הרשם לקבלת עדכונים

תגיות

ערבות הדדית חיי אדם עני המהפך בחררה דיני חברות סמכות השלטון המקומי שכנים דיני עבודה נזיקין שכירות דירה פשרה תיווך טוהר הנשק העימות האסימטרי עדות טוען ונטען שבועה דינא דמלכותא - דינא חזרה מהתחייבות דיני חוזים קבלן פיטורי עובד שומרים קנסות הוצאה לפועל רישום בטאבו אודות המשפט העברי חוק הבוררות הסתמכות צדק מקור ראשון סקירת פסק דין הפרת חוזה הדין הבינלאומי על האתיקה הצבאית הוצאת דיבה ולשון הרע דוגמא אישית התמודדות עם כשלים חוזים משפטי ארץ מבוא לאתיקה צבאית גבורה מצור פדיון שבויים משמעת מכר רכב אונאה אתיקה עסקית ריבית מיקח טעות קניין חוקי המדינה צדקה זכויות יוצרים מכר דירה משטר וממשל כופים על מידת סדום ערעור אומדן הוצאות משפט בתי המשפט מנהג הלנת שכר דבר האבד גרמא ומניעת רווח מאיס עלי עדות קרובים שטר בוררות חוקה הצעות חוק כלכלה יהודית צוואה היתר עיסקא הלוואה הסכם ממון בין בני זוג שמיטה מזונות ביטוח היתר עגונה יוחסין - מעמד אישי ירושה דיני ראיות דיני תנאים גזל דין נהנה שותפות מוניטין זכיונות נישואים אזרחיים ופרטיים השקעות מחילה בן המצר - בר מצרא מקרקעין מכר עילות גירושין סדר הדין המחאה / שיק מיסים וארנונה היתר לשאת אשה שניה (מאה רבנים) השבת אבידה משמורת ילדים הדין הפלילי דיני משפחה לימודי אזרחות בתי הדין הרבניים עבודות אקדמיות שו"ת משפטי ארץ חלק א סמכות בית הדין ומקום הדיון כתובה משפט מנהלי הסדרי ראיה השכרת רכב אתיקה צבאית מתנה פרשנות חוזה חוזה לטובת צד שלישי מגורי בני זוג אונס ואיומים הקדש ונאמני הקדש חלוקת רכוש ואיזון משאבים הצמדה משפטי ארץ ד - חוזים ודיניהם תום לב פסולי דין ערך זכויות עתידיות גיור משומדים זכרון דברים עריכת דין אסמכתא חשבון בנק נאמנות אב על כשרות בניו ממזרות שיעורים במסגרת מרכז הלכה והוראה עד מומחה עד פסול מורדת פוליגרף זכות עמידה בירור יהדות כפיית גט שלום בית בוררות חיובי אב לבניו דת יהודית תקנות הדיון סופיות הדיון הסכם גירושין תלונת שווא אפוטרופסות הברחת נכסים פיקציה התחייבות מופרזת התיישנות גט מעושה אבידה ומציאה קבלת עדות בטלפון או סקייפ חיוב גבוה מסכום התביעה טענת אי הבנה בדיקות גנטיות חקירה וראיה ביוזמת בית הדין מדריך ממוני מעשי אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות פרשת שבוע יבום חדר"ג

חיובי בעלי חיים שהרגו אדם

הרב עדו רכניץ
המקרים החוזרים ונשנים של כלבים שתקפו בני אדם, ואף גרמו למותם, עוררו את השאלה האם יש מקום להעניש את בעלי החיים התוקפים? במאמר זה נבחנת השאלה האם גם על בעלי חיים מוטלות חובות ובהתאם לכך גם עונשים או לא? המאמר פורסם בביטאון ישיבת מעלה אפרים.

כאשר בעלי חיים מזיקים הבעלים חייבים לשלם את הנזק. כאשר בעלי חיים הרגו אדם ישנם שלושה חיובים, כפי שכתוב בתורה[1]

"וכי יגח שור את איש או את אשה ומת סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו ובעל השור נקי: ואם שור נגח הוא מתמל שלשם והועד בבעליו ולא ישמרנו והמית איש או אשה השור יסקל וגם בעליו יומת: אם כפר יושת עליו ונתן פדין נפשו ככל אשר יושת עליו: או בן יגח או בת יגח כמשפט הזה יעשה לו: אם עבד יגח השור או אמה כסף שלשים שקלים יתן לאדניו והשור יסקל:"

כלומר, החיובים הם: סקילת השור[2], תשלום כופר על ידי הבעלים, תשלום שלושים שקלים כאשר ההרוג הוא עבד כנעני.

במסגרת זו ידונו הריגת השור ותשלום הכופר.

