הרשם לקבלת עדכונים

תגיות

ערבות הדדית חיי אדם עני המהפך בחררה דיני חברות סמכות השלטון המקומי שכנים דיני עבודה נזיקין שכירות דירה פשרה תיווך טוהר הנשק העימות האסימטרי עדות טוען ונטען שבועה דינא דמלכותא - דינא חזרה מהתחייבות דיני חוזים קבלן פיטורי עובד שומרים קנסות הוצאה לפועל רישום בטאבו אודות המשפט העברי חוק הבוררות הסתמכות צדק מקור ראשון סקירת פסק דין הפרת חוזה הדין הבינלאומי על האתיקה הצבאית הוצאת דיבה ולשון הרע דוגמא אישית התמודדות עם כשלים חוזים משפטי ארץ מבוא לאתיקה צבאית גבורה מצור פדיון שבויים משמעת מכר רכב אונאה אתיקה עסקית ריבית מיקח טעות קניין חוקי המדינה צדקה זכויות יוצרים מכר דירה משטר וממשל כופים על מידת סדום ערעור אומדן הוצאות משפט בתי המשפט מנהג הלנת שכר דבר האבד גרמא ומניעת רווח מאיס עלי עדות קרובים שטר בוררות חוקה הצעות חוק כלכלה יהודית צוואה היתר עיסקא הלוואה הסכם ממון בין בני זוג שמיטה מזונות ביטוח היתר עגונה יוחסין - מעמד אישי ירושה דיני ראיות דיני תנאים גזל דין נהנה שותפות מוניטין זכיונות נישואים אזרחיים ופרטיים השקעות מחילה בן המצר - בר מצרא מקרקעין מכר עילות גירושין סדר הדין המחאה / שיק מיסים וארנונה היתר לשאת אשה שניה (מאה רבנים) השבת אבידה משמורת ילדים הדין הפלילי דיני משפחה לימודי אזרחות בתי הדין הרבניים עבודות אקדמיות שו"ת משפטי ארץ חלק א סמכות בית הדין ומקום הדיון כתובה משפט מנהלי הסדרי ראיה השכרת רכב אתיקה צבאית מתנה פרשנות חוזה חוזה לטובת צד שלישי מגורי בני זוג אונס ואיומים הקדש ונאמני הקדש חלוקת רכוש ואיזון משאבים הצמדה משפטי ארץ ד - חוזים ודיניהם תום לב פסולי דין ערך זכויות עתידיות גיור משומדים זכרון דברים עריכת דין אסמכתא חשבון בנק נאמנות אב על כשרות בניו ממזרות שיעורים במסגרת מרכז הלכה והוראה עד מומחה עד פסול מורדת פוליגרף זכות עמידה בירור יהדות כפיית גט שלום בית בוררות חיובי אב לבניו דת יהודית תקנות הדיון סופיות הדיון הסכם גירושין תלונת שווא אפוטרופסות הברחת נכסים פיקציה התחייבות מופרזת התיישנות גט מעושה אבידה ומציאה קבלת עדות בטלפון או סקייפ חיוב גבוה מסכום התביעה טענת אי הבנה בדיקות גנטיות חקירה וראיה ביוזמת בית הדין מדריך ממוני מעשי אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות פרשת שבוע יבום חדר"ג

העניים הראויים

הרב עדו רכניץ
לדעת רוב הפוסקים אין חובה לסייע לעני שיכול להיחלץ ממצבו הכלכלי הקשה על ידי עבודה. אולם, חובת הסיוע קיימת כאשר אדם נזקק לסיוע עקב מעשה או מחדל שלו בעבר. המאמר פורסם בכתב העת צהר, גיליון לא

בראשית שנות ה- 2000 בוצעו קיצוצים נרחבים בתשלומי ההעברה, כלומר, בקצבאות לאוכלוסיות החלשות במדינת ישראל. מהלכי הקיצוצים זכו לתמיכה ציבורית בעקבות ביקורת כלפי מקבלי הקצבאות, בטענה שהם אשמים במצבם. למשל, בגלל שהם מסרבים לעבוד, או בגלל שהם מרמים את הרשויות.

