן המקובלים.

לאחר קבלת הסיכומים, בית הדין ישקול הכרעתו בתיק.

וראו התראת בית הדין האמורה לעיל בפתח הדברים באשר להליך שאינו הוגן.

ואכן הוגשו סיכומי שני הצדדים.

טענות התובעת

ואלו תמצית טענות התובעת האמורות בסיכומיה והנוגעות לעצם התביעה:

א. הנתבע פתח תביעת גירושין נגד האישה. 

ב. הנתבע לא השכיל לאפשר לבית הדין לדון בחיובו או אי חיובו בכתובה כפי הצעת בית הדין. 

ג. בשביל מקרים כאלו תקנו חיוב כתובה כדי שלא יהיה קל בעיניו להוציאה. 

ד. בפסק הדין לגירושין לא חויבה האישה להתגרש. 

ה. התובעת לא חייבת להוכיח את זכאותה לכתובה. 

ו. הגירושין יצאו מהבעל בעוד האישה התעקשה לשקם את הנישואין. 

ז. הנתבע נקט באלימות פיזית כלפי התובעת. 

ח. הנתבע הרחיק אותה מדרך התורה והמצוות. היא היתה בהליכי התחזקות. 

ט. תביעת שלום הבית של התובעת היתה כנה ואף מפנה לדו"ח יח"ס, אך אף אם לא היתה תביעתה כנה, אין בכך לשלול חיוב כתובה כל זמן שלא היא תבעה את הגירושין. 

י. אף בנישואין קצרים יש חובת כתובה. 

יא. חילול שבת של האישה, אינו עילה להפסידה כתובה. כנ"ל אכילת מאכלות אסורות או צפייה בסרטים. ובפרט שאף הבעל לא הקפיד על כך. 

יב. התובעת לא הגישה תלונת שווא במשטרה כנגד הנתבע, ובפעם הראשונה נסגר התיק מחוסר ראיות והרי האישה נחבלה מאותה תקרית.

יג. האישה לא קללה את הורי הבעל ואם כן אין בהאשמת שוא זו כדי להפסידה כתובתה. פרט לכך הרי הבעל לא התרה בה שתפסיד כתובה אם תעשה זאת. 

יד. תובעת כתובתה עיקר ותוספת ואף פיצוי.

טענות הנתבע

ואלו תמצית טענות הנתבע האמורות בסיכומיו והנוגעות לעצם התביעה:

א. לאחר שלשה חודשי נישואין (נישאו ביום י' באדר תשע"ה - 1.3.15), האישה סילקה את הבעל מהבית באמצעות תלונת שוא במשטרה.

ב. הבעל בעל אופי טוב, קר רוח. הצדדים נישאו משום שהאישה הציבה אולטימטום לבעל כי אם לא יתחתן אתה, היא תעזוב את הארץ ותתחתן בגרמניה.

ג. מיד לאחר הנישואין החלה האישה לזלזל בבעל ובהוריו. כן אסרה על הוריו להיכנס לבית אותו הם רכשו לבעל. 

ד. כחודש לאחר הנישואין, עזבה התובעת את הבית. וחזרה בטענה כי הסבירו לה שעליה לחזור כדי לא לאבד כתובתה. 

ה. התובעת קיללה את הנתבע בקללות וביטויים קשים.

ו. האישה החלה להעדר מהבית עד לשעות מאוחרות. 

ז. אף מעדות העד רואים כי האישה השפילה את הבעל. 

ח. הבעל הגיש בבית משפט בקשה ליישוב סכסוך כדי ליישב את המחלוקות מחוץ לכותלי בית המשפט. 

ט. האישה הגישה לבית הדין תביעת שלום בית אך הגישה תלונה במשטרה. התיק כנגד הבעל נסגר מחוסר אשמה. 

י. אף המסמך הרפואי שהציגה האישה מראה שאין כל עדות לחבלה. 

יא. האישה אף הגישה תלונות כנגד אחותו וכנגד אביו אך לא נפתחו כנגדם תיקים. תלונות שווא הן עילה להפסד כתובה. 

יב. מציג פסקי דין להוכחת טענה זו. 

יג. האישה לא באמת רצתה שלום בית ולא נתנה לו אף ליטול חפציו בנוכחותה. 

יד. האישה טענה שהבעל לא הסכים לשמור שבת עמה, אך העד שלה לא הופיע. מכתבי הרבנים מלפני עשר שנים לא רלוונטיים. אך האישה הודתה בפני בית הדין כי היא לא שומרת שבת. 

טו. הבעל הציג דוחו"ת משרד חקירות כי האישה נסעה בשבת לפחות בשלוש שבתות. למעשה האישה הודתה שנסעה בשבת. 

טז. האישה אף הזמינה סרטי וידאו לצפייה בשבת. 

יז. אף החבר העיד שהם נסעו לטיול בשבת. 

יח. בית הדין התרשם כי טענות האישה לשלום בית אינן אמתיות. 

יט. טרם הדיון, האישה לא פנתה לבעל אף פעם אחת לשלום בית מאז שסלקה אותו על ידי המשטרה. 

כ. אף בדו"ח יח"ס הומלץ לעזור לצדדים ככל האפשר כדי להיפרד. 

כא. האישה לא הופיעה למועדים שנקבעו לסידור גט. לבסוף הוזמנה בפקודת מעצר. 

כב. האישה פינתה את דירת הבעל אחרי למעלה משנה רק על פי החלטת בית הדין. 

כג. הבעל מתוסכל כי למרות נישואים קצרים של שלשה חודשים האישה מנהלת כנגדו מלחמה למעלה משנתיים. 

כד. יש לדחות את תביעת הכתובה על הסף ולחייב הוצאות משפט.

עד כאן מתוך סיכומי הצדדים.

ובכן, טרם דיון והכרעה נציג את עיקר התנהלות התיק עד כה, תוך ציטוטים מהחלטות שכבר נתנו בתיק.

השתלשלות העניינים בתיק

ראשית, ראו החלטת בית הדין מיום ג' בכסלו תשע"ו (15.11.15) בתיק הגירושין של הבעל ומנגד תביעת שלום בית שתבעה האישה:

בפנינו תביעת שלום בית של האישה ומנגד תביעת גירושין כרוכה של הבעל.

הצדדים נשואים שמונה חודשים, פרודים חמשה חודשים.

האישה מפרטת תביעתה: הכרנו תשעה חודשים עד לחתונה. לפני הנישואין ביקשו ממני לחתום הסכם ממון, הורי בעלי והבעל, הסכמתי, אך בקשתי להוסיף סעיף כי גם מה שאני אקבל יהיה מוגן. לא חתמנו, הבעל לא רצה לחתום. יומיים לאחר החתונה הוא ביקש שנחתום על הסכם, ביקשתי שוב להוסיף סעיף אודות מה שאבי ייתן, הוא סירב. הוא נסע לסקי שבוע אחר החתונה, במקום שבת חתן, הוריו הגבילו באנשים את השבת חתן, החלו מריבות בגלל הוריו, הבעל חזר כל יום עם פרצוף של הסתה של הוריו בגלל החוזה וההסכם, הוא אמר שיש לו הלם קרב, היתה אלימות, הוא עיקם לי את היד והוא ברח מהבית, אף אחותו הכתה אותי, יש תלונות אף כנגד הבעל, אני התלוננתי כנגד הבעל. נגמר לו צו הרחקה מהמשטרה ומאז הוא לא חזר הביתה. לא ניסיתי ליצור עמו קשר מאז שהוא עזב. היינו בטיפול זוגי, התקיימו שלשה מפגשים, אני רוצה אותו, לא התמודדנו עם כלום, יש לפתור בעיות.

הבעל מגיב: מיום הנישואין האישה התחילה לקלל, לאיים ולהשפיל, כן לקלל את הוריי, היא תקפה את אחותי, אני כבר חמישה חודשים מפחד לחזור הביתה, התלונה נגדי נסגרה, היא יכולה להמציא עלי עוד סיפור. גם לקחת בגדים לא הצלחנו להסכים אלא באמצעות צד ג'.

האישה מגיבה: הבעל לקח בגדים בזמן שיצא, הוא ביקש לקחת דברים נוספים, אך הבעל ביטל את המפגש. המלווה שהוא רצה להביא לא היה מוסכמת עלי, כי היא הכפישה אותי. הוא ביטל את המפגש ללקיחת הבגדים עם צד ג' אחר יום קודם.

הבעל ממשיך: היתה הסכמה על צד ג' , אך כשהבנתי שהיא תהיה בבית לא הסכמתי. היא דברה קשות כנגד הוריי, היינו כבר בשני הליכי גישור, אף ביח"ס בית המשפט, וההליך לא צלח.

האישה מגיבה: שם רק דברו על כספים. אף אני הסברתי את ענין הכספים. הבעל העלים כספים מהחשבון המשותף, הבית שלו ולא רציתי מעולם את הבית שלו, הוא גנב 128,000 ש''ח מהחשבון המשותף והעביר להוריו וכן 5,000 יורו. הוא גיהץ וויזות בהרבה כסף לאחר עזיבת הבית. אני לא הוצאתי כסף מהחשבון לאחר החתונה.

מוסיף בא כוח האישה: התובעת היא דתיה, הוא הבחור הראשון שלה, היא ביקשה שמירת שבת, נידה כשרות, והוא הסכים. אך החלה נסיגה, בפסח, הוריו שמו לחם על השולחן. והיא שמרה על המשפחה. לאחר החתונה הבעל שיתף את האישה בחשבון עם הכספים שלו ושל הוריו. אך לאחר שהוא החליט שרוצה לפרק, הוא משך את כל הכספים. לאחר מכן נתן הוראה שהיא לא תוכל למשוך. בשבת חתן הוא הלך לטיול סקי עם אביו. הבעל שבוי בידי הוריו. נכון לעכשיו אנו לא דנים בכספים ורק מבקשים שלום בית. הבעל הקליט את האישה בזמן כעס. הכל בישול של קלטות וזה לא אמיתי. לאישה אין היום כסף, נבקש לפסוק מזונות אישה בסך 2000 ש''ח לחודש. היא מרוויחה 2,200 ש''ח, כן להורות על מדור ספציפי. הורי הבעל יכולים לתבוע דמי משכנתא על הדירה.

באת כוח הבעל מגיבה: אחרי שלשה וחצי חודשים הם נפרדו. יש לנו הקלטות על הכול, היא אמרה שתכה את האם ושתשרוף את האב, היא לא בישלה ולא ניקתה, הכל הוא עשה, היא היתה ערבים שלמים אצל הוריה. האישה אמרה בקלטת שהנישואין היו בטעות. היא הזמינה לו משטרה, ואיך היא רוצה שלום? היא הגישה אף תלונה כנגד אחותו. התיק נסגר מיד. הבית נרכש על ידי הבעל שנתיים וחצי טרם שהכירו והוא שייך רק לו. כיום האישה גרה בבית שלו. היא לא התקשרה אליו עד היום. היא רוצה רק את הבית. הצדדים לא הספיקו לפתוח חשבון לכספי החתונה ושמו את השקים בחשבון של הבעל, כפי הסכומים שהיא אמרה, והוא הוציא את הכספים שהיו שלו. מהחתונה הם הכניסו 15,000 ש''ח מיתרת כספי המתנות מעבר למה ששלמו את החתונה. רק כספי הבעל נכנסו לחשבון שם. היא יושבת בבית בעלה ומה מבקשת מזונות? הוא משלם את כל הוצאות הבית. היא גם נותנת שיעורים פרטיים. הבעל לא מסכים לשלם מזונות. היא גם לא צריכה להישאר שם. לקחנו משרד חקירות, התברר שהיא היא נסעה בשבת. זה היה כמה פעמים. כן גילינו שהיא תדלקה את הרכב בשבת. הזמינה סרטים בשבת. אין לתת לה מדור ספציפי בדירה של הבעל. יש גם הלוואה לטובת ההורים.

לשאלת בית הדין, האישה מודה שנסעה בשבת, טוענת שנסעה אז לאמה. טוענת שהיתה מפוחדת בבית.

מוסיפה באת כוח הבעל: יש לעזור להם להיפרד בהקדם.

בשלב זה ובהסכמת הצדדים, בית הדין שוחח בנפרד עם כל אחד מהצדדים בניסיון להביאם לידי הסכמות, ברם לא הושגה ההסכמה המיוחלת.

טוען בא כוח האישה: לאישה יש הלוואות שיורדות לה מהמשכורת, כך שלא נשאר לה הרבה ממשכורתה.

מגיבה באת כוח הבעל: מזונות אישה ינציחו את המצב הקיים. הבעל משלם את הוצאות הבית כדי לגרום לאווירה נעימה כדי שייפרדו בשלום.

עד כאן תמצית עיקרי טענות הצדדים.

וכך נאמר בהחלטה הנ"ל באשר להתרשמות בית הדין מהסיכוי להשבת השלום:

ובכן, בית הדין לא התרשם כי השלום ישוב לבית זה. הצדדים נשואים זמן קצר, פרודים כבר כמה חודשים, האישה לא פנתה מאז לבעל בבקשה לשוב לחיי שלום, הצדדים מצויים בסכסוך כספי עמוק סביב הכספים שהוכנסו לחשבונו של הבעל, האישה הגישה תלונה במשטרה כנגד בעלה ואחותו על אלימות כלפיה ומאשימה את הורי הבעל בסכסוך. אף מצד הבעל לא ניכר כל רצון לשלום. ברם, לאישה דרישות לחלוקת כספים, למזונות ולמדור ספציפי. זאת אף ללא הזכרת הכתובה. כל זאת נזכיר, לאור חיים משותפים בנישואין של שלשה חודשים לכל היותר!

אולם, למעשה הוחלט שם כך:

ברם, לשם הזהירות ולקבלת חו"ד מקצועית, בית הדין מפנה את הצדדים ליח"ס שע"י בית הדין כדי לבחון את כנות טענתה של האישה לשלום בית, וכדי לסייע לצדדים להגיע להסכם מושכל ומכובד.

מבוקש דו"ח יח"ס בתוך 45 יום.

במידה ודו"ח יח"ס יהיה דומה להתרשמות בית הדין, בית הדין ישקול צעדיו לאור האמור לעיל.

בשלב זה לא ייפסקו מזונות אישה וכן לא ייפסק מדור ספציפי לאישה בדירתו של הבעל, עד לבחינת המצב הזוגי ועד לבחינת כנות טענתה של האישה לשלום בית.

התקבל דו"ח יח"ס מיום ח' בשבט תשע"ו (18.1.16), בו נאמר בין השאר כי כבר מתחילת נישואיהם התגלו חילוקי דעות מהותיים ומאבקי כוח אשר כללו הזמנת משטרה והתערבות משפחת הגרעין. כן נאמר שהאישה מצויה בהליך רגשי לא פשוט עקב הפרידה בו עוברת תהליך עם עצמה. כן נאמר שלאור הקרע העמוק אין בסיס לשיקום הנישואין. עוד נאמר כי הצדדים זקוקים להחלטה שיפוטית לעזור להם להיפרד מהר ככל האפשר.

לאור דו"ח יח"ס הנ"ל, ניתנה החלטת בית הדין מיום י' בשבט תשע"ו (20.1.16):

בהמשך לאמור בהחלטת בית הדין מיום ג' בכסלו תשע"ו (15.11.15), כולל התרשמות בית הדין האמורה שם, ולאור דו"ח יח"ס מיום ח' בשבט תשע"ו (18.1.16) המתאים להתרשמות בית הדין הנ"ל, בית הדין שוקל להורות על גירושין, ברם, טרם הוראת בית הדין הבעל יגיב בתוך 14 יום האם הוא מוכן לפנות לגירושין כבר עתה כאשר ייתכן ותביעת כתובה תעמוד לפתחו לאחר הגירושין.

הבעל הסכים לסידור גט טרם דיון בכתובה, ובהחלטת בית הדין הבאה מיום ט"ז בשבט תשע"ו (26.1.16) נאמר:

טרם מתן החלטה, האישה תמציא לבית הדין העתק כתובתה, וזאת בתוך שבעה ימים.

כן נזכיר מתוך האמור בהחלטת בית הדין מיום ח' באדר א' תשע"ו (17.2.16) (דיון פישור):

כיום, בפתח הדיון בית הדין עיין בכתובה ע"ס 180,000 ש''ח, בית הדין הבהיר לבעל ובאת כוחו כי אם תימצא חבות, יתכן והוא ייאלץ לשלם את כל גובה הכתובה, ובאת כוח הבעל מצהירה כי למרות האמור, הם בטוחים שאין חבות, ומסכימים להתיר את הכרעת הכתובה לאחר הגט.

טוען בא כוח האישה: האישה תסכים להתגרש רק לאחר הסידור הרכושי. יש לתת לאישה קורת גג.

מגיבה באת כוח הבעל: הדירה נרכשה על ידי הורי הבעל שנתיים לפני שהבעל הכיר את האישה. ההורים רשמו בטאבו הסכם הלוואה. אין לאישה קשר לדירה. היא גרה בדירה וסילקה את הבעל מהדירה. התיק שפתחה האישה כנגד הבעל נסגר מחוסר אשמה. הבעל משלם את כל הוצאות הדירה אף שהוא פטור ממזונותיה, רק כדי ליצור אוירה נעימה לסיום התיק. והבעל גר אצל הוריו ומחפש דירה שכורה. עכשיו ברור שכל העיכוב לגט הוא לגור בדירה של הבעל ולקבל מזונות. הישיבה בדירה זו סחיטה. אציע לבעל שלא ידרוש דמי שימוש, ויתכן והבעל לא יתבע. ניתן לאישה 60 יום למצוא דירה חילופית והבעל יממן את הוצאות הבית. אם לא תפנה, הוא ידרוש את כל הוצאותיו.

מגיב בא כוח האישה: לא נקבל את ההצעה, היא תצא בלי קורת גג. אין עילה לחיוב גט.

כן ראו האמור בהחלטת בית הדין מיום ט' באדר א' תשע"ו (18.2.16) (פס"ד לגירושין, בהרכב מלא):

בפנינו תביעת שלום בית של האישה ומנגד תביעת גירושין כרוכה של הבעל.

בהתאם להחלטת בית הדין מיום כ"ד בשבט תשע"ו (3.2.16), נקבע דיון גישור (פישור) בפני דיין יחיד הח"מ לשם קידום התיק.

היום, ביום ח' באדר א' תשע"ו (17.2.16), התקיים דיון גישור, שלא צלח, כמתואר בהחלטה מהיום.

לאור האמור בסיומה של ההחלטה הנ"ל, יש להוציא החלטה עניינית בתיק.

ובכן, טרם מתן החלטה נתאר את השתלשלות העניינים בתיק עד עתה.

[...]

בפתח דיון הגישור, בית הדין עיין בכתובה ע"ס 180,000 ש''ח, בית הדין הבהיר לבעל ובאת כוחו כי אם תימצא חבות, יתכן והוא ייאלץ לשלם את כל גובה הכתובה, כך שעליהם לשקול אפשרות לקיום דיון עוד טרם הגט, אך באת כוח הבעל מצהירה כי למרות האמור, הם בטוחים שאין חבות, ומסכימים להתיר את הכרעת הכתובה לאחר הגט. למעשה, הבעל מבקש להתגרש עוד טרם הדיון הרכוש ובכתובה.

