הרשם לקבלת עדכונים

תגיות

ערבות הדדית חיי אדם עני המהפך בחררה דיני חברות סמכות השלטון המקומי שכנים דיני עבודה נזיקין שכירות דירה פשרה תיווך טוהר הנשק העימות האסימטרי עדות טוען ונטען שבועה דינא דמלכותא - דינא חזרה מהתחייבות דיני חוזים קבלן פיטורי עובד שומרים קנסות הוצאה לפועל רישום בטאבו אודות המשפט העברי חוק הבוררות הסתמכות צדק מקור ראשון סקירת פסק דין הפרת חוזה הדין הבינלאומי על האתיקה הצבאית הוצאת דיבה ולשון הרע דוגמא אישית התמודדות עם כשלים חוזים משפטי ארץ מבוא לאתיקה צבאית גבורה מצור פדיון שבויים משמעת מכר רכב אונאה אתיקה עסקית ריבית מיקח טעות קניין חוקי המדינה צדקה זכויות יוצרים מכר דירה משטר וממשל כופים על מידת סדום ערעור אומדן הוצאות משפט בתי המשפט מנהג הלנת שכר דבר האבד גרמא ומניעת רווח מאיס עלי עדות קרובים שטר בוררות חוקה הצעות חוק כלכלה יהודית צוואה היתר עיסקא הלוואה הסכם ממון בין בני זוג שמיטה מזונות ביטוח היתר עגונה יוחסין - מעמד אישי ירושה דיני ראיות דיני תנאים גזל דין נהנה שותפות מוניטין זכיונות נישואים אזרחיים ופרטיים השקעות מחילה בן המצר - בר מצרא מקרקעין מכר עילות גירושין סדר הדין המחאה / שיק מיסים וארנונה היתר לשאת אשה שניה (מאה רבנים) השבת אבידה משמורת ילדים הדין הפלילי דיני משפחה לימודי אזרחות בתי הדין הרבניים עבודות אקדמיות שו"ת משפטי ארץ חלק א סמכות בית הדין ומקום הדיון כתובה משפט מנהלי הסדרי ראיה השכרת רכב אתיקה צבאית מתנה פרשנות חוזה חוזה לטובת צד שלישי מגורי בני זוג אונס ואיומים הקדש ונאמני הקדש חלוקת רכוש ואיזון משאבים הצמדה משפטי ארץ ד - חוזים ודיניהם תום לב פסולי דין ערך זכויות עתידיות גיור משומדים זכרון דברים עריכת דין אסמכתא חשבון בנק נאמנות אב על כשרות בניו ממזרות שיעורים במסגרת מרכז הלכה והוראה עד מומחה עד פסול מורדת פוליגרף זכות עמידה בירור יהדות כפיית גט שלום בית בוררות חיובי אב לבניו דת יהודית תקנות הדיון סופיות הדיון הסכם גירושין תלונת שווא אפוטרופסות הברחת נכסים פיקציה התחייבות מופרזת התיישנות גט מעושה אבידה ומציאה קבלת עדות בטלפון או סקייפ חיוב גבוה מסכום התביעה טענת אי הבנה בדיקות גנטיות חקירה וראיה ביוזמת בית הדין מדריך ממוני מעשי אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות פרשת שבוע יבום חדר"ג חוות דעת לועדת שרים לחקיקה טוהר המידות צנעת הפרט תעודות רשמיות של גוים

הצלת רבים מול מעטים באסון צור

הרב שאול ישראלי
ב-4 בנובמבר 1983, התפוצצה מכונית תופת ליד שער הכניסה למפקדת צה"ל ומשמר הגבול בצור, וגרמה ל-60 הרוגים. בפיצוץ קרס הבניין בו שכנה מפקדת השב"כ ומפקדת משמר הגבול שלידה. יחידת החילוץ של צה"ל עמלה בחילוץ קשה ומסובך לאתר ניצולים בבניין. לאחר המבצע נשאל הרב ישראלי כיצד יש לבצע את החילוץ כאשר לפעמים כדי להגיע לניצול אחד הדחפורים נאלצו לפגוע בפצוע אחר שסיכויו להנצל פחותים יותר.

הצלת רבים מול מעטים באסון צור

חוות בנימין סימן יח [1]

הרב שאול ישראלי

 

ראשי פרקים:

א. דחית נפש היחיד מפני נפשות הרבים

ב. דעת המאירי

ג. דעת רש"י

ד. אין אומד בנפשות

ה. סברתו של רבא ביחס למשנה באהלות

ו. הסברא של רבא מתייחסת למציל עצמו

ז. דינים העולים מכל הנ"ל.