המונח המקצועי לתופעה זו הוא העניים הלא-ראויים (Undeserving Poors). משמעות המושג היא שישנם עניים שאינם ראויים לסיוע, והסיבות לכך יכולות להיות רבות, למשל, אדם שקיבל החלטות עסקיות שגויות שהובילו לקריסה כלכלית, אדם לא שמר בעבר על בריאותו או שאינו שומר עליה בהווה, ולכן הוא נזקק לסיוע במימון טיפולים רפואיים, ומי שדוגל באידיאולוגיה המונעת ממנו להיחלץ ממעגל העוני, ועוד.

כחלק מהעמדה השלילית כלפי מקבלי הקצבאות יזם בשנת 2005 משרד האוצר את תוכנית מהל"ב (מהבטחת הכנסה להכנסה בטוחה), הידועה יותר בכינויה "תוכנית ויסקונסין". על פי תוכנית זו חויבו חלק ממקבלי קצבת הבטחת הכנסה להתייצב במרכזים עירוניים בירושלים, חדרה, נצרת ואשקלון, באופן יומיומי ולהסכים לעבוד בעבודות שיוצעו להם במרכזים אלה. מבקרי התוכנית טענו כי היא כופה על הנזקקים עבודות משפילות וחסרות תכלית, ופוגעת בכבודם.

השאלה האם יש לסייע רק ל"עניים ראויים" או לכל נזקק, מחייבת בחינה ערכית-יהודית, נבחן שאלה זו דרך כמה סוגיות.

 

צדקה לעני שיכול לעבוד

נפתח בדיון באחת הטענות הבולטות בשיח הציבורי, והיא שרבים מהעניים יכולים לעבוד, ולכן הם אינם זכאים לסיוע. על מנת לדון בה, נקדים ונפתח בדברי רבי יוסף קארו (ישראל, המאה הט"ז), שהגדיר בספרו שולחן ערוך מיהו עני:

מי שיש לו ר' (=200) זוז ואינו נושא ונותן בהם, או שיש לו חמשים זוז והוא נושא ונותן בהם, לא יטול צדקה.[1]

כלומר, קו העוני נקבע על פי רכוש - 200 זוז, אמנם אם יש לאדם פחות רכוש (50 זוז) אבל הוא סוחר בו, הוא איננו מוגדר עני. פוסקים מאוחרים יותר קבעו שמשכורת חודשית קבועה מהווה תחליף לרכוש, וכך כתב רבי יחיאל מיכל אפשטיין (רוסיה, המאה הכ') בספרו ערוך השולחן:

דאם יש לו פרנסה פשיטא שאסור לו לקבל צדקה אף כשאין לו מאתים זוז...[2]

גם הרב שמואל הלוי ווזנר (ישראל, המאה הכ"א) הלך בדרך זו:

מי שיש לו משכורת קבוע שמתפרנס ממנה ברווח פשיטא דלא יטול מן הצדקה.[3]

וכן כתב הרב יעקב ישעיה בלויא (ישראל, המאה הכ"א):

מי שיש לו הכנסה קבועה ויכול להתפרנס ממנה, אסור לו ליטול, אע"פ שאין לו מזומן לשנה אחת.[4]

ביחס לאדם הגורם לעצמו למצוקה פסק רבי יוסף קארו:

עשיר המרעיב עצמו, ועינו צרה בממונו שלא יאכל ממנו, אין משגיחין בו.[5]

כלומר, אדם בעל רכוש הבוחר בחיים של עוני - אינו זכאי לצדקה. דברי השולחן ערוך אמורים באדם שיש לו כרגע רכוש והוא מסרב להשתמש בו, אולם, מה דינו של אדם חסר רכוש, אשר יש בידו יכולת לעבוד ולפרנס את עצמו אשר מסרב לעשות זאת?