לעומת זאת, בא כוח האישה דורש כי הרכוש והכתובה יוכרעו עוד לפני הגט.

ובכן, כפי האמור והמצוטט לעיל, בית הדין סבור כי השלום לא ישוב לבית זה, ולא מוצא דרך אחרת מלבד להורות על גירושי הצדדים. בית הדין אינו רואה תוחלת להותרת המצב כך, ללא גירושין, במשך זמן נוסף, כפי שיבואר.

לאור בקשת והסכמת הבעל כי הכתובה תידון ותוכרע לאחר הגט, בית הדין אינו מוצא עילה שהגירושין לא יבוצעו כבר עתה.

באשר לטענות האישה כי הגירושין יבוצעו רק לאחר תום הפרק הרכושי והכתובה, בית הדין כבר הביע את דעתו העקרונית בשאלה זו בתיק אחר, תיק מספר 514847/9 (פורסם), וחלק מהנימוקים האמורים שם שייכים אף בנסיבות תיק זה שבית הדין הורה על גירושין. בנוסף, בנסיבות תיק זה הצדדים חיו יחדיו רק שלשה חודשים, פרודים כשמונה חודשים, ללא ילדים וללא נכס משותף הרשום על שמם, ואין כל הצדקה להשאיר אותם בתוך מסגרת הנישואין עוד זמן רב, עד לסיום הליך הרכוש והכתובה.

לאור האמור, הצד המעוניין רשאי לפתוח תיק לסידור גט, והגט יסודר במועד שייקבע.

ובית הדין אף הביע התרשמותו מהתנהלות האישה:

בנוסף, לאור העובדה כי האישה גרה כיום בדירתו של הבעל ומשפחתו, יהיה קשה להתעלם מהתחושה המנקרת כי האישה מנסה למנוע את סידור הגט כיום, אף שמודעת לעומק הסכסוך והנישואין הקצרים מאוד, רק לשם אפשרות להמשיך ולגור בדירת הבעל ועל חשבונו.

במהלך החודשים האחרונים הבעל נתן לאשתו לגור בדירתו ואף מימן את החזקת הבית, אולם עתה הוא זועק די. 

כבית דין רבני בפרט ובערכאה שיפוטית בכלל, לא נוכל להתעלם מהתחושה כי הצדק אמור להיראות במסגרת ניהול תיק. בנסיבות תיק זה, בו הצדדים חיו יחד בנישואיהם שלשה חודשים בלבד - מצב זה בו צד אחד מנסה לעכב את הגירושין עד לפסיקת כתובה ורכוש, ואף יושב בדירה שהתקבלה אצל הצד השני עוד טרם הנישואין ואותו צד שני אף משלם את אחזקתה, לא נראה מצב צודק.

באשר לתיקי הרכוש, כל אחד מהצדדים יגיש בקשותיו בנפרד, הבקשות יוגשו במקביל בתוך עשרה ימים, ויהיו על גבי שני עמודים בלבד. במסגרת הנ"ל ירוכזו אף בקשות שכבר הוגשו. אין בבקשות הרכושיות כדי לעכב את סידור הגט, כאמור לעיל.

ברם, האמור לעיל לא ימנע מהבעל להגיש בקשה לסילוק יד או תביעה לתשלום דמי שימוש, ככל שיתקבל הרושם כי האישה מעכבת את הליך הגירושין.

למעשה, האישה עיכבה את הגט כמה פעמים (וראו מספר החלטות באשר לכך בתיק לסידור גט, כגון אלו מיום 13.4.16, 17.4.16, 18.5.16, 22.5.16), אך לבסוף, ביום ט' בסיוון תשע"ו (15.6.16) (כארבעה חודשים לאחר פסיקת הגירושין) האישה הואילה לקבל גיטה, והצדדים התגרשו.

וראו מתוך האמור בהחלטת בית הדין מיום י"ד בסיוון תשע"ו (20.6.16) (דיון בכתובה):

כתובה

טוען בא כוח התובעת: הכתובה ע"ס 180,000 ש''ח. נבקש דיון הוכחות. יש לנו עדים. הבעל רק הקליט. הבעל תקף את האישה והיא נחבלה. ראש האולפנה של האישה גיבש ביניהם הסכמות. אם נרצה לזמן עדים, נגיש בקשה לזימון עד.

מגיבה באת כוח הבעל: האישה עזבה חודש לאחר הנישואין, וחזרה רק בשביל לתבוע כתובה. היא אמרה שהנישואין בטעות, וקיללה את הבעל. רק אז הוא החל להקליט. המשטרה חקרה את תלונות שניהם, וסגרו את התיק מחוסר אשמה. כל תלונות האישה היו תלונות שוא. הם היו בעשר פגישות ייעוץ. בגללה הוא לא גמר את התואר. פעמיים היא לא הסכימה להתגרש. בית הדין לא פסק לה מזונות ומדור, אך הוא שילם הוצאות הבית כדי לרצות אותה שתצא.

אחר כך מוסיפה: אך היא לא יצאה כפי ההצעה.

ובכן, יש לקבוע דיון להוכחות בתביעת הכתובה.

צד המעוניין בהעדת עדים, ימציא מראש לבית הדין בקשה הכוללת מהות עדותם וייחוסם לצדדים.

כן נזכיר האמור בהחלטת בית הדין מיום י"ט בטבת תשע"ז (17.1.17):

עתה נדון בסוגיית הכתובה כבקשת בא כוח התובעת.

טוען בא כוח התובעת: הכתובה בסך 180,000 ש''ח, והאישה דורשת כתובתה. הבעל בחזקת חייב. האישה ביקשה שלום בית לאורך כל הדרך.

מגיבה באת כוח הנתבע: כבר טענתי בעבר וכן בכתב ההגנה, אוסיף כי הסכמנו להצעת פשרה, אף הסכמנו להותיר את הפסיקה לשיקול דעת בית הדין, בית הדין אישר עד אחד מכל צד. העדים פה. האישה הגישה תביעה כנגד אבי הבעל על הטרדה מינית. המשטרה אף לא פתחה תיק. הם היו נשואים רק שלשה חודשים. זה היה יכול להזיק לאב. בוטל האקטואר כי שכרו של האקטואר יותר מהזכויות. יש לסיים את הסיפור, לא ניתן לבקש כתובה על שלשה חודשים. לא מגיעה כתובה. חודש לאחר הנישואין האישה עזבה את הבית, וחזרה כדי שלא לאבד כתובתה.

טוען בא כוח התובעת: העד שלנו הודיע שלא יוכל להגיע. אנחנו מוותרים על העד.

מגיב בא כוח התובעת: זימנו את העד אך הוא הודיע הבוקר שלא יוכל להגיע. בשלב זה נוותר על עדותו. אם בית הדין רואה לנכון להביאו בצו הבאה, אז הוא יובא בצו הבאה.

טוען בא כוח התובעת השני: אם לא יתייחסו למה שהוא כתב, נבקש להביאו שוב.

הוכנס העד [מ'] שהוזמן. באת כוח הנתבע חוקרת את העד, ואלו תשובותיו: אני מכיר את הנתבע מהשירות הצבאי. משנת 2005. אנחנו חברים. אני מכיר אף את התובעת, מאז שהם התחילו להיות זוג. טיילנו יחד בשבתות. גם התובעת נסעה עמנו בשבת. היינו שושבינים בחתונה שלהם. לפני החתונה התובעת התנהגה מדהים, אך בחתונה עצמה הרגשתי כבר שמשהו לא בסדר. היו הבדלים בין שני המשפחות. התובעת אמרה לי אחר החתונה, שהם הפרידו את המשפחות, והאלכוהול ניתן רק לצד אחד. אני זוכר שהמלצר אמר שהאלכוהול הוא רק לצד השני. טיילנו באילת, בים המלח, אך בכל הזדמנות, התובע אמרה משהו ששיבש, וכשהגענו לבית ספר שדה, התובעת השפילה את הבעל, דברה אליו לא יפה, אני רציתי לקבור את עצמי, היא אמרה שהיא מתביישת בשם משפחה שלו, ולא מאמינה שהיא עם משפחתו, ושהילדים שיהיו לנו לא יהיו לעולם עם המשפחה שלך בלעדיי, אך הבעל לא הגיב. התובעת לא אמרה להורים שלו שלום. זה היה כשלשה שבועות לאחר החתונה. הבעל סולק על ידי משטרה, הוא ביקש שאבוא לקחת את הבגדים, האישה הסכימה, הוא סולק מהבית בלא כלום, הוא נעצר במשטרה, אך לא הסכמתי להיכנס איתה לבית, חששתי מה היא תעליל עלי.

באת כוח הנתבע מציגה מסמך משטרתי מיום כ"א בשבט תשע"ו (31.1.16) על אודות תלונה מיום כ"ז בסיוון תשע"ה (13.6.15) על תקיפת בן זוג שם נכתב כי התלונה נסגרה מחוסר אשמה.

ממשיך ומשיב העד לשאלותיה: ההורים של הנתבע מדהימים, אני מכיר אותם, עוזרים. הוא ספג את הכל ולא דיבר.

בא כוח התובעת חוקר את העד, ואלו תשובותיו: לפני שנה ושלשה חודשים השתחררתי מקבע.

מקריא בא כוח התובעת קטע שכתב העד במסרון בו שיבח את התובעת, ומגיב העד: אני זוכר את ההודעה, כי היה חשוב לי לנסות לאחות את הקרע. גם ברמה שהיא תאמין בי כדי שתתחבר אלי. אך לא חשבתי שהתנהגותה חיובית. חששתי לחיי הבעל.

חוקר בא כוח התובעת השני את העד, ואלו תשובותיו לו: היו כמה טיולים יחד, לא זוכר כמה. היה טיול אחד עם התובעת והורי הבעל. בטיול נחשפתי לסכסוך. לא ידוע לי. אני מכיר את הבעל, והוא לא מסוגל לפגוע. כן ידוע לי איך התנהלו החיים שלהם בבית. החתונה היתה שקרית, היתה תקופה קצרה אחר החתונה והיא היתה אישה אחרת. הייתי אצלם כמה פעמים בבית. יותר ממה שפגשתי את הוריי.

ומשיב העד לבית הדין: אחרי הנישואין נסענו יחד פעמיים. בטיול הראשון הם לא ישבו יחד. הוא ישב לידי. במהלך הטיול הראשון היחסים היו מוזרים ביניהם. היו הערות. אך לא ידעתי לשים את האצבע.

טוענת באת כוח הנתבע: יש לנו תמלילים ודיסקים.

לאחר הפסקה קצרה שערך בית הדין להתייעצות, הודע לצדדים כי ייקבע מועד נוסף להוכחות, לאחר שעדות העד הושמעה ובשל שיקולי ניהול דיון תקין.

למעשה, לאור העובדה שלא היתה תמימות דעים בין שני באי כוח התובעת באשר לאי הופעת העד מטעמם היום, כאמור לעיל, כאשר אחד מהם טען כי העד מטעמם הודיע הבוקר שלא יוכל להגיע ובשלב זה נוותר על עדותו, והשני טען כי אם לא יתייחסו למה שהוא כתב, נבקש להביאו שוב, אזי נצפה כי התובעת עשויה לבקש זימונו של העד בשנית, מה שעשוי להוביל לקיום דיון נוסף בכל מקרה, לכן מוחלט כי ייקבע דיון נוסף, אליו יוזמן העד ככל שתחפוץ התובעת בהופעתו לעדות, ובו יהיו שני הצדדים רשאים לחקור את הצד השני, בתקווה כי לאחר הדיון הבא ניגש לסיכומים טרם פסיקה.

ברם, כפי שהובא לעיל, בדיון האחרון מיום א' בניסן תשע"ז (28.3.2017) נאמר:

כהצהרת שני הצדדים וכבקשתם, מוסכם על ידי שני הצדדים כי הגיעה העת להגשת סיכומים לתיק טרם הכרעה. כך שאין לצדדים ראיות נוספות בתיק.

כך שהצדדים ביקשו בנקודה זו להכריע את עניין הכתובה על סמך סיכומי הצדדים.

דיון והכרעה

נפתח בכך שהצדדים גרו יחדיו לאחר הנישואין שלשה חודשים בלבד, ומאז הסכסוך ביניהם לא נגמר. הסיבה העיקרית להתמשכות ההליך הינה בגין התובעת, אשר בתחילה לא הסכימה להתגרש, וכפי המתואר לעיל, ולאחר שכבר התגרשה, ממשיכה בתביעות כלפי הבעל. עתה נדרשנו להכרעה בתביעת הכתובה שהגישה.

נחל בהצגת הטענות באשר לנסיבות הסכסוך. ראשית נזכיר קטעים רלוונטיים מתוך החלטת בית הדין מיום ג' בכסלו תשע"ו (15.11.15) (תביעת הגירושין) בה הובאו טענות הצדדים ההדדיות:

בפנינו תביעת שלום בית של האישה ומנגד תביעת גירושין כרוכה של הבעל.

הצדדים נשואים שמונה חודשים, פרודים חמשה חודשים.

האישה מפרטת תביעתה: הכרנו תשעה חודשים עד לחתונה. לפני הנישואין בקשו ממני לחתום הסכם ממון, הורי בעלי והבעל, הסכמתי, אך בקשתי להוסיף סעיף כי גם מה שאני אקבל יהיה מוגן. לא חתמנו, הבעל לא רצה לחתום. יומיים לאחר החתונה הוא ביקש שנחתום על הסכם, בקשתי שוב להוסיף סעיף אודות מה שאבי ייתן, הוא סירב. הוא נסע לסקי שבוע אחר החתונה, במקום שבת חתן, הוריו הגבילו באנשים את השבת חתן, החלו מריבות בגלל הוריו, הבעל חזר כל יום עם פרצוף של הסתה של הוריו בגלל החוזה וההסכם, הוא אמר שיש לו הלם קרב, היתה אלימות, הוא עיקם לי את היד והוא ברח מהבית, אף אחותו הכתה אותי, יש תלונות אף כנגד הבעל, אני התלוננתי כנגד הבעל. נגמר לו צו הרחקה מהמשטרה ומאז הוא לא חזר הביתה. לא ניסיתי ליצור עמו קשר מאז שהוא עזב. היינו בטיפול זוגי, התקיימו שלשה מפגשים, אני רוצה אותו, לא התמודדנו עם כלום, יש לפתור בעיות.

למעשה האישה טענה כנגדו בעיקר על אלימות פיזית ועל סכסוך הקשור למשפחות המוצא סביב כספים.

ונצטט עוד משם:

הבעל מגיב: מיום הנישואין האישה התחילה לקלל, לאיים ולהשפיל, כן לקלל את הוריי, היא תקפה את אחותי, אני כבר חמשה חודשים מפחד לחזור הביתה, התלונה נגדי נסגרה, היא יכולה להמציא עלי עוד סיפור. גם לקחת בגדים לא הצלחנו להסכים על צד ג'.

למעשה הבעל מתאר מצב של פחד מהאישה, בשל התלונה שהגישה כנגדו לשווא, וכן קללות והשפלות מצד האישה.

כבר עתה מסתמן כי אילולא התלונה שהוגשה כנגדו, והוא לא היה מפחד ממנה, יתכן וחיי הנישואין היו משתקמים.

ונצטט עוד משם:

מוסיף בא כוח האישה: התובעת היא דתיה, הוא בחור הראשון שלה, היא בקשה שמירת שבת, נידה כשרות, והוא הסכים. אך החלה נסיגה, בפסח, הוריו שמו לחם על השולחן. והיא שמרה על המשפחה. לאחר החתונה הבעל שיתף את האישה בחשבון עם הכספים שלו ושל הוריו. אך לאחר שהוא החליט שרוצה לפרק, הוא משך את כל הכספים. לאחר מכן נתן הוראה שהיא לא תוכל למשוך. בשבת חתן הוא הלך לטיול סקי עם אביו. הבעל שבוי בידי הוריו. נכון לעכשיו אנו לא דנים בכספים ורק מבקשים שלום בית. הבעל הקליט את האישה בזמן כעס. הכל בישול של קלטות וזה לא אמיתי. לאישה אין היום כסף, נבקש לפסוק מזונות אישה בסך 2,000 ש''ח לחודש. היא מרוויחה 2200 ש''ח, כן להורות על מדור ספציפי. הורי הבעל יכולים לתבוע דמי משכנתא על הדירה.

כך שלטענת בא כוח האישה, האשמה כלפי הבעל היתה שהוא לא צעד יחד עמה בבקשתה לשמירת שבת נידה וכשרות. כן טען טענות באשר לכספים.

ונצטט עוד משם:

באת כוח הבעל מגיבה: אחרי שלשה וחצי חודשים הם נפרדו. יש לנו הקלטות על הכל, היא אמרה שתכה את האם ושתשרוף את האב, היא לא בישלה ולא ניקתה, הכל הוא עשה, היא היתה ערבים שלמים אצל הוריה. האישה אמרה בקלטת שהנישואין היו בטעות. היא הזמינה לו משטרה, ואיך רוצה שלום? היא אף הגישה תלונה כנגד אחותו. התיק נסגר מיד. הבית שנרכש על ידי הבעל שנתיים וחצי טרם שהכירו שייך רק לו. כיום האישה גרה בבית שלו. היא לא התקשרה אליו עד היום. היא רוצה רק את הבית. הצדדים לא הספיקו לפתוח חשבון לכספי החתונה ושמו את השקים בחשבון של הבעל, כפי הסכומים שהיא אמרה, והוא הוציא את הכספים שהיו שלו. מהחתונה הם הכניסו 15,000 ש''ח מיתרת כספי המתנות מעבר למה ששילמו את החתונה. רק כספי הבעל נכנסו לחשבון שם. היא יושבת בבית בעלה ומה מבקשת מזונות? הוא משלם את כל הוצאות הבית. היא גם נותנת שיעורים פרטיים. הבעל לא מסכים לשלם מזונות. היא גם לא צריכה להישאר שם. לקחנו משרד חקירות, התברר שהיא נסעה בשבת. זה היה כמה פעמים. כן גילינו שהיא תדלקה את הרכב בשבת. הזמינה סרטים בשבת. אין לתת לה מדור ספציפי בדירה של הבעל. יש גם הלוואה לטובת ההורים.

כך שלתגובת באת כוח הבעל, האישה הציקה לבעלה ואף התלוננה כנגדו וכנגד אחותו במשטרה. כן טוענת כי האישה לא שומרת שבת ובכך סתרה את טענת בא כוח האישה האמורה מעלה.

ובעניין זה, נצטט מתוך החלטת בית הדין האמורה מעלה:

לשאלת בית הדין, האישה מודה שנסעה בשבת, טוענת שנסעה אז לאמה. טוענת שהיתה מפוחדת בבית.

למעשה, נוכל לקבוע כי הטענה היחידה של התובעת שעדיין נשארה על עמדה, היא באשר לסכסוך כספי בין הצדדים בשיתוף משפחות המוצא.

