אורות החושן: עבודה וקבלנות
פרק ה: הסכמי עבודה פסולים
ה.ב. התחייבות לשנים ארוכות

תופעת ה"עבדות" נהגה שנים רבות בעולם. התורה מחד, ביקשה לעדן את התופעה[1], אך מאידך הכירה בקיומה ואף ראתה בה חלק מן הטבע האנושי[2]. כחלק מהאחווה המיוחדת בין יהודים התורה אסרה על עבדות לצמיתות של יהודי ליהודי. התורה הגבילה את העבדות בכפייה לשש שנים, ואסרה על עבדות מרצון[3] למעט מקרים קיצוניים בהם האדם הגיע לפת לחם[4].

את טעמו של איסור זה ניתן להבין בשני אופנים: האחד סוציאלי - התורה התנגדה ליצירת מעמדות שונים ומנוכרים בעם ישראל בהם יהודי אחד משעבד יהודי אחר[5]. השני רוחני-השקפתי - כאמור, עצם ההשתעבדות לאדם אחר סותרת את שעבודו של האדם לקב"ה "עבדי הם ולא עבדים לעבדים"^[6]. סתירה זו פוגעת הן במחויבותו של האדם לקב"ה, שכן ההסכמה להשתעבד לאדם אחר מוכיחה כי שעבודו של האדם לקב"ה אינו מוחלט, והן ביסוד הבחירה החופשית המושתת על יסוד החירות.

אף שהעבדות בלבוש העתיק והמוכר חלפה מן העולם, נראה כי בשנים האחרונות חוזרת תופעת העבדות, אם כי בעיקר בלבוש חדש בדמותה של "העבדות המודרנית". עם המהפכה התעשייתית החל ניצול רחב היקף של עובדים חופשיים-לכאורה, תוך סיכון חייהם ותמורת תשלום זעום. גם בימינו, לאחר מהלך ארוך של שיפור ניכר בתנאי ההעסקה, ישנן חברות וארגונים המעוניינים לשמר עובדים מסוימים (מוכשרים במיוחד בדרך כלל) אצלם. לשם כך הם מחתימים אותם על חוזים ארוכי טווח למשך חמש שנים ואף יותר. לרוב מדובר במקומות עבודה המעניקים הכשרה ארוכה לעובדים, אולם הדבר נעשה גם במקומות אחרים בהם החשש מעזיבת עובדים מוכשרים גבוה.

התחייבות שכזו, על אף שהיא נעשית כביכול מרצונו החופשי של העובד ואפילו מלווה בשכר גבוה ובתנאים טובים[7] משעבדת את האדם ופוגעת בחירותו ולפיכך היא נאסרה[8]. לדעת מרבית האחרונים מדובר באיסור דרבנן,[9] שכן בסופו של דבר אין זוהי מכירה גמורה אלא רק שכירות. אולם יש שסברו שמדובר באיסור תורה של ממש, לדעתם הסכם עבודה המחייב את הצדדים לטווח ארוך אינו שונה מעבדות גמורה[10]. טווח הזמן המקסימלי המותר לשכירות לכל הדעות הוא עד שלוש שנים^[11] שהן מחצית משנות עבודתו של עבד עברי עליו נאמר "שש שנים יעבד".

יש מן האחרונים שסברו שהאיסור תקף רק ביחס לעבודות שבאופיין דומות לעבדות, המחייבות מגורים במקום וזמינות מעבר לשעות העבודה המוגדרות, דוגמת רב יישוב, או מדריך בפנימייה. אולם עבודות בהן העובד יוצא מביתו למקום העבודה וחוזר לעת ערב לביתו אינן דומות לעבדות ומותר להתחייב ולעבוד בהן גם תקופות ממושכות[12].

יש להעיר כי איסור זה אינו חל על קציני צבא המשרתים בצה"ל ונדרשים לחתום לתקופות ארוכות[13] שכן שירותם הוא מצווה גדולה^[14] שלא ניתן לקיים בשום מקום אחר.[15] אף שהם מקבלים שכר עבור שירותם אין זו המוטיבציה המרכזית לשירותם אלא מסירותם להגנת עם ישראל וארץ ישראל[16].

[1] רמב"ם עבדים ט, ח.

[2] ראו בראשית ט, כה-כז; ויקרא כה, מו. לדעת הראי"ה קוק, אגרות הראי"ה א, פט, מכיוון שמדובר בתופעה המשקפת את המאפיינים הבסיסיים של נפש האדם, היא לא נעלמה, אלא שאת מקומה של העבדות החוקית שלוותה לעתים באכזריות והתעמרות, החליפה מעין-עבדות בעולם שהוא חופשי-לכאורה. במצב זה, אנשים אמנם אינם מוגדרים באופן פורמלי כעבדים, אולם הם עובדים באופן בו הם נשלטים לחלוטין על ידי מעסיקיהם.

[3] לדעת ר"י הזקן, תוספות בבא בתרא יג ע"א, ד"ה כופין, זהו איסור מן התורה.

[4] ספרא בהר, ה; רמב"ם עבדים א, א.

[5] מיסוד זה נגזרו הלכות נוספות החלות על מי שכבר הותר לו למכור את עצמו, כגון "לא תעבד בו עבדת עבד", "לא ימכרו ממכרת עבד" ו"לא תרדה בו בפרך" ויקרא, כה, לט-מג.

[6] קידושין כב ע"ב.

[7] לדעת חלק מהאחרונים אם לעובד יש חופשות יש לשקול האם דינו כעבד. ראו שו"ת באהלה של תורה א, קו; שו"ת בצל החכמה ב, פז, המעלים סברה זו. אולם ממרבית האחרונים עולה שגם אם יש לעובד זמן פנוי רב אין זה משנה, והעובד משועבד כעבד למקום עבודתו. ראו שו"ת חוות יאיר, קמ; שו"ת חתם סופר חו"מ, קעב, ועוד.

[8] אבן עזרא דברים טו, יח; שו"ת מהר"ם מרוטנבורג ד, עב; רמ"א חו"מ שלג, ג.

[9] קצות החושן שלג, ז. ועיינו בשו"ת חוות יאיר, קמ, ממנו משמע שאין זה איסור ממש אלא הנהגה טובה בלבד.

[10] רבי צדוק הכהן מלובלין, אוצר המלך, הלכות עבדים א, א.

[11] מהר"ם ורמ"א הנזכרים לעיל הערה 8. אמנם יש מן הפוסקים שהקלו באיסור זה כל עוד מספר השנים להן התחייב העובד קטן משש, ראו שו"ת בצל החכמה ב, פז. ועיינו בשו"ת חתם סופר או"ח, רו, המביא מנהג דומה אך מסתייג ממנו.

[12] שו"ת חתם סופר חו"מ, קעב; פתחי חושן שכירות, ז, א, ועוד. ועיינו בשו"ת חוות יאיר, קמ; קצות החושן שלג, ז, ועוד שלא חילקו כך.

[13] שו"ת באהלה של תורה קו, עמ' 507.

[14] לדעת קצות החושן רצ, ה, ושו"ת חוות יאיר, קמ, איסור זה אינו חל על עובדים לצרכי מצווה.

[15] אם העובד יכול לבחור אצל מי לקיים את המצווה, אזי בחירתו להשתעבד למעסיק מסוים היא בעייתית, שו"ת שבות יעקב א, ו.

[16] ראו שו"ת מהריא"ז ענזיל, טו, המסייג את דברי רבו, בעל קצות החושן ואומר שלא כל המשמש בקודש יכול לשעבד עצמו, אלא רק מי שהשכר אינו המניע העיקרי לעבודתו.