הרשם לקבלת עדכונים

תגיות

ערבות הדדית חיי אדם עני המהפך בחררה דיני חברות סמכות השלטון המקומי שכנים דיני עבודה נזיקין שכירות דירה פשרה תיווך טוהר הנשק העימות האסימטרי עדות טוען ונטען שבועה דינא דמלכותא - דינא חזרה מהתחייבות דיני חוזים קבלן פיטורי עובד שומרים קנסות הוצאה לפועל רישום בטאבו אודות המשפט העברי חוק הבוררות הסתמכות צדק מקור ראשון סקירת פסק דין הפרת חוזה הדין הבינלאומי על האתיקה הצבאית הוצאת דיבה ולשון הרע דוגמא אישית התמודדות עם כשלים חוזים משפטי ארץ מבוא לאתיקה צבאית גבורה מצור פדיון שבויים משמעת מכר רכב אונאה אתיקה עסקית ריבית מיקח טעות קניין חוקי המדינה צדקה זכויות יוצרים מכר דירה משטר וממשל כופים על מידת סדום ערעור אומדן הוצאות משפט בתי המשפט מנהג הלנת שכר דבר האבד גרמא ומניעת רווח מאיס עלי עדות קרובים שטר בוררות חוקה הצעות חוק כלכלה יהודית צוואה היתר עיסקא הלוואה הסכם ממון בין בני זוג שמיטה מזונות ביטוח היתר עגונה יוחסין - מעמד אישי ירושה דיני ראיות דיני תנאים גזל דין נהנה שותפות מוניטין זכיונות נישואים אזרחיים ופרטיים השקעות מחילה בן המצר - בר מצרא מקרקעין מכר עילות גירושין סדר הדין המחאה / שיק מיסים וארנונה היתר לשאת אשה שניה (מאה רבנים) השבת אבידה משמורת ילדים הדין הפלילי דיני משפחה לימודי אזרחות בתי הדין הרבניים עבודות אקדמיות שו"ת משפטי ארץ חלק א סמכות בית הדין ומקום הדיון כתובה משפט מנהלי הסדרי ראיה השכרת רכב אתיקה צבאית מתנה פרשנות חוזה חוזה לטובת צד שלישי מגורי בני זוג אונס ואיומים הקדש ונאמני הקדש חלוקת רכוש ואיזון משאבים הצמדה משפטי ארץ ד - חוזים ודיניהם תום לב פסולי דין ערך זכויות עתידיות גיור משומדים זכרון דברים עריכת דין אסמכתא חשבון בנק נאמנות אב על כשרות בניו ממזרות שיעורים במסגרת מרכז הלכה והוראה עד מומחה עד פסול מורדת פוליגרף זכות עמידה בירור יהדות כפיית גט שלום בית בוררות חיובי אב לבניו דת יהודית תקנות הדיון סופיות הדיון הסכם גירושין תלונת שווא אפוטרופסות הברחת נכסים פיקציה התחייבות מופרזת התיישנות גט מעושה אבידה ומציאה קבלת עדות בטלפון או סקייפ חיוב גבוה מסכום התביעה טענת אי הבנה בדיקות גנטיות חקירה וראיה ביוזמת בית הדין מדריך ממוני מעשי אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות פרשת שבוע יבום חדר"ג חוות דעת לועדת שרים לחקיקה טוהר המידות צנעת הפרט תעודות רשמיות של גוים כשרות משפטית מחשבה מדינית רווחה יהודית

גבולות גזרה לכלכלה חופשית

הרב עדו רכניץ
מדינת הרווחה נתפסת כפשרה גרועה בויכוח בין הימין והשמאל הכלכלי. השמאל לא מרוצה בגלל היעדר השוויון, והימין לא מרוצה בגלל הפגיעה בחירות. אולם, נראה שהציבור דווקא די מרוצה וכך גם ההלכה. מכלול ההלכות האמור מלמד שיש חובה הלכתית לשמור על הקניין הפרטי, ונקודת המוצא היא קיומו של שוק חופשי. על גבי זה חובה לקיים מערכת רווחה בכפייה, ומערכת חינוך ציבורי. כמו כן, ניתן (ולא חובה) להתערב בשוק החופשי כדי לחזק את הערבות גם במחיר פגיעה בחירות. במילים אחרות, מדובר על מדינת רווחה, וליתר דיוק לפחות על מדינת סעד.