שהרי טענת האישה באמצעות בא כוחה (באשר לעילת הסכסוך) כי הבעל מונע ממנה לשמור מצוות, הוכחה כטענה שקרית, שהרי היא עצמה הודתה לשאלת בית הדין שנסעה אז בשבת.

כמו כן טענת האישה באשר לעילת הסכסוך העיקרית והמשמעותית, כי הבעל היה אלים פיזית כלפיה, אף טענה זו נמצאה שאינה אמת, שהרי משטרת ישראל הרחיקה בתחילה את הבעל מהבית, בחנה את התלונה, והחליטה שהוא לא אשם (התלונה נסגרה בחוסר אשמה) כך שאף טענה זו של התובעת כבר אינה רלוונטית.

מאידך, טענת הבעל כי הוא פחד לשוב לבית בשל תלונת השווא שהגישה כנגדו האישה, נשמעת כטענה נכונה. החשש שהעלה הבעל נצפה עד כה כחשש סביר ומתקבל על הדעת, לאור העובדה שהאישה הגישה נגדו תביעת שוא במשטרה, על רקע המאבק ביניהם, ויש מקום סביר לחשוש שהיא תמשיך לפעול נגדו שלא ביושר, ותנסה שוב לסבך אותו בתביעות שוא, וזו עילה מתקבלת על הדעת לסירובו של הבעל לשוב לגור בבית עם אשתו.

וכך נאמר בהחלטת בית הדין הנ"ל באשר להתרשמות בית הדין מהסיכוי להשבת השלום:

ובכן, בית הדין לא התרשם כי השלום ישוב לבית זה. הצדדים נשואים זמן קצר, פרודים כבר כמה חודשים, האישה לא פנתה מאז לבעל בבקשה לשוב לחיי שלום, הצדדים מצויים בסכסוך כספי עמוק סביב הכספים שהוכנסו לחשבונו של הבעל, האישה הגישה תלונה במשטרה כנגד בעלה ואחותו על אלימות כלפיה ומאשימה את הורי הצדדים בסכסוך. אף מצד הבעל לא ניכר כל רצון לשלום. ברם, לאישה דרישות לחלוקת כספים, למזונות ולמדור ספציפי. זאת אף ללא הזכרת הכתובה. כל זאת נזכיר, לאור חיים משותפים בנישואין של שלשה חודשים לכל היותר!

כך שכבר אז התרשם בית הדין ברמה הכללית כי טענת האישה לשלום בית אינה כנה, אף מתוך זה שהם פרודים כבר כמה חודשים והאישה לא פנתה מאז לבעל בבקשה לשוב לחיי שלום, ואף משום שהאישה הגישה תלונה במשטרה כנגד בעלה ואחותו על אלימות כלפיה.

אולם, למעשה הוחלט שם כך:

ברם, לשם הזהירות ולקבלת חו"ד מקצועית, בית הדין מפנה את הצדדים ליח"ס שע"י בית הדין כדי לבחון את כנות טענתה של האישה לשלום בית, וכדי לסייע לצדדים להגיע להסכם מושכל ומכובד.

מבוקש דו"ח יח"ס בתוך 45 יום.

במידה ודו"ח יח"ס יהיה דומה להתרשמות בית הדין, בית הדין ישקול צעדיו לאור האמור לעיל.

בשלב זה לא ייפסקו מזונות אישה וכן לא ייפסק מדור ספציפי לאישה בדירתו של הבעל, עד לבחינת המצב הזוגי ועד לבחינת כנות טענתה של האישה לשלום בית.

ואכן התקבל דו"ח יח"ס מיום ח' בשבט תשע"ו (18.1.16), בו נאמר בין השאר כי כבר מתחילת נישואיהם התגלו חילוקי דעות מהותיים ומאבקי כוח אשר כללו הזמנת משטרה והתערבות משפחת הגרעין. כן נאמר שהאישה מצויה בהליך רגשי לא פשוט עקב הפרידה בו עוברת תהליך עם עצמה, כן נאמר שלאור הקרע העמוק אין בסיס לשיקום הנישואין. עוד נאמר כי הצדדים זקוקים להחלטה שיפוטית לעזור להם להיפרד מהר ככל האפשר.

בהחלטת בית הדין מיום ט' באדר א' תשע"ו (18.2.16) (החלטה לגירושין) נאמר בין השאר:

הבעל מבקש להתגרש עוד טרם הדיון הרכוש ובכתובה. לעומת זאת, בא כוח האישה דורש כי הרכוש והכתובה יוכרעו עוד לפני הגט.

ובכן, כפי האמור והמצוטט לעיל, בית הדין סבור כי השלום לא ישוב לבית זה, ולא מוצא דרך אחרת מלבד להורות על גירושי הצדדים. בית הדין אינו רואה תוחלת להותרת המצב כך, ללא גירושין, במשך זמן נוסף, כפי שיבואר.

לאור בקשת והסכמת הבעל כי הכתובה תידון ותוכרע לאחר הגט, בית הדין אינו מוצא עילה שהגירושין לא יבוצעו כבר עתה.

[...]

לאור האמור, הצד המעוניין רשאי לפתוח תיק לסידור גט, והגט יסודר במועד שייקבע.

ובשלב ההוא בית הדין כבר הביע דעתו באשר להתנהלות האישה בתיק עד אז, וכפי האמור בהחלטה הנ"ל:

בנוסף, לאור העובדה כי האישה גרה כיום בדירתו של הבעל ומשפחתו, יהיה קשה להתעלם מהתחושה המנקרת כי האישה מנסה למנוע את סידור הגט כיום, אף שמודעת לעומק הסכסוך והנישואין הקצרים מאוד, רק לשם אפשרות להמשיך ולגור בדירת הבעל ועל חשבונו.

במהלך החודשים האחרונים הבעל נתן לאשתו לגור בדירתו ואף מימן את החזקת הבית, אולם עתה הוא זועק די. 

כבית דין רבני בפרט ובערכאה שיפוטית בכלל, לא נוכל להתעלם מהתחושה כי הצדק אמור להיראות במסגרת ניהול תיק. בנסיבות תיק זה, בו הצדדים חיו יחד בנישואיהם שלשה חודשים בלבד - מצב זה בו צד אחד מנסה לעכב את הגירושין עד לפסיקת כתובה ורכוש, ואף יושב בדירה שהתקבלה אצל הצד השני עוד טרם הנישואין ואותו צד שני אף משלם את אחזקתה, לא נראה מצב צודק.

למעשה, האישה עיכבה את הגט כמה פעמים (וראו מספר החלטות באשר לכך בתיק לסידור גט, כגון אלו מיום 13.4.16, 17.4.16, 18.5.16, 22.5.16), אך לבסוף ביום ט' בסיוון תשע"ו (15.6.16) (כ 4 חודשים לאחר פסיקת הגירושין) האישה הואילה לקבל גיטה, והצדדים התגרשו.

עתה נציג את טענות הצדדים באשר לכתובה כפי שעלה בדיון הראשון שהתקיים בתיק הכתובה, וראו מתוך האמור בהחלטת בית הדין מיום י"ד בסיוון תשע"ו (20.6.16):

טוען בא כוח התובעת: הכתובה ע"ס 180,000 ש''ח. נבקש דיון הוכחות. יש לנו עדים. הבעל רק הקליט. הבעל תקף את האישה והיא נחבלה. ראש האולפנה של האישה גיבש ביניהם הסכמות. אם נרצה לזמן עדים, נגיש בקשה לזימון עד.

מגיבה באת כוח הבעל: האישה עזבה חודש לאחר הנישואין, וחזרה רק בשביל לתבוע כתובה. היא אמרה שהנישואין בטעות, וקיללה את הבעל. רק אז הוא החל להקליט. המשטרה חקרה את תלונות שניהם, וסגרו את התיק מחוסר אשמה. כל תלונות האישה היו תלונת שוא. הם היו בעשר פגישות ייעוץ. בגללה הוא לא גמר את התואר. פעמיים היא לא הסכימה להתגרש. בית הדין לא פסק לה מזונות ומדור, אך הוא שילם הוצאות הבית כדי לרצות אותה שתצא.

כך שעיקר טענתו של בא כוח התובעת היתה טענה לאלימות הבעל. אך כבר הובהר ויובהר עוד להלן כי טענה זו אינה מבוססת על אמירת אמת.

באת כוח הנתבע טענה בעיקר כי האישה עזבה חודש לאחר הנישואין וחזרה רק כדי שלא להפסיד כתובתה, קיללה את הבעל, והגישה נגד הבעל תלונת שווא במשטרה.

טענות נוספות מאת באת כוח הנתבע הושמעו בדיון נוסף ותוארו במסגרת החלטת בית הדין מיום י"ט בטבת תשע"ז (17.1.17), טענה כי האישה הגישה תביעה כנגד אבי הבעל על הטרדה מינית והמשטרה אף לא פתחה תיק. טענה כי הם היו נשואים רק שלשה חודשים. כן טענה כי לא ניתן לבקש כתובה על שלשה חודשים ושחודש לאחר הנישואין האישה עזבה את הבית, וחזרה כדי שלא לאבד כתובתה.

למעשה, התמונה העולה היא כי התובעת היא זו שיזמה את הגירושין בתלונתה למשטרה אשר בגינה הורחק הבעל, והתלונה התבררה כתלונת שווא, שנסגרה מחוסר אשמה.

כאמור לעיל, הציגה באת כוח הנתבע מסמך משטרתי כי התלונה נסגרה מחוסר אשמה, מסמך מיום כ"א בשבט תשע"ו (31.1.16) אודות תלונה מיום כ"ז בסיוון תשע"ה (13.6.15) על תקיפת בן זוג.

אף עדותו של העד הצביעה על כך שהתובעת החלה להתנכל לבעל ללא עילה מוצדקת.

ונתאר מתוך עדות העד [מ'], שצוטטה לעיל.

אני מכיר את הנתבע מהשירות הצבאי. משנת 2005. אנחנו חברים. אני מכיר אף את התובעת, מאז שהם התחילו להיות זוג. טיילנו יחד בשבתות. גם התובעת נסעה עמנו בשבת. היינו שושבינים בחתונה שלהם. לפני החתונה התובעת התנהגה מדהים, אך בחתונה עצמה הרגשתי כבר שמשהו לא בסדר. היו הבדלים בין שני המשפחות. התובעת אמרה לי אחר החתונה, שהם הפרידו את המשפחות, והאלכוהול ניתן רק לצד אחד. אני זוכר שהמלצר אמר שהאלכוהול הוא רק לצד השני. טיילנו באילת, בים המלח, אך בכל הזדמנות, התובע אמרה משהו ששיבש, וכשהגענו לבית ספר שדה, התובעת השפילה את הבעל, דברה אליו לא יפה, אני רציתי לקבור את עצמי, היא אמרה שהיא מתביישת בשם משפחה שלו, ולא מאמינה שהיא עם משפחתו, ושהילדים שיהיו לנו לא יהיו לעולם עם המשפחה שלך בלעדיי, אך הבעל לא הגיב. התובעת לא אמרה להורים שלו שלום. זה היה כשלשה שבועות לאחר החתונה. הבעל סולק על ידי משטרה, הוא ביקש שאבוא לקחת את הבגדים, האישה הסכימה, הוא סולק מהבית בלא כלום, הוא נעצר במשטרה, אך לא הסכמתי להיכנס אתה לבית, חששתי מה היא תעליל עלי.

ממשיך ומשיב העד לשאלותיה: ההורים של הנתבע מדהימים, אני מכיר אותם, עוזרים. הוא ספג את הכל ולא דיבר.

חוקר בא כוח התובעת את העד, ואלו תשובותיו לו: לפני שנה ושלשה חודשים השתחררתי מקבע.

מקריא בא כוח התובעת קטע שכתב העד במסרון בו שיבח את התובעת, ומגיב העד: אני זוכר את ההודעה, כי היה חשוב לי לנסות לאחות את הקרע. גם ברמה שהיא תאמין בי כדי שתתחבר אלי. אך לא חשבתי שהתנהגותה חיובית. חששתי לחיי הבעל.

חוקר בא כוח התובעת השני את העד, ואלו תשובותיו לו: היו כמה טיולים יחד, לא זוכר כמה. היה טיול אחד עם התובעת והורי הבעל. בטיול נחשפתי לסכסוך. לא ידוע לי. אני מכיר את הבעל, והוא לא מסוגל לפגוע. כן ידוע לי איך התנהלו החיים שלהם בבית. החתונה היתה שקרית, היתה תקופה קצרה אחר החתונה והיא היתה אישה אחרת. הייתי אצלם כמה פעמים בבית. יותר ממה שפגשתי את הוריי.

ומשיב העד לבית הדין: אחרי הנישואין נסענו יחד פעמיים. בטיול הראשון הם לא ישבו יחד. הוא ישב לידי. במהלך הטיול הראשון היחסים היו מוזרים ביניהם. היו הערות. אך לא ידעתי לשים את האצבע.

עד כאן מתוך עדות העד.

מתוך עדותו עולים הפרטים הרלוונטיים הבאים:

א. התובעת נסעה לטיול בשבת (ולא כטענתה הראשונה שהיא רצתה לשמור שבת והנתבע לא איפשר לה).

 ב. קצת אחר החתונה, התובעת השפילה את הנתבע ואת הוריו.

ג. תקופה קצרה אחרי החתונה התובעת התנהגה כ"אישה אחרת".

בית הדין אינו מסתמך על עדותו של העד כבסיס לפסק הדין, שהרי במקרה הטוב הוא לא יותר מעד אחד, ברם, דבריו מחזקים את התרשמות בית הדין באשר לנסיבות תיק זה.

התמונה המצטיירת היא שבסמיכות לחתונה (לאחריה) החלה האישה להתנהג באופן לא ראוי כלפי בעלה. לא עלתה מצידה טענה מהותית שהבעל התנהג כלפיה באופן לא ראוי המצדיק ערעור הבית והזוגיות, מלבד טענותיה לאלימות הבעל ולכך שלא איפשר לה לשמור מצוות, טענות שכבר נסתרו כאמור לעיל. למעשה האישה גרשה את הבעל מהבית בתלונת שווא שהגישה במשטרה, ומאז הוא הורחק מהבית. ברור שאישה המרחיקה את הבעל מהבית בטענת כזב, היא אינה רוצה בו, וכן ברור כי במצב שכזה לא ניתן להמשיך חיי נישואין. 

הקביעה וההנחה הפשוטה היא שהאישה החליטה לסיים את חיי הנישואין שלה עם בעלה, מסיבותיה היא, ובחרה בדרך זו. 

בית הדין מתרשם כי מאז ועד היום, חרף נישואין קצרים של שלשה חודשים משותפים בלבד, שמה לה האישה למטרה להציק לבעל בכל דרך שהיא. מלבד התלונות שהגישה במשטרה כנגדו וכנגד משפחתו, מאז ועד עתה מנהלת מולו האישה מלחמות משפטיות בכל דרך שהיא מוצאת לנכון. ראשית פתחה תביעת שלום בית שאינה כנה, כנראה בשל רצונה לגרש מעל פניה את בעלה ובמקביל גם לזכות בדמי כתובתה, מזונות ומדור ספציפי. בית הדין כבר הזכיר לעיל את התרשמותו מתביעת שלום בית שפתחה האישה. אף לאחר שבית הדין החליט על גירושי הצדדים, האישה לא הרפתה ולא הסכימה להתגרש, ורק לאחר שבית הדין בהחלטותיו לחץ על הגירושין, רק אז הואילה האישה לקבל את גיטה. לאחר מכן המשיכה בתביעה רכושית ובתביעת כתובה. נציין כי התביעה הרכושית מתבררת בנפרד (חשבונות של חבות של אחד כלפי השני, יתכן וחבות הדדית, והחשבונות ההדדיים בעיצומה של בדיקה) ועל פניו נחזית כתביעה לגיטימית שיש מקום לבררה, אף שעדיין לא ברור שהנתבע חייב כספים לתובעת או היא לו. 

עוד נעיר – בית הדין פגש את הצדדים בכמה דיונים. הנתבע עושה רושם של אדם הגון בעל התנהגות סבירה בהחלט. בית הדין לא פוסק בתיקים שלפניו על פי התרשמות אישית, ברם, התרשמות זו רק מצטרפת לכל האמור לעיל, באשר לאי אמירת אמת מצידה של התובעת, כולל האשמת שווא כלפי הבעל בהגשת תלונת סרק שהגישה כנגדו במשטרת ישראל על אלימות כנגדה.

מתוך תלונת שווא זו של האישה כנגד הבעל, אנו למדים ומסיקים שני דברים:

א. האישה היא זו שגרמה לגירושין. זו עילה לשלילת כתובה.

ב. הגשת תלונת שווא במשטרה הינה עילה לשלילת כתובה.

וראו האמור בפס"ד בית הדין טבריה (תיק 032372187-21-1), שם כתבו שאישה המתחילה את המרידה מפסידה כתובתה. כן ראה האמור בפסק דין בית הדין הרבני אשקלון (תיק 59647/9), מתוך נימוקי כבוד הדיין הג"ר ישי בוכריס שליט"א, שכתב: "אי-רצון האישה לחיות עם בעלה כנימוק להפסד כתובה מבואר בכמה מקומות, כדלקמן. הרמב"ם (הל' אישות כד, ג) בענין אדם שנשא אישה האסורה לו מן התורה או מדרבנן כתב כך: 'העיקר, שהוא תקנת חכמים כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, הואיל ולא הכיר בה, כל זמן שתרצה ותעמוד לפניו, הרי עמדה בתנאי שלה, והרי הקנתה לו הנאתה, והרי היא עומדת, אבל התורה אסרתה אותה עליו [...] שאין מעשיה הם הגורמים לה להֵאָסֵר'. מבואר בדבריו שחיוב הכתובה הוא כל זמן שהאישה רוצה בקשר הנישואין. גם הכסף משנה במקום כותב: 'אבל אם היא רוצה לצאת, אין לה תוספת, דאדעתא למיפק לא אקני לה'. כך כתב גם בספר צמח צדק (אהע"ז סי' קל"ז) 'שלא הקנה לה התוספת אלא על דעת שתהא עמו ותהיה אשתו'. כעין זה כתב הר"ן על הרי"ף (כתובות סוף פרק אלמנה ניזונית): 'ומיהו כי אמרינן דיש להן תוספת, דווקא כשמוציאה הוא, אבל אם היא רוצה לצאת, אין לה תוספת, דכי אקני לה אדעתא למיקם קמיה. וכן הדין בשהתה עמו עשר שנים ולא ילדה, ורוצה לצאת וכו' דאין לה תוספת, כיוון שהיא רוצה לצאת ממנו'".

עולה שאישה החפצה להיפרד מבעלה, והיא בדבריה ובמעשיה גורמת לגירושין, אין היא זכאית לכתובה. בנידון דנן האישה יזמה במעשיה ובתלונתה למשטרה על הבעל את הסכסוך והגירושין, כמתואר, ולכן מפסידה כתובתה.