רבי יצחק מקורביל (צרפת, המאה הי"ג) כתב בעניין זה:

'ולא תאמץ' - שלא יאמר מה לנו לסייע לפלוני אם היה רוצה היה מרויח יותר מצרכו, תלמוד לומר: 'לא תאמץ', שאפילו אתה נותן מהמחשבה הזאת אתה עובר בלא תאמץ.[6]

לדבריו, ישנו איסור מהתורה לתת צדקה מתוך מחשבה שהעני בעצם אינו זקוק לצדקה כיון שאם היה רוצה היה יכול לפרנס את עצמו. אלא שלא ברור מדבריו האם ישנו איסור במחשבה כזו דווקא בגלל שמדובר בעני שאינו יכול לעבוד, וזו הסיבה בגללה צריך לתת לו צדקה בלב שלם[7]. אולם, אם היה מדובר בעני שבחר שלא לעבוד אכן לא היתה בכלל חובה לסייע לו. או שמא, גם אדם שבוחר שלא לעבוד זכאי לצדקה, ולכן צריך לתת לו ואף אסור לראות אותו באור שלילי.

בדרך השניה הלך רבי נפתלי צבי יהודה ברלין (רוסיה, המאה הי"ט) ופסק:

מנין לנו דכופין לעשות מלאכה כדי שלא יצטרך לצדקה... אבל כל שאין לו אף על היום אלא במלאכה אין אנו מכריחים אותו לזה.[8]

לדבריו, הגדרת העני מתייחסת רק לרכוש הנמצא כבר בידי העני, ולא ליכולת שלו לעבוד ולצבור רכוש. אולם, שיטתו היא דעת המיעוט, ורבים מהפוסקים חולקים עליו.

ראש וראשון לחולקים הוא רבי יהודה החסיד משפירא (גרמניה, המאה הי"ג) בספר חסידים:

... עני שחפץ לכתוב ואין אחרים רוצים להשכירו, והוא משכירו - אין צדקה למעלה ממנה שהוא יגע בכתיבה ואתה נותן לו רווחים.

אבל אם תראה איש שיכול ללמוד והוא מבין, וסופר שיכול לכתוב, ואינם רוצים ללמוד ולכתוב, אם תתן להם צדקה - קורא אני עליהם 'לצדקה והנה צעקה' (ישעיה ה, ז).[9]

כלומר, אדם הבוחר שלא לנצל את כישוריו המקצועיים אינו זכאי לצדקה. בדרך זו הלכו רוב הפוסקים המאוחרים יותר[10] כך למשל בפירוש כלי יקר לתורה (רבי אפרים שלמה לונטשיץ פולין, המאה הי"ז) תקף עניים המסרבים לעבוד:

ומכאן תשובה על מקצת עניים בני עמינו המטילים את עצמם על הצבור ואינן רוצים לעשות בשום מלאכה אף אם בידם לעשות באיזו מלאכה או איזו דבר אחר אשר בו יכולין להביא שבר רעבון ביתם, וקוראים תגר אם אין נותנים להם די מחסורם.

כי דבר זה לא צוה ה' כי אם עזוב תעזוב עמו הקם תקים עמו, כי העני יעשה כל אשר ימצא בכחו לעשות ואם בכל זה לא תשיג ידו, אז חייב כל איש מישראל לסעדו ולחזקו וליתן לו 'די מחסורו אשר יחסר לו'.[11]

גם רבי שמואל די מדינה (מהרשד"ם, יון, המאה הט"ז) פסק באופן דומה:

ופשיטא שאין חלוק בין מי שיש לו ואינו רוצה להתפרנס למי שאין לו מעות בעין ויכול להתפרנס ממקום אחר ממלאכה או אומנות או סחורה. שאם יעלה בדעת שכל מי שאין לו מאתים זוז בעין ויכול להרויח מזונותיו במלאכה או בענין אחר כנזכר יתפרנס מן הצדקה, אין ספק שהיה זה מן הנמנע שרבו מאד האנשים שאין להם מעות בעין והם בעלי מלאכה או דבר אחר שיתפרנסו מן העשירים ולא היה הקומץ משביע את הארי.[12]

כלומר, ישנה השוואה מוחלטת בין אדם שיש לו רכוש לאדם שיש לו יכולת לעבוד ולפרנס את עצמו. יתירה מזו, לא יתכן שאדם שיכול לעבוד זכאי לצדקה, כיון שאילו כך היה היו אנשים רבים מפסיקים לעבוד ומטילים את עצמם לעול על בעלי ההון.

