דיני הרכב >> פרק ג: שכירות רכב >> ג. א. תוקף שכירות פרטית

אורות החושן: דיני הרכב
פרק ג: שכירות רכב
ג. א. תוקף שכירות פרטית

החוק בישראל[1] אוסר להשכיר רכב ללא רישיון מאת המדינה. על פי החוק לא ניתן לתת רישיון השכרת רכב לאדם פרטי אלא רק לתאגידים שזהו עיסוקם[2]. חוק זה מחייב גם על פי ההלכה שכן הוא נועד לתקנת הקהל וכן למניעת תחרות בלתי הוגנת שתפגע בפרנסתם של מי שמתפרנסים מהשכרת כלי רכב.

בנוסף, החוק[3] אוסר על נהיגה ברכב ללא ביטוח חובה בתוקף ואף מטיל על עבירה זו עונש מאסר, קנס או שלילת רישיון. זאת ועוד, הפוליסה התקנית הסטנדרטית של ביטוח החובה אינה כוללת נזקים שאירעו בעת השכרת רכב בתשלום[4]. כיוון שכך, נהיגה ונסיעה ברכב פרטי שהושכר תמורת תשלום אינה מכוסה בביטוח החובה של הרכב[5], ומהווה עבירה פלילית הן מצידו של השוכר הן מצידו של המשכיר. גם חוק זה תקף מבחינה הלכתית כמו יתר חוקי המדינה בתחום הפלילי והתעבורתי.

למרות זאת, תופעה של בעלי רכב פרטי המשכירים את רכבם בתמורה לתשלום באופן לא חוקי נפוצה למדי, שכן קשה לאכוף חוק זה. כאשר שוכר רכב נדרש להציג רישיונות וביטוח רכב, הוא בדרך כלל לא יתנדב לגלות לשוטר שהוא שכר את הרכב בתשלום, אלא יטען שהרכב הושאל לו. אף אם אירעה תאונה, הרי שהן למשכיר הן לשוכר אין כל ענין לגלות שהשימוש ברכב בעת הנסיעה היה בתשלום; והואיל ובדרך כלל להשכרה מסוג זה גם אין כל תיעוד, לא ניתן לגלות את קיומה אם הצדדים אינם מספרים על כך למשטרה, לחברת הביטוח או לבית המשפט. חשוב לציין כי מדובר בהתנהגות פסולה ואסורה על פי ההלכה, העשויה להיות כרוכה בשקר ובמרמה. עם התרחשות תאונה, היא אף כרוכה בגזל חברת הביטוח שלא התחייבה לשלם במקרה מעין זה, ובשל הסתרת המידע על ידי השוכר והמשכיר היא תשפה שלא כדין עבור הנזק שנגרם על ידי השוכר.

למרות הסתייגות אלה, לא ניתן להתעלם מההיבטים ההלכתיים-ממוניים של ההשכרה הנוגעים למערכת היחסים שבין המשכיר והשוכר, בהינתן שזו מתקיימת גם בניגוד לחוק. חשוב לציין כי ההתייחסות ההלכתית שתינתן להלן לפעולה זו שאינה חוקית, אינה מהווה הסכמה או השלמה עמה. ההלכה מחייבת את האדם לציית לחוקי המדינה שיש להם תוקף הלכתי, אך אי ציות אינו פוטר אותו משאר חובותיו המשפטיות וההלכתיות. הדבר נכון אפילו ביחס לדרישות של ההלכה עצמה, וגם עסקה שבוצעה תוך שאחד הצדדים או שניהם עוברים על ההלכה, בין בתחומים שבין אדם למקום[6], ובין בתחומים שבין אדם לחברו[7], מחייבת את הצדדים מבחינה ממונית. לכן, נתייחס להלן לתוקפה, תנאיה והשלכותיה של עסקת שכירות רכב, גם אם זו נעשתה בניגוד לחוק האוסר על קיומה.

 

[1] סעיף 3(ג) לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (הסעת סיור, הסעה מיוחדת והשכרת רכב), תשמ"ה: "לא ישכיר אדם רכב השכרה אלא אם כן נתן לו המפקח רשיון השכרה".

[2] סעיף 37 לצו הפיקוח קובע כי תנאי הרישיון הם תקשורת עם מאגר הנתונים של משרד התחבורה, והחזקת צי של 30 כלי רכב לפחות. לשם קבלת רישיון להחזקת "משרד הסעות" קובע סעיף 19 לצו הפיקוח שרישיון יינתן אך ורק למי שהוא תאגיד רשום ועומד לרשותו מקום חניה מתאים לכל צי הרכב.

[3] סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל.

[4] תוספת ראשונה להוראות הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח) (תנאי חוזה לביטוח חובה של רכב מנועי), תש"ע.

[5] אלא אם כן המשכיר רכש פוליסה מתאימה לצורך השכרה, אולם אין זה מצוי.

[6] כך לדוגמה, עסקה שבוצעה באיסור בשבת מחייבת את הצדדים, שולחן ערוך חו"מ קצה, יא. כמו כן עסקה שכרוכה באיסור ריבית מן התורה מחייבת את הצדדים, למעט ההתחייבות לשלם את הריבית, רא"ש בבא מציעא ה, יט; שולחן ערוך חו"מ רח, א.

[7] למשל, הפעלת לחץ על המוכר כדי שיסכים למכור אסורה מן התורה באיסור לא תחמוד, שולחן ערוך חו"מ שנט, ט. למרות זאת אם הופעל לחץ שכזה עד שהסכים למכור המכירה תקפה, בבא בתרא מז ע"ב; שולחן ערוך חו"מ רה, א.