באשר לשלילת כתובה לאישה שהלינה תלונת סרק על בעלה במשטרה, כתב כב' הרב ציון אלגרבלי שליט"א, פסק דין בבית הדין הגדול, בתיק 812600/1:

באשר לכתובה ותוספתה יש להפסידה הנ"ל לאור המעשה החמור של הגשת תלונות שווא ואפילו שלא הייתה התראה, מכל מקום חומרתה של הגשת תלונות שווא ידועה לכל ואין צורך בהתראה ואין לדמות נידונינו לדין גיזמה על בעלה להורגו (המובא באבן העזר סי' קט"ו בהגהה) שיש צורך התראה שהמדובר שם בגזמה ולא עשתה שום מעשה, מה שאין כן בנידונינו שהאישה הגישה בפועל תלונות שווא במשטרה והגם שהמדובר בתגובת לוואי מכל מקום היא לא מידתית וכן נראה שהריב ומדון שהיה מנת חלקם של הצדדים האישה לא טמנה ידה בצלחת בריבים שביניהם וחשדותיה נגד הבעל גרמו לבעל לעזוב את הבית באופן שהמצב כפי המתואר לא איפשר לבעל להמשיך להתגורר עם האישה בכפיפה אחת ויש להפסידה כתובתה וכן כנימוק נוסף להפסד כתובה יש להוכיח מדין משיאתו שם רע בשכניו שמפסידה כתובתה, וק"ו בנידונינו שבתלונה שווא על הטרדה מינית, גרמה לו בושת פנים ברשויות. ובעקבות הפרסום ברשויות מתפרסם אצל אחרים בבחינת אוזניים לכותל ועיין במהריק"ש סי' קט"ז בנושא אישה שקנתה סם רעיל וגמרה בדעתה להאכילו לבעלה ולא יצא זממה שיש להפסידה כתובתה ללא התראה. וכן עיין בספר גינת ורדים (חלק אבן העזר כלל ד' סי' א') בנידון אישה שעושה כשפים לבעלה ומשקה אותו משקה העשוי משחיקת אבן מסוימת שסגולתה למצוא חן וחסד בפניו והבעל נפל למשכב וחלה כתוצאה מכך שיש להפסידה כתובתה אם תמשיך בכך מאחר ועל העבר אי אפשר להפסידה כתובה היות והייתה לה כוונה טובה מה שאין כן להבא וזאת אפילו ללא התראה כפי שעולה מתשובת מהרקי"ש הנ"ל ודון מיניה ואוקי באתרין שכל שהמעשה חמור יש להפסיד האישה ללא התראה.

יצויין כי מודע אני למה שכתב בספר מהר"י אדריבי סי נ"ב באישה שמחרפת בעלה ומקללת אותו ואת אביו ואת אמו ומאשימה אותו ששוכב עם בתו הנשואה ואיננה מניחתו ליכנס לבית בתו וחתנו ונועלת על כל בגדיו ומשברת כלי אכילה עם האוכל בתוכם הנשלחים אליו מביתה שכתב הרב המחבר ומובאים דבריו בכנה"ג אבן העזר סי קטו' הגה"ט אות יא' שדווקא במקללת יולדיו בפניו וכל השנויים כאן מפסדת כתובתה אבל שאר ביזויין שלא הוזכרו במשנה פרק אף על פי, אינה מפסדת כתובתה. מכל מקום נראה דרב גובריה המהריק"ש וגינת ורדים שיש לסמוך עליהם להפסידה כתובתה בצירוף יתר הנימוקים שכתבתי .

לאור האמור, יש לקבל את הערעור והאישה חייבת להתגרש במועד הקרוב שיקבע בית הדין וכן יש להפסידה כתובה ותוספת כתובה. ע"כ.

ודבריו מתאימים אף לנידון דנן, בהם מלבד הגשת תלונת סרק במשטרה כנגד הבעל, התובעת הגישה אף תלונות כנגד בני משפחתו, ועל פי עדות העד, אף ביזתה את הבעל ומשפחתו.

ואף כבוד הגאון הרב בנימין בארי שליט"א שחלק על הרב אלגרבלי שליט"א, כתב לבסוף:

על כן כאמור נראה לענ"ד, שכאשר האחריות על הרס הבית נופלת על הבעל שנטש את הבית והרסו, אי אפשר להפסידה כתובתה בגלל התלונה במשטרה שהוגשה אחרי עזיבתו על ידי אישה החשה עצמה נבגדת, ובוודאי שאי אפשר להפסידה בלי התראה.

אך נראה שבכגון מקרה דנן, שאין ספק שהאישה היא זו שהרסה את הבית ולא הבעל, ואף לא נשמעה בדבריה טענה המעלה עילה סבירה שהבעל הרס את בית במעשה הגורם להריסת בית, יתכן ואף לפי דבריו האישה לא זכאית לכתובתה.

וראו אף מה שכתב הגאון רבי ציון בוארון שליט"א שם:

אמנם נראה שהאישה עשתה מה שעשתה מתוך צערה, וכמו שכתב כבוד הרב בארי שליט"א, אך מכאן ועד להטלת האשמה כזאת של קלון חמור ביותר אשר השלכותיו הן מרחיקות לכת עד כדי הרחקה מצד המשפחה והמכרים וכו', לא תיתכן כל הבנה. ועל כן אני מצטרף לדעתו של כבוד הרב צ. אלגרבלי הי"ו.

כך שאף שהאישה פעלה מתוך צער כמו המקרה שלפניו, פסק כי היא אינה זכאית לכתובה, וכל שכן בנידון דנן, שלא נראה שהבעל הוא זה ש"התחיל במריבה".

וראו עוד שם תגובת הגאון רבי ציון אלגרבלי שליט"א לדברי הגאון רבי בנימין בארי שליט"א:

ראיתי מה שכתב עמיתי הרה"ג בנימין בארי, ונראה לי שבמקרה דידן שהאישה ניסתה למשוך את הבעל לשלום בית אחרת תעליל עליו במשטרה, יש אומדנא שהעלילה היא עלילת שוא, אחרת כיצד מסכימה לשלום בית כשהוא טומן בחובו חשש לשלום פרי בטנה. ומכיוון שכך נראה שרקמה לו עלילה בצעד מחושב באם לא ישלים אתה תוך תזמון התאריך להגשת תלונה שאחריתה מי יישורנו בהשלכות שיש לצעד זה בבחינת מעוות לא יכול לתקון ומהוה חסימה לאפשרות שיגורו יחדיו מחשש פן יבולע לו בהאשמות מסוג זה אם לא יענה לדרישותיה השונות, ומעשה תלונת שוא נחשב כמרידת האישה בבעלה היות וחוסמת הדרך בפניו לחזור לשלום בית באופן שאין לדמות מקרה אחד ממשנהו בשל חומר מסירת שוא כמבואר בש"ס ופוסקים.

ונראה שאף בנידון דנן נוכל לטעון כך, תביעת האישה לשלום בית יחד עם תלונתה במשטרה על אלימות הבעל, מוכיחה כי תלונתה היתה תלונת שווא, שהרי מי רוצה לחיות עם בן זוג אלים פיזית?

ואף דבריו שם שכתב: "ומעשה תלונת שוא נחשב כמרידת האישה בבעלה היות וחוסמת הדרך בפניו לחזור לשלום בית באופן שאין לדמות מקרה אחד ממשנהו בשל חומר מסירת שוא" מדברים בעד עצמם, וזו הדרך בה צועד פסק דין זה, שהרי עסקינן באיש צבא, אשר כל בר דעת מבין להיכן עלולה לגרור אותו תלונת שווא מצד אשתו, ככל שלא היה נקבע ע"י משטרת ישראל שהיא תלונת שווא.

ראיתי מה שכתב ידידי כב' הדיין הגאון רבי דוד גרוזמן שליט"א, כי אף אם מעשי האישה גרמו לגירושין, עדיין אין בכך כדי להפסידה כתובתה, כל עוד והיא לא פתחה בפועל את תביעת הגירושין אלא הבעל. ברם, איני יכול לקבל טענה זו, לא מצד הדין ולא מסברא. וראו אף מה שכתב כב' הגאון הרב שלמה שפירא שליט"א, אב"ד נתניה, בתיק 920384/1 בבית הדין נתניה:

ויש לעיין האם בעינן תרתי בדוקא, או שנאמר דהיכא שהיא הגורם לגירושין אף שבפועל אין היא תובעת, אפילו הכי, תפסיד כתובתה. ונראה לנו שהעיקר הוא מהי הסיבה לגירושין ולא מיהו שמגיש התביעה.

ועיין בספר "חוק ומשפט" להגאון רבי חיים טולידאנו ז"ל (סימן קפ"ה) שנשאל:

"מי שנשא אישה ונשבע לה שלא יישא אישה אחרת עליה [...] ובתוך עשר שנים עבר על שבועתו ונשא אישה אחרת."

והשיב שבכהאי גוונא יש לחייבו בעיקר כתובה ובתוספת הכתובה. ובתוך דבריו ביאר שאף אם האישה תתבע את הגירושין, לא הפסידה את הכתובה עקב תביעה זו, וזה לשונו:

"ראיה ממה שכתב הטור (אה"ע סימן קי"ח) מי שאשתו תובעת גירושין ויצאו ממנה הגירושין שאין לה מן הדין לגבות [...] מבואר בהדיא דכל שהוא היה סיבה בגירושין, חייב לפרוע לה כל מה שכתוב בכתובה. והכא בנדון דידן אף על גב שהוא אינו תובע הגירושין, הוא נתן אצבע שעבר על תנאו וכמי שתובע דמי. וכן דייק לשון הטור ברישא מי שאשתו תובעת הגירושין ויצאו ממנה הגירושין, ורצונו לומר לאפוקי היכא שתובעת הגירושין אבל לא יצאו ממנה, כגון שבאה מחמת טענה כנדון דידן, שאף על פי שהיא תובעת גירושין לא יפחות לה כלום".

ונראה שבנקודה זו אין חילוק בין הבעל והאישה. ואם הגירושין "יצאו ממנה", גם אם למעשה הבעל תבע להתגרש, אך תביעה זו נובעת עקב הפירוד שהיא גרמה, וסירובה לשלום בית, וכיוצא בזה, אינו מחויב בתשלום הכתובה.

ועיין ב"חזון איש" (חלק אה"ע סי' סט ס"ק כב) שבאר הלכה זו של חיוב תוספת כתובה במקרים שונים, וקבע שבכל אחד מהם העיקרון הקובע הלכה זו הוא, חיוב תוספת כתובה כשהגירושין יצאו ממנו, ושלילת תוספת כתובה כשהגירושין יצאו ממנה. אמנם החזו"א לא הזכיר מדברי הטור, אך לפי דרכו קבע שבמורד ומדיר, למרות שהבעל מחויב בגירושין בעקבות תביעת האישה, הוא יחויב גם בתוספת כתובה, ובאר הטעם:

"דכל שהוא מעיק לה, הוי כמוציאה מדעתו, וכן כתב בהגמ"ר להדיא [...] ויש מקום לומר דאלו שכופין אותו להוציא מודה ר"ח דיש להן, דכיוון דאנוסה היא, חשיב כמוציאה הוא."

הרי מבואר דפשיטא ליה לחזו"א שהעיקרון הקובע את חיוב תוספת הכתובה הוא בהתאם למבואר בטור.

ומשמעות הדברים שהדבר הקובע את חיובו של הבעל בתוספת כתובה, אינו ההליך הטכני, של מי שהגיש את תביעת הגירושין, אלא מהי הסיבה להגשת תביעת הגירושין, דהיינו אם צד מן הצדדים גרם לצד השני לתבוע תביעת גירושין ויוכח שאכן מעשיו גרמו, אין בהגשת התביעה על ידי האישה בכדי לגרום לה הפסד כתובה ואין בהגשת התביעה על ידי הבעל לחייבו בכתובה, דהדברים תלויים בנסיבות.

הרי שמה שגורם לחיוב הכתובה היא השאלה מי גרם לגירושין, ולא מי פתח את התביעה בפועל. ואף הסברא נוטה לכך, שהרי אם צד אחד יכה וישפיל ויעשה כל תחבולה באלימות כנגד הצד השני, והצד המוכה יישבר לבסוף ויפתח תביעת גירושין, האם יש סברא לומר שמעצם פתיחת התביעה הוא מפסיד. באם באופן שהאישה נקטה בצעדים דרמטיים שגרמו באופן כה מובהק לגירושין, האם הבעל שכתגובה הגיש תביעת גירושין יתחייב לשלם לאישה שגרמה את הגירושין תוספת כתובה? ודאי שהסברא לא נוטה לכך.

 

ואמנם, ידוע דין הגמרא שאישה רעה אינה מפסידה כתובתה (כמאמר הגמרא ביבמות דף סג ע"ב "נתנני ה' בידי לא אוכל קום וכו', זו אישה רעה וכתובתה מרובה", אלמא היא לא מפסידה כתובתה), אך יש לחלק בין אישה רעה לנידון דנן, וכפי שהיטיב לבטא הגאון רבי שלמה שפירא שליט"א בדבריו שם:

עם זאת, אין אנו יכולים לקבוע נחרצות שהגירושין יצאו לגמרי ממנה, דנראה לומר דאימתי מיקרי שגירושין יצאו מצד אחד מהצדדים, היינו דווקא כשאחד עושה מעשה הגורם להתחלת הקרע, והשני מגיב למשנהו, וכגון שבעל או אישה הגישו תביעת גירושין מפני שקצה נפשם בקשר הזוגי, או הגישו תביעה לפירוק שיתוף, כשאין הם מעלים טענה מוכחת על התנהגותו של הצד השני, אלא שלהם הדבר אינו מתאים. וכמו כן במקרה שאחד הצדדים עשה מעשים שהצד השני אינו יכול למחול עליהם, כגון בעל שיצר קשרים עם נשים אחרות, וכן אישה שעושה מעשים שהבעל אינו יכול למחול עליהם, ומיירי במעשים שכולי עלמא יודו שאין יכול למחול, באופנים אלו נחשב שהגירושין יצאו מהצד שעשה את המעשים הפסולים. מה שאין כן אישה רעה, שאף שיוכיח שהיא אישה רעה ורוצה להתגרש משום כן, עדיין לא מיקרי שיצאו גירושין ממנה, ולכן באישה רעה חייב בכתובתה ואף בתוספתה כדאיתא ביבמות דף סג ע"ב באישה רעה וכתובתה מרובה ואכמ"ל. ועל כל פנים במקרים כאלו אם התברר שהגורם לגירושין הוא מעשי האישה, וכגון במקרה שהיחסים בין בני הזוג היו על מי מנוחות, וללא אירועים משמעותיים ומוכיחים, אם האישה תגיש תביעה לפירוק שיתוף או גירושין, או שתגיש תלונה במשטרה להרחקת הבעל, כשלא הוכח שנהג כלפיה באלימות פיזית או מילולית, בזה איכא למימר שמיקרי שיצאו הגירושין ממנה.

ואכן, בנידון דנן, שהאישה הגיש תלונת שווא במשטרה כנגד בעלה, איש צבא, שחשש בצדק לשוב לביתו לאחר מכן, וכל שכן כשהוכח בפני בית הדין אף ביחס לטענותיה לשמירת שבת (וטענתה לשלום בית) שהתובעת אינה דוברת אמת באופן שיטתי, ניתן לומר שלא היה אפשרי מבחינתו, בכל מצב ומקרה, לשוב לביתו, וכל אחד אחר במצבו היה נוהג כמוהו ומתרחק ככל שיוכל מאישה זו וממגורים משותפים עמה.

וראו עוד מה שכתב שם, דברים המתאימים אף לנידון דנן, שבית הדין משוכנע שהאישה לא רוצה בבעל והוא לא רוצה בה, כשהכול החל מאי רצונה של האישה בבעל:

ומעתה לפי מה שכתבנו, נראה ברור לביה"ד, שבנידון דידן שני הצדדים אינם רוצים זה בזו, ולמרות שהאישה הצהירה שרוצה שלום בית מעשיה מוכיחים ההיפך.

והנה בפד"ר כרך ח' עמוד 321 מובא פס"ד של חברי ביה"ד הגדול הגרי"ש אלישיב, הגר"ב ז'ולטי והגר"מ אליהו כולם זצ"ל, (והזכירו הגר"ר בן שמעון בדבריו) במקרה ששני הצדדים אינם מעוניינים זה בזו, וזה לשונו:

"ובכן, הבעל שעזב את אשתו [...] הרי דינו כדין מורד. אלא שבנידון דידן גם לאישה דין מורדת. אחרי שהצהירה בביה"ד שאינה מסכימה להשלים אתו [...] ורצונה בגט ודורשת כתובתה.

והנה באישה שמרדה בבעלה קיי"ל דאינה מפסדת כתובתה אלא אם כן התרו בה והכריזו עליה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ד' שבתות, לפי דינא דגמרא (או לפי המשנה בהפחתת ד' דינרים כל שבוע), ובטרם עשו לה את הסדר הזה גובה כתובתה, כולל גם תוספת כתובה, ולכאורה מדין קל וחומר איכא למילף, דבמקרה וגם הבעל מורד באשתו, שלא תפסיד כתובה ותוספת.

וז"ל רבינו ירוחם (מישרים נתיב כ"ב ה"ח [צ"ל: כ"ג ח"ח]): "וכתב מורי הראב"א כי נראה לו שאישה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה, והוא אומר אנא נמי לא בעינא לה אבל איני רוצה ליתן גט, מסתברא דאין דנין אותה כמורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא, ומיהו משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו ולאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספת וכל מאי דיהיב לה מדיליה דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה."

ולפי האמור, לכאורה הדברים תמוהים, כשאישה היא המורדת בבעלה אינה מפסדת תוספת כתובה כל עוד ולא הכריזו עליה, ואם גם הוא מורד בה, אז מפסידה לאלתר את תוספת הכתובה, ומשום דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה, וכלפי לייא?

ועל כן נראה לומר דההבדל הוא בזה: במקום שהאישה היא המורדת בבעלה והבעל רוצה באשתו, הרי כל ההכרזות והתראות שנאמרו במורדת, וכל התקנות הללו לא באו אלא ללחוץ עליה שתימלך בדעתה ותשוב לחיי שלום עם בעלה, ולכן אם הבעל מגרשה בטרם נגמרו כל הפעולות הללו חייב לשלם לה כתובה ותוס' כתובה, מה שאין כן במקרה שגם הבעל לא רוצה בה הרי אין מקום לתקנה זו וממילא קם דינא שמכיוון שהיא לא רוצה אותו, הרי אדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה תוספת כתובה.

והואיל והמקרה אשר בפנינו הוא שלכל אחד יש דין מורד כלפי השני, ולכן אין הבעל חייב בתוספת כתובה כי אדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה."

לפי זה מפורש בדברי רבנו ירוחם שאישה שאין רצונה בבעלה ובמקום שאין להתרות ולהכריז עליה כגון במקרה שגם הבעל אין רצונו באישה, מפסידה האישה את תוספת הכתובה וכן עליה להחזיר את המתנות שקיבלה מבעלה וכפי שכתוב ברבנו ירוחם "והפסידה תוספת וכל מאי דיהיב לה מדיליה" (ויעויין בפסקי דין רבניים, כרך י"ד, עמוד 28־23, בענין אישה שמרדה בבעלה ואחר כך זינתה שהפסידה מתנותיה אף ללא התראה והכרזה, היות ואין אפשרות להתראה והכרזה).