בדבר השאלה שנשאלה:

בית רב קומות התמוטט על יושביו. ע"י פעולה מהירה ניתן להציל חלק מהקבורים תחת עיי המפולת אבל לא את כולם. היינו, יכולים לטפל באלה הנמצאים בקומות העליונות והם המעט, אולם בהתעסקות, ובזמן שתקח התעסקות זו להציל העליונים, התחתונים ודאי לא יוכלו להחזיק מעמד וימותו כולם, והם הרבים. מאידך, ישנה אפשרות להפעיל כלים שיסלקו את המפולת של הקומות העליונות ולהגיע ביתר מהירות לקומות התחתונות שבהם כאמור ניתן יהיה להציל הרבה. דא עקא, שע"י סילוק הקומות העליונות באופן זה הורגים בפעולה זו את אלה שעודם בחיים בקומות אלה. נמצא שלשם הצלת הרבים שבקומות התחתונות מוכרחים לפגוע במעטים הנמצאים בקומות העליונות.

נשאלת איפוא השאלה מה הדרך אשר ילכו בה הבאים להציל, האם יטפלו בהצלת העליונים המעטים, למרות שעי"ז כבר לא יהא ניתן להציל התחתונים? או שיש להעדיף את הצלת הרבים שלמטה, למרות שעי"ז הורגים את הנמצאים למעלה שמועטים יותר.

וזה מה שנלענ"ד בשאלה זו:

א. דחית נפש היחיד מפני נפשות הרבים

ברמב"ם פ"ח מה' יסוה"ת הל' ה' נאמר:

 

"אם אמרו להם עכו"ם תנו לנו אחד מכם ונהרגנו ואם לאו נהרוג את כולכם, יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל; ואם יחדוהו להם ואמרו תנו לנו פלוני או נהרוג את כולכם, אם היה מחויב מיתה כשבע בן בכרי יתנו אותו להם; ואין מורין להם כן לכתחילה. ואם אינו חייב מיתה יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל".

 

פסק הלכה זה הוא כדעת ר"ל שנחלק בזה בירוש' תרומות פ"ח עם ר' יוחנן, ודעת ר"י היא שגם כשלא היה חייב מיתה כל שיחדוהו מותר למוסרו להם.

והתקשה הכס"מ בדעת ר"ל, מה טעם לא ימסרוהו גם כשלא היה מחויב מיתה, כיון שממילא יהרג יחד עם אחרים, א"כ ל"ש כאן סברת מאי חזית וכו', (סנהדרין עד, א) שבגלל זה אמרינן שבשפ"ד יהרג ואל יעבור. ותירץ דס"ל לר"ל שמ"ש דבשפ"ד סברא הוא (מצד מאי חזית וכו') אינו עיקר הטעם, דקבלה היתה בידם דשפ"ד יהרג ואל יעבור, דאפילו היכא דל"ש האי טעמא, הוי דינא הכי, דיהרג ואל יעבור.

למדנו מדברי הכס"מ, וכן ממה שכל עיקר לא הוקשה לו אלא מצד שבין כך ייהרג הלה שיחדוהו, שאסור להנצל ואפילו הם רבים, ע"י מסירת האחד, [ואעפ"י שבעיקר ביאורו את דברי הרמב"ם יש לדון הרבה, וכבר דנו בהם במק"א (קובץ "תורה שבעל פה" כרך יד, להלן סי' צג) והעלינו די"ל שהוא רק דין בעכו"ם שמבקשים להרוג נפשות מישראל, והוא מדיני קדוש השם, ואכמ"ל בזה].

אך עכ"פ זאת למדנו גם מתוך קושיתו, שהיא כנ"ל רק בכה"ג שממילא גם הוא היה נהרג, דבגוונא דילן שהמועטים יכולים להנצל, וזה ללא כל פעולה מצד המצילים לפגוע ח"ו ברבים, פשיטא ליה שזה ודאי אסור. ואפילו להללו שעומדים בספק הריגה ובאים להציל עצמם, מכ"ש שאסור לאחרים להציל את הרבים ע"י הריגת המועטים, כי בזה ודאי יש לומר "מאי חזית", ואין הבדל לענין סברת "מאי חזית" בין רבים למועטים, ואפילו יחיד וכנ"ל (ר' שם).

ב. דעת המאירי

המאירי (סנהדרין עב,ב) חולק על הרמב"ם וסובר שהלכה כר"י.