המהרשד"ם הקשה על דבריו מההלכה הפסוקה המחייבת לתת לעני "די מחסורו" האישי, ובכלל זה אם מדובר באדם שהתרגל לרמת חיים גבוהה, אפילו "סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו"[13]. אם כן, כיצד יתכן לכפות על אדם כזה לעבוד כדי לפרנס את עצמו? וכך הוא תירץ -

...הרי ודאי דלא מיירי אלא במי שהורגל ואין לו יכולת עתה בשום צד למצוא הרגלו ולימודו ואפשר יסתכן, על זה אמרה תורה 'אשר יחסר לו'. לא על מי שאבותיו ואחיו וארץ מולדתו רגילים להתפרנס מטרחם ועמלם ויגיע כפיהם והוא רוצה להתנהג מעונג בלתי עמל דאין זה נקרא 'יחסר לו' כי הוא מחסר את עצמו.[14]

כלומר, החובה לאפשר לעני רמת חיים גבוהה היא דווקא כשמדובר באדם שאין לו "יכולת עתה בשום צד" לפרנס את עצמו. המהרשד"ם מגדיר יכולת במונחים אישיים, כלומר, גם אם מבחינה פיזית מדובר באדם שיכול לעבוד, כיון שהוא לא הורגל בעבודה קשה, והדבר עלול להזיק לו - יש חובה לפרנס אותו. מאידך, אם מדובר באדם שיש לו יכולת ממשית להתפרנס והוא בוחר שלא לעשות זאת - אין חובה לתמוך בו.

הביטוי "אפשר יסתכן" בו השתמש המהרשד"ם ביחס למי שאין לו יכולת לעבוד, פותח פתח לשאלות נוספות: האם אדם החי בחברה המוקיעה אדם שעובד נחשב כמי ש"מחסר את עצמו" ואינו זכאי לצדקה? האם אדם שעבד בתפקיד ניהולי ופוטר, וכרגע יכול לעבוד אך ורק בעבודות כפיים, הוא בגדר מי רגיל להתפרנס מיגיע כפיו או לא? ועוד.

יתירה מזו, גם אם ננקוט בפרשנות מצמצמת לביטוי "אפשר שיסתכן", ונכלול בתוכו רק אדם שעבודה מסוימת עלולה לפגוע בבריאותו הפיזית או הנפשית, ובהתאם לכך נשלול ממנו את הזכות לקבל תמיכה, הרי שעדיין תישאר חובה לסייע לילדיו. רוצה לומר, שלילת הסיוע מאדם הנוהג בחוסר אחריות אינה פוטר מלסייע לילדיו. אמנם, רצוי מאד שהסיוע ינתן בדרך כזו בה הוא יגיע ישירות אל הילד ולא להוריו, כגון, מתן ארוחות וספרי לימוד בבית הספר. באופן כזה, ישנה הבחנה בין מי שאינו ראוי לסיוע למי שראוי לסיוע. הערה נוספת אותה חשוב להדגיש, כאשר מדובר באדם שיכול לעבוד הכוונה לאדם שיש לו יכולת להתפרנס. זאת, בניגוד למצב של אבטלה גואה בה לא יש קושי למצוא עבודה.

הדברים שהובאו עד כה מכילים אמירה ערכית מורכבת: מחד, אדם היכול להתפרנס מיגיע כפיו ובוחר בבטלה -אינו זכאי לצדקה, מאידך, ישנה הגדרה אישית וגמישה לאותה "יכולת" לעבוד. 

