אורות החושן: דיני הרכב
פרק ג: שכירות רכב
ג. ג. תוכן חוזה השכירות

על פי החוק^[1] חוזה שכירות רכב חייב להיערך בכתב^[2] ועליו לכלול פרטים אלו:

1. זהות השוכר, כתובתו ומספר רישיון הנהיגה שלו.
2. מועד מסירת הרכב לשוכר ומשך השכירות.
3. קריאת מונה הקילומטרים וקריאת מונה הדלק.
4. מצבו הביטוחי של הרכב (בנוסף לביטוח חובה).
5. מחיר השכירות (לפי משך זמן, אורך הנסיעה או שניהם).

בפועל, חוזה השכירות המקובל כולל פרטים רבים נוספים כגון איסור עישון, אופן השמירה על הרכב, שיעור תשלומי השתתפות עצמית במקרה של גנבה או תאונה, התחייבות בקנסות, באגרות ובדמי הטיפול בהם ועוד. מבחינה הלכתית כאשר עורכים חוזה שכירות יש לתת את הדעת בעיקר לשלושה נושאים:

סעיף פיצוי מוסכם – בסעיף זה השוכר מתחייב שאם יפר את ההסכם, כגון אם ישתמש ברכב או יחזיר אותו באופן המנוגד להסכם הוא יפצה את המשכיר בסכום מסוים. סעיף זה תקף כל עוד התשלום משקף באופן כללי את מידת הפגיעה הממשית^[3]. לעומת זאת כאשר הפיצוי חורג באופן ניכר מהסכום המשוער של גובה הנזק, אין לסעיף זה תוקף הלכתי^[4] שכן הוא מוגדר, כאמור, כ"אסמכתא", כלומר: התחייבות ללא גמירות הדעת הנדרשת^[5]. לפיכך, על הצדדים המבקשים לכלול בהסכם סעיף פיצויים מוסכמים, להקפיד לקבוע בו סכום התואם את השיעור המוערך של הנזק שעשוי להיגרם בעקבות הפרה של החוזה. בשולי הדברים יש לציין כי על פי החוק המהווה את המנהג המקובל במדינה, הערכאה השיפוטית רשאית להפחית את הפיצוי המוסכם שנקבע בחוזה[6].

בנוסף, מומלץ לצדדים להוסיף להסכם סעיף בנוסח הבא שיחזק את התוקף ההלכתי להתחייבות לפיצוי מוסכם^[7]:

הצדדים מודים שביצעו מעשה קנין המועיל על התחייבויות הסכם זה מעכשיו[8], בבית דין חשוב[9], באופן שאין בו אסמכתא.

חיוב בקנסות, ריבית והצמדה – בחוזי השכירות המקובלים כלול סעיף הקובע כי כל עיכוב בתשלום שמגיע למשכיר יישא ריבית והצמדה. כפי שראינו לעיל^[10] ההלכה אוסרת באיסור חמור ריבית מכל סוג שהוא. איסור זה חל גם על ריבית והצמדה שלא נוצרו בעקבות הלוואה אלא אגב עסקת השכרה, וגם כאשר מדובר בקנס מתרבה, אף שיש שהקלו בדבר^[11]. לאור בעיות הריבית הללו שעלולות להתעורר בחוזה^[12] יש הוסיף לכל חוזה השכרה בו מופיעים סעיפים מעין אלו את הנוסח הבא:

החיובים בהסכם זה בהם יש איסור ריבית יהיו על פי היתר העסקה כתקון מהר"ם מקראקא[13] / של בנק _________[14].

 סעיף בוררות – חוזי השכירות המקובלים כוללים תניית סמכות שיפוט בעניין פרשנות החוזה ויישומו במקרה של מחלוקת בין הצדדים. כפי שהורחב לעיל, בעניינים ממוניים יש להתדיין רק בפני בית דין הפוסק על פי ההלכה. לכן, על בעליה של חברת השכרה האחראי על נוסח החוזה לדאוג כי יצוין בו שסמכות השיפוט תהיה נתונה לבית דין לדיני ממונות הפוסק לפי ההלכה^[15]. על מנת שסעיף זה יהיה תקף על פי חוק, על חברת ההשכרה להשאיר סעיף זה לבחירתו החופשית של השוכר^[16]. אולם, אם הסכם השכירות קובע סמכות שיפוט לבית משפט ולא לבית דין לממונות, והשוכר אינו יכול להשפיע על נוסח סעיף זה, הוא רשאי לחתום על ההסכם למרות האיסור ההלכתי להתדיין בפני בית משפט^[17].