סקירת פסק דין 

הרב שמואל פולצ'ק

לפתחו של בית הדין "ארץ חמדה – גזית" בירושלים (תיק מס' 73109, בפני הדיינים: הרב יוסף כרמל, אב"ד; הרב דניאל כ"ץ; הרב סיני לוי), הגיעה מחלוקת משפטית סביב מכירה כפולה של נכס. בכתב התביעה נטען כי חנות למוצרי בשר ודגים שפעלה במבנה שכור, נמכרה לתובע בסכום של 400,000 ש"ח לפני שהנתבעים רכשו אותה מהמוכר. על כן, לטענת התובע, החנות על כל מרכיביה, הציוד והמלאי, המוניטין והמקום, שייכים לו, בהיותו הקונה הראשון, ועל הנתבעים להעבירם לידיו. מנגד, הנתבעים טענו שכלל לא היה מדובר במכירה אלא בהלוואה כיון שסוכם כי המוכר יוכל לחזור ולקבל את החנות אם יחזיר את הכסף, מה גם שלמוכר היה סיכום עם המשכיר של החנות כי לא יוכל להעביר את הבעלות על החנות ללא אישור של המשכיר. עוד טענו הנתבעים שאף אם המכירה הראשונה תקפה, זכותם גוברת עקב תקנת השוק מכיון שהם לא ידעו ולא יכלו לדעת על המכירה הראשונה.

קניין חסר

בפסק הדין קבע בית הדין כי הצדק עם הנתבעים ולמכירה הראשונה אכן לא היה תוקף. מבחינה הלכתית, אין אפשרות לומר שהתובע רכש זכויות בקרקע, שכן על פי הסכם השכירות בין המוכר לבין בעלת המקום, זכויות אלה לא היו ברשותו, והוא לא יכול היה להעבירן לאחרים בלי רשות בעלי הקרקע. לגבי הציוד – לאור אי התקפות של מכירת הזכויות במקום, נראה שגם לא נעשה מעשה קניין המועיל להעברת הזכויות בציוד, ומכל מקום לא הוכח מעשה כזה. ואף אילו היה נעשה מעשה כזה, ייתכן שעם ביטול חלק החוזה הנוגע למקום, בטל גם החלק הנוגע לציוד. הדברים אמורים ביתר שאת ביחס למלאי, שאף לא הוזכר בחוזה.

בעניין המוניטין של החנות קבע בית הדין שיש להבחין בין מוניטין הדומה לקניין רוחני, כמו במוניטין של מותג, לבין המוניטין הקיים במקרה כגון זה, שעיקרו נובע ממיקום החנות וחוג הלקוחות הקבוע שלה (ע"פ הרב צבי יהודה בן יעקב בשו"ת משפטיך ליעקב ב יד).

במקרה של מותג, מדובר ב"קניין רוחני" כמו זכויות יוצרים. יש דעות שונות בפוסקים כיצד להבין זכות זו: על פי הסבר אחד מדובר בזכויות קנייניות מעיקר הדין (שו"ת שואל ומשיב מהדורה א ח"א מד). על פי דעה שניה הזכויות מבוססות על חוק המדינה בהתאם לכלל "דינא דמלכותא - דינא" (שו"ת בית יצחק יו"ד ח"ב עה). על פי דעה שלישית הזכות נובעת מדיני "נהנה מפעולת חברו", כלומר "עשיית עושר ולא במשפט" (הרב זלמן נחמיה גולדברג תחומין ו' עמ' 196).

אולם כאמור, במקרה הנדון כאן, המוניטין אינו ניתן להפרדה מהמיקום של החנות, וכשם שמכירת המקום לא היתה תקפה, כך גם לגבי המוניטין.

תקפות בחוק

ביחס לאפשרות שתקפות החוזה לפי חוקי המדינה תרפא את הפגמים ההלכתיים שבו, ותיצור קניין לתובע, קבע בית הדין כי אדרבה, לפי חוקי המדינה (סעיף 2 לחוק המשכון), למרות כינוי העסקה כ"מכירה", יש לראות את החוזה כחוזה הלוואה היוצר משכון, ועל כן הוא טעון רישום ברשם המשכונות. זאת, לאור האופציה הכתובה בחוזה ה"מכירה" לפיה יכול המוכר לחזור ולקנות את החנות בתוך חצי שנה, ונתונים נוספים. מכיון שלא נעשה רישום כזה, אין מבחינת חוקי המדינה זכות קניינית של התובע בציוד שבחנות, וזו רק התחייבות של המוכר, ולא של הנתבעים. על כן קבע בית הדין שאין תוקף למכירה הראשונה.

מעבר לנדרש קבע בית הדין שגם אילו היה תוקף לחוזה המכירה הראשון ביחס למרכיבי החנות שאינם קרקע, הרי שביחס למיטלטלין יש מקום לתקנת השוק (שולחן ערוך חושן משפט שנו, ב), ועל כן לא היה מקום לחייב את הנתבעים בכל אופן. על כן דחה בית הדין את התביעה. 

פורסם במוסף צדק של מקור ראשון