[...]

אבל לעניין הפטור מחיוב תוספת כתובה שהוא מטעם "דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה", דבר זה נאמר דוקא במקום שלא הבעל גרם למצב שהאישה לא מעוניינת בו ולכן יכול לטעון "דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה", ופטור מתוספת כתובה (וחוזרים המתנות).

מסקנה

לאחר העיון ובהתאם לאמור מעלה, בית הדין סבור כי התובעת אינה זכאית לכתובתה.

נזכיר, בהחלטת בית הדין מיום א' בניסן תשע"ז (28.3.2017) הובאה ההתראה דלהלן:

בפתח הדיון בית הדין הבהיר לצדדים כי תיק זה צריך להסתיים בהקדם. בית הדין הבהיר כי התיק נפתח כבר ביום י"ד באב תשע"ה (30.7.15), כך שכבר שנה וחצי נדון תיק הנוגע לנישואים קצרים של 3 חודשים של חיים משותפים, דבר שלא מתקבל על הדעת. כן בית הדין התרה ושב ומתרה בצדדים כי במידה ותימצא תביעה שאינה הוגנת, שעליה התנהלו או יתנהלו דיונים או הליך כזה או אחר, בית הדין ישקול פסיקת הוצאות משפט.

ואכן, בהתאם לכל האמור לעיל, בית הדין סבור כי תביעת הכתובה מבוססת על אי אמירת אמת ושקרים (והשוו לכתב התביעה לכתובה), והינה תביעה קנטרנית שהוגשה שלא בתום לב וללא כל בסיס הלכתי או מוסרי (אף שכתובה מצד עצמה היא מחייבת, אך יודעת אישה שכשהיא גורמת לגירושין במעשיה ובשקריה, היא לא זכאית לכתובה).

בשל הטרחת בית הדין לחינם ובשל הטרחת הצד השני לחינם וגרימת הוצאות לצד שני לשווא, בית הדין מחליט לחייב את התובעת בהוצאות משפט בסך 10,000 ש''ח לטובת אוצר המדינה.

כמו כן בית הדין מחייב את התובעת בהוצאות משפט בסך 15,000 ש''ח לטובת הצד השני. סך זה ישולם בתוך 30 יום.

העתק החלטה זו יועבר למרכז לגביית קנסות, ירושלים.

לסיום נעיר - עיקר תפקידו של בית הדין הוא להציל עשוק מיד עושקו, ונראה שבתיק זה בית הדין ממלא אחר תפקידו זה. 

 

דעה א'

 

אין בדבריי להלן לומר כי נהגה האישה ביושר בטענותיה כנגד בעלה, אך דבריי באים לומר כי אין להפסידה כתובתה לגמרי ואין לחייבה בהוצאות משפט והוצאות הטרחת המערכת לחינם.

חבריי פסקו ג' דברים בפסקם:

א. האישה אינה זכאית לכתובתה ולתוספתה.

ב. האישה מחויבת ב10,000 ש''ח לטובת אוצר המדינה בשל הטרחת המערכת לחינם.

ג. האישה מחויבת ב15,000 ש''ח לטובת הנתבע בגין תביעת סרק אשר גרמו לו להוצאות רבות.

אינני מסכים עם חבריי, ואפרט.

הנתונים היבשים הינם כפי שהתבררו בפני בית הדין או שלא הוכחשו:

הצדדים נשואים וחיו יחדיו 3 חודשים!!

מתחילת נישואיהם ואף קודם לכך היו חילוקי דעות בענייני ממון.

מתחילת נישואיהם היתה התערבות של ההורים בחיי הזוג דבר שהשפיע על מערכת היחסים שביניהם לרעה.

במהלך השבוע שלאחר הנישואים נעלם הבעל ונסע עם אביו לחופשת סקי ללא אשתו הטריה דבר שבוודאי לא הוסיף חיבור ואימון בין הצדדים.

האישה התלוננה כנגד בעלה במשטרה על תקיפה אך המשטרה סגרה את התיק מחוסר אשמה.

הבעל הורחק מהבית בשל כך ומאז סירב לחזור לביתו מחשש שמא אשתו תגיש נגדו שוב תביעה במשטרה דבר שיזיק לעתידו התעסוקתי.

הבעל תבע תביעת גירושין.

האישה סירבה להתגרש, פתחה תביעה לשלום בית, שנדחתה.

הבעל סירב לשלום בית ולניסיון לשיקום הבית.

כאמור בהחלטת בית הדין מיום ג' בכסלו תשע"ו (15.11.15):

ובכן, בית הדין לא התרשם כי השלום ישוב לבית זה. הצדדים נשואים זמן קצר, פרודים כבר כמה חודשים, האישה לא פנתה מאז לבעל בבקשה לשוב לחיי שלום, הצדדים מצויים בסכסוך כספי עמוק סביב הכספים שהוכנסו לחשבונו של הבעל, האישה הגישה תלונה במשטרה כנגד בעלה ואחותו על אלימות כלפיה ומאשימה את הורי הצדדים בסכסוך. אף מצד הבעל לא ניכר כל רצון לשלום. ברם, לאישה דרישות לחלוקת כספים, למזונות ולמדור ספציפי. זאת אף ללא הזכרת הכתובה. כל זאת נזכיר, לאור חיים משותפים בנישואין של שלשה חודשים לכל היותר!

בעקבות כך תבעה האישה תביעת כתובה.

למעשה אם נתבונן לעומק המקרה דנן אפשר להגיע למסקנה כי זהו זוג שהיה מאד לא מודרך עם התנהגות שאיננה תואמת התנהגות של זוג טרי, והצליחו לעשות את כל הטעויות האפשריות שישנן וזאת תוך 3 חודשים בלבד.

כל אחד מהם תרם במעשיו לליבוי האש המפרידה ביניהם, מי יותר ומי פחות, אך ההחלטה על הפירוד בין במחשבה ובין במעשה היתה של הבעל, עם עזרה לא מעטה של האישה שדחפה אותו לכך, אך כנראה לא במודע על מעשיה אלו ולמה שהם עלולים לגרום.

כך נראה מדו"ח יח"ס מיום ח' בשבט תשע"ו (18.1.16):

כי כבר מתחילת נישואיהם התגלו חילוקי דעות מהותיים ומאבקי כוח אשר כללו הזמנת משטרה והתערבות משפחת הגרעין. כן נאמר שהאישה מצויה בהליך רגשי לא פשוט עקב הפרידה בו עוברת תהליך עם עצמה, כן נאמר שלאור הקרע העמוק אין בסיס לשיקום הנישואין. עוד נאמר כי הצדדים זקוקים להחלטה שיפוטית לעזור להם להיפרד מהר ככל האפשר.

כלומר חילוקי הדעות בינם גרמו להם לא להיות באותה נקודה שהיו אמורים להיות סמוך ונראה לנישואיהם. במקום להתעסק עם עצמם ועם פיתוח הזוגיות, הם התעסקו עם שלל המחיצות שגבהו בינם לבין עצמם על ידי מעשים ותגובות למעשים, כך שלא הבחינו במדרון החלקלק שנפער לפניהם עקב ההתנהגות ההדדית, מדרון שגלגל אותם לעבר הליך הגירושין, וייתכן אף שלא היתה כוונתם מתחילה להגיע להליך זה ולא היתה להם מודעות מלאה לתוצאות מעשיהם. זו הסתירה שבין המצב האמיתי שבה היו בני הזוג, שהוא מצב של התנהגות של זוג ההולך לגירושין, לבין חוסר ההבנה, של האישה לפחות, שעליה להתגרש ובעצם תם פרק נישואיה עם בעלה, שעל כן זיהו זאת ביחידת הסיוע שעל יד בית הדין באמרם "שהאישה מצויה בהליך רגשי לא פשוט עקב הפרידה בו עוברת תהליך עם עצמה", דבר שמסביר גם את המשך המאבק שמנהלת האישה כנגד בעלה כבר כמעט שנתיים, כי היא מוצאת עצמה בהליך שלא התכונה אליו ואינה מרגישה כי ניתנה לה ההזדמנות לנסות להציל את חיי זוגיות כדי להפוך אותם מאושרים ותקינים.

אינני מצדיק את מעשיה, אך בהסתכלות על זרימת המקרה מלפני החתונה ועד שלשה חודשים אחריה, אני מתרשם שלא מדובר באישה שהחליטה במזיד לחסל את חיי הנישואין ואת החיים המשותפים על הבעל, אלא נראה שיש כאן עסק עם אישה שכבר בתחילת חיי הנישואין נקלעה למצב מורכב ביחסים עם בעלה ועם המשפחה, בין השאר על רקע חילוקי דעות בנושאים הכספיים, ומעשים שנעשו משני הצדדים, הביאו למשבר ולחוסר אימון ההדדי, שבהמשך הביאו לסיום הנישואין.

למעשה הבעל לא חזר הביתה לאחר התביעה במשטרה על אלימות שהופנתה כלפיו באומרו:

אני כבר חמשה חודשים מפחד לחזור הביתה, התלונה נגדי נסגרה, היא יכולה להמציא עלי עוד סיפור.

הוא לא הבעל הראשון שהוצא מהבית, היו לפניו רבים כאלו, אך רובם חזרו וניסו לשקם את נישואיהם. ייתכן שניתן להבין את חוסר המוטיבציה שלו לנסות לשקם את התא המשפחתי, שמסתבר שלאחר תקופה כה קצרה של חיים משותפים, כשלשה חדשים, לא היה בינו ובין אשתו הרבה מהמשותף, ובחר שלא להתאמץ להציל חיי נישואין שבתקופה הקצרה לא חווה ביחסים אלו חוויות חיוביות, ולא ראה תועלת בניסיונות שיקום, ועל כן החליט לפנות לבית הדין להגיש תביעת גירושין.

אם כן יוצא מהנ"ל כי הבעל גם הוא, אמנם לא בכוונת זדון, תרם תרומה נכבדה לפירוק הבית, הן במעשיו, הן בוויתור המהיר על ניסיון לשקם את בניית הקן המשפחתי שאך זה הוחל בבנייתו, ולבסוף בתביעתו לגירושין.

האישה אף היא תרמה לכך, על אף שנראה היה שלא התכונה לפרק את הבית, ומעשיה לא נבעו מרצונה למרוד בבעלה או במאיסתה בו או מרצונה בגירושין.

עלינו לדון האם לאור תיאור הדברים כפי שהצגנו, האישה מפסידה כתובתה?

כתובה

נקדים ונאמר כי השאלה האם אישה זכאית לקבל את כתובתה או לא, אינה תלויה ביחס הרגשי של הדיינים כלפי מעשיה של האישה וחוות דעתם על התנהגותה. הדבר יחיד הקובע הוא האם על פי כללי וגדרי ההלכה, האישה זכאית לגבות כתובתה או לא. ישנם כללים והגדרות הלכתיות לעילות להפסד כתובה, וכל מקרה המגיע לפתחנו דן בית הדין האם על פי ההגדרות והכללים הנ"ל יש עילה לקבוע שהאישה הפסידה כתובתה. כל שלא מצא בית הדין כי על פי הכללים וההגדרות בהלכה אין עילה להפסיד את האישה את כתובתה, הרי האישה זכאית לגבות כתובתה, ואין זה רלוונטי כלל אם דעתם של הדיינים נוחה מהתנהגות האישה או שיש להם ביקורת עמוקה על התנהגותה, ובהחלט יתכן מצב שאישה תקבל את כתובתה על אף שמעשיה לא היו מקובלים כלל וכלל על בית הדין.

לסיכום דברים אלו נאמר שלא הרגש מחליט על הפסד הכתובה אלא כללי ההלכה והגדרותיה. ומעתה ניגש לכללי ההלכה וגדריה.

הנה ישנם ארבעה מצבים עיקריים בפירוק הבית:

א. אחד מבני הזוג אינו מעונין כלל בבן זוגו ותובע גירושין כשאין עילה מוצדקת לתביעה וחרף רצון בן הזוג בשלום בית.

ב. שני בני הזוג אינם מעוניינים זה בזה ושניהם מעוניינים בגירושין ותובעים אותם.

ג. האיש אינו מעוניין באשתו ותבע גירושין אך זאת משום מעשיה של האישה.

ד. האישה אינה מעוניינת באיש ותבעה גירושין אך זאת משום מעשיו של האיש.

זה ברור שאם הבעל תובע גירושין ואינו מעונין באשתו, משלם כתובה, לזה אין צריך ראיות כי הרי לזה נתקנה הכתובה.

וכן זה ברור שאם האישה אינה רוצה בבעלה, מורדת בו או מואסת בו, מפסידה כתובתה כאמור בסימן ע"ז.

באם אחד מהצדדים לא מעונין בבן זוגו, וזאת משום מעשיו של בן זוגו, על זה אמר הבית יוסף המובא שם בסימן ע"ז וזה לשונו:

כתב הרא"ש בתשובה כלל מ"ג סימן י"א ז"ל הרשב"א בתשובה סימן אלף רל"ה על האומרות מאיס עלי או בעינא ליה ומצערנא ליה מה ששאלתם מה הן גובות מנכסי הבעל, אם הוציא מרצונו בין בזו ובין בזו נותן להם נכסי צאן ברזל, אבל מה שנתן להן משלו אינן נוטלות כלום כיון שהן תובעות להתגרש, דאדעתא למישקל ומיפק לא יהיב, אבל אם לא רצה להוציא מדעת עצמו אלא מחמת מרדן, בזה יש הפרש ביניהם, שמורדת האומרת בעינא ליה ומצערנא, ליה כופין אותה בהכרזת ארבע שבתות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ואם לא חזרה בה הפסידה כתובתה, כדאיתא בפרק אף על פי, ואם ירצה מגרש בגט, ואם לא רצה לגרש אינו מגרש, ואפילו נמלכה לאחר זמן מה שהפסידה הפסידה, ואסור להשהותה בלא כתובה אחרת של מנה.

כלומר גם אם הוא רוצה להוציאה מחמת מעשיה, עדיין לא מפסידה כתובתה, אלא אם כן היא מוגדרת כמורדת וכמבואר שם.

באחד משני מקרים הוא יהיה פטור מלשלם לה כתובתה, או שהיא מוגדרת כמורדת "בעינא ליה" או "מאיס עליי", אך אינה מעוניינת להתגרש ממנו, ואז הוא דורש את גירושיה, או אז אם אכן בית הדין החליט כי היא מורדת הרי היא מפסידה כתובתה.

או במקרה שבו גם אם היא לא מורדת, אך היא זו שלא מעוניינת בו והיא זו שתבעה את הגירושין, בהצטרף שני התנאים הללו יחדיו יגרמו שניהם להפסידה כתובתה כמבואר בטור בסימן קי"ח וזה לשונו:

מי שהיא תובעת לבעלה לגרשה ויצאו הגירושין ממנה, אין לה מן הדין לגבות זולתו מה שהיא טוענת ויתברר מסכום נדוניתה ולא נחוש למה שימצא כתוב ממנה בכתובה כי רוב הכתובות נוהגין בהן להוסיף על מה שיטול הבעל ולא יחוש הבעל לכתוב ולהוסיף על עצמו מה שלא קיבל לענין שתשאר נשואה עמו ולא תבקש גירושין בענין כזה אמרו חכמינו ז"ל (כתובות נד) כי כתב לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למיפק ולמיסב לא כתב לה, ויחזור אז בזה להשביעה שבועה חמורה בענין זה על סכום מה שהכניסה לו בודאי, ושלא נתנה רשות למכור ממנו שום דבר ולא אבד עינו במה שנלבש או נתקרע אז יפרע, וכל מה שאבד עינו בלובשה ובהשתמש בו אין על הבעל אחריותו כשתתבע היא הגירושין, ואם תבע הוא הגירושין אינו יכול לגרשה אלא לרצונה או לאחר שיפרע לה כל סכום כתובתה עיקר ונדוניא ותוספת ומתנת כתובתה בין שתהא הנדוניא אמיתית או לא.

שני תנאים התנה הטור "מי שהיא תובעת לבעלה לגרשה ויצאו הגירושין ממנה", גם שהיא הגורמת לגירושין וגם שהיא תובעת גירושין אז היא מפסידה כתובתה, אך באם הוא התובע אף שיצאו הגירושין ממנה ואינה מוגדרת כמורדת אינה מפסידה כתובתה כמבואר בהמשך דבריו שם וז"ל:

ואם תבע הוא הגירושין אינו יכול לגרשה אלא לרצונה או לאחר שיפרע לה כל סכום כתובתה עיקר ונדוניא ותוספת ומתנת כתובתה בין שתהא הנדוניא אמיתית או לא.

כלומר, כשהבעל תובע גירושין ואין על האישה שם 'מורדת', צריך לשלם כתובתה.

והדברים מוכרחים, שהרי לשם מה כל סימן ע"ז העוסק באילו תנאים אישה מוגדרת כמורדת על ב' צורותיו, כאשר הנפקותא החשובה היא לנידון חבות הכתובה, אם כל תביעת גירושין של הבעל בשל מעשיה של האישה, האישה מפסידה כתובתה, מדוע צריך התראות הכרזות והמתנות, די בזה שיגרשה משום מעשיה ויפטר מכתובתה?

אלא בודאי, רק אם האישה מורדת ומוכרזת כך על ידי בית הדין, היא מפסידה כתובתה, או שהיא תבעה הגירושין ומשום רצונה הבלעדי לגירושין גם כן מפסידה כתובתה, אך אם לא מתקיימים התנאים הללו אינה מפסידה כתובתה.

וכן מוכח מדברי הרא"ש בפרק ח' בכתובות סימן ט' וזה לשונו:

מיסתברא לן דמתניתין דקתני מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל, היינו כשהבעל רוצה לגרשה. אבל במורדת ותובעת גט ומקנטת אותו עד שהוא צריך לגרשה, בין אכל בין לא אכל ישבע כמה הוציא ויטול. דלא יהא אלא מתנה דיהיב לה הא אמרינן כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה. אדעתא למישקל וליפוק לא אקני לה. הלכך בין אכל בין לא אכל ישבע כמה הוציא ויטול.

הרי גם בהלכותיו הכריע הרא"ש שדווקא אם היא מורדת ותובעת גט ומקנטת אותו היא מפסידה כתובה ותוספת משום הסברא של "אדעתא למישקל וליפוק לא אקני לה", לאמור שאם חסר לה אחד מהתנאים הללו לא מפסדת כתובתה.

וכן הרא"ש במסכת מכות פרק א' סימן א' כתב לבאר כיצד שמין את כתובת האישה לענין אם מכרה בטובת הנאתה וקבע כי ערך השווי הוא תלוי במיזגו של הבעל וזה לשונו:

ובעי עלה כיצד שמין, בשלמא בבא דסיפא השומא ידועה בין שלשים יום ובין שנים עשר חדש, אבל שומא זו היאך ישומו זמן מיתה וגירושין? וקאמר רב חסדא דשמין בבעל אם הוא ילד או זקן או בריא או חלש, דבזה נותן הלוקח עיניו. וכן לענין גירושין אם הוא קפדן (בממונו או וותרן) שאם תקניטנו יגרשנה או סבלן וחש לממונא ולא יגרשנה. ורב נתן סבר דבאישה נותן הלוקח עיניו אם היא יולדת בצער דבר מיתה מצוי בה. וגם אם היא קנתרנית אין הבעל יכול לסובלה.

