אורות החושן: עבודה וקבלנות
פרק ב: הלכה חוק ומנהג
ב.ח. הסכם עבודה המנוגד לחוק
לסעיף הקודם אחד המאפיינים המייחדים את חוקי העבודה במדינת ישראל הוא היותם "חוקי מגן" כלומר חוקים שנועדו להגן על העובד בכל אופן ולכן אינם ניתנים להתניה. משמעות הדבר היא שגם אם העובד הסכים לוותר על זכות המגיעה לו על פי החוק – אין לוויתור תוקף. לדוגמה, על פי החוק[1] עובד שהסכים לעבוד בשכר הנמוך משכר המינימום או שהסכים לוותר על דמי הפיצויים המגיעים לו – הסכמתו בטלה והמעסיק חייב לשלם לו את הסכומים המינימליים הקבועים בחוק.
במובן זה חוקי העבודה חורגים מעקרון חופש החוזים כפי שנקבע בחוק, הקובע ששני צדדים רשאים לעצב את החוזה שביניהם בכל דרך אשר יראו לנכון[2]. חשוב להדגיש שעיקרון זה אינו עיקרון מוחלט, והחוק אינו מכיר בחוזה בלתי מוסרי או הפוגע באינטרס הציבורי[3]. כפי שראינו, חוקי העבודה נחקקו מתוך אינטרס ציבורי[4] ולפיכך קבעו המחוקק ובתי המשפט שהסכמה של העובד לוותר על זכויות המגיעות לו – בטלה.
כאמור, בהלכה ניתן לעקרון חופש החוזים משקל רב הרבה יותר ועובד יכול לוותר על זכות ממונית המגיעה לו על פי דין תורה[5]. ויתור זה תקף אפילו אם לא נעשה במפורש, כל עוד ניתן להניח שהעובד ידע עם כניסתו לעבודה שהמעסיק אינו עומד בדרישות התורה בנוגע לתשלום שכר העובדים[6].
הבדל זה בין ההלכה ובין החוק בנוגע למשקל שיש לתת להסכמת הצדדים, עורר מחלוקת בין הפוסקים, אף בין אלו המסכימים כי באופן כללי יש להעניק לחוקי העבודה תוקף הלכתי.
לדעת חלק מן הפוסקים אימוץ העיקרון אותו קבע החוק, לפיו החוק גובר על הסכמת הצדדים, משמעותו כי החוק עדיף על התורה. שכן על פי ההלכה הסכמת הצדדים גוברת על דין התורה, בעוד החוק קובע כי הוא גובר על הסכמת הצדדים. לפיכך קובעים פוסקים אלו, שכפי שחוזה גובר על הלכה, כך הוא גובר גם על חוק והצדדים רשאים לקבוע תנאים החורגים מן אלו הקבועים בחוק[7].
אולם למעשה נראה לאמץ את שיטת הפוסקים שקבעו שאין להשוות בין הדברים[8]. לדידם, דיני הממונות שבתורה במקורם לא נאמרו כקביעה מחייבת אלא כזכות ממונית שניתנת לוויתור[9]. לעומתם דיני העבודה נוצרו מלכתחילה כפתרון לבעיה. ממילא, אפשרות לוויתור על החוק מסכלת את פתרון הבעיה. לדוגמה, אין טעם לקבוע שכר מינימום אם ניתן להסכים על שכר נמוך ממנו, שכן כוחות השוק לא יותירו מהחוק דבר. התוצאה תהיה שבעיתות שפל כלכלי אנשים רבים עלולים להידרדר לעוני, ליפול לנטל על המדינה, לצאת לרחובות ואף לערער את יציבות השלטון.
זאת ועוד, כאמור בפתיחה, בהלכה עצמה מצאנו כי דווקא בנוגע לדיני עבודה, ההלכה מגבילה את יכולתו של פועל לוותר על זכותו להתפטר. בנוסף, מצאנו בהלכה שיש לציבור סמכות לתקן תקנות שיגבילו את חופש החוזים בדיני עבודה[10]. כך שגם בהלכה עצמה ישנו מרכיב שאינו ניתן לוויתור בדיני עבודה, וממילא, אין במתן מעמד כזה לחוקי המגן משום פגיעה במעמדו של דין התורה.
אי לכך כאשר ההלכה מכירה בתוקפם של חוקי המגן היא מכירה גם ביכולתם לגבור על הסכמת הצדדים, בפרט כאשר יש להניח שההסכמה ניתנה תחת אילוץ, כפי שעשוי לקרות אצל עובד עני[11]. ולכן, למעשה: חוק מול חוזה – חוק עדיף.
[1] ראו סעיף 12 לחוק שכר מינימום; סעיף 29 לחוק פיצויי פיטורין, ועוד. קביעה זו הוחלה על ידי בית המשפט העליון ביחס לכל חוקי העבודה, בג"ץ 760/79, דיין נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד לד(3) עמ' 820, 823, אולם קביעה זו כשלעצמה נתונה במחלוקת בין הפוסקים כמובא בפרק הקודם.
[2] סעיף 24 לחוק החוזים (חלק כללי).
[3] סעיף 30 לחוק הנ"ל.
[4] הסבר זה מובא על ידי בית המשפט בפסק דינו הנזכר לעיל "הצדדים לא יצרו את הזכות, והצדדים אינם יכולים להסכים עליה ולשנותה. הזכות היא פרי החוק הנותן ביטוי למדיניות סוציאלית, שביישומה ענין לציבור כולו".
[5] ע"פ כתובות נו ע"א.
[6] שולחן ערוך חו"מ שלט, ט.
[7] הרב יחזקאל שטיפנהולץ, "ויתור עובד על זכויותיו", תחומין כ, עמ' 78 ואילך. בית הדין הרבני הגדול תיק (גדול) 774452/1 (מס' ישן: 1108-35-1) ועד החינוך נ' פלונית (תשנ"ט) (פורסם בנבו).
[8] הרב אברהם שרמן, "מנהג המדינה ביחסי עובד ומעביד", תחומין יח, עמ' 236; הרב יעקב אריאל, בהסכמתו לספרי כתר י: דיני עבודה במדינת ישראל על פי ההלכה, עמ' 8; הרב דב ליאור שם, עמ' 42.
[9] רמב"ן בבא בתרא קכו ע"ב, "שלא אמרה תורה שיתחייב אלא ברצונו של זה".
[10] תוספתא בבא מציעא יא, כג, הובאה בגמרא בבא בתרא ח ע"ב; שולחן ערוך חו"מ רלא, כז.
[11] הרב דב ליאור, מובא בספרי, כתר י: דיני עבודה במדינת ישראל על פי ההלכה, עמ' 42.