בשני הגיליונות האחרונים של מוסף שבת התקיים דיון ער בשאלת המשטר הכלכלי הרצוי למדינת ישראל, על רקע היחס שבין המשטר הכלכלי לבין המבנה החברתי והלאומי.

גם ד"ר אסף מלאך שפתח בדיון וגם המגיבים נגעו בשאלת העמדה היהודית בסוגיה זו. אולם, רובם, התייחסו לעמדה היהודית בשאלת היחס לשמרנות מול מהפכנות, וכולם לא דנו באופן שיטתי ומבוסס (אפילו ביחס לדיון בעיתון) בעמדה היהודית בשאלות הכלכליות והערכיות.

מתודולוגיה: יהדות פירושה הלכה

קודם לפתיחת דיון בשאלה זו, אני מבקש להציג קביעה מתודולוגית והיא שהדרך היחידה לקבוע מהי עמדת "היהדות" היא בעזרת ניתוח של מקורות הלכתיים. קביעה זו שוללת את האפשרות להסתמך על מקורות מחשבתיים-פילוסופיים, זאת, כיון שגם אם נמצא (ואכן נמצא) הוגה שיתבטא התבטאות מחשבתית בעלת אופי מובהק, ליבראלי או קומוניסטי, אותו הוגה עצמו יודה שהוא מחויב להלכה. וכיון שבהלכה העמדות הן מתונות יותר, הרי שנאלץ לפרש גם את האמירה המחשבתית באופן מתון יותר.

כך למשל, אמירה שצדקה היא בעצם החזרת הכסף ששייך לעני – לבעליו (ראו למשל, אור החיים שמות כב, כד) אינה עומדת במבחן ההלכתי שמאפשר לאדם הפרטי לבחור למי לתת צדקה (שו"ת אגרות משה יו"ד א, קמד, ובמקורות שהביא) ולכן יש לפרש אותה באופן רחב וגמיש יותר, ולשלול את האפשרות לראות בה תמיכה בעמדה הקומוניסטית.

יתכן שהנטייה האנושית לאחוז בערך אחד היא תוצאה של קוצר היד האנושי להקיף ולאחד את כל הערכים. את זה יכול לעשות רק ה' אחד, בורא כל העולמות. ולכן רק תורת ה' היא זו שכוללת את הערכים, בזמן שהגותם של בני האדם תישאר תמיד מוגבלת וחלקית.

לסיום שלב זה יש להדגיש שגם לאחר הניתוח ההלכתי חשוב להבין את המגמה והכיוון של ההלכה כדי לא להיות "נבל ברשות התורה". אולם, הדבר אינו גורע מכך שהבסיס והמרכז נמצא במקורות ההלכתיים.

ההלכה קובעת גבולות גזרה בלבד

אחד המאמרים החשובים ביותר בשאלת המשטר הכלכלי היהודי הרצוי הוא המאמר "במוצאי שנת השמיטה" של הרב חיים דוד הלוי (קול סיני ה, תשכ"ו, עמ' 251-245). בטענות היו שהבינו שטענת המאמר היא ההלכה אינה מביעה כל עמדה בסוגיות הכלכליות- חברתיות, ולא היא.

טענתו של הרב חיים דוד הלוי היא שההלכה קובעת במצוותיה באופן ברור גבולות גזרה למשטר הכלכלי האפשרי, ואלו דבריו (שם, עמ' 254): "אין הגבלה מפורשת באמצעות מצוה ברורה, כיצד צריך עם ישראל לנהוג ומה יהיה המשטר הכלכלי אשר עליו לבחור על פי התורה. יבחר לו העם את המשטר הרצוי לו, אך ישמור על מכלול מצוות אלה שמטרתן ותכליתן בחלק הנגלה שלהן למנוע את השלילה שבכל משטר אפשרי".

