אורות החושן: דיני הרכב - הספר לקראת הדפסה
פרק ג: שכירות רכב
ג. טו. אחריות המשכיר בנזקי השוכר
לסעיף הקודם 
המשכיר חייב להעמיד לרשות השוכר את הרכב השכור כשהוא תקין, מבוטח וראוי לנסיעה, כפי שראינו לעיל. אם המשכיר לא ביצע את חובתו והרכב לא נמסר לשוכר במועד, או שנמסר רכב לא תקין שנתקע במהלך השכירות, השוכר עלול להיפגע מכך באופן משמעותי. השוכר שרצה לצאת לחופשה עם משפחתו, להוביל מוצר ממקום למקום או להגיע לפגישת עסקים חשובה, עלול למצוא את עצמו ללא חופשה, עם מוצרים שלא הגיעו ליעדם, ועם עסקה שלא בוצעה.
עם זאת, רק בחלק מן המקרים זכאי השוכר לתבוע את המשכיר על הנזק שנגרם לו. חלק מן הנזקים אינם כספיים ובגינם לא ניתן לתבוע פיצוי כספי[1]. החמצת שבת משפחתית שתוכננה זמן רב מראש בוודאי כרוכה בעוגמת נפש, אולם לא בהכרח כרוכה בנזק ממוני שניתן לתבוע בגינו פיצוי. עם זאת, מן הראוי שהמשכיר יפייס את השוכר על עוגמת הנפש שגרם לו כדין כל אדם שפגע בחברו ובמסגרת זו הוא יכול להציע גם פיצוי כספי.
גם כאשר נגרמו נזקים כספיים, יש קושי הלכתי לחייב על בסיס דיני הנזיקין כיוון שמדובר בנזק עקיף, המכונה "גרמא". לכן הבסיס לחיוב יהיה דין "הסתמכות". דין זה חל כאשר השוכר הסתמך על התחייבות המשכיר להעמיד לו רכב תקין ובגין הסתמכות זו הוציא הוצאות שהמשכיר היה אמור להיות מודע להן. במקרה כזה, הימנעות שרירותית של המשכיר מלממש את התחייבותו תגרום לכך שהוצאות אלה ירדו לטמיון, והמשכיר עשוי להתחייב בפיצוי[2]. הוא הדין במקרה בו המשכיר השכיר ביודעין רכב פגום[3]. אולם, הואיל וחיוב זה מותנה בתנאים שונים[4], ראוי כי אם נגרם לשוכר נזק כתוצאה מביטול השכירות עקב מעשיו של המשכיר, על הצדדים לפנות לדיין שיורה להם כיצד עליהם לנהוג[5].
יחד עם זאת, המשכיר פטור מתשלום, אם עקב הפרת ההסכם מצידו, נגרם לשוכר הפסד רווח, כגון, שנמנע ממנו להגיע לפגישה עסקית בה היה עשוי להרוויח. זאת משום שמניעת רווח אינה נחשבת נזק ולא ניתן לחייב עליה, בוודאי כאשר המשכיר לא היה מודע להפסד שעלול להיגרם לשוכר אם השכירות לא תצא לפועל[6].
יש להעיר כי גם כאשר הנזק הוגדר כנזק עקיף והמזיק פטור מלשלם עליו, מדובר במעשה שאסור לעשותו[7], ובבית דין של מעלה מחייבים עליו – "חיוב בדיני שמיים"[8]. לפיכך, על משכיר ירא שמיים לפצות את השוכר על הנזק שנגרם לו. כמו כן, אם שני הצדדים יפנו לבית הדין ראוי לבית הדין לחייב את המשכיר בפיצוי לפי שיקול דעתו[9].
[1] ראו שו"ת תרומת הדשן שכט; רמ"א חו"מ שלג ו; ש"ך שם, מ.
[2] מהר"ם מרוטנבורג, מובא במרדכי סנהדרין, תשז; רמ"א חו"מ יד, ה. כן ראו רמב"ם זכיה ומתנה, ו, כד; שולחן ערוך אה"ע נ, ג. ועיינו בראב"ד, שם, שפוטר כל עוד לא הייתה הסתמכות מפורשת.
[3] אדם שמכר לחברו מוצר פגום וגרם לו להוצאות מיותרות פטור מלשלם, בבא בתרא צג ע"ב; רמב"ם מכירה טז, א, אלא אם כן עשה זאת ביודעין, רמ"ה, בטור חו"מ, רלב; שולחן ערוך רלב, כא.
[4] כגון מידת שכיחותו של הנזק, מידת רשלנותו או קיומו של זדון מצידו של המשכיר, מידת מודעתו להוצאות השוכר והיקפן, ועוד.
[5] להרחבה ראו חוקי התורה: הסתמכות.
[6] רשב"א בבא מציעא עג ע"ב, ד"ה משלם; חזון איש בבא קמא, כב, א. ועיינו בריטב"א שם, בשם רבו; שו"ת חתם סופר חו"מ, קעח, המחייבים גם בגין מניעת רווח ברור מדין ערב, במקרה של הסתמכות מפורשת. אולם הקשר בין המשכיר לשוכר לרוב אינו עונה על הגדרה זו, שכן המשכיר אינו מודע לרוב לצרכים עבורם מושכר הרכב, ובוודאי שאינו מודע לרווחים הכספיים אותם מתכנן השוכר להפיק באמצעות הרכב. כאשר הצדדים מסופקים כיצד יש להגדיר את הנזק שנגרם לשוכר מומלץ כי יפנו לבית הדין על מנת לבררו.
[7] בבא בתרא כב ע"ב.
[8] בבא קמא נה ע"ב.
[9] הרב זלמן נחמיה גולדברג, שבחי הפשרה, משפטי ארץ א: דין דיין ודיון, עמ' 82.