דיני הרכב - הספר לקראת הדפסה >> פרק ג: שכירות רכב >> ג. יד. אחריות השוכר לתשלום אגרות וקנסות

אורות החושן: דיני הרכב - הספר לקראת הדפסה
פרק ג: שכירות רכב
ג. יד. אחריות השוכר לתשלום אגרות וקנסות

חיוב באגרות – כאשר השוכר משתמש בשירותי דרך בגינם נותן השירות מחייב באופן אוטומטי את בעל הרכב כפי שרשום במשרד הרישוי, כלומר, את המשכיר, השוכר חייב לשלם למשכיר עבור מה שזה שילם עבורו. לדוגמה, כאשר השוכר נוסע בכביש אגרה (כגון כביש 6) עם הרכב השכור, מצלמות הדרך מזהות את מספר הרישוי של הרכב ושולחות חשבון בגין הנסיעה לחברת ההשכרה[1]. אלא שהואיל והשוכר הוא שנהג ברכב ונהנה מהנסיעה, הרי הוא חייב לשלם למשכיר את הסכום בו חויב לשלם לחברה המפעילה את הכביש[2]. יש להעיר כי חברות ההשכרה מודעות לכך והן מציינות בחוזה ההשכרה כי אם יחויבו בגין נסיעת אגרה הן יחייבו את השוכר בדמי טיפול גבוהים, בנוסף לתשלום אגרת הנסיעה. גם אם סכום זה מופרז ואפילו בלתי ראוי[3], השוכר חייב לשלם אותו[4].

חיוב בקנסות – שוכר שנתפס או תועד על ידי הרשויות עובר עבירת תנועה או חונה במקום אסור עם רכב שכור, מתחייב בקנס[5]. הקנס הוא אישי, אולם לא תמיד הנהג מקבל את ההודעה באופן אישי מידי השוטר או הפקח, לעיתים נשלחת הודעה ישירות לבעל הרכב, כגון כאשר מצלמת מהירות צילמה את הרכב נוסע במהירות מופרזת. ההודעה נשלחת לבעל הרכב, מתוך הנחה שהוא זה שביצע את העבירה. עם זאת החוק מאפשר לבעל הרכב להוכיח כי אדם אחר נהג ברכב וביצע את העבירה. אם יעשה כן, הוא ייפטר מתשלום הקנס וזה יוסב לנהג שעבר את העבירה[6].

חברת ההשכרה אשר מקבלת הודעת קנס, שולחת למשטרה או לגוף הפיקוח הרלוונטי העתק של חוזה השכירות באמצעותו היא מוכיחה כי השוכר הוא שעבר את העבירה, והמשטרה או גוף הפיקוח ממשיכים את ההליך מול השוכר. אם המשכיר לא עשה זאת במועד, או שההשכרה נעשתה ללא הסכם (כגון שמדובר בהשכרה פרטית שאינה חוקית) והמשכיר חויב בתשלום הקנס, הוא רשאי לתבוע את גובה הקנס המקורי מהשוכר שנהג ברכב[7].

 

[1] על פי סעיף 6 לחוק כביש אגרה (כביש ארצי לישראל) התשנ"ה.

[2] היות שעל פי החוק המשכיר הוא שחייב בתשלום, הרי שניתן לראות את השוכר כמי שגרם ביודעין למשכיר להתחייב בתשלום ולמעשה כמי שהזיק לו בגרמי שחייב לשלם ראו טור חו"מ שפח, א; רמ"א שם, ב; ריצב"א מובא בתוספות בבא בתרא כב ע"ב, ד"ה זאת; רמ"א חו"מ שפו, ג.

[3] ראו רמב"ן ויקרא כה, טו, שכותב שאיסור אונאת ממון חל גם במקרים בהם ההלכה לא קבעה פיצוי למי שנפגע. וראו רא"ש בבא מציעא ד, כ; שולחן ערוך חו"מ רכז, ו, המחילים איסור זה על תשלום מופרז בגין מתן שירות.

[4] שכן ההלכה אינה מונעת גביית תשלום מופרז שסוכם בגין עבודה (כלומר, לא חל על עבודה "דין אונאה"), ראו רמב"ם מכירה יג, טו; שולחן ערוך חו"מ רכז, לג. ועיינו בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג ד, תשמט, הסובר שיש דין אונאה גם בתחום זה.

[5] קיים הבדל בין עבירות תנועה שאכיפתן נתונה בידי משטרת ישראל ובין חניה במקום אסור שאכיפתה נתונה בידי הרשות המקומית, אולם למעשה הדין זהה בשני המקרים.

[6] סעיף 27ב לפקודת התעבורה (נוסח חדש). רשויות אכיפת החוק מעוניינות בהסבת העבירות על שם הנהגים עצמם ולפיכך במקרה בו נמצא כי הרכב שביצע את העבירה רשום על שם תאגיד וזה לא העביר לרשויות את זהות הנהג ברכב, יחויב התאגיד בסכום גבוה פי ארבעה משיעור הקנס המקורי.

[7] בניגוד לחיוב אגרות אשר השוכר חייב לשלם למשכיר מ"דינא דגרמי", החיוב בקנס הוא בגדר "גרמא" בלבד כיוון שמן הסתם השוכר לא התכוון לחייב את המשכיר וכן לא הייתה ודאות שהעבירה תגרור חיוב. ראו ש"ך חו"מ שפו, ו. אף על פי כן, היות שהמנהג המקובל הוא להסב את הקנס על שם השוכר, ניתן לראות במנהג זה הסכם מכללא בו התחייב השוכר לשלם קנסות אשר יוטלו בגינו על המשכיר. יש להעיר כי אם בגין התרשלות ושיהוי של המשכיר סכום הקנס גדל, השוכר אינו חייב לשלם מעבר לסכום המקורי. ראו שו"ת משפטיך ליעקב, ח, לד.