תאונת דרכים גורמת בראש וראשונה עוגמת נפש גדולה. להפסד הכספי ו/או לפגיעה הגופנית מתלוות תחושות של החמצה, כעס, תסכול, ואפילו חרדה בשל כך שבזמן התאונה חש הנהג סכנה לחייו. למרות זאת, ההלכה נוקטת בגישה מצמצמת ביחס לפיצוי הנזיקי בגין תאונה. חובת הפיצוי שתוטל על הפוגע נוגעת אך ורק לנזק הכספי הממשי לו גרם הנהג הפוגע.
גם במסגרת נזקי הממון, ההלכה[1] מבחינה בין נזקים שבוצעו תוך הפעלת כוח פיזי של המזיק על גוף או על רכוש הניזוק, ובין נזקים שנגרמו לניזוק באופן אחר. בהקשר לתאונות דרכים, ההלכה קובעת כי נהג ברכב שגרם לתאונה דינו כאדם שהזיק בידיו[2]. בהתאם לכך להלן סיווג הנזקים השונים הכרוכים בתאונות דרכים על פי ההלכה:
נזק בידיים – בנוגע לנזקים שנגרמו עקב הפעלת כוח פיזי, המזיק חייב בפיצוי הניזוק ללא הבחנה בין נזק שנוצר כתוצאה מהפעלת כוח ישיר לבין נזק שנוצר ממעשה הגורם לשחרור כוח. לדוגמה, אם אדם שחרר את בלם היד והרכב הידרדר ופגע ברכב חונה[3], הוא יהיה חייב לשלם על הנזק שגרם כמו אדם שפגע ברכב אחר תוך כדי נסיעה.
גרמי וגרמא – בנזקים שלא נגרמו על ידי הפעלת כוח פיזי של המזיק על הניזוק או על רכושו, אף שאשמת המזיק ברורה[4], הפוסקים[5] מבחינים בין נזק עקיף המחייב בתשלום, המכונה 'גרמי'[6], לבין נזק עקיף שאינו מחייב בתשלום, המכונה: 'גרמא'[7].
הפוסקים נחלקו[8] האם ההבחנה בין גרמי לגרמא היא הבחנה עקרונית שמשמעותה היא שנזקי גרמי הם נזקים ישירים, ודאיים ומיידיים ואילו נזקי גרמא אינם עונים לקריטריונים אלו[9]. או שמא הבחנה מעשית לפיה נזקי גרמי הם נזקים שכיחים[10] או נזקים שבוצעו במכוון שחכמים החליטו לקנוס את המזיק בגינם, ואילו נזקי גרמא הם נזקים עקיפים שאינם שכיחים או נעדרי כוונה ולכן חכמים לא הטילו קנס בגינם[11].
על כל פנים לכל השיטות, ישנם מקרים מוסכמים בהם המזיק יהיה פטור, כגון כאשר בגין התאונה נמנע רווח אותו היה הניזוק עשוי להרוויח אלמלא פעולת המזיק. זאת למעט מניעת "רווח ברור", קרי, רווח שהשגתו ודאית והוא קל להשגה, ובלבד שהמזיק היה מודע לכך שזו תהיה תוצאת מעשיו.
למשל, אדם שגרם לתאונה וכתוצאה מכך בעל הרכב הניזוק איחר לפגישה בה היה עשוי להרוויח כסף, פטור מפיצוי הרווח הצפוי לכאורה[12], כיוון שמנע מחברו רווח שאינו ודאי, שהרי לא ברור שהפגישה היתה מביאה לרווחים המצופים. לעומת זאת בעל מוסך שהרכיב חלק שאינו תקני וכתוצאה מכך נגרמה תאונה יתחייב לפצות את בעל הרכב על הנזק שנגרם בעטיו[13].
בנקודה זו שונה החוק במדינת ישראל[14] מההלכה, שכן הוא מחייב את המזיק על תוצאות רשלנותו, אפילו אם אלו נגרמו ללא כל מעשה או מודעות מצידו.
[1] בבא קמא ס ע"א, ועוד.
[2] בעניין הגדרת נזק שנגרם על ידי נהיגה ברכב כ"נזק בידים" ראו: שו"ת הרא"ש קא, ה; שולחן ערוך חו"מ שעח, ט; ערוך השולחן שם, כ.
[3] זהו נזק עקיף שההלכה משווה למי שיורה חץ מקשת ובלשון הגמרא: "גירי דיליה", שהאדם נושא באחריות מלאה לכל נזק הנגרם ממנו ראו: רמב"ם רוצח ושמירת הנפש ג, יג.
[4] לדוגמה, אדם חנה עם רכבו במקום שמונע משער חניה להיסגר ובשל כך נגנב משם רכב אחר.
[5] תוספות בבא בתרא כב ע"ב, ד"ה זאת; רמב"ן, קונטרס דינא דגרמי; שולחן ערוך חו"מ שפו, א לעומת תכ, יא; רמ"א חו"מ שפו, ג, וכן מנהג בתי הדין. ועיינו רש"י בבא בתרא כב ע"ב, ד"ה גרמא, אשר סבר כמו ראשונים נוספים שאין כל הבחנה בין גרמא לגרמי. וראו רמב"ם חובל ומזיק ז, ז; שולחן ערוך חו"מ שפו, א שסתמו וכתבו ש"כל הגורם להזיק – חייב" ולא ציינו במפורש האם קיים הבדל בין גרמי לגרמא ואם כן, מהו. וראו: ש"ך חו"מ תיח, ד; קצות החושן שפו, ב.
[6] בבא קמא צט ע"ב.
[7] בבא קמא ס ע"א.
[8] שתי הדעות הובאו ברמ"א חו"מ שפו, ג. כאמור, לשולחן ערוך חו"מ שפו, א, שיטה אחרת בעניין זה.
[9] ר"י מובא בתוספות בבא בתרא כב ע"ב, ד"ה זאת, רמב"ן, קונטרס דינא דגרמי.
[10] אמנם נחלקו הפוסקים האם לשיטה זו שכיחות הנזק (המוגדר כגרמי) נקבעת לפי המציאות הנפוצה בימינו - רמ"א חו"מ שפו, ג; סמ"ע שם, ח, או שמא רק נזק שהיה שכיח בימי הגמרא הוא בגדר גרמי, ש"ך חו"מ שפו, כד.
[11] ריצב"א, תוספות בבא בתרא כב ע"ב, ד"ה זאת, ש"ך חו"מ שפו, א.
[12] רא"ש סנהדרין ט, ב; שולחן ערוך חו"מ תכ, יא.
[13] שולחן ערוך ורמ"א חו"מ שו, ו
[14] סעיף 35 לפקודת הנזיקין, התשכ"ח.