 

"ויראה כר' יוחנן... ומעתה אם לא נתחייב מיתה... אם אמר הריני הורג את כולכם או אתה והוא, ימסרהו ואל יהרגו שניהם או כולם...".

 

אך למרות זאת מוסיף הוא בסוף דבריו:

 

"ומ"מ נראה שלא הותר אלא למסרו שמא יקח ממנו כופר או יתחרט עליו, אבל להרגו בידים לא". וצריך לומר שאעפ"י שבברייתא שעליה מתייחסת המחלוקת בין ר"י ור"ל מובאת הדוגמא ל"יחדוהו" כגון שבע בן בכרי, והרי בו הרגוהו בידים כנאמר (שמ"ב כ) "הנה ראשו מושלך אליך", מנין לו איפוא למאירי החילוק בין מסירתו לבין הריגתו בידים? צריך לומר דס"ל למאירי שודאי לא מסתבר לומר שר"י ס"ל שיש ללמוד מהא דשבע ב"ב את ההלכה להתיר מסירתו כדי להנצל, שהרי שם היה באמת מחויב מיתה וכפי שאומר ר"ל, אלא ר"י סובר שהברייתא נקטה את שבע ב"ב רק בתוך דוגמא ל"יחדוהו". אבל עצם ההלכה של הברייתא היא מסברא, אך היא רק באופן שנאמר בברייתא, שאינם מתבקשים להורגו בידים רק למוסרו להם, ומדלא נקטה דוגמא כשתובעים העכו"ם שהם עצמם יהרגוהו, מזה למד שגם לר"י אסור לעשות זאת בידים, וההבדל שבין מסירתו לידי העכו"ם לבין הריגה בידים מבואר בדבריו, שהמסירה אינה עדיין ודאית למיתה "שמא יקח ממנו כופר או יתחרט עליו". ונראה שאין כוונתו לומר שזה ספק שקול, שהרי העכו"ם יחדוהו ואמרו בפירוש שיהרגוהו, אלא שר"ל שכיון שעכ"פ יתכן עוד נדנוד של אפשרות שינצל, אין המסירה בגדר הריגה בידים אלא היא בדין גרמא שאי"ב חיוב מיתת בי"ד. וזה בדומה למה שהעלה המאירי בענין כפתו לפני הארי (סנהדרין עז,ב) שכ' שם "כפתו לפני הארי, כגון שהיה הארי בר תרבות אצל זה הכופת ולא אצל האחר, והוא כופתו ומניחו לפניו, הואיל ואינו משיכו בהדיא - פטור, שהרי אין הממית נוגע בו בשעת כפיתה ואחר זמן הוא שבא".

 

ומכאן שאילו היה משסהו היה חייב מיתה, שנחשב כהורגו בידים. (עי"ש בדברי המו"ל שתמה מ"ש מהשיך הנחש, אך עי"ש בתוס' עז,א ד"ה סוף חמה). וע"כ גם בנידון של מסירתו לעכו"ם אילו היה ברור למיתה היה עליו דין כהורגו בידים, ובזה לא הותר אפילו לשם הצלת הרבים. דעתו של המאירי תואמת איפוא את דעת הרמב"ם במקרה שלשם הצלת הרבים נדרש מעשה של הריגת היחיד בידים. שזה אסור אפילו להללו עצמם שעומדים בסכנה.

אכן גם את המאירי ניתן לפרש כדפירשנו ברמב"ם שהוא מצד דיני קדוש השם, אך בדבריו בראש הסוגיא מבואר, שעכ"פ בגוונא דידן שהיחיד הנדרש שיהרג להצלת אחרים יכול להנצל - אסור. וכך הם דבריו שם:

 

"זה שביארנו שכל שאין רודף אין דוחין נפש מפני נפש, לא סוף דבר באחרים שאין מצילים את זה בנפשו של זה. אלא אף בעצמו אסור לו להציל עצמו בנפש חברו, ואפילו רבים בנפש יחיד. והוא שאמרו בשמיני של תרומות וכו' ".

 

ממה שלמד ההלכה מהא דתרומות נראה שלא נחת לחלק בין הא לעכו"ם שדורשים זאת מהם וכנראה שס"ל הסבר ההלכה לא מדיני קדו"ה הוא אלא משום שקבלה היתה בידם וכהכסף משנה.