השור יסקל

מכמה מהלכות שור הנסק ל עולה שחיובו של שור הנסקל הוא חיוב עצמי של השור . רוצה לומר, בניגוד לחיובי נזקי ממון הרגילים המוטלים על הבעלים, שור הנסקל הוא חיוב של השור ולא של הבעלים[3]. הדבר ניכר בהלכות הבאות[4]:

א. שור הפקר שנגח

בעקבות המשנה[5] פסק הרמב"ם[6]:

"אין גומרין דינו של שור אלא בפני בעליו אם היו לו בעלים, אבל אם לא היו לו בעלים כגון שור המדבר ושור ההקדש ושור גר שמת ואין לו יורשין אם המית הרי זה נסקל וגומרין דינו אף על פי שאין לו בעלים..."

כלומר, גם שור הפקר שהרג - נסקל, לא יתכן לפרש שסקילת השור היא עונש לבעלים, כיון שלשור הפקר אין בעלים.

לעומת זאת, למרות שכששור תם הזיק הניזק גובה מגופו,גביה זו היא תוצאה של חיוב הבעלים ולא של חיוב השור ולכן בשור הפקר שנגח פסק הרמב"ם[7], בעקבות הגמרא[8]:

"וכן שור ההפקר שהזיק פטור שנאמר : 'שור רעהו' עד שיהיו הנכסים מיוחדים לבעלים. כיצד, שור ההפקר שנגח וקודם שיתפוש אותו הניזק עמד אחר וזכה בו הרי זה פטור..."

כלומר, על שור הפקר שנגח לא חל שעבודו של הנזק, לכאורה, כיון שאין חיוב אדם אין גם מקום לשעבוד.

ב. נוכחות השור בבית הדין

בעקבות הגמרא[9] פסק הרמב"ם[10]:

"שור שלא נגמר דינו שנתערב בשוורים אחרים כולן פטורין לפי שאין גומרין דינו של שור אלא בפני השור כדין האדם..."

כלומר, אי אפשר לגזור את דינו של השור אלא בפניו, כדין האדם. אילו הבעלים היו האשמים היה מקום לדרוש שהם יהיו נוכחים בבית הדין, העובדה שנדרשת נוכחות השור מחזקת את הטענה שהשור הוא הנאשם.

ג. חיוב שומר בסקילת השור

בעקבות הברייתא המובאת בגמרא[11] פסק הרמב"ם[12]:

"שור שהמית את האדם והקדישו בעליו אינו קדוש, וכן אם הפקירו אינו מופקר, מכרו אינו מכור , החז ירו שומר לבעלי ו אינה חזרה , שחטו בש רו אסור בהנייה . במה דברים אמורים, אחר שנגמר דינו לסקילה, אבל עד שלא נגמר דינו לסקילה אם הקדישו בעליו הרי זה קדוש, ואם הפקירו הרי זה מופקר, ואם מכרו מכור, החזירו שומר לבעליו הרי זה מוחזר, ואם קדם ושחטו הרי זה מותר באכילה."

כלומר, שומר שהחזיר שור שהרג את האדם - פטור, אף שהשור עתיד להיסקל. הדבר עולה בקנה אחד עם הטענה שסקילת השור אינה עונש למי שהיה אמור לשמור על השור, אלא חיוב של השור. לפיכך, סקילת השור אינה באשמת השומר והוא אינו צריך לשלם לבעלים בעקבותיה.

חיוב השומר לשלם כאשר החזיר את נבלת השור לאחר הסקילה מוסברת בגמרא[13] כך:

"...דאמר ליה: אי אהדרתיה ניהלי הוה מערקנא ליה לאגמא, השתא אתפשתיה לתוראי בידא דלא יכילנא לאשתעויי דינא בהדיה..."

כלומר, העובדה שהשור נסקל היא פשיעה של השומר, אילו השור היה מושב לבעליו הוא היה מונע את סקילתו בכך שהיה מבריח אותו מבית הדין, והרי צריך שהשור יהיה נוכח בבית הדין. הלכה זו עומדת בניגוד לשומר על שור תם שהזיק, וכך פסק הרמב"ם[14]:

"כל שומר שנתחייב לשלם ואין לו והיה המזיק תם שהוא משלם חצי נזק מגופו הרי הניזק משתלם מן הבהמה שהזיקה וישאר דמי מה שגבה הניזק חוב על השומר לבעל הבהמה."

ד. כוונת הריגה

בעקבות המשנה[15] פסק הרמב"ם[16]:

"אין הבהמה נסקלת אם המיתה עד שתתכוון להזיק למי שהיא חייבת עליו סקילה, אבל שור שהיה מתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם, נתכוון לנכרי והרג בן ישראל, נתכוון לנפלים והרג בן קיימה פטור מן המיתה..."

כלומר ,שור נסקל רק כאשר התכוון להרוג אדם שהריגתו היתה מחייבת אותו מיתה , בחיובי הנזיקין הרגילים אין חילוק כזה. לכאורה, דין זה נובע מהעובדה שהשור נהרג כיון שהוא אשם, רק כאשר ישנה כוונה להרוג ישראל ישנה כוונה המחייבת והשור נסקל.

