הרשם לקבלת עדכונים

תגיות

ערבות הדדית חיי אדם עני המהפך בחררה דיני חברות סמכות השלטון המקומי שכנים דיני עבודה נזיקין שכירות דירה פשרה תיווך טוהר הנשק העימות האסימטרי עדות טוען ונטען שבועה דינא דמלכותא - דינא חזרה מהתחייבות דיני חוזים קבלן פיטורי עובד שומרים קנסות הוצאה לפועל רישום בטאבו אודות המשפט העברי חוק הבוררות הסתמכות צדק מקור ראשון סקירת פסק דין הפרת חוזה הדין הבינלאומי על האתיקה הצבאית הוצאת דיבה ולשון הרע דוגמא אישית התמודדות עם כשלים חוזים משפטי ארץ מבוא לאתיקה צבאית גבורה מצור פדיון שבויים משמעת מכר רכב אונאה אתיקה עסקית ריבית מיקח טעות קניין חוקי המדינה צדקה זכויות יוצרים מכר דירה משטר וממשל כופים על מידת סדום ערעור אומדן הוצאות משפט בתי המשפט מנהג הלנת שכר דבר האבד גרמא ומניעת רווח מאיס עלי עדות קרובים שטר בוררות חוקה הצעות חוק כלכלה יהודית צוואה היתר עיסקא הלוואה הסכם ממון בין בני זוג שמיטה מזונות ביטוח היתר עגונה יוחסין - מעמד אישי ירושה דיני ראיות דיני תנאים גזל דין נהנה שותפות מוניטין זכיונות נישואים אזרחיים ופרטיים השקעות מחילה בן המצר - בר מצרא מקרקעין מכר עילות גירושין סדר הדין המחאה / שיק מיסים וארנונה היתר לשאת אשה שניה (מאה רבנים) השבת אבידה משמורת ילדים הדין הפלילי דיני משפחה לימודי אזרחות בתי הדין הרבניים עבודות אקדמיות שו"ת משפטי ארץ חלק א סמכות בית הדין ומקום הדיון כתובה משפט מנהלי הסדרי ראיה השכרת רכב אתיקה צבאית מתנה פרשנות חוזה חוזה לטובת צד שלישי מגורי בני זוג אונס ואיומים הקדש ונאמני הקדש חלוקת רכוש ואיזון משאבים הצמדה משפטי ארץ ד - חוזים ודיניהם תום לב פסולי דין ערך זכויות עתידיות גיור משומדים זכרון דברים עריכת דין אסמכתא חשבון בנק נאמנות אב על כשרות בניו ממזרות שיעורים במסגרת מרכז הלכה והוראה עד מומחה עד פסול מורדת פוליגרף זכות עמידה בירור יהדות כפיית גט שלום בית בוררות חיובי אב לבניו דת יהודית תקנות הדיון סופיות הדיון הסכם גירושין תלונת שווא אפוטרופסות הברחת נכסים פיקציה התחייבות מופרזת התיישנות גט מעושה אבידה ומציאה קבלת עדות בטלפון או סקייפ חיוב גבוה מסכום התביעה טענת אי הבנה בדיקות גנטיות חקירה וראיה ביוזמת בית הדין מדריך ממוני מעשי אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות פרשת שבוע יבום חדר"ג

"דיני נפשות והלכות ציבור" סיכום מאמרו של הרב יעקב אריאל מתוך הספר הלכה בימינו

הרב אהרן פלדמן
איסור שפיכות דמים הוא מהחמורים שבאיסורי התורה, ובכלל זה שפיכות דמים של גוי. הסמכות להעניש גויים נתונה בידיו של השלטון, וליחידים אסור ליטול סמכות זו לידיהם, גם אם השלטון אינו פועל בנחישות מספקת כדי למגר את תופעות הטרור. עם זאת, מותר למתוח ביקורת על התנהלות המדינה, ובלבד שלא תינקט אלימות פיזית או מילולית.

רציחת גוי

הנחת יסוד לכל דיון היא ששפיכות דמים בכלל היא מהאיסורים החמורים שבתורה, "וכל מי שיש בידו עוון זה הרי הוא רשע גמור, ואין כל המצוות שעשה כל ימיו שקולין כנגד עוון זה" (רמב"ם הלכות רוצח ד, ט).

בכלל האיסור על שפיכות דמים - גם האיסור על רציחת גוי. איסור זה מעוגן בצווי לנח "שופך דם האדם באדם דמו יישפך כי בצלם א-לוקים עשה את האדם" (בראשית ט, ו).