ג. דעת רש"י

רש"י (סנ' עב, ב) שהוקשה לו במ"ש שם בענין יולדת המקשה לילד שביצא ראשו לא יגעו שאין דוחין נפש מפני נפש, והוקשה לו:

 

"ואם תאמר מעשה דשבע ב"ב "הנה ראשו מושלך אליך" דדחו נפש מפני נפש, התם משום דאפילו לא מסרוהו לו היה נהרג בעיר, והן נהרגים עמו. אבל אם היה ניצול, אעפ"י שהם נהרגים לא היו רשאים למסרו, כדי להציל עצמם, א"נ משום דמורד במלכות הוה, והכי מפרש לה בתוספתא".

 

שמענו מדברי רש"י תלתא: א. שלפי פי' הראשון, באופן שכולם נהרגים, כולל גם זה שיחדוהו, מותר גם להרגו בידים, כמו בהא דשבע ב"ב, ושלא כהמאירי הנ"ל. ב. שאין הכרח ללמוד מזה למעשה שהרי ניתן לפרש כפי' הב' שהוא רק בגוונא שנתחייב מיתה מדין מורד במלכות. ג. שאין למסור יחיד להריגה אפילו לשם הצלת הרבים, ואפילו יחדוהו, אלא בגוונא שגם אילולא מסרוהו היה נהרג. ונראה ששני פירושי רש"י הם, האחד לפי שיטת ר' יוחנן, שבייחדוהו מותר למוסרו, והשני הוא לפי שיטת ר"ל שגם ביחדוהו אין למוסרו רק כשהוא חייב מיתה.

ולא הכריע רש"י פסק הלכה, כדרכו לפרש ולא לפסוק, אך עכ"פ יוצא ממנו ברור שכל הדין והמחלוקת של ר"י ור"ל אינם אלא כשעומד הלה לההרג גם אילולא היו מוסרים אותו. אבל אם הוא היה יכול להנצל, בזה אסור למוסרו להריגה ואפילו להציל עם רב.

שהרי אילו היה סובר שכשעומדת שאלת הצלת הרבים ע"י הריגת היחיד הדבר מותר, לא היה מקום לכל השאלה מהא דשבע ב"ב שהרגוהו כדי להציל את כל העיר. אלא שזה קשה לו לרש"י, שכשם שאין דוחין נפש מפני נפש כןאין דוחין נפש אחת מפני נפשות הרבה.

הנה כי, כן לפני שלושת מטיבי לכת אלה - רש"י, המאירי והכ"מ, הלכה ברורה יוצאת בנידון שאלתנו, האם מותר להציל רבים במחיר של הריגת יחידים או יחיד, שהתשובה העולה מכל הני רברבתא שהדבר אסור, ואפילו להללו שעומדים בסכנת ההריגה, ומכל שכן שאחרים הבאים להציל אסור להם לעשות כן, דכשם שאין דוחין נפש מפני נפש כן אין דוחין נפש מפני נפשות.

ד. אין אומד בנפשות

היה ניתן להסתפק בזה בתשובה למה שנשאלנו. ברם ראוי לרדת לעומק הדברים ולברר הסברא שבגמרא המסבירה את הדין ששפ"ד יהרג ואל יעבר, שהיא: מאי חזית דדמא דידך סומק טפי דלמא דמא דחברך סומק טפי, שזה שייך רק ביחיד מול יחיד, אבל ביחיד מול רבים, יש באמת לומר שדמם של רבים אכן סומק טפי.

דיון ארוך וממצה ישנו בשאלה זו בס' משפט כהן למרן זצ"ל. עיקר דבריו נסבו שם לענין אם יש חיוב על היחיד למסור נפשו להציל רבים, אך היריעה נפרשת על מכלול השאלות, וכתב:

 

"דאם נאמר שהיחיד מחויב להכנס לסכנה כדי להציל הרבים... אם יאמר המרי דוראי לשנים או לשלושה קטלו פלניא ואי לא איקטיל לכו, יהיה מותר משום הצלת רבים, וזה ודאי א"א, והמשנה דתרומות פ"ח י"ב ודברי הירוש' ע"ז וכו', ואם היה חיוב על היחיד להציל את הרבים, הרי היה מחויב להמצא להם, וממילא היו מותרים להרגו".

