חיובו של השוכר לפצות את המשכיר על נזקים שגרמו לו מתבסס על שלושה יסודות: על יסוד התחייבות, אשר יכולה להיות מפורשת או התחייבות מכללא, על יסוד חובת השוכר לשלם על הנאה ממונית משירות, ועל יסוד דיני הנזיקין, הכוללים נזק ישיר ונזק עקיף שיש להבחין ביניהם (ראו עוד בסוף הסעיף הבא בעניין זה).[1]
נזקים שהתרחשו תוך כדי הנהיגה – כפי שראינו לעיל (סעיף ו) על השוכר להשתמש ברכב באופן המקובל[2]. אם הסכם השכירות התייחס לצורת השימוש הנדרשת ברכב, השוכר חייב להשתמש בו בדיוק כפי שהתחייב, גם אם התחייב מעבר למה שמקובל[3]. כל עוד השימוש ברכב נעשה באופן זה, השוכר יהיה פטור מנזקים שנגרמו לרכב תוך כדי הנהיגה[4].
אולם אם השוכר נהג ברכב באופן חריג[5] או באופן שונה ממה שהתחייב[6], ועקב כך נגרם לרכב נזק, השוכר חייב. לדוגמה, שוכר שהעמיס על הרכב מעבר למותר, או שהתעלם מנורת חום מנוע, ועקב כך נגרם נזק לרכב – חייב לשלם על הנזק שגרם. אם הצדדים חלוקים בשאלה האם השוכר התנהג על פי המצופה ממנו, או שמא התנהגותו היא שגרמה לנזק, עליהם לפנות לבית דין לדיני ממונות[7].
[1] בגמרא, בבא קמא ס ע"א, ועוד, קיימת הבחנה בין נזקים פיזיים שבוצעו תוך הפעלת כוח פיזי ישיר או עקיף של המזיק על הניזוק, ובין נזקים שנגרמו לניזק באופן אחר, גם אם אשמת המזיק ברורה. גם בנזקים מהסוג השני הגמרא מבחינה בין נזקים המוגדרים כ'גרמא' מהם המזיק פטור, ובין נזקים המוגדרים כ'גרמי' בהם המזיק חייב, בבא קמא צט ע"ב, שולחן ערוך חו"מ שפו, א. נחלקו הפוסקים האם הבחנה זו בין גרמי לגרמא היא הבחנה עקרונית בין נזקים ישירים יותר ופחות, ר"י מובא בתוספות בבא בתרא כב ע"ב, רמב"ן, דינא דגרמי, או בהבחנה מעשית בין נזקים שכיחים יותר ופחות, ריצב"א, בתוספות שם, ש"ך חו"מ שפו, א. שתי הדעות הובאו ברמ"א חו"מ שפו, ג. נזקים אותם עשוי לגרום המשכיר לשוכר עונים לאחת משתי הגדרות אלו, גרמא או גרמי, והחיוב בהם תלוי בהגדרתם המדויקת.
[2] רמב"ם שכירות ד, ח; שולחן ערוך חו"מ שח, ג.
[3] בגמרא, בבא מציעא עט ע"ב; שולחן ערוך חו"מ שח, א, מובאת הדוגמה הבאה: "השוכר את החמור לרכוב עליה איש – לא תרכב עליה אשה". למרות שמותר כמובן לאדם להרכיב את אשתו על חמורו הפרטי, אם הוא שכר חמור לשם רכיבת גבר, הוא אינו רשאי להרכיב על גביו אישה שכן נשיאתה קשה יותר עבור החמור.
[4] שולחן ערוך חו"מ שח, ד-ה.
[5] רמב"ם שכירות ד, ו; שולחן ערוך חו"מ שח, ו.
[6] רמב"ם שם; שולחן ערוך שם, ה; רמ"א שם, א בשם יש חולקים; ט"ז שם, א. אמנם אם המשכיר לא הציב דרישות אלו כתנאי מצידו אלא השוכר הוא שהתחייב לשמור על הרכב מעבר למקובל הוא יהיה פטור אם לא עשה זאת, תלמידי הרשב"א, הובאו בבית יוסף חו"מ שח, ה; סמ"ע יא; ש"ך א. ועיינו ברמב"ן בבא מציעא פ ע"א, ד"ה השוכר, שסובר כי כל עוד השוכר השתמש במושכר באופן המקובל הוא פטור, גם אם התחייב להשתמש בו באופן זהיר יותר מן המקובל ולא עשה זאת.
[7] להרחבה בשאלות אלו ראו פתחי חושן שכירות, ב, הערה כג, ד"ה ומ"מ; שו"ת משפטיך ליעקב ז, לא-לב; פסק דין ארץ חמדה – גזית מס' 75115.