תמצית פסק הדין

בפני בית הדין ארץ חמדה-גזית, ירושלים הובאה תביעה על פיצויי פיטורין של מורה.

התובע עבד כמורה במוסדות חינוך של הנתבעת כארבע עשרה שנה, ולאחר שנת שבתון הופסקה העסקתו. טענת התובע היא שהוא לא התכוון לעזוב ולכן יש לראות באי המשך העסקתו פיטורין, ותביעתו היא סכום של אובדן הכנסה של שנה בנוסף לפיצויי פיטורין רגילים. כנגדו טענת הנתבעת-רשת החינוך- היא שכיון שהעובד לא התקשר עם הרשת בצורה המקובלת, הפסקת העסקתו אינה אלא התפטרות, ולכן אין המורה זכאי אלא לפיצויים הרגילים.

הנוהל המקובל שעליו גם הוסכם מראש הוא שעל העובד לשלוח מכתב המפרט את כוונתו באמצע שנת השבתון. התובע שלח מכתב סמוך לזמן הנקוב אך לא מובן ממנו שבכונתו לחזור למשרת הוראה רגילה בה עסק לפני כן.
 

נושאי הדיון

בית הדין דן והכריע בארבע נקודות:
א. חובת העובד במקרה זה – באישור היציאה לשנת שבתון נכתב שעליו לשלוח מכתב עד תאריך נקוב בדבר כוונתו לשנה שלאחר מכן. לאור זאת ולאור העובדה שנוהל זה מקובל במערכת החינוך, הכריע בית הדין שעל העובד היתה החובה ליצור את הקשר ולהודיע מפורשות על כוונתו לחזור ללמד.
ב. פרשנות המכתב – המכתב שנשלח למערכת היה מכתב להצעות עבודה חילופיות שהציע התובע. בית הדין דן בפרשנות לשון המכתב, לאור הכלל שדברים שבלב אינם דברים. בית הדין ניתח את לשון המכתב לפי ניסוחו והסיק שאכן אין כאן בקשה להמשיך ללמד ולכן העובד לא עמד בנוהל המוסכם. עד לכאן עולה שאין בית הספר אשם, ויש לראות את הפסקת העבודה כהתפטרות.
ג. לפנים משורת הדין – מה היתה מידת האחריות על המעסיק כאשר ידע שאין לעובד עבודה אחרת? בית הדין קבע שבמקרה שלנו ידע המעסיק שהעובד לא מצא עבודה אחרת ובכל זאת נעל את שעריו בפניו ולא התעניין בכוונותיו, ולכן מן הראוי שינהג אתו לפנים משורת הדין בגובה הפיצויים.
ד. כפיה לפנים משורת הדין – בית הדין דן בשאלה האם במקרה זה ניתן לכפות על הליכה "לפנים משורת הדין". בדבר זה נחלקו הראשונים והאחרונים בחו"מ סי' יב'. בגמרא רואים שדווקא במקום כזה של עובד ומעביד יש מקום גדול יותר לכפות על הליכה לפנים משורת הדין. וכן הכריע בית הדין במקרה זה.

הכרעת בית הדין

לאור זאת חוייבה הרשת לתת למורה פיצוי על שליש שנה, כאשר פיצוי זה דומה לתוספת המקובלת בחלק מהמקרים, ומוכח ממכתב ששלחה הרשת מראש שהיה לה רצון לתת תוספת מעין זאת.