 

ומסיק שם בזה, שהרי בעצם גם ביחיד נגד יחיד היה מקום לדון על הערכת האחד מול משנהו עפ"י דיני קדימה שנשנו במס' הוריות דף י"ג, והרי לא כן נקטינן:

 

אלא אפילו אם אנו רואים שאחד הוא הדיוט וקטן שבישראל והשני הוא גדול ורם ונשא בתורה ומע"ט, מ"מ אנו מבטלים דעתנו ונאמר אדם יראה לעינים, ויש כאן מאי חזית, ואין דוחין נפש מפני נפש, וכדתנן באהלות, ומייתי לה בפ' בן סו"מ (סנ' עב, ב) בקטן הנולד שיצא רובו שאין נוגעין בו להציל את אמו על ידו. ואין בזה חילוק אפילו אם תהיה האם גדולה בישראל ומע"ט ונביאה, למשל כמרים ודבורה וחולדה וכיו"ב. ולכאורה הדבר צריך תלמוד מנלן הא, כיון שעיקר הדבר סברא הוא דמאי חזית, הרי לענין להחיותו קיי"ל שאנו מחלקים את המדרגות, וכדתנן בהוריות י"ג, האיש קודם לאשה וכהן קודם ללוי, ות"ח קודם לע"ה, וזהו ב"להחיותו", כשהם טובעים בנהר, וכמש"כ הרמ"א בהגהה ביו"ד סי' רנב, ב. א"כ למה לא יכריע משקל זה שלנו ג"כ את הסברא דמאי חזית.

 

 

ואפילו ביחיד נגד רבים היה ג"כ נראה שמסתמא כששניהם שוים באיכותם היתה צריכה הכמות להכריע את הסברא דמאי חזית. ואם יותר גדול היה צריך לכאורה הדבר להיות תלוי באומד עפ"י בי"ד מומחים, כמה נפשות כדאי להיות עולות תמורתו?... ונלענ"ד לשער שהדבר נובע ממה שפסק הרמב"ם בפ"ב מסנהדרין ה"א שלא לענוש עפ"י אומד הדעת בדי"נ... כיון שהשער הזה של האומדנות הוא רחב מאד ואינו גדור, נעלה התורה את השער הזה כולו בפנינו שלא נעשה מעשה של הריגת אדם עפ"י אומדנותו אפילו כשהיתה ברורה מאד וכו'.

 

 

ונראה ברור דבאומדנא ברורה סומכין אפילו באיסור תורה. וגם דבריו של הרמב"ם מוכיחים ככה, דלא יצא מן הכלל אלא הריגת נפש אדם. ובזה מיושב מה שהעירותי מהא דלהחיותו שאין אנו עושין מעשה בנפש אלא בשוא"ת שייך רואים את מה שנראה לנו יותר חשוב, אם עפ"י כללי חז"ל כשהם שוים, או עפ"י ערך האומדנא שלנו שאינם שוים ומדקדקים במדרגות והיראה והיחס וכיו"ב. אבל כל אלה לגבי יוקר הנפש והערכתה לא נפקי מכלל אומדנא. ואסור לנו לעשות מעשה על פיהם בדי"נ. ולפ"ז י"ל גם ביחיד נגד רבים אעפ"י שנראה לנו שזה היחיד אינו שוה כלל להיות בערך דומה אפילו ליחיד מהרבים וק"ו לכל הרבים, מ"מ זהו בגדר אומדנא קרובה מאד כהא דר' שמעון בן שטח, ולעשות מעשה על פיה למסור את היחיד להריגה בשביל הרבים אסור לנו.

 

אלה הם דברי מרן זצ"ל והם קילורין לעינים. ברם לענ"ד הדבר צריך עוד הבהרה נוספת שהרי לפ"ז אין הדברים אמורים אלא כשהנידון הוא אם עלינו לעשות מעשה ולהוציא להורג עפ"י אומדנא. אולם הן יתהפך הדבר, ואם האומדנא תעמוד לזכות זה שאנו באים לדונו, והיינו אם למשל הבא להציל את האחד הגדול והחשוב ביותר, ועבר והצילו ע"י הריגת מי שפחות לאין ערוך לעומת זה שהצילו בנפשו, או שהציל הרבים גדולים וחשובים בנפש אחת שאינה שקולה לפי האומדנא אפילו כאחד מן החבורה שהציל. דלפי ההסבר הנ"ל עלינו לפוטרו מצד האומדנא שטוב עשה, אם כי לכתחילה לא היינו מורים לו לעשות כן. אולם לא כך נראית ההלכה בנידון זה. דהנה כ' הרמב"ם בהני ג' עבירות שדינן יהרג ואל יעבור, אם עבר ולא נהרג - וכולל בזה גם עון דשפיכות דמים שהציל עצמו בהריגת חבירו - דאינו נהרג.