 

הרחבה נוספת של החובה לפרנס מי שיכול לעבוד עולה מסתירה בפסקי ההלכה של רבי משה סופר (הונגריה, המאה הי"ט). לגבי חובת אדם לפרנס את הוריו העניים הוא כתב:

בתורת כיבוד דוקא כי לית ליה לאב ולא מצי להתפרנס כלל ממעשי ידיו, אבל כל זמן שיכול להתפרנס ממעשי ידיו לאו כל כמיניה להטיל עצמו על בניו.[15]

רוצה לומר, החובה של הבנים לפרנס את הוריהם חלה דווקא במקרה שלהורים אין יכולת לפרנס את עצמם, אבל אם ההורים בוחרים שלא לעבוד לא מוטלת על בניהם חובה לפרנס אותם. לעומת זאת, הוא עצמו כתב:

שיש מהקרובים שמפרנסים עצמם כל יום מיד לפה אבל אין להם קרן קצוב אם רשאים ליטול (=צדקה) מהנ"ל?

דבר פשוט הוא שהם בכלל עניים שאפילו מגבאי צדקה היו מותרים ליטול.[16]

כלומר, אדם שאין לו "קרן קצוב" יכול לקבל צדקה, למרות שהוא מצליח להתקיים "מיד לפה", משמע שללא רכוש אדם מוגדר כעני!

נראה שההסבר לסתירה הוא שבמקור הראשון מדובר באדם שיש לו מקצוע שיכול לקיים אותו, ולכן למרות שאין לו רכוש הוא אינו בגדר עני. לעומת זאת, במקרה השני, מדובר באדם ללא מקצוע מסודר שמצליח בקושי לשרוד מבחינה כלכלית, אדם כזה נחשב עני. ההיגיון בהבחנה זו הוא שכיון ש"קו העוני" מוגדר בהלכה כרכוש (200 זוז), כלומר, בבסיס כלכלי מוצק וזמין, ולכן גם כאשר ממירים אותו ביכולת השתכרות, מדובר ביכולת השתכרות מוכחת וקבועה[17].

 

סיוע למי שהכניס את עצמו למצוקה

סוגיה נוספת הקשורה לשאלת ה"עניים הראויים" היא סוגיית הסיוע לאדם שגרם לעצמו להיות במצוקה במעשה או במחדל. דוגמות לכך הן: אדם שעישן או שלא ביצע פעילות גופנית והזיק לבריאותו, אדם שבזבז את הונו בהימורים וכעת הוא עני, ועוד ועוד.

ראיה חזקה לטענה על פיה אדם שהכניס עצמו למצוקה זכאי לסיוע, עולה כבר מהגמרא, הקובעת בדרך אגב כי אדם שהפקיר את כל רכושו דינו כעני, כך למשל -

רבי אליעזר סבר: לא נחשדו עמי הארץ על מעשר עני, כיון דאילו מפקר נכסיה והוי עני ושקל ליה הוא - לית ליה פסידא.[18]

דהיינו, רבי אליעזר סבר שאדם אינו חשוד למכור מזון קודם שהפריש ממנו מעשר עני, זאת, כיון שאילו היה רוצה שלא לתת מעשר עני היה מפקיר את רכושו, הופך לעני בעצמו, ולוקח בזכות וברשות את מעשר העני מיבולו.

הרמב"ם פסק דין זה בהקשר של היתר דמאי לעניים:

אתרוג... של דמאי כשר שאפשר שיפקיר נכסיו ויהיה עני שמותר לו לאכול דמאי...[19]

זאת, למרות שלדעת הרמב"ם לא ראוי לנהוג כך:

לעולם לא יקדיש אדם ולא יחרים כל נכסיו, והעושה כן עובר על דעת הכתוב שהרי הוא אומר מכל אשר לו ולא כל אשר לו כמו שבארו חכמים, ואין זו חסידות אלא שטות שהרי הוא מאבד כל ממונו ויצטרך לבריות, ואין מרחמין עליו...[20]

