אורות החושן: עבודה וקבלנות
פרק ה: הסכמי עבודה פסולים
ה.א. דרישות בלתי סבירות מהעובד

עוד לפני שניתנה תורה, העמיד הקב"ה את עקרונות החופש והחירות של האדם בראש סולם העדיפויות. הקב"ה החריב את בית העבדים – מצרים – בעשר המכות והוציא את עמו ישראל לחירות עולם. לא היה זה צעד טכני בלבד, אלא צעד מהותי הנובע מתוך תפישה כי יכולתו של האדם להשתעבד לקב"ה ולהפוך לבן חורין אמיתי, מותנית ביכולתו להיות משוחרר מכל שעבוד חיצוני "אנכי ה' א-להיך – אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים"[1].

המצווה הראשונה שניתנה לנו אחרי מעמד הר סיני, הפותחת את פרשת 'משפטים', ממשיכה רעיון זה ואומרת כי שעבוד לאדם אחר אינו ראוי ולפיכך הוא יכול להיות לכל היותר זמני. רעיון זה מתבטא גם בהלכה המאפשרת לפועל להתפטר מעבודתו בכל עת שירצה, אפילו בחצי היום מכיוון ש"עבדי הם ולא עבדים לעבדים"[2]. העובד, ורק הוא יבחר כיצד לפרנס את עצמו ואת בני משפחתו.

החירות של העובד מתבטאת גם בבחירתו לעשות מלאכות שנראות לאנשים אחרים כמלאכות משפילות ואפילו מבזות. זאת כיוון, שעצם בחירתו לעבוד על מנת להביא טרף לביתו, כבוד יש בה ולא השפלה, כפי שכתב הרמב"ם:

ואפילו היה חכם ומכובד והעני יעסוק באומנות ואפילו באומנות מנוולת ולא יצטרך לבריות, מוטב לפשוט עור בהמות נבלות ולא יאמר לעם חכם גדול אני... גדולי החכמים היו מהם חוטבי עצים ונושאי הקורות ושואבי מים. [3]

לכן בניגוד לעבד שאסור להעבידו בעבודת פרך ובעבודות מבזות, מותר להעסיק עובד בכל עבודה בה הוא מסכים לעבוד. תהיה הדרישה חריגה[4], קשה או מבזה ככל שתהיה[5], ואפילו עבודת פרך[6]. העובדה שאחד הצדדים חזק כלכלית והשני חלש[7] משפיעה כמובן על יכולת המיקוח שלהם, אולם כל עוד ניתנה הסכמה מתוך בחירה חופשית, יש לכבדה[8].

אולם אסור להעסיק עובד בעבודה הפוגעת בבריאותו או שמציבה בפניו דרישות פיזיות שהוא אינו מסוגל לעמוד בהן, שכן הצבת דרישות אלו היא מעשה בלתי מוסרי[9]. במקביל, גם לעובד אסור להסכים לעבוד בעבודה הפוגעת בבריאותו, גם לא בתמורה לשכר נאה. גופו של האדם הופקד בידו מהקב"ה ועליו לשמור עליו על מנת שיוכל לשרתו בנאמנות לאורך ימים ושנים[10] (בפרק טז נרחיב עוד בחובת המעסיק לדאוג לבטיחות עובדיו על פי ההלכה והחוק).

עם זאת מותר להעסיק עובד בעבודות שיש בהן סיכון מסוים[11] וזאת תוך נקיטת אמצעי בטיחות אשר יצמצמו את הסכנה למינימום ההכרחי[12]. הגבול לסכנה אותה מותר לדרוש מהעובד היא סכנה אותה היה רשאי המעסיק לקחת על עצמו, ומה שמותר לאדם לקחת על עצמו מותר לבקש גם מהעובד[13].

[1] שמות כ, ב.

[2] בבא מציעא עו ע"א.

[3] רמב"ם מתנות עניים י, יח.

[4] תוספות בבא מציעא פג ע"א, ד"ה השוכר; ריטב"א שם ד"ה השוכר.

[5] רמב"ם עבדים א, ז.

[6] ספרא בהר, ו. וראו בפירוש הרדב"ז, יקר תפארת, עבדים א, ז. ועיינו בספר המצוות למהר"ם שיק, מצוות שמה, שמח, הסבור שעבודת פרך גובלת בפגיעה גופנית ולכן היא נאסרה גם בעובד.

[7] מקובל לומר שהעובד הוא "הצד החלש" והמעסיק הוא "הצד החזק" אולם אין הדבר נכון תמיד. לדוגמה, כשיש ביקוש לעובדים מיומנים ואלו אינם בנמצא, או כשעובדים רבים מתאגדים באיגוד מקצועי שאינו מאפשר לעובדים אחרים לעבוד, במקרים אלה העובדים הם "הצד החזק" והמעסיק הוא "הצד החלש".

[8] שו"ת הריב"ש, קעה. בתשובה זו התבקש הריב"ש להתייחס למקרה בו העובד ניצל את כוחו על מנת להתנות עם המעסיק תנאים אותם הריב"ש עצמו מגדיר כ"בלתי הגונים", ובכל זאת פסק שיש לכבדם.

[9] ספר חסידים, אלף עד.

[10] רמב"ם רוצח ושמירת הנפש יא, ה.

[11] משנה בבא מציעא קיב ע"א: "ואליו הוא נשא את נפשו, מפני מה עלה זה בכבש ונתלה באילן ומסר את עצמו למיתה – לא על שכרו?".

[12] שו"ת משפטי עוזיאל ד, חו"מ, מג.

[13] ראו שו"ת המבי"ט ה, רטז, שמסיק כי אדם שאינו יודע האם סיכון מסוים סביר, ומותר, או בלתי סביר, ואסור, יבדוק האם אנשים רגילים מוכנים לקחת אותו לשם פרנסתם.