 

"מפני שעבר באונס אין מלקין אותו. ואצ"ל שאין ממיתין אותו בי"ד, אפילו הרג באונס, שאין מלקין וממיתין אלא לעובר ברצונו ובעדים ובהתראה".

 

הנה לפנינו דאין פטור על שפ"ד אלא מפני שעשה מה שעשה מתוך אונס, ומזה נראה ברור שלא נפטר אלא מי שהציל את עצמו עי"ז. כי אז אנו דנים אותו כאנוס, אבל אילו היה אדם אחר שבא להציל את האחד ע"י הריגתו את אחר, ובעדים והתראה, היינו דנים אותו כרוצח, ולא כתב הרמב"ם להבחין שהדבר תלוי מי הוא הניצול ומי הוא האיש שהרגוהו כדי להציל את האדם הגדול שהצילו. וכן לא נזכרת שום הבחנה בין שהציל היחיד או שהציל עם רב ע"י הריגת האחד, שאל"כ הרי היה צריך הרמב"ם להזכיר שיש גם שיקול נוסף חוץ מאונס. ע"כ אתה אומר שכל כה"ג לא נתחשב בשום אומדנות, אעפ"י שהן בכדי לזכות ולא להרוג, ובזה הרי ראוי כן ללכת בתר אומדנות, כדרך שבכל התורה הולכים בתר אומדנא, ומוכח מזה שיש כאן טעם אחר בדבר, וצ"ע לכאורה.

ה. סברתו של רבא ביחס למשנה באהלות

ע"כ נלענ"ד להסביר הדבר אחרת. ונקדים בזה מה שיש לדקדק בגוף הגמרא במה שאמרו דשפ"ד יהרג ואל יעבור, דמסתייעת הגמרא בפסק דינו של רבא בענין המרי דוראי שהעכו"ם איים על אחד שיהרגנו אם לא יהרוג את פלוני ובא לשאול לפני רבא ואמר כי סברא איכא מאי חזית וכו', וכנ"ל. נראה מזה שכל עיקר ההלכה והסברא באה אלינו מפסקו של רבא. ואף רבא עצמו לא הסתמך על מקור קדום אלא על הסברא. ולכאורה תמוה, שהרי שאלתו, פסקו ואף הסברא, הם שנויים במשנה דאהלות שהובאה שם לפני כן בגמרא, שאם יצא ראשו שהוא כילוד שוב אסור לנגוע בו שאין דוחין נפש מפני נפש, הרי לפנינו פסק הלכה דאפילו באינם שוים למשפט עינינו, שזאת היולדת היא אשה גדולה ומקיימת מצוות והתינוק או התינוקת אינם אלא בני רגע אחד אעפי"כ אסור לפגוע בו, ואף הנימוק לפנינו - שאין דוחין נפש מפני נפש, דהיינו שאנו מתייחסים לכל נפש מישראל במדה שוה. וא"כ למה לא אמר רבא ששאלתו היא משנה מפורשת ואף הגמרא אינה מסייעתו ממשנה זו.