לכאורה, ניתן היה להבין מהרמב"ם ש"אין מרחמין עליו" משמעו שעני כזה אינו זכאי לצדקה, אולם, כאמור הרמב"ם עצמו לא פסק כך לגבי דמאי[21], וכך כתב במפורש בשו"ת חתם סופר[22] שלמרות האיסור, המפקיר מוגדר כעני וזכאי לצדקה. כך משמע גם מפוסקים אחרים שהביאו את דין אדם שהפקיר נכסיו ונעשה עני ולא העירו דבר[23]

בניגוד לרושם העולה עד כה כאילו ישנה חובה לסייע גם למי שהכניס עצמו למצוקה, משמע אחרת מהלכות פדיון שבויים המופיעות בגמרא[24], וכך פסק אותן הרמב"ם:

מי שמכר עצמו ובניו לעכו"ם או שלוה מהן ושבו אותן או אסרוהו בהלואתן - פעם ראשונה ושנייה מצוה לפדותן, שלישית אין פודין אותן, אבל פודין את הבנים לאחר מיתת אביהן, ואם בקשוהו להורגו פודין אותו מידם אפילו אחר כמה פעמים.[25]

כלומר, מדובר באדם שמכר עצמו לנכרים, או שלקח הלוואה מנכרים וכשלא שילם נלקח בשבי. צריך לפדות מהשבי פעמיים אדם שנהג כך, ולאחר מכן אין חובה לפדותו. אמנם, אם הוא נמצא בסכנת חיים יש חובה לפדותו[26]. גם את בניו יש לפדות לאחר מותו, על פי הסבר רש"י[27], כיון שאז לא יהיה מי שישמור וישגיח עליהם. 

רבי שלמה לוריא (פולין, המאה הט"ז) צמצם עוד יותר את חובת הפדיון -  

אפילו אותם עכשיו לא היה להם אלא פעם ראשונה, מכל מקום אין פודין, שהרי מוחזקים בני העיר לעשות בענין זה, ומפילים לעצמן על הקהל, כדי שיפדו אותן.

...ומכל מקום מי שגונב מן הגוים, שדינו בתליה, אין צריכין כלל לפדותו, כי הוא מתחייב בנפשו, ולא דמי להאי דזבין עצמו ללודאי כו', דמשמע אי לאו דהיה משומד היו פודין אותו. אין הפירוש שמכר עצמו לקטלא, אלא מכר עצמו לשעבוד, ולא ידע מזה עד אחר המכירה, דאם לא כן כל אחד היה מוכר עצמו ללודאי, והיו מצווים לפדותו.[28]

לדבריו, אין צורך בכך שאותו אדם יפול בשבי פעמיים כדי לפטור את הציבור מלפדות אותו, אלא די בכך שהוא חי במקום בו אירעו מקרים כאלה כמה פעמים והוא ידע על כך. כמו כן, גם כאשר מדובר בסכנת חיים, אם האדם ידע שהוא מסכן את חייו - אין חובה לסייע לו.

לעומת זאת, המהר"ם מלובלין (פולין, המאה הי"ז) סבר שגם אם אדם סיכן את עצמו ישנה חובה לסייע לו:

ואין טענה לפטור מחויב פדיונו מטעם שהוא פשע בעצמו. שאין פושע בעצמו יותר ממוכר עצמו לעובדי גילולים (=נכרים)... וכן אין פושע יותר גדול מההוא גברא דזבין עצמו ללודאי... שהיו מבקשין להורגו...[29]

לכל הדעות המסר העולה מהלכות אלה הוא שיש מצבים בהם הציבור נפטר מאחריותו לפרט שנהג בחוסר אחריות. זאת, בניגוד לרושם העולה מההלכה המחייבת לתת צדקה למי שהפקיר את רכושו.

