אורות החושן: דיני הרכב - הספר לקראת הדפסה
פרק ג: שכירות רכב
ג. ו. חובות המשכיר
לסעיף הקודם 
בשונה מחובות השוכר, חובת המשכיר לכאורה פשוטה יותר: עליו להעמיד לרשות השוכר את הרכב כפי שנקבע בחוזה ההשכרה, כאשר הוא תקין וראוי לנסיעה - ללא תקלות או פגמים. אם יש ברכב תקלות עליו לדווח על כך לשוכר לפני תחילת השכירות[1].
בנוסף, על פי החוק[2], אין להשכיר ולשכור רכב ללא ביטוח חובה (ביטוח מפני נזקי גוף) וביטוח צד שלישי (שפירושו כיסוי הנזקים שייגרמו לאחרים על ידי הרכב)[3]. כמו כן, החוק[4] מחייב את המשכיר לציין בהסכם השכירות את כלל הביטוחים בהם מבוטח הרכב. מילוי חובה חוקית זו חוסך מהצדדים עוגמת נפש רבה במקרה של תאונה. אם חובה זו לא מולאה, והשוכר ביצע תאונה ופגע ברכב אחר והתברר שהרכב לא היה מבוטח בביטוח מתאים, חייב המשכיר לפצות את השוכר כאילו היה לרכב ביטוח צד שלישי, שכן כלילת ביטוח זה בעסקת השכירות המחויבת בחוק, היא מנהג המחייב גם על פי ההלכה[5].
חובתה של חברת ההשכרה גם להעמיד לשוכר רכב חלופי במקרה של תקלה, לכל הפחות באותה רמה של הרכב אותו הוא שכר מלכתחילה[6]. את שירות העמדת הרכב החלופי רשאית חברת ההשכרה לספק בעצמה או באמצעות חברת הביטוח בה מבוטח הרכב (אשר בפועל מספקת אותו באמצעות חברות השכרה אחרות). אם מדובר בהשכרה של רכב ספציפי, כגון שמדובר ברכב ייחודי או באדם פרטי המשכיר את רכבו (הפועל, כאמור, בניגוד לחוק) חובה זו אינה חלה. לכן, אם התגלתה תקלה ברכב השכור שמונעת את המשך השימוש בו, השוכר אינו זכאי לקבל רכב חלופי אך כמובן שהוא יהיה פטור מתשלום בגין השכירות מהרגע בו הרכב השכור הושבת[7]. הצדדים רשאים לערוך הסכם אשר יגדיר, ירחיב או יצמצם את אחריות המשכיר להעמדת רכב חלופי.
[1] שולחן ערוך חו"מ רלב, ז. במקרים בהם נמצאו ליקויים ברכב אחרי תחילת השכירות נעסוק להלן.
[2] סעיף 40(א)(2) לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (השכרת רכב), תשמ"ה.
[3] סעיף 19(7) לצו הפיקוח הנזכר לעיל מסמיך את המפקח הארצי על התחבורה לקבוע אלו ביטוחים נדרשת חברת ההשכרה לרכוש עבור רכבי ההשכרה שברשותה. נוהל המפקח הארצי על התעבורה מיום י"ח כסלו תשס"ט – "נוהל בנושא ביטוח צד ג' לכלי רכב המיועדים להשכרה ולהחכרה (ליסינג)" – קובע כי על חברת ההשכרה חלה חובה לבטח את רכבה בנוסף לביטוח חובה גם בביטוח צד ג' או להתחייב בפני המפקח לשאת בעצמה באחריות לנזקי צד ג' כאילו רכשה ביטוח זה.
[4] סעיפים 43-41 לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (השכרת רכב), תשמ"ה.
[5] ראו שו"ת חוות יאיר, קו, שמסיק כי כאשר קיים מנהג לפיו אדם הנושא בתפקיד מסוים פטור מתשלום בגין נזקים מסוימים בהם הוא חייב על פי ההלכה, מנהג זה נחשב להסכמה מכללא המחייבת את הצדדים. לדעת שו"ת מנחת יצחק ג, קכו, יש להחיל עיקרון זה גם בתחום השכרת רכב. כאשר קיים מנהג לבטח את הרכב הוא נחשב להסכמה מכללא הפוטרת את השוכר מתשלום בגין נזקים שגרם, והמשכיר יהיה חייב לשלם אותם במקומו. כך הסיק להלכה גם בית הדין של ארץ חמדה גזית, צפת, 69029 בפסק דין שניתן בכ"ז תמוז תשס״ט.
[6] שולחן ערוך חו"מ שי, א. לדעת נתיבות המשפט שיב, ה, חובת העמדת רכב חלופי נובעת מהתחייבותו האישית של המשכיר המתלווה להשכרה לדאוג למימוש חוזה ההשכרה גם במקרה בו הרכב שהושכר אינו ראוי לשימוש. לחובה זו נשתעבד המשכיר עם תחילת השכירות, ראו רא"ש בבא מציעא ו, י.
יש להעיר כי חובה זו להעמדת רכב חלופי קיימת רק במקרה בו חוזה השכירות אינו מוגבל לרכב מסוים אלא לרכב מסוג מסוים. מסתבר לומר שכאשר הרכב הושכר כמקובל על ידי חברת השכרה המחזיקה בצי של רכבים, יש לראות את ההסכם כהסכם בו המשכירה התחייבה להעמיד לשוכר רכב ברמה מסוימת אותו התכוון המשכיר לשכור ואין לראות זאת כהשכרה של רכב מסוים למרות שבהסכם השכירות ציינו הצדדים רכב מסוים.
[7] שולחן ערוך חו"מ שי, ב. וראו בסעיפים הבאים.