ו. הסברא של רבא מתייחסת למציל עצמו

והנראה בזה כי אכן אין ללמוד הא דמרי דוראי מהא דיולדת. כי הנה כל דיני פקו"נ שדוחה כל התורה כולה נלמדים ממש"נ "וחי בהם", שמתפרש - ולא שימות בהם. אך עיקר הפסק הן נאמר על האדם עצמו הנתון בסכנה - "וחי בהם" שע"י "שימות בהם" לא חייבתו תורה. אולם שמואל הוא מרא דשמעתא שדרש כתוב זה גם לגבי דידן שאנו מצילים את האדם הנמצא בסכנה, למרות שאנחנו איננו נתונים בסכנה זו (יומא פ"ה, ב). וביאר בס' תוספת יוהכ"פ שכל הני תנאי ואמוראי שעסקו בשאלה זו לא הצביעו על המקור הזה, אעפ"י שלפי המסקנה הוא המקור העיקרי שאין עליו פירכא. ואפילו ר' ישמעאל שבעצמו למד מכתוב זה אפילו לענין ע"ז החמורה (סנ' עג, א שם), משום שסברו שאין הכתוב מדבר אלא על האדם עצמו הנמצא בסכנה ובא להציל עצמו. אכן שמואל כן למד מזה שהכתוב מתייחס גם לבאים להציל את האחר. וצ"ל שזה מכיון שהתורה הרי מחייבת אותנו להצילו מדין "לא תעמוד על דם רעך" ומדין "והשבותו לו", ע"כ מסתבר שהכתוב מתייחס גם אלינו, ולא רק לזה שנתון בסכנה, שהתורה מלמדת אותנו שאין כל מצוותיה ואיסוריה קיימים כשהמדובר על חיי אדם מישראל. ונראה שאעפ"י שכאמור מחידוש של שמואל למדנו שהפסוק מתייחס גם לאחרים הנתונים בסכנה, מ"מ יש לומר שיש ויהיה הבדל בין האדם הנתון בסכנה. וזה כשהצלת ראובן המסוכן אי אפשרית אלא ע"י הריגתו של שמעון, כאן היה מקום להבדיל בין הבא להציל לבין האדם הנתון בסכנה, כי בבואנו להציל עומדת לפנינו שאלת דחיית איסור תורה, במקרה הנתון איסור "לא תרצח", הדבר פשוט שאסור לנו לעשות זאת ואין האיסור נדחה במקרה זה, והרי כשם שנאמר וחי בהם ביחס לראובן שבאים להצילו, הרי אותו "וחי בהם" נאמר גם כלפי שמעון. שהרי כשאומרת תורה "וחי בהם" היא אמרה זאת כלפי כל אדם מישראל, בלי שום הבחנה בין הדיוט לגדול, שהרי גם כששמעון נתון בסכנה, גם כלפיו נאמר האי וחי בהם. ממילא אין שום יסוד לומר שה"וחי בהם" שנאמר כלפי ראובן ידחה את ה"לא תרצח" שנאמר על שמעון שגם כלפיו קיים הצו "וחי בהם". וזוהי ההלכה שלמדנו במס' אהלות לגבי יולדת, ע"כ בזה פטורים אנו מלחפש סברות כי מעצם הכתוב שמכוחו אנו באים לדחות האיסור של רציחה, אנו למדים שאינו נדחה.

ולא כן בהאי עובדא דמרי דוראי, שהאדם עצמו הנתון בסכנה בא לשאול. הרי טענתו היא למה אהא מוגבל מלהציל עצמי מצד הציווי של "לא תרצח", הרי אין שום איסור תורה עומד בפני כשאני נתון בסכנה, כי התורה לא חייבתנו בהם אלא א"כ "וחי בהם", ואילו כאן עי"ז הרי אמות בהם. ע"כ אין ללמוד זאת מהא דמס' אהלות. וחידש רבא דאיכא סברא דמאי חזית וכו'. דזה כפי שהסביר רש"י שם:

 

"דכי אמר רחמנא לעבור על המצוות משום וחי בהם, משום דיקרה בעיניו נשמה של ישראל, דהכא גבי רוצח כיון דסוף סוף איכא איבוד נשמה, למה יהא מותר לעבור"

 

היינו שבמקרה זה, כאילו לא נכתב כלל בתורה הכתוב וחי בהם. כי ה"וחי בהם" של השני מבטל את ה"וחי בהם" שלו. וע"כ גם בכה"ג אין האדם הנתון בסכנה רשאי להשתמש במש"נ "וחי בהם" להתיר לעצמו איסור רציחה. ונמצא גם בזה האיסור עומד בעינו, כאילו לא היה כתוב בתורה ההגבלה הזאת של וחי בהם. זה היה חידושו של רבא מכוח הסברא, שלא היה ניתן ללמוד מהא דאהלות. כי משם לא שמענו אלא שעומד ה"חי בהם" של ראובן מול ה"חי בהם" של שמעון, אבל לא שהוא מבטלו כליל. שלגבי האדם עצמו, רק אם נאמר שהכלל הזה בטל בכה"ג הוא שאנו אומרים שממילא האיסור נשאר בתקפו.

היוצא מהדברים האמורים. שבכל מקרה שיש לדחות איסור תורה בגלל פקוח נפש היותם מותנים ומוגבלים ע"י מש"נ בכולם התנאי "וחי בהם", חייבים לבחון אם במקרה הנידון לא ניצב נגד זה אותו צו עצמו המנגדו, ועי"ז אינו נותן להפעילו, ואף מבטלו כליל, וזהו כל שההצלה כרוכה ברציחת אחר.

