אורות החושן: דיני הרכב - הספר לקראת הדפסה
פרק ג: שכירות רכב
ג. יד. אחריות השוכר לתשלום אגרות וקנסות

חיוב באגרות – כאשר השוכר משתמש בשירותי דרך בגינם נותן השירות מחייב באופן אוטומטי את בעל הרכב כפי שרשום במשרד הרישוי, כלומר, את המשכיר, השוכר חייב לשלם למשכיר עבור מה שזה שילם עבורו. לדוגמה, כאשר השוכר נוסע בכביש אגרה (כגון כביש 6) עם הרכב השכור, מצלמות הדרך מזהות את מספר הרישוי של הרכב ושולחות חשבון בגין הנסיעה לחברת ההשכרה[1]. אלא שהואיל והשוכר הוא שנהג ברכב ונהנה מהנסיעה, הרי הוא חייב לשלם למשכיר את הסכום בו חויב לשלם לחברה המפעילה את הכביש[2]. יש להעיר כי חברות ההשכרה מודעות לכך והן מציינות בחוזה ההשכרה כי אם יחויבו בגין נסיעת אגרה הן יחייבו את השוכר בדמי טיפול גבוהים, בנוסף לתשלום אגרת הנסיעה. גם אם סכום זה מופרז ואפילו בלתי ראוי^[3], השוכר חייב לשלם אותו^[4].

חיוב בקנסות – שוכר שנתפס או תועד על ידי הרשויות עובר עבירת תנועה או חונה במקום אסור עם רכב שכור, מתחייב בקנס[5]. הקנס הוא אישי, אולם לא תמיד הנהג מקבל את ההודעה באופן אישי מידי השוטר או הפקח, לעיתים נשלחת הודעה ישירות לבעל הרכב, כגון כאשר מצלמת מהירות צילמה את הרכב נוסע במהירות מופרזת. ההודעה נשלחת לבעל הרכב, מתוך הנחה שהוא זה שביצע את העבירה. עם זאת החוק מאפשר לבעל הרכב להוכיח כי אדם אחר נהג ברכב וביצע את העבירה. אם יעשה כן, הוא ייפטר מתשלום הקנס וזה יוסב לנהג שעבר את העבירה^[6].

חברת ההשכרה אשר מקבלת הודעת קנס, שולחת למשטרה או לגוף הפיקוח הרלוונטי העתק של חוזה השכירות באמצעותו היא מוכיחה כי השוכר הוא שעבר את העבירה, והמשטרה או גוף הפיקוח ממשיכים את ההליך מול השוכר. אם המשכיר לא עשה זאת במועד, או שההשכרה נעשתה ללא הסכם (כגון שמדובר בהשכרה פרטית שאינה חוקית) והמשכיר חויב בתשלום הקנס, הוא רשאי לתבוע את גובה הקנס המקורי מהשוכר שנהג ברכב^[7].