אף שמצאנו בהלכה מקרים בהם מותר להרוג גוי, או שאין חובה להצילו - אלו מקרים חריגים ויש לדון בכל מקרה בשיקול דעת אחראי וזהיר, ולהביא בחשבון גם את כל ההשלכות העלולות לנבוע מן המעשה או המחדל. ללא שיקול דעת נשאר איסור שפיכות דמים בחזקתו, ובמלוא חומרתו. ההכרעה בנושאים חמורים כאלו מסורה רק לרוב מנין ובנין של גדולי הפוסקים בדור הבקיאים בכל התורה ומכירים את תנאי המציאות המשתנים בכל דור ודור, כגון המצב הרוחני בדור ויחסי האיבה בין ישראל לעמים, ובפרט על רקע התקשורת המודרנית שעשויה להעצים אירועים בודדים באופן שמביא לחילול השם ולנזק מערכתי.

 

מלחמה

עם ישראל נתון כיום במלחמה מתמשכת כנגד אויבינו. אולם המלחמה אינה מפקיעה את איסור שפיכות דמים מעיקרו, ואין היתר לכתחילה לרצוח אנשים. גם בשעת מלחמה מותרת רק פגיעה הכרחית המתחייבת מאילוצי המלחמה, וכאשר מדובר בעליל באזרח לא מסוכן, חוזר האיסור לחזקתו במלוא חומרתו.

אין לומר שכל גוי הוא בחזקת שופך דמים ודינו כרודף. אדרבה, גם לגוי יש חזקת כשרות, עד שלא יתעורר חשש רציני להיפך, ואין דנים את האדם אלא לפי מעשיו באותה השעה (עיין ר"ה טז, ב).

 

קנאין פוגעין בו

אין להסתמך על ההיתר ההלכתי 'קנאים פוגעין בו' כדי להצדיק פגיעה בגויים. שימוש בתואר "קנאי" לאדם שנקט יוזמה פרטית על מנת לפגוע בגויים הוא זיופו של מושג הקנאות. ההיתר לסמוך על הוראה זו נאמר במקרים מסויימים בלבד, וכולם יוצאים מן הכלל ואין ללמוד מהם למקרים חדשים. רק ה', יוצר האדם בצלמו, רשאי להורות מתי ליטול את נפשו של האדם ואין הדבר מסור לכל אדם. גם במקרה שהקנאות מותרת, תנאי הכרחי לה הוא מתינות ושיקול דעת זהיר ואחראי, וביקורת עצמית שאין קורטוב של טינה אישית מעורבת בשיקוליו של הקנאי.

 

סיכון הציבור

ציבור דומה לגוף אורגאני: כשם שאיבר בודד אינו מסוגל לקבל החלטות על דעת עצמו, כך יחיד אינו יכול לעשות מעשה חמור ומסוכן על דעת עצמו, ואם עשה כן - כמוהו כאיבר הפועל במנותק מן הגוף. רק ציבור מוסמך ומסוגל לקבל הכרעות קשות שיש בהן אולי בכדי לסכן חלקים אחרים של הציבור. בהחלטות מסוג זה, היחיד נדרש למשמעת. הדבר דומה למלחמה, אשר הפרת המשמעת בה עלולה להביא לסיכון הציבור כולו.

 

נטילת סמכויות בוואקום שלטוני

ישראלים רבים חשים עצמם לא מוגנים ונתונים למשיסה, כתוצאה ממדיניותן של הממשלה ומערכות הביטחון והמשפט. האם במצב של שלטון רופף כל הרוצה ליטול את השלטון לידיו יבוא ויטול?

מצאנו בתנ"ך שדוד המלך, מילא את תפקיד השלטון, בכך שהגן על תושבי הספר (שמו"א כב; שם כה; שם ל), ואין ספק שהגנה זו כללה התקפות על פורעים ומחבלים. באותם ימים דוד נרדף על ידי שאול המלך.

אולם יש להבחין בין ימי דוד לימינו: דוד היא מפקד בכיר בצבא שאול. אף ששאול רדף את דוד, לא היתה לו שום התנגדות לכך שדוד יפעל להשלטת סדר באזור המדבר. אצלנו המצב שונה, שכן אף שהשלטון אינו מפעיל את מלא סמכותו להשליט חוק וסדר באיזורים שונים של הארץ, הוא אינו מפקיר אותם לגמרי, ואינו מוכן שמישהו אחר ימלא את תפקידו באותם אזורים. בנוסף לכך, דוד נמשח למלך על ידי שמואל, ולכן היה מלך בכח (ולמרות זאת ספג ביקורת מאביגיל על שנטל לעצמו סמכויות ענישה שהן מעבר להגנה ישירה!).