ומכיוון שהכלל של "וחי בהם" מתייחס במדה שוה אל כל נפש מישראל, ואף אל כל יחיד באותה מדה כמו לגבי רבים, שהרי פקו"נ של כל יחיד דוחה כל התורה כולה כמו פקו"נ של גדול שבגדולים ושל רבים, יוצא מזה שאין כל יסוד להתיר רציחתו של יחיד ושל הדיוט לשם הצלת גדול וחשוב ושל רבים, כי איסור הרציחה לא הותר כלל במקרה זה, והרי זה כאילו לא נאמר בכלל בתורה הכתוב "וחי בהם". ולא יועילו לנו בזה שום אומדנות, ושום הצטדקות על רציחת אדם אינה קיימת. וע"כ העובר על זה והציל אפילו רבים גדולים וחשובים בנפשו של יהודי הדיוט ופשוט ביותר דין רוצח עליו, ואין לו שום פטור, רק אם עשה זאת להצלת עצמו, כי אז נדוננו בדין אנוס במעשהו, לפי הגדרים שפוטרים את האנוס, עי' רמב"ם ה' יסוה"ת שם הל' ו' בריפא עצמו בג' עברות, שמזה גם נלמד הבדל ברציחה, אם זה בא ע"י יזומו של הניצול, עיי"ש היטב. מובן איפוא למה לא הביא הרמב"ם הלכה לפטור במי שעבר על שפ"ד בגלל הצלת רבים או גדול וחשוב לעומת זה שנהרג לצורך הצלה זאת, כי שום אומדנא לא תועילנו לזכות עצמו אפילו בדיעבד, ודין המציל כדין רוצח לכל דבריו.

ומה שלמדנו שקיים דירוג וסדר עדיפות בהצלה במשנה דהוריות י"ג אין זה אלא כשלא באים להציל האחד ע"י הריגת האחר. אלא כשקיימות בפני המציל אפשרויות מוגבלות של הצלת האחד גרידא. שכל כה"ג ודאי לא יעלה על הדעת שבגלל חוסר יכולת להציל שנים ימנע מלהציל אף אחד. אלא שהיה אפשר לומר שבכה"ג ניתן הברירה בידי המציל להציל את מי שרוצה, בזה הוא שבאה ההלכה ומגבילה את המציל וקובעת לו סדר עדיפויות, אבל לא כן כשההצלה כרוכה בהריגת מישהו מישראל, שזה אסור בהחלט ואין שום דרגת עדיפות קיימת בזה, והעושה אחרת דין רוצח ממש עליו.

ז. דינים העולים מכל הנ"ל.

א . נאמר בתורה "וחי בהם" ודרשו חז"ל - ולא שימות בהם; שאין קיום מצוה מן המצוות (פרט לג' עבירות) מחייב כשזה כרוך בסכנת נפשות.

ב . כלל זה אמור כלפי כל אחד ואחד מישראל ללא הבדל ואפליה בין נפש לנפש.

ג . קיימת על כל אדם מישראל חובת הצלה של אדם אחר מישראל. וגם בזה קיים הכלל של "וחי בהם" שאין שום מצוה ואיסורי תורה (פרט לג' עבירות). עומדים בפני מצות הצלה זו.

ד . אם שנים עומדים באותה סכנה ולא ניתן להציל אלא את אחד, קיים סדר הקדמה המפורט במס' הוריות ובהלכה.

ה . הוא הדין אם עומדת הברירה בין הצלת רבים לבין הצלת מועטים (והם שוים בערך במובן איכותי), יש להעדיף את הצלת הרבים על המועטים.

ו . היו המועטים עדיפים מבחינה איכותית על הרבים הדבר צריך שיקול והכרעה מתוך כובד ראש ועיון רב.

ז . בשום פנים ואופן אסור להציל, אפילו רבים וחשובים, כשהצלתם מחייבת הריגתו (או אפילו גרם הריגתו) של אחד שאילולא זה לא היה נהרג.

ח . העובר על זה והרג אדם מישראל לצורך הצלת אחר או אפילו רבים, דינו כדין רוצח ונידון בבי"ד בדיני רוצח. פרט אם אדם עשה כן מחמת איום שיהרגוהו אם לא יעשה, אעפ"י שעשה שלא כהוגן, מ"מ אין בי"ד דנים אותו כיון שעשה מה שעשה מתוך אונס.

 

[1] המאמר פורסם לראשונה בקובץ "תורה שבעל-פה" כרך יד; פורסם שוב בתחומין כרך ד עמ' 136; ובספר חוות בנימין סימן יח. הטקסט למאמר עלה לאתר מתוך המאגר הממוחשב "אוצר ההלכה והמנהג" גירסה 3 (לפרטים ורכישה לחץ כאן), ובהסכמת המשפחה; ניסוח הכותרות שלי (א.ג).