רבי משה סופר (הונגריה, המאה הי"ט) פירש את הלכות פדיון שבויים באופן כזה הפותר את הסתירה -  

אלא שמכר עצמו לנכרים פעמים ושלוש והטיל עצמו על הציבור לפדותו, ומן התורה מחויבים לפדותו כדכתיב 'אחרי נמכר גאולה תהיה לו', ולא לידח אבן אחר הנופל. רק יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה שלא לפדותו הואיל והטיל עצמו על הציבור ובמקום פיקוח נפש דידיה לא גזרו...[30]

דהיינו, מן התורה ישנה חובה לפדות כל אדם בכל מקרה, וחכמים הם שפטרו מפדיון שבויים לאחר שהדבר חזר על עצמו פעמיים. אמנם, במקרה של פיקוח נפש לא תקנו חכמים תקנה והחובה מן התורה לפדות נשארה. מדברי רבי משה סופר ניתן לחלץ אמירה ערכית עקרונית, על פיה, ישנה חובה לסייע לכל אדם גם אם הוא עצמו הביא על עצמו את הצרה בה הוא שרוי. זאת ועוד, לדבריו כלל לא ניתן ליישם את דיני פדיון שבויים במקרים אחרים, כיון שלגבי פדיון שבויים ישנה תקנה מיוחדת החורגת מהדין הרגיל[31].

גישה זו, הסוברת שמחדל שגרם למצוקה אינו פוטר את הסובבים מהחובה לסייע, באה לידי ביטוי בסוגיה נוספת - סוגיית הסיוע הרפואי למי שלא שמר על בריאותו. כמה מפוסקי ההלכה כתבו שחובתו של בעל לממן הוצאות בריאות של אשתו אינה כוללת מקרים בהם אשה לא שמרה על בריאותה[32]. בתגובה לכך, כתב בספר בית מאיר (רבי מאיר פוזנר פולין, המאה הי"ט): 

...אם אכלה בפשיעתה דברים המזיקים... עד שחלתה נמי נימא (=גם נאמר) אין הבעל חייב ברפואתה?! ותו מסתמא דעת חכמים בתקנה זו מפני שאשה כל שיש להן של הבעל העמידו הבעל בחיוב הזה במקום הצבור, שלא תהא מוטלת על הצבור, ומהראוי שכל מקום שפנויה מוטלת על הצבור אשה שיש לה בעל הוא במקומן.[33]

אחת הטענות כנגד הגישה הפוטרת את הבעל היא שהבעל חייב בכל החובות המוטלים על הציבור, ומכאן שהציבור חייב לסייע גם למי שהביא על עצמו צרה.

מסקנת פרק זה היא שאין למנוע סיוע מאדם שגרם במעשה או במחדל בעבר למצבו הקשה כיום.

 

חיזוק התנהגות שלילית

שאלה נוספת בה נעסוק בהקשר זה של "העניים הראויים", היא סוגיית הסיוע שמחזק התנהגות שלילית בהווה. במדרש ההלכה נלמד מהפסוק כך:

'כי ימוך אחיך ומטה ידו עמך' - אל תניחנו שירד... יכול אפילו אתה מפסידו לתרבות רעה? תלמוד לומר: 'עמך'.[34]

כלומר, ההנחיה בתורה היא לסייע לאדם היורד מנכסיו ושוקע לתוך עוני ("ימוך אחיך"), המדרש שאל על כך האם חובה זו קיימת גם כאשר הסיוע מחזק התנהגות שלילית ("תרבות רעה"), והתשובה לכך היא חד משמעית - לא!

במדרש ההלכה לא מוגדר מהי אותה "תרבות רעה". והדבר בואר על ידי פרשני המדרש. רבי שמשון משאנץ (צרפת המאה הי"ג) הציע שני פירושים:

כלומר, יכול אפילו עובר עבירה שהוא נפסד מדרך החיים;

פירוש אחר, יכול אפילו מוטה ידו בשביל עבירות וזנות וקוביא תהא מצוה להחזיק בו?[35]

כלומר, על פי הפירוש הראשון מדובר באדם העובר עבירות והתמיכה הכלכלית בו אמנם תסייע לו מבחינה חומרית אך תזיק לו מבחינה רוחנית[36]. על פי הפירוש השני מדובר באדם שהביא על עצמו מצוקה כלכלית בעקבות התנהגות בלתי מוסרית[37]. אמנם, הדוגמא הראשונה ("זנות") אסורה על פי ההלכה, אבל הדוגמא השניה ("קוביא" - הימורים) אינה בהכרח אסורה, ובכל זאת, היא פוטרת את הציבור מלסייע לעני כזה.