בהמשך אפרט יותר את המצוות שיוצרות את גבולות הגזרה האמורים. אולם, כבר בשלב זה חשוב להדגיש שמסקנת דבריו של הרב הלוי היא שמצד אחד יש בהלכה אמירות ברורות לגבי גבולות הגזרה ובה בעת בין אותם גבולות הדבר נתון להחלטתם של בני אדם.

יש בדבריו אכזבה ליהודים דתיים בעלי אמונה כלכלית חזקה וחדה. הם מצפים מההלכה להכריע בויכוח שכה חשוב להם (ועדיף שההכרעה תהיה כדעתם). הם לא מעלים על דעתם את האפשרות שההלכה סובלנית כלפי עמדות שונות, ובלבד שאלה מצויות בתוך גבולות הגזרה.

להבנתי, ההלכה מאפשר לבחור במשטר כלכלי החל ממשטר סקנדינבי שיש בו 80% מס, וכלה במשטר אמריקאי קפיטליסטי. אבל כדי להוכיח טענה זו עלינו לרדת לפרטים, כי שם האלוקים.

עיון במספר מצוות כלכליות-חברתיות

אין זה המקום לדון בכל המצוות הכלכליות-חברתיות, אולם, גם עיון בחלקן יציג כמה גבולות גזרה וכמה ערכים בסיסיים ואת האיזון שביניהם. עשה זאת כבר הרב חיים דוד הלוי במאמרו האמור למעלה. אולם, כדי להתמקד בנושאים שעלו בדיון האחרון אביא גם דוגמאות נוספות.

ההגנה על הקניין הפרטי – בהלכה ישנה הגנה חזקה על הקניין הפרטי, החל כמובן מאיסור גזל, המשך דרך האיסור על מלך להפקיע רכוש כעונש כפי שכתב הרמב"ם (מלכים ג, ח): "כל המורד במלך ישראל יש למלך רשות להרגו... אבל לא יפקיר ממון ואם הפקיר הרי זה גזל". ומכאן הביקורת של הרב אליעזר ולדנברג כנגד הקומוניזם (הלכות מדינה חלק ג' עמ' קסה): "מתוך הכח המיוחד הרב הניתן לציבור על היחיד... ישנם המגיעים לשיבוש דעה על טשטוש התחומים בין רכוש היחיד לרכוש הרבים... ובאמת הוא מחשבת פיגול וזמורת זר בכרם ישראל...".

אולם, ישנן גם הלכות אחרות שמאזנות את ההגנה על הקניין הפרטי ואף מגבילות את החירות האישית, להלן כמה מהן:

מערכת רווחה ציבורית בכפייה – על פי התורה אדם חייב לתת צדקה והוא רשאי לבחור למי לתת (כאמור לעיל) אולם, כבר במשנה (פאה ח, ז) מופיעה תקנה להקמת קופת צדקה עירונית, שמבוססת על גביית כספים וחלוקה לפי קריטריונים לנזקקי העיר. הרמב"ם והשו"ע פסקו שמדובר על גביית כסף בכפייה, דהיינו, מדובר כאן על ביטוי ראשון (כבר לפני 1800 שנה!) של מערכת רווחה ממוסדת ולא וולונטארית.

אמנם, חסידי הליברליות טוענים שתקנה זו חלה אך ורק על רשויות מקומיות (ראו ברוח זו: ד"ר יצחק גייגר, צהר י"ט, עמ' 41-46) אולם, טענה זו נראית אנכרוניסטית. המשנה נכתבה בשעה שהמוסד הפוליטי היהודי הגבוה ביותר היה העיר או הקהילה ולכן רק לגביו היה ניתן להחיל את המערכת הזו. כיום, קיומה של מדינה יהודית מאפשר ואף מחייב הקמת מערכת ממלכתית דומה (כפי שכתב מו"ר הרב יעקב אריאל, אמונת עיתך 104, עמ' 132-134).