גם בדבריו אלו מבואר שאפילו אם היא מקניטתו ומשום כך הוא מגרשה עדיין חוב הכתובה בעינו עומד.

מכל הנ"ל מבואר שבאם הבעל הוא זה שתבע את הגירושין על אף שהיה זה בעטיה של האישה, כל שהיא לא הוכרזה כמורדת לא הפסידה כתובתה וחייב לשלמה.

תוספת כתובה

אלא שעדיין יש לדון האם החבות היא רק בעיקר כתובתה או אף לגבי תוספתה.

הנה כלל ידוע הוא ש"אדעתא למישקל וליפוק לא אקני לה".

כלל זה אומר כי תוספת כתובה שמוגדרת כמתנה לאישה עבור חיבת ביאה שיש לו בה או עבור כניסתה לחופה כמבואר בכתובות נ"ו ע"א מתנה זו מותנית בכך שתיאות האישה להיות אשתו לאורך זמן ולא מקנה לה מתנה זו בשביל שהיא תצא ממנו.

אך האם בכל מצב אמרינן שאין לה תוספת כתובה, דין זה יהיה תלוי בדברי הראשונים.

הנה הקשה הרי"ף בסוף פרק הבע"י וזה לשונו:

יש מי שאומר שכתובה זו דמחייבינן לבעל בתביעת האישה מנה מאתים אבל תוספת לא, ואף על גב דתנאי כתובה ככתובה דמי, הכא אומדן דעתא הוא דכי אקני לה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למישקל ולמיפק לא אקני לה, ואי קשיא לך הממאנת וחברותיה שאין להן כתובה מנה מאתים [כתובות ק"א ע"א] ויש להן תוספת? התם בהדיא קתני לה, מכדי ידע דקטנה היא דילמא מיחרטא ונפקא אמאי כתב לה? אלא רצה לזלזל בנכסיו, וכן בחברותיה שעומדות לצאת הוא הדין והוא הראייה, וכשם שמצינו שיש תוספת בלא כתובה כך יש כתובה בלא תוספת, כגון זו והמחייב בהו כתובה ותוספת צריך ראיה ברורה דמכללא לא מפקינן ממונא.

כלומר, חילק הרי"ף בין היכא שידע את החיסרון של אשתו, ובכל זאת התחייב לה תוספת כתובה, שאז למרות שמחייבים אותו להוציאה, בכל זאת חייב לשלם לה תוספת כתובה, לבין כשלא ידע, שאז פטור מלשלם את תוספת כתובתה.

והקשה המהר"א ששון (סימן ס"ד) על הרי"ף, שקושיתו לא קשה, שהטעם שלנשים הללו יש תוספת כתובה משום שהן מעוניינות להמשיך לחיות עימו ואינן רוצות להתגרש ממנו ולכן אין את הטעם של "אדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב", הגירושין הן בכפיה עליהן, מחמת שבית הדין מחייבן, ולכן צריך לשלם תוספת כתובה, וקשה על הרי"ף מדוע היה צריך את הטעם שיש להן תוספת כתובה משום שהבעל ידע את חיסרון של אשתו ובכל זאת התחייב ולכן חייב לשלם, הרי החילוק הפשוט הוא בין אם האישה מעוניינת להמשיך בנישואיה עימו שאז יש לה תוספת כתובה, לבין אם אין האישה מעוניינת להמשיך בנישואיה עמו שאז שייך הכלל ד"אדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה" וממילא נפטר מחיוב תוספת הכתובה.

את קושיתו של המהר"א ששון תירץ המהרי"ט אלגזי בנתיבות משפט (חלק ח' נתיב כ"ג, ומובאים דבריו בשו"ת אדמת הקדש חלק א' חלק אבה"ע סימן כ"ג), שהמודד היחיד לקבוע האם הוא חייב לשלם תוספת כתובה, הוא האם הגירושין הן לרצונו או לא. אם הגירושין מרצונו, חייב לשלם תוספת כתובה, אך אם אינם מרצונו, אפילו אם גם האישה אינה חפצה בגירושין אלא הם התבצעו מחמת הכרח הלכתי, פטור מלשלם את התוספת, כי "אדעתא דלמישקל ולמיפק לא יהיב".

כלומר הכללים אימתי מחייבים את הבעל בתשלום תוספת כתובה הם:

א. אם הבעל רוצה לגרשה והיא אינה מעוניינת להתגרש, יש לה כתובה, לדעת המהרי"ט אלגזי הטעם הואיל והגירושין מרצונו, ולדעת המהר"א ששון הטעם כיון שהיא רוצה להישאר נשואה לו.

ב. אם הבעל אינו רוצה לגרשה ואף היא אינה רוצה להתגרש, אלא שהגירושין הם על פי חיוב בית הדין, לדעת המהר"א ששון יש לה תוספת כתובה, היות והיא מעוניינת להמשיך לחיות עימו, ולדעת המהרי"ט אלגזי אין לה תוספת כתובה, היות והגירושין הם על פי בית דין ונגד רצונו.

ג. אם הבעל אינו רוצה לגרשה והיא רוצה להתגרש ממנו, לדעת שניהם אין לה תוספת כתובה, לדעת המהר"א ששון הטעם הואיל והיא זו שרוצה להתגרש ממנו, ולדעת המהרי"ט אלגזי הטעם הואיל והוא אינו רוצה לגרשה.

ד. אם הבעל רוצה לגרשה ואף היא רוצה להתגרש, בזה לדעת המהר"א ששון אין לה תוספת כתובה כי "אדעתא למיפק לא יהיב", ודעת המהרי"ט אלגזי לא ברורה בכגון דא, אך על פי הגרי"ש אלישיב זצ"ל בפד"ר ח' עמ' 324, אין לה תוספת כתובה אם היא בגדר של מורדת.

ואם כן בנידון דידן, שהבעל מעונין בגירושין והאישה תרמה לגירושיה אלו, אך לא יזמה אותם בפועל, אף אם בהתנהגותה סייעה למעשהו של הבעל, אך כיון שלא הוכרזה כמורדת מכל סוג שהוא, מגיע לה תוספת כתובה.

תלונה במשטרה

הנה כי כן האישה התלוננה נגד בעלה במשטרה דבר שהיתה סברה לומר שמפסדת כתובתה משום הדין של "מגזמת עליו להורגו" הנכללת תחת גדר של עוברת על דת יהודית.

הנה כתב הרמ"א בסימן קט"ו סעיף ד' וזה לשונו:

אישה שגזמה לבעלה שרצונה להשכיר עליו עובד כוכבים להרגו אם יעשה לה דבר, מיקרי עוברת על דת (הגהות מיימוני פכ"ד).

שני עניינים מדויקים בדברי הרמ"א א. שגזמה. ב. להרגו. כלומר אישה המדמיינת ומעלילה על בעלה עלילות וכדי שיבואו איתו בדין עד כדי להורגו הרי נחשבת לעוברת על דת עם כל הדינים היוצאים מגדר אישה זו.

האם באישה שמתלוננת במשטרה על בעלה כי היכה אותה, האם נכללת גם כן בגדר של "מגזמת עליו להורגו"?, נראה שלא. על אף שהמשטרה סגרה את התביעה מחוסר אשמה, מכל מקום ייתכן שבאמת היכה אותה. ואף אם נאמר שלא היכה אותה, ובצדק נסגרה התלונה מסיבה של חוסר אשמה, מכל מקום נראה לי שאין בעובדה זו לקבוע כי האישה מתכננת בקפידה כיצד להפיל את בעלה ולהכשילו עד כדי מאסר או הריגה, ולכן אינה נכללת בהגדרה של "מגזמת עליו להורגו".

מלבד הנ"ל יעויין בנודע ביהודה (אבן העזר תניינא סימן פ"ט) המובא בפתחי תשובה שם שהתנה זאת רק אם קדמו לכך התראות, ורק אם אכן היה מקרה זה עשוי להביא לידי הריגה, וזה לשונו:

קבלתי מכתבו וכו' ועל דבר הטענה שבין איש לאשתו שטענה שאין לו גבורת אנשים והוא הודה. הנה זה פשוט שכיון שהודה יוציא וייתן כתובה, ומה ששאל שהאיש טען שאשתו הוציאה עליו קול שמזנה עם זכרים במשכב זכור ומחמת זה טוען שהפסידה כתובתה ושאל מעלתו אם יתברר הדבר שהאישה אמרה זה, האם תצא בלא כתובה, ורצה לדמות זה למה שמובא בהגהות מיימוניות פרק כ"ד מאישות אישה שהביאה ריק אחד רוצח לגזם לבעלה להורגו אם יעשה דבר לאשתו, שהיא נקראת עוברת על דת, וכן פסק רמ"א בסי' קט"ו סעיף ד' בהג"ה, הנה אין הנידון דומה כי שם הביאה רוצח לגזם להורגו וכן רמ"א כתב שרוצית לשכור כותים להורגו אבל זו אף אם אמרה על בעלה שעובר עבירה זו, לא אמרה שרצונה להביאו במשפט הערכאות על זה לגרום להורגו, הגע בעצמך בדיניהם אם האיש יש לו אישה והוא מזנה עם אחרת אפילו פנויה, חייב מיתה, ואם כן אישה שתוך המריבה אמרה לבעלה שהוא רועה זונות נימא שאבדה כתובה? ולא שבקת חיי להנשים, ועוד, אפילו לפי דמיונו למה לא ראה סוף דברי ההגהות מיי' שם שצריכה התראה תחלה, ואם הבעל אומר שהתרה בה והיא מכחשת חייב ליתן כתובה.

הנודע ביהודה ציין למקור דברי הרמ"א שהוא מהגהות מיימוניות שהכריע, שאם היא מביאה אליו הביתה רוצח על מנת לרוצחו, על זה מוגדרת עוברת על דת, והרמ"א הרחיב דין זה, שאם גזמה על בעלה להביאו במשפט הערכאות לגרום להורגו, שגם זה נחשבת לעוברת על דת, אך האם לאור זאת ניתן לומר שאישה שהוכתה בידי בעלה והגישה נגדו תלונה במשטרה, או אף אם לא הוכתה אלא שהרגישה מאוימת ולכן פנתה למשטרה, האם נאמר שהיא נכללת בגדר של "גוזמת עליו להורגו" ונפסיד אותה כתובה לא התראה, נראה שאין שום מקור לומר כן.

ועוד נראה כי מקור דברי הרמ"א שהרחיב את שיטת הגהות מיימוניות הוא מהדין של מקללת את יולדיו בפניו, כך ביאר הגר"א בס"ק י"ח וזה לשונו:

אישה שגזמה כו'. כל שכן ממקללת יולדיו בפניו שם.

ומקללת יולדיו בפניו הוא דוקא כאשר הפכה זו לשיטה לשם הצקה ולשם ביזוי, ומזה נלמד גם לענין המגזמת עליו להורגו, היינו מתכננת את מהלכיה כיצד להורגו, אין זה כתגובת מנע מחמת שחשה מאוימת או שאולי חשבה שאכן תקף אותה והיא, כצעד הגנתי, התלוננה במשטרה שעל זה לא דיבר הרמ"א כלום.

כך כתב הבאר היטב שם בשם הרא"ם סימן נ"ג לענין מקללת בס"ק י"ח וזה לשונו:

ודוקא על מגן אבל אם מכה לה או מצערה הרבה אין אדם נתפס על צערו ואינה מפסדת כתובתה.

וכן הסיקו בפד"ר א' עמ' 336 וכך נאמר שם:

אמנם בדין מקללת את יולדיו, שממנו למד הרמ"א שאישה שגזמה לבעלה להרגו מקרי עוברת על דת, מביא הבאר היטב שם באה"ע סימן קט"ו סקי"ג בשם מהרא"ם ודוקא על מגן, אבל אם מכה לה או מצערה הרבה אין אדם נתפס על צערו ואינה מפסדת כתובתה. ולפי זה יש לומר דגם באישה שגזמה לבעלה שרצונה להשכיר עליו כותים להרגו לא מקרי עוברת על דת, אלא כשעשתה זאת בלא שום סיבה וקטטה, אבל אם אפשר לתלות שעשתה זאת מחמת כעס וקטטה לא מקרי עוברת על דת דאין אדם נתפס על צערו.

הרי שלא כל תלונה למשטרה כנגד הבעל מכניסה את האישה לגדר של "מגזמת עליו להורגו" כל עוד יש אפשרות לתלות שצעד זה נעשה כצעד של התגוננות בלבד, ורק במקום שמוכח שהפניה למשטרה נעשתה מתוך כוונת זדון לפגוע בו, אפשר שנכנסת לגדר של "מגזמת עליו להורגו".

אשר על כן במקרה שבו עסקינן, לא היתה פעולה זו כצעד זדוני, אלא כצעד הגנתי בלבד, וגם אם לא נמצאה אשמה על ידי המשטרה, אין זה אומר שהאישה לא חשה צורך לעשות זאת משום שהרגישה מאוימת, ובפרט שלא היתה התראה, ועל כן אין זו סיבה להגדירה עוברת על דת להפסידה כתובתה.

הוצאות משפט

לפי דברי חבריי ישנה סיבה להפסידה כתובה ועל כן הסיקו כי היא הטריחה את המערכת לחינם וכן את בעלה וגרמה לו הוצאות רבות ומשום כך קנסו אותה ב-10,000 ש''ח לאוצר המדינה וב-15000 ש''ח לטובת הבעל לכיסוי הוצאותיו.

לדעתי הענייה אין קשר וזיקה בין שתי ההחלטות הללו.

גם אדם שמפסיד בדין, אף אם הוא התובע, אינו מחויב בהוצאות הדין שגרם לבעל דין שכנגדו.

הנה הלכה פסוקה היא שאין לחייב הוצאות משפט למי שהתחייב בדין.

מקור הדברים הם בגמרא במסכת סנהדרין ל"א ע"ב:

כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן, התוקף את חבירו בדין, אחד אומר נדון כאן ואחד אומר נלך למקום הוועד, כופין אותו וילך למקום הוועד, אמר לפניו רבי אלעזר, רבי, מי שנושה בחבירו מנה יוציא מנה על מנה? אלא כופין אותו ודן בעירו.

ופירש רש"י שם בד"ה התוקף את חבירו בדין וזה לשונו:

בעל דין קשה ומטריח את חבירו ואין רוצה חבירו לדון כאן אלא למקום וועד תלמידי חכמים הרבה, שיהא זה בוש מהם.

לפי רש"י הסוגיה בסנהדרין עוסקת בנתבע הטוען שהתובע הוא בעל דין קשה וטרדן, המטריד אותו בתביעות מתביעות שונות לחינם, ולכן הוא רוצה שהתביעה תתנהל בפני בית דין חשוב הנמצא במקום רחוק כדי להרתיע את התובע הטרדן. לפי רבי יוחנן נותנים לו את מבוקשו, והתביעה תתנהל בבית הוועד. רבי אלעזר חולק, וטעמו, שהרי התובע טוען שהנתבע באמת חייב לו מנה, והוא הטרדן והטרחן שמטריח אותו לחינם ללכת למקום רחוק, ואם נקבל את בקשתו של הנתבע שהדיון יהיה במקום רחוק, נמצא שהוצאות הדרך של התובע עלולות להיות בגובה התביעה בה זכה, ואין זה מן הצדק שמי שתובע את חבירו מנה, יצטרך להוציא הוצאות של מנה כדי לגבות חוב זה, שאם כן כל נתבע יאמר כן כדי לדחות את התובע, ולכן כופים את הנתבע לדון בעיר שלהם. ולכאורה, אפשר לתקן חשש זה ולקבוע שבמקרה והנתבע יצא חייב בדין, ונמצא שהטריח את חבירו לחינם לבית הוועד, נחייב אותו אף בהוצאות שנאלץ התובע להוציא?

ועל זה כתב התוס' שם בד"ה ויוציא מנה על מנה וזה לשונו:

מכאן למתחייב בדין דלא משלם לאידך יציאותיו אף על פי שמזקיקו לילך לו לדון בעיר אחרת.

וכך פסק שם גם הרא"ש וכך פסק שם המרדכי, ועל פיהם פסק השו"ע בסימן י"ד סעיף ה' וזה לשונו:

המתחייב בדין אינו חייב לשלם לשכנגדו יציאותיו, אף על פי שהזקיקו לדון בעיר אחרת.

כלל זה על פי המאירי מורחב לכל מי שהפסיד בדין, בין התובע בין הנתבע, שאין הזוכה בדין יכול לדרוש הוצאות, הדברים מבוארים במאירי שם וזה לשונו:

כל שאמרנו שהמלווה יכול לכוף את הלווה יש אומרים שאם תובעו שיפרע לו הוצאותיו, רשאי, ולא יראה לי כן, ואפילו יצא הלווה זכאי, שאם כן היאך אמרו דרך תמיהה יוציא מנה על מנה וכו' וכן יש שכתב שכל שאמרו שאין לווה יכול לכוף את המלווה בכך אם הוא טוען שיפרע לו הוצאותיו כופין אותו, ואף זה אין נראה כן.

אם כן זהו הבסיס בהלכות תובע ונתבע שאין תביעות להשבת הוצאות, גם כאשר התברר שמי שהפסיד בדין הטריד לחינם את חבירו.

אך יותר מכך יש לומר. הרי עסקינן בתביעת כתובה, אשר בנוגע לתוקפה אין עוררין, כלומר ישנו שטר חוב המחייב את הבעל לשלם לאשתו אם יגרשה סך של מאה ושמונים אלף ₪, ומשום טענת עוברת על דת או כל טענה אחרת של הבעל כנגד אשתו סבר הבעל כי אינו חייב לשלם לאשתו את חוב הכתובה, הבנה זו גם אם היתה נכונה היא לא אומרת כי לא היה כלל חיוב כתובה ומעיקרא חז"ל לא תיקנו כתובה לאחת כזו, שעל כן הוא פטור ולא התחייב כלל לה כתובה, אלא גם אם זה נכון שלא מגיע לה כתובה, ההבנה היא, שיש לפטור אותו מתשלום הכתובה, אך בשביל לפטור אותו מלשלם לה כתובה יש לדון זאת בפני בית דין והם אלו שיפטרו אותו מלשלם כתובה.

לאור האמור, לדעתי התובעת זכאית לכתובתה ולתוספת כתובתה, ופטורה מתשלום הוצאות משפט.

