אורות החושן: עבודה וקבלנות
פרק ב: הלכה חוק ומנהג
ב.ב. יחסי עובד ומעביד

חוקי המגן על העובדים מעניקים זכויות סוציאליות נרחבות למי שבינו ובין מעסיקו נוצרה מערכת יחסים המוגדרת "יחסי עובד ומעביד". זכויות אלה אינן עומדות למי שיוגדרו על פי החוק כקבלנים.

ההבחנה בין עובד לקבלן אינה מופיעה בחוק והיא נעשית לפי תבחינים שקבעו בתי המשפט. זאת, במסגרת מה שמכונה "מבחן מעורב" הבוחן את מידת השתלבות העובד אצל המעסיק, מידת הכפיפות של העובד למעסיק, צורת תשלום השכר ואופן ניכוי תשלומי החובה, משכו של הקשר, ועוד[1]. הבחנה זו דומה במקצת להבחנה ההלכתית בין פועל לקבלן, אך אינה זהה לה. לדוגמה, נהג מונית אינו זכאי לקבל מהנוסע זכויות סוציאליות של עובד, על אף שהוא מוגדר על פי ההלכה כפועל. מאידך, מנקה של בית משותף המקבל תשלום כולל על ניקיון של כל הבניין, זכאי לזכויות סוציאליות מוועד הבית אף שמבחינה הלכתית הוא מוגדר כקבלן.

כפי שנראה בהמשך הפרק, לדעת מרבית הפוסקים, לחוקי העבודה כפי שנחקקו בכנסת וכפי שנקבעו בצווי ההרחבה ישנו תוקף מחייב. לעומת זאת, לפסיקות בתי המשפט, ובכלל זה, בתי הדין לעבודה ואפילו בית המשפט העליון, אין תוקף מחייב. בתי המשפט של מדינת ישראל, כאשר הם עוסקים בענייני ממונות, מוגדרים מבחינה הלכתית כערכאות שאין להתדיין בפניהן^[2] ואין לפסיקותיהם כל תוקף הלכתי^[3]. לענייננו משמעות הדבר היא כי "המבחן המעורב" אינו מחייב מבחינה הלכתית בהיותו פרי פסיקות בתי המשפט בלבד. אמנם הואיל ו"המבחן המעורב" הפך להיות "מנהג המדינה", בכל הנוגע לזכויות העובד הנובעות מכוח קיום מערכת יחסי עובד-מעביד, הוא מחייב גם על פי ההלכה^[4].

[1] ניסוח מדויק יותר של "המבחן המעורב" נכתב על ידי שופט בית הדין לעבודה, שמואל טננבוים, מופיע בספרי, כתר י: דיני עבודה במדינת ישראל על פי ההלכה, עמ' 55-54.

[2] הרב צבי פסח פרנק, "מכתב בדבר בתי-המשפט במדינת ישראל", בשעריך ירושלים: בטאון המועצה הדתית ירושלים, גליון ה, שבט תש"ל, עמ' 5-4; שו"ת יחוה דעת ד, סה; הרב יעקב אריאל "המשפט במדינת ישראל ואיסור ערכאות", תחומין א, עמ' 319.

[3] שו"ת מהריא"ז ענזיל, ד ; עטרת דבורה ב, חו"מ, מח, עמ' 946-945.

[4] הרב יעקב אריאל, בהסכמתו לספרי, כתר י: דיני עבודה במדינת ישראל על פי ההלכה, עמ' 8.