חשוב להדגיש שקופת הצדקה עסקה במימון סעיפי הוצאה מסוימים ובסיסיים, כגון, מזון, מלבוש וקבורה (בבא בתרא ח, א; רמב"ם מתנות עניים ט, יב). גם אם צריך נרחיב אותם לצרכים שהתחדשו במהלך השנים (כפי שאכן כותב הרב אריאל שם), לא נוכל למצוא כאן שאיפה או פעולה בדרך לשוויון כלכלי. מצוות הצדקה וקופת הצדקה עסקו במימוש ערך הערבות ההדדית. ערך יהודי מובהק שאין צורך להוכיח את קיומו.

נקודה חשובה נוספת היא שהקופה הציבורית לא התיימרה לפטור את כל הבעיות החברתיות והכלכליות. הקופה התמקדה במכנה המשותף הבסיסי ביותר, את יתר הטיפול העזרה והיוזמה היא השאירה לפרט. כך נוצרה מערכת שמשלבת את הממסד עם הפרט, את הכפייה והעוצמה עם ההתנדבות והיצירתיות.

חינוך  ציבורי – גם כאן מצאנו מהלך דומה לזה שהתרחש בתחום הצדקה. נקודת המוצא היא האחריות האישית של ההורים לחינוך ילדיהם (קידושין ט, א). אולם, בהמשך, כבר בימי בית שני, נקבעה תקנת הכהן הגדול יהושע בן גמלא המחייבת הקמת מערכת חינוך ציבורי (בבא בתרא כא, א): "דאמר רב יהודה אמר רב: ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכח תורה מישראל; שבתחלה, מי שיש לו אב - מלמדו תורה, מי שאין לו אב - לא היה למד תורה... עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן, שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר, ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע".

במהלך הדורות נחלקו פוסקי ההלכה האם מדובר בתקנה להקמת בתי ספר לעניים שאין ידם משגת, בשעה שבעלי היכולת יכולים להמשיך לבחור בתי ספר כרצונם (ערוך השולחן יו"ד רמה, כז, ואף הוא סייג את דבריו).

או שמא, מדובר בהפקעה של אחריות ההורים לילדיהם והעברתה לציבור (יד רמ"ה בבא בתרא, ב, נח), וכפי שכתב זאת הראשל"צ הרב בצמ"ח עוזיאל (סיני כב, עמ' שמח): "שהממשלה עצמה מושיבה מורים ומכניסה תלמידים לבית הספר".

מכאן למדנו שאפילו החירות לבחור את חינוך הילדים עומדת לדיון ושנויה במחלוקת. כך שבוודאי לא מדובר בזכות קדושה שאין ערך למעלה הימנה.

התערבות בשוק החופשי – מבלי להאריך אני מפנה את הקוראים למחלוקת בגמרא (בבא בתרא כא, ב) לגבי הטלת מיסי מגן על יבוא. וממשיך למחלוקת ההלכתית הענפה בנוגע ל"מערופיא", דהיינו, האיסור על בעל עסק לשכנע לקוחות קבועים של עסק מתחרה לעבור אליו (רמ"א חו"מ קנו, ה; פתחי תשובה שם).

בשפה המודרנית מדובר בסוג של קרטל בו ישנה הסכמה על אי תחרות על לקוחות, קרטל שהיום כמעט ואינו מתקבל על הדעת. אולם, ההלכה רואה במערופיא מנהג מחייב במקום בו הוא נוהג. במילים אחרות, ההלכה אינה מחייבת מערופיא ואינה אוסרת מערופיא – היא מאפשרת לציבור להחליט האם האם לנהוג כך.

ערכים בהלכות

כאמור, ההלכה אינה מוגבלת לערך אחד, כזה או אחר, אלא משקפת איזון ראוי בין ערכים שונים. ניתוח של ההלכות שהובאו עד כה מעלה התייחסות לשלושה ערכים:

חירות – ההלכה מגנה על הקניין הפרטי, ותומכת בקיומה של חירות כלכלית מוגבלת. בת הזוג של החירות היא האחריות. לא תתכן אחריות אמיתית ללא בחירה חופשית וחירות. ואולי בגלל זה הקפידה ההלכה לשמר את החירות האישית, לשמר אבל גם להגביל.