תגובתי לדברי חבריי

חובה עליי לחדד שוב את בעייתיות המקרה שלפנינו. לא מדובר בזוג שחיו חיי שלוה ולפתע אחד מבני הזוג שינה את עורו ופנה למלחמה כנגד בן זוגו. מדובר בזוג שחיו יחדיו שלשה חודשים בלבד!!! משני הצדדים נעשו מעשים שלא תרמו לפיתוח הזוגיות. לא מדובר במעשים רק מצד האישה, ואפשר לראות במעשיה תגובה למעשים לא ראויים שנעשו נגדה. דרשו ממנה לפני הנישואין לחתום על ויתור ממוני על כספים שלו, וכשהיא דרשה שצעד זה יהיה הדדי וגם הוא יחתום אותה חתימה ממש שהוא מוותר על כספים שמשפחתה מביאה היא נתקלה בהתנגדות. כמו כן ימים ספורים אחר החתונה הבעל עזב את כלתו הטריה ונסע עם בני משפחתו לחו"ל לחופשת סקי ללא אשתו. כך שמערכת היחסים העכורה שבין הצדדים לא נבעה רק ממעשים של האישה אלא אף ממעשי הבעל ובני משפחתו. גם מדו"ח יח"ס וגם מהצגת הדברים נראה שהתערבות בני משפחתו היוותה את עצם הבעיה שהלכה וגדלה לממדים שהיו גדולים למידתם של בני זוג הטריים והם לא ידעו להתמודד אתה.

התלונה של האישה במשטרה כנגד בעלה, שהיה עם אחותו בביתם, היתה כנראה תוצאה של סכסוך זה. ייתכן והאישה הרגישה מפוחדת מביקורי האחות בביתם ומזה נולדה תלונה זו במשטרה (עיין בספרו של אב"ד הרכב זה, הרב אושינסקי, אורות המשפט חלק ג' עמוד שס"ב אות ב' שכך כתב על הגשת תלונה במשטרה שאין לראותה כדבר חמור במקרה הדומה לשלנו). דיבורי האישה כנגד הוריו של בעלה היו כנראה גם כן תגובות ישירות ליחסיהם של אלו אליה. ברור שהיא לא תאהב אותם ויקשה עליה לכבדם אם הם לקחו ממנה את בעלה לאחר הנישואין לחו"ל, וברור שלא תאבה לכבדם אם הם מחתימים אותה שהכסף שהם נותנים לבעלה לא שייך לה כלל ונמנעים ומונעים את בעלה מלחתום כנגד.

לאור האמור, כל הראיות שהביא כבוד האב"ד שליט"א בפסק הדין של בית הדין הגדול, אינם מתאימים לנדון דידן. שם דובר על זוג שהאישה מאיימת על בעלה שהיא תתלונן עליו על הטרדות מיניות וכו', כלומר יושבת אישה וחושבת כיצד היא הורסת לבעלה את החיים באם לא יענה לדרישותיה, כיצד היא תוציא את שמו למרמס לעין כל. כל הנ"ל לא קשור למקרה שלנו.

ועוד, שם מדובר באישה שהגישה תביעות רבות למשטרה מתוך מחשבה שקדמה למעשה, לא מדובר באירוע חד פעמי, לא מדובר באירוע תגובתי.

גם הסכמתו של הרה"ג בוארון שליט"א להרב אלגרבלי שליט"א היה משום העלילה החמורה שאין עליה מחילה ואין לאחריה כלום הואיל והנזק החמור כבר נעשה, דבר שלא ניתן לומר במקרה שלפנינו.

גם הראיה שהביא מהרה"ג שפירא שליט"א אינה מתאימה למקרה דנן, שם קובע הרב שליט"א אם הגירושין יצאו מהאישה והבעל פתח תביעת גירושין, האישה מפסדת את כתובתה, וזאת באם התקיים המקרה כפי שתיאר: "וכגון שבעל או אישה הגישו תביעת גירושין מפני שקצה נפשם בקשר הזוגי, או הגישו תביעה לפירוק שיתוף, כשאין הם מעלים טענה מוכחת על התנהגותו של הצד השני, אלא שלהם הדבר אינו מתאים. וכמו כן במקרה שאחד הצדדים עשה מעשים שהצד השני אינו יכול למחול עליהם, כגון בעל שיצר קשרים עם נשים אחרות, וכן אישה שעושה מעשים שהבעל אינו יכול למחול עליהם, ומיירי במעשים שכולי עלמא יודו שאין יכול למחול", ברור שאם האישה עושה מעשים שאין הבעל יכול למחול עליהם, תפסיד את כתובתה, אך כאן הבעל עשה גם מעשים שהובילו את האישה לעשות מעשים שכנגד, כפי שכבר תואר, האם גם זה יחשב שהיא עשתה נגדו מעשים שאינו יכול למחול או לחיות עימה?

ומעל לכל, אישה שממנה יצאו הגירושין היינו (גם על פי המקורות שהאב"ד שליט"א הביא) שהבעל לא יכול לחיות עימה מחמת מעשיה, ואלו הם מעשים בעלי ערך מוחלט של מעשים שליליים שאי אפשר לחיות במחיצת אישה העושה מעשים אלו, אך במקרה דנן הובא לעיל שהבעל עצמו אמר בדיון, כי הוא מפחד לחזור הביתה מחשש שהיא תגיש נגדו שוב תביעות במשטרה ומכיוון שהוא קצין זה יכול להרוס לו את עתידו הכלכלי, כלומר במקום שהבעל יחליט לשקם את ביתו, להעדיף את אשתו על פני משפחתו, להעדיף את אשתו על פני מקום עבודתו ועתידו הכלכלי, החליט הבעל מתוך מחשבה קרה להעדיף את מקום עבודתו (ואינני מביע דעה ביחס לשיקול דעתו אם צודק היה או לא) על פניה של אשתו, כלומר, זה לא שהוא לא יכול לחיות עימה אלא שהעדיף את עתידו מאשר להשקיע בבת זוגו.

לא היה הכרח לגרשה, אלא העדפה לעזוב את האישה ולגרשה, ועל כן שיתכבד וישלם לה את כתובתה.

וביחס לדברי הרה"ג זרביב שליט"א, די בכך שהרב שליט"א הבין, וכך כתב בדבריו, שאכן היו חילוקי דעות בתחילת הדרך ביניהם בשביל לערער את האשמת האישה כביכול היא האשמה הבלעדית בפירוק הבית. ואף שטען שאין הצדקה למעשיה של האישה, אומר שאכן אין הצדקה למעשיה, אך אין תפקידנו להענישה על מעשיה, אלא להחליט האם היא מפסידה כתובתה, ואם מעשיה אף שאינם מוצדקים, אינם פרי מחשבת זדון של אחת שרוצה לחסל את חיי הנישואין באופן חד צדדי, אלא גם הבעל היה שותף לתהליך וכל מעשיה אפשר והם תגובה למעשיו שלו ושל משפחתו, גם אם אינם נכונים, אין במעשיה בכדי להפסידה כתובתה.

ביחס לדבריו על המקללת מולידיו, נעלם מעיניו דברי הפתחי תשובה סימן קט"ו ס"ק י' דווקא מקללת בשם.

אך מלבד זאת, "מקללת" מדובר שהיא מקללת ללא סיבה וללא שהם גרמו לה עוול, אך כאשר הם אלו שעל דעת כל אנשי המקצוע שטיפלו במקרה זה ועל פי דברי הצדדים בעצמם ההורים היו חלק אינטגרלי מהפירוד, יתכן והיה זה תוצאה של פעולות שהם עשו כנגדה או שהיא חשבה שעושים, ועל כן כצעד תגובתי לא נשלט אמרה דיבורים שאינם ראויים, אך אין זה גדר של "מקללת".

וביחס לדבריו שיש לחייבה בהוצאות משפט, תמהני על דבריו, ראיותיו הפך דבריו.

מכל ראיותיו יוצא כי אם התובע שיקר בתביעתו יש לחייבו בהוצאות אך במקרה שלפנינו לא כך הם פני הדברים. מותר לאישה לתבוע את כתובתה אם על פי דעתה יש לשלם לה את מלוא סכום כתובתה, איזה שקר ותרמית יש בדרישתה זו?

אמנם כתב הרב שליט"א שבתביעה לשלום בית שנסגרה על ידי בית הדין ובדבריה לתביעת הגירושין של בעלה היא שיקרה ביחס לזה שטענה שהיא שומרת שבת ונמצאה מחללת אותה, אך אלו היו דברים בתביעות אחרות לא לכתובתה, ואנו דנים כרגע על תביעה לכתובתה, ומדוע משום ששיקרה בתביעות אחרות או ניהלה הליך סרק יש לחייבה בהוצאות בתביעתה לקבל כדין את כתובתה, אתמהה?

על משמרתי אעמודה, אין בסיס להפסידה כתובתה ובוודאי שאין בסיס לחייבה בהוצאות.

 

 

דעה ב

 

אינני רוצה לחזור ולהאריך במה שהאריכו חבריי בפירוט את השתלשלות העניינים שבתיק, אולם אעמוד על כמה נקודות אשר לדעתי הם הסיבה העיקרית לגירושין:

א. אין חולק שאמינותה של האישה לגבי שמירת שבת התערערה במהלך הדיונים, הן על ידי העד, חברו של הבעל, והן מדווח החוקר (והן על פי הודאתה), ולדעתי עובדה זו מערערת את אמינות שאר טענותיה של התובעת.

ב. חברי הרה"ג דוד גרוזמן שליט"א ממעיט בעובדה שהייתה תלונת סרק במשטרה, אולם אני סבור שלאדם יישר דרך, כדוגמת הנתבע דנן, מפקד שמשמש דוגמא ללוחמים, להיות עצור במשטרה ולחיות עם כתם של תיק פלילי, אין השפלה גדולה מזה, אין כתם גדול מזה ואין סילוק מהבית גדול מזה. כל אדם נורמלי שיש לו אופציה לחזור להורים או למקום מגורים אחר, לא היה חוזר למקום סכנה כזה, וראיה לכך – חברו של הבעל, שלשאלת באת כוח הבעל "האם בקש ממך להתלוות אליו לקחת את הבגדים". הוא עונה "הוא בקש ממני והיא הסכימה שאני אבוא לקחת את הבגדים, כשסלקו אותו הוא היה בלי כלום, הכל נשאר בבית והוא בקש ממני לקחת אותם, זה היה אחרי שהוא נעצר במשטרה ואמרתי לו שאני לא מוכן להיכנס לבית הזה. פחדתי ממה שהיא תעליל עלי והעדפתי לא להיכנס לסיטואציה הזו, והבאתי לו בגדים משלי".

ג. חברי הרה"ג דוד גרוזמן שליט"א מתעלם מטענות הבעל "מהיום שהתחתנו היא שינתה את עורה קיללה אותי השפילה אותי איימה עליי ועל הוריי, היא תקפה את אחותי ולכן הגיעה משטרה" וכן מהעדות של החבר "כשהגענו לבית ספר שדה ישנו כולנו באותו חדר, והיא השפילה אותו לידי וליד אשתי, היא אמרה אני לא מאמינה שאני פה בכלל, גם הוריו היו והיא דברה אליו מאוד לא יפה עד כדי שאני רציתי לקבור את עצמי באדמה".

ד. גם כנגד אביו של הנתבע הגישה האישה תלונת שווא בטענה של הטרדה מינית.

יש אמת באמירה שכבר בשלב ראשון של הנישואין היה חילוקי דעות בין הצדדים, ואפשר להוסיף שהיו אך הבדלי מנטליות ורקע משפחתי שונה, אך למרות זאת, אין שום הצדקה להשפיל, לבייש, להעליל עלילות שווא, שגרמו לסילוקו של הבעל מהבית.

ברצוני להקדים ולהציג מה הם הקריטריונים אשר בגינם יש לחייב או לפטור בעל בתשלום הכתובה.

הגמרא במסכת בבא קמא (דף פט:) מבארת שלאדם אסור לשהות עם אשתו ללא כתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, זאת אומרת שרבנן קשרו את האלמנט הכלכלי לקיום התא המשפחתי, וכשאדם ירצה לגרש את אשתו, יהיה עליו לחשוב חשיבה נוספת, ולא תהא קלה בעניו להוציאה, אולם יש מקרים שמצאנו שאישה מפסידה כתובתה.

וכך מובא במשנה במסכת כתובות דף עב עמוד א:

ואלו יוצאות שלא בכתובה העוברת על דת משה ויהודית. ואיזו היא דת משה? מאכילתו שאינו מעושר, ומשמשתו נדה, ולא קוצה לה חלה, ונודרת ואינה מקיימת. ואיזוהי דת יהודית? יוצאה וראשה פרוע, וטווה בשוק, ומדברת עם כל אדם. אבא שאול אומר אף המקללת יולדיו בפניו. רבי טרפון אומר אף הקולנית. ואיזוהי קולנית? לכשהיא מדברת בתוך ביתה ושכיניה שומעין קולה.

ובטעם הדבר, אפשר ללמוד מדברי הרמב"ם (בפרק כ"ד מהלכות אישות הלכה ו'), שכתב שהטעם שאישה מזנה מפסידה כתובתה מפני שמעשיה גרמו לה שתיאסר:

מי שזינת תחת בעלה אין לה כתובה לא עיקר ולא תוספת ולא אחד מתנאי כתובה, שהרי מעשיה גרמו לה להיאסר על בעלה.

ובהלכה י' כתב הרמב"ם:

מי שזינת תחת בעלה אין לה כתובה לא עיקר ולא תוספת [...] ולא המזנה בלבד, אלא אף העוברת על דת משה או על דת יהודית או היוצאה משום שם רע אין לה כתובה לא עיקר ולא תוספת ולא תנאי מתנאי כתובה.

הכסף משנה במקום תמה על הרמב"ם מדוע חזר ואמר את דין המזנה, וביאר שכתב כן כדי לסמוך לו עניין עוברת על דת וחברותיה.

מי שזינתה תחת בעלה וכו'. אף על פי שכבר נתבאר למעלה חזר רבינו לשנותו לסמוך לו ענין עוברת על דת וחברותיה.

ובביאור דבריו מצינו באבן האזל הלכות אישות פרק כ"ד הלכה ט"ז, שכתב שכמו במזנה שמעשיה גרמו לה להיאסר, כך גם העוברת על דת, אף שאינה נאסרת על בעלה, מעשיה גרמו לה להפסיד כתובתה:

עוברת על דת משה או על דת יהודית וכן זאת שעשתה דבר מכוער אין כופין את הבעל להוציא אלא אם רצה לא יוציא, ואף על פי שלא הוציא אין להן כתובה, שהכתובה תקנת חכמים היא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, ולא הקפידו אלא על בנות ישראל הצנועות אבל אלו הפרוצות אין להן תקנה [זו] אלא תהא קלה בעיניו להוציאה.

[...] ונ"ב אינו מוכרח לפי מה שכתב הרמב"ם בהל' ו' בטעמא דזינתה אין לה כתובה משום שהיא גרמה ליאסר על בעלה, ובהל' י' כתב דעוברת על דת משה ויהודית שוים לזנתה, אם כן אינו משום קנס אלא משום דמה שמגרשה הוא בגרמתה והיא נתנה אצבע.

נמצאנו למדים מהנ"ל, שכל שהגירושין בגרמתה, אין לה כתובה.

וכן מצינו בדברי הקובץ שעורים (כתובות אות רל"ב) שכך למד מדברי הרא"ש:

ואיזו היא דת משה. אף דכל התורה כולה היא דת משה, אבל ביאור הדברים כמו שכתב הרא"ש, דאינה מפסדת כתובתה מפני עבירות שהיא עושית לעצמה, אלא מפני שאינו יכול לדור עמה, ונמצא דהיא הגורמת לגירושיה ובכה"ג ליכא חיוב כתובה, אלא דוקא היכא דהוא מוציא לרצונו, ומשום הכי מפסדת כתובה בזינתה לא מפני שעברה עבירה, אלא מפני שהיא גרמה להיאסר עליו, וכן בנדרנית למ"ד היא נתנה אצבע, ובמאכילתו שאינו מעושר דנעשית חשודה ואסור לו לסמוך על נאמנותה, אבל אילו לא נעשית חשודה לא היתה מפסדת גם בהאכילתו שאינו מעושר, דהפסד הכתובה אינו בתורת קנס מפני העבירה שעברה, אלא מדינא, מפני שאינו יכול לדור עמה בגרמתה.

אמנם, בדברי התוספות ריש פרק אע"פ (כתובות נד: ) מצינו שהטעם לכך שהאישה מפסדת כתובתה בעוברת על דת הוא משום קנס שקנסו חכמים:

אבל עוברת על דת דמעיקרא תוספת אדעתא דכתובה כתב לה כשקנסוה בכתובה קנסוה גם בתוספת.

אחד הדברים שנכתב במשנה שהאישה מפסידה כתובתה "אף המקללת יולדיו בפניו", וכן כתב השולחן ערוך (שם):

או שהיתה מקללת אבי בעלה בפני בעלה, (ויש אומרים דהוא הדין אם קללה אפילו אבי בעלה בפני עצמו) (וכן משמע מפרש"י בגמרא הביאו הב"י) (ועיין לקמן סימן קנ"ד הוא הדין המקללת בעלה בפניו) (הרמב"ן סי' ק"ב)

על דברי הרמב"ן שהביא הרמ"א שמקללת את בעלה בפניו כתב הבית יוסף:

כתוב בתשובות להרמב"ן (במיוחסות סימן ק"ב) אם מקללתו חנם הדין עמו דהא מקללת בעלה בפניו מן היוצאות שלא בכתובה היא. ע"כ. ואיני יודע זו מנין לו, ואפשר שהוא לומד כן בקל וחומר ממקללת יולדיו בפניו וקל וחומר פריכא הוא, דאיכא למימר שאני מקללת יולדיו בפניו דחמור כיבוד האב ועוד דאם כן לא הוה משתמיט חד מהפוסקים לומר כן.

ונראה לפרש את דברי הרמב"ן כפי שביארו האחרונים בדברי הרמב"ם, שכל שהיא גורמת את הפירוד מפסידה כתובתה ואישה שמקללת את בעלה היא גורמת את הפירוד.

במקרה דנן הבעל טען "היא קיללה אותי השפילה אותי ואף איימה עלי", לעניין ההשפלות, הדבר אף מוכח מתמלול שיחה שהגיש הבעל בסיכומים וכן חברו של הבעל מעיד על השפלות וזלזול של האישה כנגד הבעל והוריו.

בדין עוברת על דת שמפסידה כתובתה פשטה הגמרא במסכת מסכת סוטה (כה.) שאינה מפסידה אלא אם קדם הבעל והתרה באישה:

איבעיא להו, עוברת על דת, צריכה התראה להפסידה כתובתה או אינה צריכה? מי אמרינן, כיון דעוברת על דת היא לא בעיא התראה, או דלמא תיבעי התראה, דאי הדרה בה תיהדר בה [...] תא שמע, ואלו שבית דין מקנין להן, מי שנתחרש בעלה, או נשתטה, או שהיה חבוש בבית האסורין, ולא להשקותה אמרו אלא לפוסלה מכתובתה, שמע מינה בעי התראה - שמע מינה.

וכך פסק השולחן ערוך (אבן העזר סימן קטו הלכה ד):

בכל אחד מאלו תצא בלא כתובה, אם יש עדים שהתרה בה תחלה ועברה על התראתו. ואם אין עדים, תשבע שהוא כדבריה.