לכן, מעבר להגנה עצמית הכרחית אין רשות לשום אזרח פרטי לפעול על דעת עצמו לענוש נכרים, ובפרט עונש קולקטיבי. מאידך, על השלטון לקחת אחריות על המצב שנוצר. תחושת ההתרופפות דוחפת יחידים למעשי יאוש, שאף שאין מקום להצדיקם, קשה להתעלם מהרקע שעליו צמחו.

 

ביקורת על התנהלות המדינה

כל מי שמדינת ישראל יקרה לו ורואה בה אתחלתא דגאולה, חייב להביא בחשבון שערעור המסגרת הריבונית שלה עלול לגרום למצב חמור בהרבה מהמצב הקשה בו אנו נתונים. גם במישור הביטחוני המדינה היא המסגרת הבטחונית היחידה שקיימת. בלעדיה  לא יהיו ביטחון, התיישבות וקיום יהודי בארץ ישראל.

מכאן איסור חמור לנקוט בכל אלימות שהיא - פיזית, מילולית, או ממונית - כלפי אזרחים וקל וחומר נגד כוחות הביטחון ונציגי השלטון. מחאות - כן, התנגדות פאסיבית - כן, אולם הרמת יד או הרמת קול פוגעת ומעליבה - פסולות. יש לשמור על מרקם יחסים של שייכות והבנה הדדית, ושל הכרה מלאה בצבא ובשלטון, והדבר אינו סותר את היכולת למתוח ביקורת קשה ונוקבת כלפי הממשלה, הכנסת ובתי המשפט. אין להשלים עם מדיניות שגויה, ובפרט אם היה נוגדת את ערכי התורה, אך המחאה צריכה להיעשות מתוך ריסון, תבונה ואחריות, ומתוך אהבת ישראל ויצירת מכנה משותף בין כל חלקי העם.

 

מדיניות אי-שוויונית של המדינה

אין זה הוגן למתוח ביקורת כלפי צד אחד, מבלי להתייחס גם לצד השני של המטבע - המדינה. תחושת אפליה מעודדת פריעת חוק. לדוגמא, בנייה יהודית ללא רשיון היא עבירה על החוק, ובצדק יש להורסה. אך אי אפשר למנוע את התרעומת של הציבור, אם מנגד ישנה בניה פרועה אחרת, ללא כל הגבלה. הוצאת תנועות יהודיות מחוץ לחוק, גם כאשר דעותיהן עומדות לדעתנו מחוץ להלכה, יכולה להיות חוקית רק כאשר גם תנועות אחרות באוכלוסיה המשתפות פעולה עם האויב, תוצאנה אף הן אל מחוץ לחוק. הטייה לצד אחד עלולה לדחוף חמומי מוח קיצוניים למעשים פסולים.

 

יחס המדינה כלפי מחאת המיעוט

הדרך להתמודדות עם דעות פסולות אינן על ידי הורדתן למחתרת, אלא על ידי עימות חינוכי ישיר, ובעיקר על ידי מדיניות נבונה שתמנע מראש דחיקת שוליים לקצוות. תרבות דמוקרטית אמיתית אינה דורשת מהמיעוט לחשוב כמו הרוב. על המיעוט לקבל את הכרעת הרוב למעשה, אך אין לדרוש ממנו לוותר לגמרי על עמדותיו האידיאולוגיות העקרוניות. זכותו וחובתו של המיעוט למחות, וכל עוד המחאה אינה אלימה - היא כשרה ואין לנהוג בה כמרידה בשלטון.

שלטון המשתמש בכח מוגזם וסותם פיות מראה דוגמא רעה לאזרחים ומעודד אלימות נגדית. עם זאת, גם אם השלטון נוהג באלימות ואטימות, אין שום הצדקה לכל סוג של אלימות מצד האזרחים. את מחאתם עליהם לבטא בצורה פאסיבית. סיכוייה של מחאה כזו, אם נעשית על ידי המונים רבים, כוחה רב יותר משל מעשה אלים המשיג בדרך כלל תוצאות הפוכות.