ערבות – ההלכה מוכנה לפגוע בחירות האישית והכלכלית כדי ליצור ערבות הדדית, כך בקופה העירונית, כך בהתערבות בשוק החופשי וכך בביטוח הקבוצתי. ערך הערבות הוא ערך משלים ותומך לתפיסה הקולקטיבית היהודית, שבמקביל מכבדת את הפרט ומגנה עליו. תפיסה קולקטיבית, ובעברית תפיסה כללית ולאומית אינה יכולה להתקיים במשטר שאין בו ערבות הדדית, גם במחיר פגיעה בחירות. באופן עמוק יותר אפשר לומר שמטרת החירות היא כדי לאפשר לאדם לבחור בערבות. מטרת החירות היא כדי לקחת אחריות על מי שאיננו מסוגל לדאוג לעצמו. וכאן ישנו מתח ומחיר, שהרי במידה מסוימת כל ערבות פוגעת באחריות של האחר לעצמו, אבל כנראה את המחיר הזה ההלכה מעדיפה על פני המחיר של חברה מופרטת ומנוכרת שבה כל אחד אחראי רק לעצמו.

שוויון – הערך היחיד שמקומו נפקד בהלכה הוא ערך השוויון, למעט בהקמת החינוך הציבורי. אמנם, הוא בא לידי במצוות השמיטה (ויקרא כה, ו) "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך". אולם, נראה שהמסר הוא שלא ניתן לייצר שוויון על ידי חלוקת הבעלות אלא רק על ידי ביטול הבעלות הפרטית.

יתכן שהסיבה להתייחסות אל ערך השוויון ככזה שאינו ניתן למימוש נובעת מהמחיר היקר שיש לשלם תמורתו: אבדן החירות ואפילו אבדן הערבות. שהרי בחברה שוויונית אדם אינו באמת אחראי לגורלו כיון שבסופו של יום מצבו יהיה שווה לזה של האחר. גם הערבות נעלמת, שהרי בחברה שוויונית לכאורה אין צורך בעזרה הדדית, ושוב נוצרת חברה מנוכרת, אלא שהפעם היא מולאמת.

חשוב להדגיש שלא נטען שההלכה היא "גם וגם" או שמדובר באיזון שאין לו מחירים, ממש לא. מדובר על איזון שמוכן לשלם מחירים מסוימים ולא מוכן לשלם מחירים אחרים. מדובר על איזון שבו הבסיס החופשי של הכלכלה נשאר, אבל הוא לא נתפס כאחד מיסודות האמונה אלא כערך מיני רבים וחשובים.

מדינת הרווחה – לא פשרה

כידוע, מדינת הרווחה נתפסת כפשרה גרועה בויכוח בין הימין והשמאל הכלכלי. השמאל לא מרוצה בגלל היעדר השוויון, והימין לא מרוצה בגלל הפגיעה בחירות. אולם, נראה שהציבור דווקא די מרוצה וכך גם ההלכה.

מכלול ההלכות האמור מלמד שיש חובה הלכתית לשמור על הקניין הפרטי, ונקודת המוצא היא קיומו של שוק חופשי. על גבי זה חובה לקיים מערכת רווחה בכפייה, ומערכת חינוך ציבורי. כמו כן, ניתן (ולא חובה) להתערב בשוק החופשי כדי לחזק את הערבות גם במחיר פגיעה בחירות. במילים אחרות, מדובר על מדינת רווחה, וליתר דיוק לפחות על מדינת סעד.

חשוב להדגיש, שההלכה סובלנית כלפי מדינות רווחה בהיקפים שונים, כך שגם מדינת הרווחה השוודית היא לגיטימית וגם מדינת הרווחה האמריקאית הרזה היא לגיטימית. הבחירה במינון המדויק בתוך הטווח הלגיטימי נתונה בידי הציבור, וחובתו לשקול שיקולים מוסריים כמו גם אופרטיביים בבואו לקבל ההחלטה. ההלכה נותנת בו אמון.

 

פורסם במוסף שבת של מקור ראשון, גיליון 914, שבת משפטים.