מצינו שנחלקו האחרונים באישה שרגילה לעבור על דת, האם מפסידה כתובתה גם ללא התראה. הגר"א (שם ס"ק יב) כתב שמפסידה כתובתה גם ללא התראה:

ורגילה בכך. כתב כן על פי מה שכתב בתשובת הרשב"א באחת שמחמת קטטה עם בעלה פרעה ראשה וזרועותיה ואמר שלא אמרו אלא ברגילה ופירש בדרכי משה דהיינו בהתרו בה דאם לא כן בלאו הכי לא הפסידה כמו שכתוב לקמן, והוא תמוה, דבהתרו, אף בפעם אחת, ואפשר לומר דבלא התרו וכל שרגילה אין צריך התראה, כמו שכתב בתרומת הדשן סימן רמ"ב כיון דרגילה איכא פריצותא ביותר ואין צריך התראה וכמו שכתב רש"י בסוטה (כ"ה א' בד"ה דל"ל אימתא כו') ואף על גב דאנן קיי"ל כרבי חנינא שם דלא מפליג, היינו משום דסבירא ליה דלא חשיב פריצותא כל כך הא דלא אשגח אבעלה אבל לדחות הסברא דפריצותא מסתמא לא פליג, אבל מסופק שם להלכה למעשה אבל הא דרשב"א בלא"ה לא קשה, ועיין חלקת מחוקק ובית שמואל וכן משמע בגמרא שם זימנא חדא ואף שיש לדחות מכל מקום לא נראה.

וכן כתב בשו"ת מהר"י הלוי סימן לט:

אמנם כל מה שאמרנו עד הנה [היינו] דווקא בעברה פעם אחת בלבד ובלי התראה, אבל אם יש עדים שהיא רגילה, בכך חובה עליו מן התורה לגרשה וכופין אותו להוציאה, דמחוייב הוא להקפיד אחר שעברה פעמים רבות. וכן כתב בתשובת הרשב"א [ח"א סימן תתס"ד] וזה לשונו אבל זה פשוט אותן שעברו על דת ואבדו כתובתן שמגרש אותן בעל כרחן אם רצה, והאלפסי פסק דכופין אותו להוציא היכא דרגילה בכך וכו', וגם בתשובת ר"ת יש שבפעם ראשון אין כופין אותו להוציא וכו' עכ"ל, משמע דעת הרב השואל שם בדעת הרי"ף ור"ת שמפעם ראשון ואילך כופין אותו להוציא וכל שכן היכא דרגילה בכך פעמים רבות, וכבר כתב המרדכי פ' נערה [כתובות אות קע] בשם מהר"ם שנהגו העם לפסוק כהרי"ף במקום שאין התוספות חולקים עליו, והביאו זה רבים מן האחרונים בתשובותיהם לענין הלכה. ומהר"ם מפאדוו"ה בתשובתו סי' כ"ה כתב דזה הוא גם כן לר"ת ע"ש, וכל שכן במקום שבעלי תוספות מסכימים עם הרי"ף והתשובות הנדפסים דמהר"ם והרמב"ן והרשב"א הביאו דבריהם בלי חולק, ובאמת לא מצינו שום חולק עליהם, אם כן פשיטא שיש לפסוק כמותם הלכה למעשה.

ודברים אלו הם דלא כהחלקת מחוקק ס"ק י"א והבית מאיר, שביארו שגם ברגילה לעבור על דת אינה מפסידה כתובתה אלא אם התרו בה. ועיין בית שמואל סימן קט"ו ס"ק י"א שכתב לבאר את דברי הרשב"א בעניין אחר.

במקרה שאנו דנים בו, לא הוכח שבכל אחד מטענות הבעל, אכן האישה הורגלה לעשות כך שיחשב הדבר כהתרה בה, אולם ביחס לרצף הדברים שהאישה פעלה כנגד הבעל בזמן כל כך קצר, שכל מעשה ומעשה לא גרע ממקללת שמפסידה כתובתה, נחשב הדבר כרגילה בכך.

עוד הביא חברי הרה"ג דוד גרוזמן שליט"א את דברי הרמ"א:

אישה שגזמה לבעלה שרצונה להשכיר עליו עובד כוכבים להרגו אם יעשה לה דבר, מיקרי עוברת על דת (הגהות מיימוני פכ"ד).

ומדייק מזה שצריך שני תנאים כדי להפסידה כתובתה א. שגזמה ב. להורגו.

לדעתי הדיוק הוא בדיוק הפוך. כשהאישה רק מדמיינת ומגזימה צריך הפחדה של הריגה, אבל כשהיא עושה מעשה בפועל והולכת להתלונן במשטרה, בזה מספיק השפלה והפחדה של מעצר ותיק פלילי.

לכן למעשה ברור שהאישה היא שגרמה בפועל לגירושין, וטוב עשה הבעל שלא חזר לבית בו הוא מסכן את עצמו ואת עתידו המקצועי והכלכלי, ולכן אין מקום לחייב את הבעל בתשלום הכתובה.

לעניין חיוב הוצאות משפט, מצינו בדברי השולחן ערוך חושן משפט הלכות דיינים סימן יד התייחסות לתשלום הוצאות משפט בארבעה אופנים:

א. בתביעה רגילה.

ב. כשהנתבע מסרב לבוא לבית הדין ובית הדין נאלץ להוציא הוצאות כדי לכוף אותו לבוא לבית הדין.

ג. אם מחמת סרבנותו של הנתבע לבוא לבית הדין היה התובע צריך לתבוע בערכאות.

ד. המזמין את חברו לדין ובא חברו והתובע לא הגיע לדיון.

השולחן ערוך שם סעיף ה כתב וזה לשונו:

המתחייב בדין אינו חייב לשלם לשכנגדו יציאותיו, אף על פי שהזקיקו לדון בעיר אחרת. והני מילי דלא מסרב למיקם בדינא, אלא שרוצה לדון בעיר אחרת, אבל אם היה מסרב לבוא לבית דין, והוצרך התובע להוציא הוצאות לכופו לירד לדין, חייב לפרוע לו כל הוצאותיו (שהוציא משעה שנעשה סרבן) (מהרי"ק שורש י"א). ויש מי שאומר שאם תבעו בערכאות והוציא הוצאות בדיינים וטוענים, אף על פי שמתוך סירובו הוצרך להוליכו בערכאות, אינו חייב לשלם הוצאותיו. הגה: ויש חולקין וסבירא להו דאם הוצרך להוציא עליו הוצאות לכופו על ידי ערכאות של עכו"ם, חייב לשלם לו (תשובת הרא"ש כלל ע"ג סימן ב'), וכן נראה לי עיקר, ובלבד שעשאו ברשות בית דין, כדלקמן סי' כ"ו. מי שאמר לחברו שילכו לדון במקום אחר, ואמר לו לך ואני אבוא אחריך, והלך, והשני לא הלך אחריו, צריך לשלם לזה שהלך כל יציאותיו (מרדכי סוף פרק זה בורר).

השולחן ערוך פוסק שמי שהוציא הוצאות על שהיה צריך לתבוע בבית דין, אף שהנתבע חויב בדין, אינו יכול לתבוע הוצאותיו. ומקור הדברים לפסק זה הוא בתוספות (מסכת סנהדרין דף לא עמוד ב) "יוציא מנה על מנה. מכאן למתחייב בדין דלא משלם לאידך יציאותיו אף על פי שמזקיקו לילך לו לדון בעיר אחרת". תוספות מדייק דין זה ממה שהגמרא אומרת שלא יתכן שאדם התובע מנה יצטרך להוציא מנה על הוצאות הדרך "אמר לפניו רבי אלעזר רבי מי שנושה בחבירו מנה יוציא מנה על מנה אלא כופין אותו ודן בעירו", מוכח שהוצאות משפט אינם ניתנים להגבות שאם לא כך לא נחשב שהתובע "מוציא מנה על מנה" שהרי הוא היה מקבל בחזרה את כל הוצאותיו.

אולם השולחן ערוך פוסק שאם התובע הוציא הוצאות כדי לכוף את הנתבע לבוא לבית דין, באופן זה חייב הנתבע לפרוע לו כל הוצאותיו. מקור הדברים הוא ברא"ש (סנהדרין פרק ג' סימן מ') בשם רבינו מאיר וזה לשונו:

אבל אם היה מסרב לבוא לבית דין והוצרך התובע להוציא הוצאות לכופו לירד עמו לדין היה רבי מאיר מחייבו לפרוע כל יציאותיו, והביא ראיה מפרק הגוזל בתרא (דף קיב ע"ב) דאמר רבא שליחא דבי דינא מהימן כבי תרי והני מילי לשמתא אבל למיכתב עליה פתיחא לא מהימן דממונא קמחסר ליה. פירוש קודם שיקרעו כתב הפתיחא עליו לתת שכר הסופר שכתב הפתיחא והוא הדין לכל שאר הוצאות שהוציא.

ומביא השולחן ערוך מחלוקת במקרה שמחמת סרבנותו של הנתבע לבוא לבית הדין היה התובע צריך לתבוע בערכאות, האם בזה פוסקים הוצאות משפט. וכתב הגר"א:

(ליקוט) ויש מי כו' ויש חולקין כו'. בפלוגתא דר"י וריצב"א בתוס' דבבא בתרא (כ"ב ב' בד"ה זאת) דסברא ראשונה ס"ל כר"י דגרמי הוא שעושה עצמו ובשעת מעשה בא ההיזק וסברא האחרונה ס"ל כריצב"א דבדבר השכיח קנסינן והכי נמי שכיח (ע"כ).

וביאר מרן הרב קוק בבאר אליהו, שמצינו בתוספות (ב"ב דף כ"ב עמוד ב' ד"ה זאת אומרת) כמה חילוקים בין גרמא שפטור לדינא דגרמי שחייב:

וחילק רבינו יצחק לשון אחד דדינא דגרמי חייב היינו שעושה הוא עצמו היזק לממון חבירו, ועוד חילק דדינא דגרמי דחייב היינו משעת מעשה שבא ההיזק [...] ונראה לריצב"א דדינא דגרמי הוי מטעם קנס כדמוכח בירושלמי ולכך כל היזק המצוי ורגיל לבא, קנסו חכמים, וטעם דקנסו שלא יהא כל אחד הולך ומזיק לחברו בעין, והיינו טעמא דמאן דמחייב בהיזק שאינו ניכר, ואפשר דבשוגג נמי קניס רבי מאיר כי היכי דקניס במטמא ומדמע אחד שוגג ואחד מזיד.

וביאר שלפי הביאורים של רבינו יצחק אין סיבה לחייב גם אם מוציא הוצאות כדי לכופו לבוא לדין, שהרי לא הוא עשה את הנזק בקום ועשה, וכן אין הנזק בא משעה שסרב, אולם לפי הריצב"א שדינא דגרמי זה קנס שקנסו חכמים בכל דבר המצוי, אף בנזק שבא בדרך גרמא, אם כן בדבר מצוי שאדם מסרב לבוא לבית הדין, ולכופו לבוא צריך להוציא הוצאות, בזה קנסו חכמים (עיין ש"ך סימן חו"מ שפו ס"ק א שמבאר שיטתו באורך ומכריע כדבריו).

אם כן יצא לנו שבנזק מצוי אפשר לחייב הוצאות, אף בנזק של גרמא, וזה מדין קנס שקנסו חכמים.

אולם לחייב הוצאות נראה שזה דווקא שברור לבית הדין שהייתה כאן תביעת סרק. וכתב ריב"ש סימן תע"ה והביאו הדרכי משה (אות ה) והסמ"ע (סקכ"ז):

ולענ"ד נראה ודאי אם נתברר שהתובע בא עליו בטענת שקר ותרמית, אם כן אין לשלם, דלא היה לו לתובעו, אבל אם באמת התובע חשב דהדין עמו, והדיין פטרו לנתבע בכח הדין, מכל מקום לא היה לו לנתבע לסרב ולגרום הוצאות לתובע, ובזה חייב משום מזיק לחבירו וצריך לשלם. וזה נראה ברור, אלא שלא מצאתי בזה דבר ברור בפוסקים.

עוד פסק הרמ"א בשם המרדכי:

מי שאמר לחבירו שילכו לדון במקום אחר, ואמר לו 'לך ואני אבוא אחריך', והלך, והשני לא הלך אחריו, צריך לשלם לזה שהלך כל יציאותיו.

וזה לשון המרדכי (מסכת סנהדרין פרק זה בורר רמז תש"ז):

אמנם אם ראובן אמר לשמעון נלך לבית דין הגדול, ואמר שמעון ואני אבא אחריך לאותו בית דין הגדול, אם יחזור ראובן ויטעון על שמעון ויאמר אני פיזרתי מעותיי על שהלכתי לבית דין נגדך ולא באת, אני שואל ממך יציאותיי, רבינו מאיר מחייב את ראובן לשלם כל יציאותיו אף על פי שלא נדר לו, ולא שייך למימר [שמעון לראובן] משטה אני בך בדבר הזה, וכמה דברים יש שאין צריכין קנין.

וכתב הגר"א (ליקוט): "מי שאמר לחבירו כו'. דדמי למסרב חייב, כנ"ל, וצריך עיון".

מבאר הרב קוק (שם) את הצריך עיון שכתב הגר"א, שכבר הסביר שאם יש לחייב זה מדינא דגרמי כדעת הריצב"א שקנסו חכמים במקום ששכיח היזקא, וקשה לגר"א - מילא כשכופהו לבוא לדין, מצוי הדבר, אבל 'לך ואני אבוא אחריך' מי מצוי הדבר ששייך לומר כאן שהדבר שכיח ולכן קנסו. לכן מבאר הרב קוק שכאן החיוב הוא דומה לשכירות פועלים וכיוצא בהם דברים הנגמרים בדיבור בעלמא בלא קנין.

על פי פסק זה של המרדכי כתב הישועות ישראל (חו"מ סימן יד):

ובמקום שכפה המלוה את הלוה ונמצא שהמלוה שיקר בתביעתו שנתברר שלא היה חייב לו, בזה ודאי חייב המלוה להחזיר לו ההוצאות, שהרי על ידי כפיה שלו הוצרך להוציא הוצאות, והרי איבד מעותיו של זה על ידי גרמתו, ודמי ממש ל'לך ואני אבוא אחריך' ולא בא, דצריך לשלם לו ההוצאות, כיוון שעל פיו דבורו הוציא זה ממונו [...] אבל במקום שנתברר שתואנה הוא מבקש ובעלילה בא עליו כשכפאו המלוה, בודאי חייב לדברי הכל ההוצאות.

והובא דבריו להלכה בהרבה פסקי דין, וכך כותב הגר"ש ישראלי (בערעור תשל"ד/49 מופיע בפסקי דין כרך י' עמוד 15):

דברי הישועות ישראל הם פשוטים ומכרחים, דכשהמלוה בא במרמה, זה דומה ממש למה שפוסק הרמ"א ב'לך ואני אבוא אחריך' ולא בא, שחייב, ודבריו מיוסדים על חילוקו של המהרש"ל ב'ים של שלמה' (יש"ש ב"ק פ"י סעיף יד) כפי שציין שם"

וכן הביא שם הגר"מ אליהו (עמוד 14) בשם הרבה פוסקים שיש לחייב בכגון זה. ועוד הובא דבריו בפד"ר כרך ג' (תיק 1517/תשט"ו עמוד 18).

במקרה בו אנו דנים האישה בתחילה תבעה תביעת שלום בית, וזה היה הבסיס לתביעת כתובתה כפי שכתבה בכתב התביעה, לבסוף מתברר שתביעת שלום הבית הייתה תביעת סרק ולכן מתברר שכל תביעת הכתובה היא תביעת סרק אשר הכניסה את הבעל להוצאות מיותרות. האישה שיקרה שהיא שומרת שבת, גם בזה הבעל היה צריך להוציא הוצאות מיותרות על חוקר ועל ניהול ההליך. האישה שיקרה שהבעל היכה אותה, ולבסוף מתברר שהיא זאת שהתלוננה עליו ועל אביו תלונת שווא. האישה השתלטה על ביתו של הבעל תקופה ארוכה מבלי שהבעל יכול להיכנס לביתו ומבלי יכולת להוציא את האישה מביתו, דבר שאין לו שום היגיון אלא גזל פשוטו כמשמעו.

ולכן אין מנוס לבית הדין אלא לחייבה בהוצאות, כפי שכתב הרב האב"ד.

לאור האמור אני מצטרף למסקנתו של דעה א'.

דעה ג'

מסקנה

לאור כל האמור לעיל קובע בית הדין כדלהלן:

א. התובעת אינה זכאית לכתובתה.

ב. התובעת מחויבת בהוצאות משפט בסך 10,000 ש''ח לטובת אוצר המדינה.

ג. כן התובעת מחויבת בהוצאות משפט בסך 15,000 ש''ח לטובת הצד השני. סך זה ישולם בתוך 30 יום.

ד. העתק החלטה זו יועבר למרכז לגביית קנסות, ירושלים.

ה. החלטה זו נתנה בדעת רוב. לדעת המיעוט התובעת זכאית לכתובתה ולתוספת כתובתה, ופטורה מתשלום הוצאות משפט.

ו. ומכאן תצא קריאה בקול אחד, אף לא בהכרח בהקשר תיק זה, לבני זוג המצויים בהליכי גירושין, הנוטים לעתים להגיש תלונות סרק במשטרה כנגד בן הזוג השני. קיימת תחושה מוטעית כי בהגשת תלונת שווא ניתן ״להרוויח נקודות״ בהליך הגירושין. ברם, לא כך הוא המצב בשטח. בית הדין, אשר חלפו לפניו תיקי גירושין רבים (מדי), רואה את התמונה בפרספקטיבה רחבה, ומבחין כי בהגשת תלונת שווא, דווקא הצד המתלונן הוא זה שנפגע לבסוף. הוא זה שמאבד במו ידיו כל סיכוי לשקם את המערכת הזוגית, ככל שהיה סיכוי לכך, הוא זה שיוצא לבסוף הצד הלא אמין בסיפור, הוא זה שהקשר שלו עם המשפחה הרחבה ולעתים עם ילדיו נפגע, בשל חוסר אמינותו, והוא זה שבמקרים רבים מפסיד בהליך המשפטי, כאשר המערכת מזהה את הצעד הלא הוגן ולא ישר בו הוא נקט. אכן יתכן שהצד המלין סרק יצליח בשלב ראשון להרחיק את בן זוגו מהבית, מהמגורים או מהילדים, אך זהו רק ״הישג״ מקומי, כאשר בראייה הכללית לטווח רחוק, כמעט תמיד הוא יוצא ממצב זה כשידו על התחתונה. הקפידו לנהל את הליך הגירושין מתוך יושר והגינות, וכך תצאו לחיים חדשים מתוך שמירת כבודכם ומעמדכם מול כל הגורמים המעורבים בהליך. 

ניתן לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.

 

ניתן ביום י"א בסיון התשע"ז (05/06/2017).

 

הרב יצחק אושינסקי – אב"ד   הרב דוד גרוזמן      הרב אברהם דב זרביב