ה. הרג ברשות בעליו

הרמב"ם[17] פסק:

"אין הבעלים משלמין את הכופר עד שתמית בהמתן חוץ מרשותן, אבל אם המית ברשות המזיק אע"פ שהוא בסקילה הבעלים פטורין מן הכופר, כיצד, הנכנס לחצר בעל הבית שלא ברשותו ואפילו נכנס לתבוע שכרו או חובו ממנו ונגחו שורו של בעל הבית ומת, השור בסקילה והבעלים פטורין מן הכופר שהרי אין לו רשות להכנס לרשותו של זה שלא מדעתו."

כלומר, אדם שנכנס לחצירו של אחר והוזק אינו מפוצה, אבל אם הנכנס נהרג השור ההורג נסקל. ושוב, למרות שהבעלים אינן אשמים השור נסקל בעוונו.

אם כופר יושת עליו

על חיוב כופר נאמר בגמרא:

"כופרא - כפרה"

כלומר,חיוב תשלומי הכופר שונה משאר התשלומים על נזקי ממון בכך שמטרתו לכפר על הבעלים.

הדבר מוכח מכמה פסקים של הרמב"ם:

א. חיוב יתומים

בעקבות הגמרא[18] פסק הרמב"ם[19]:

"...ואין האפטרופין משלמין את הכופר שהכופר כפרה הוא והקטנים או החרשים והשוטים אינן בני חיוב כדי שיהיו צריכין כפרה."

כלומר, כיון שתשלום ה כופר מטרתו לכפר, קטנים אינם משלמים כופר כיון שאינם בני חיוב. לעומת זאת תשלומי נזיקין רגילים קטנים משלמים כאשר היה להם אפוטרופוס[20].

ב. שור השותפים שהרג

בעקבות הגמרא פסק הרמב"ם[21]:

"ושור של שני שותפין שהרג, כל אחד מהן משלם כופר שלם שהרי כל אחד מהן צריך כפרה גמורה."

כלומר, שור השותפים שהרג מחייב כל אחד מהשותפים בכופר שלם, ונימוקו עמו, כל אחד מהשותפים צריך כפרה שלמה.

 

ג. הפיכה למועד

הרמב"ם[22] פסק ששור הופך למועד לעניין חיובי נזיקין בתנאים הבאים:

"שור שהוא מועד למינו הרי זה אינו מועד לשאינו מינו, הועד לאדם אינו מועד לבהמה הועד לקטנים אינו מועד לגדולים. לפיכך, אם הזיק את מין שהוא מועד לו משלם נזק שלם ואם הזיק לשאר המינין משלם חצי נזק..."

כלומר, שור שנגח קבוצה א' אינו מועד לקבוצה ב'.

בניגוד לכך, לגבי כופר פסק הרמב"ם[23] בעקבות הגמרא[24]:

"והואיל וכל בהמה חיה ועוף שהרגו אדם נסקלין היאך ימצא מועד להרוג עד שישלמו בעליו את הכופר? כגון שהרג שלשה גויים ואחר כך הרג ישראל, שהמועד לגויים הרי זה מועד לישראל. או שהרג שלשה ישראל טרפה ואחר כך הרג שלם, או שהרג וברח והרג וברח והרג וברח וברביעי נתפס שאין הבעלים חייבין בכופר עד שיסקל השור. וכן אם סכן שלשה בני אדם כאחד או הרג שלש בהמות הרי זה מועד להריגה ובעליו משלמין את הכופר..."

פסיקת הרמב"ם שהריגת שלוש בהמות הופכת שור להיות מועד לעניין זה שישלם כופר נובעת, לכאורה, מהעובדה שכופר הוא כפרה. לכן, גם במקום בו השור אינו מועד לעניין תשלום נזק שלם, הוא מועד לעניין תשלום הכופר.

 

[1] שמות כא, כח-לב.

[2] על מנת למנוע סרבול יעשה שימוש במילה "שור" כאשרהכוונה לכל בעלי החיים.

[3] לכאורה, כלל זה נכון גם לגבי שור שרבע או נרבע שנהרג תמיד ללא קשר לאשמת בעליו.

[4] בכל מקום תובא פסיקת הרמב"ם, עקב בהירותה ועקביותה.

[5] ב"ק מד:

[6] נז"מ י, ו.

[7] נז"מ ח, ד.

[8] ב"ק יג:

[9] ב"ק מה.

[10] נז"מ י, יא.

[11] ב"ק מד:

[12] נז"מ יא, ט.

[13] ב"ק מה.

[14] נז"מ ד, יב.

[15] ב"ק מד.

[16] נז"מ י, ט.

[17] נז"מ י, יא.

[18] ב"ק מ.

[19] נז"מ י, ו.

[20] נז"מ ו, ד.

[21] נז"מ י, ה.

[22] נז"מ ו, ח.

[23] נז"מ י, יג.

[24] ב"ק מא.