ברוח הפירוש הראשון כתב רבי יהודה החסיד משפירא (גרמניה, המאה הי"ג) בספר חסידים:

...'טוב מלֹא כף' כשאדם נותן ליראי שמים עניים שירדו מנכסיהם, 'ממלֹא חֹפנים' לעניים שאינם מהוגנים[38] 'אשר בהם עמל ורעות רוח'. ולא עוד אלא שנחשב לו לעון כשהוא נותן לפריצים ונותן להם אתנני זנות ומקיים מורדין בהקב"ה בעולם.[39]

כלומר, עדיפה צדקה מועטת ("מלֹא כף") לעניים יראי שמיים, מצדקה מרובה ("מלֹא חפנים") לעניים "שאינם מהוגנים". זאת, כיון שהצדקה מחזקת את ההתנהגות השלילית שלהם. למרות הנחיה זו העוסקת בהתנהגות שלילית מבחינה דתית-מוסרית[40]העמותות הדתיות והחרדיות אינן מפלות לרעה אדם שאינו שומר מצוות.

בהתאם לפירוש השני, ישנן התייחסויות גם להתנהגות שלילית מבחינה כלכלית, כדוגמת דבריו של הרב שמשון רפאל הירש (גרמניה, המאה הי"ט):

יכול אתה מפסידו לתרבות רעה של עצלות מחמת התמיכות החוזרות ונשנות? תלמוד לומר, 'עמך' - בעצמאות של פעילות מפרנסת...[41]

כמו כן, גם תמיכה בהתנהגות שלילית מבחינה רפואית - אסורה, כפי שכתב הרב אלחנן פרץ (ישראל, המאה הכ"א):

המבקש צדקה עבור צורכי גופו והדברים שצריך מזיקים לו - אין בזה צדקה.[42]

כגון סמים ואולי גם סיגריות אין בנתינות אלו משום צדקה... אם כי הסתפקתי... שמא אין בזה איסור כל כך לתת להם דבר מועט.[43] 

דהיינו, ברור שאדם הנותן כסף לעני על מנת שזה ישתמש בהם באופן המזיק לו עצמו - אינו מקיים מצוות צדקה, ואף עובר על איסור. הרב פרץ התלבט האם גם במתן מעט צדקה יש איסור או שהדבר מותר.

 

סיכום

שאלת "העניים הראויים" נבחנה משלוש זוויות. האחת, סיוע לעני שיכול להיחלץ ממצבו הכלכלי הקשה על ידי עבודה. בשאלה זו נחלקו הפוסקים, כאשר דעת הרוב היא שאין חובה לסייע במקרה כזה, ודעת המיעוט שחובת הסיוע במקומה עומדת.

הזווית השניה, היא אדם שנזקק לסיוע עקב מעשה או מחדל שלו בעבר. אדם שהפקיר את כל רכושו ונעשה עני - זכאי לצדקה. במקרה של נפילה בשבי, הציבור נפטר מחובתו לפדות שבויים אם מדובר באדם שחזר על מעשים חסרי אחריות שלוש פעמים. אולם, מדברי פוסקי ההלכה האחרונים משמע שמעיקר הדין חובת הסיוע קיימת תמיד, וכאן מדובר על תקנה מיוחדת הפוטרת. גישה זו, על פיה מחדלי העבר של הנזקק אינם פוטרים את הציבור מלסייע לו עלתה בהקשר של סיוע רפואי למי שהזיק לבריאותו.

הזווית השלישית שנדונה היתה שאלת סיוע המחזק התנהגות שלילית בהווה. בהקשר זה הובאו מקורות השוללים סיוע לאדם הנוהג באופן לא ראוי מבחינה דתית-מוסרית, או הנוהג באופן המזיק לו עצמו מבחינה כלכלית או רפואית.

 

את הערות השוליים ניתן לראות בקובץ המצורף.