כאמור, אין לקבל הכרעה בשאלה מיהו האחראי לתאונה במקום התאונה וברגעי התרחשותה. בשעה זו הצדדים נסערים מכדי לעסוק בכך. אולם בחלוף יום-יומיים, יש לעסוק גם בשאלה זו על מנת לקבוע על מי מוטל לפצות את חברו בגין הנזק שגרם לו. ההלכה מחייבת באחריות נזיקית את מי שהזיק לחברו גם אם הדבר לא נעשה בידיים ממש אלא באמצעות כלי הרכב בו הוא נוהג[1].
בירור השאלה מורכב משלושה שלבים: האחד, בירור עובדתי: מה קרה ברגעי התאונה וברגעים שקדמו לה. השני, בירור חוקי: מי נהג כחוק ומי נהג שלא כחוק. השלישי, בירור הלכתי: האם על פי ההלכה יש לחייב במקרה זה. בשל מורכבות הבירור מומלץ לצדדים לפנות לבית דין לדיני ממונות אשר בידיו הכלים לברר את הדין על פי שלושת השלבים הללו.
הבירור החוקי נדרש, שכן על פי ההלכה כאשר אחד הצדדים נהג שלא על פי הנהוג[2] והמקובל על יתר משתמשי הדרך[3], ושלא על פי חוקי התנועה[4], הוא אחראי לתאונה ולנזק שגרם למי שציית לחוק. לעומת זאת, נהג צייתן יהיה פטור מנזק שגרם לנהג עבריין[5], גם אם יכול היה למנוע את התאונה לו היה נוהג לאט יותר ובזהירות יתרה ומזהה את העבריין בזמן. כמובן אם הצייתן זיהה את העבריין, חובתו למנוע את התאונה ככל יכולתו וחזקה עליו שעשה כך[6]. יש להעיר כי גם אם העבריין הספיק לבלום לחלוטין את רכבו רגע לפני ההתנגשות, הוא חייב בתשלום הנזק שנגרם לנהג הצייתן אם הלה פגע בו[7].
הבירור ההלכתי נדרש במקום בו הבירור החוקי כשלעצמו לא נותן מענה לשאלת האחריות. למשל, כאשר שני הצדדים עברו על החוק, ובשל כך באופן בלתי מפתיע התרחשה התאונה, או כששני הצדדים נהגו כחוק ובכל זאת התרחשה תאונה. במקרים אלו ההלכה מבחינה בין מצב בו שני הרכבים היו בתנועה לבין מצב בו אחד הרכבים היה במצב של עצירה מלאה[8].
כאשר שני הרכבים היו בתנועה, כגון ששני נהגים נכנסו לצומת מבלי לתת זכות קדימה כנדרש מהם על פי חוק, או כששני נהגים נהגו כחוק וגלשו באיטיות לאחור כדי לחנות, אך לא הבחינו זה בזה והתנגשו. במקרים אלו, ההלכה אינה רואה באחד מהם אשם יותר מחברו, וממילא אין להטיל על האחד אחריות גדולה מחברו, ולכן שניהם פטורים. יתר על כן, אם שני הנהגים עברו על החוק, אין משמעות לשאלה מי היה עבריין גדול יותר ומי נהג ברשלנות רבה יותר. אדם שנהג שלא על פי חוקי התנועה חייב להעלות בדעתו שישנם נהגים עבריינים כמותו ואף יותר ממנו ואינו יכול לתבוע מהם פיצויים[9].
לעומת זאת, כאשר אחד מכלי הרכב עצר, גם אם שניהם עברו על החוק, ואפילו אם שמרו על החוק, תוטל האחריות על בעל הרכב שהיה בתנועה, שכן זה ביצע בפועל את הנזק[10]. הדבר נכון גם אם הפגיעה הייתה בחזית או בצד הרכב הנפגע, וכל שכן אם נפגע הצד האחורי של הרכב עקב אי שמירת מרחק[11].
[1] שו"ת הרא"ש קא, ה; שולחן ערוך חו"מ שעח, ט; ערוך השולחן שם, כ.
[2] בבא קמא לב ע"א: "איסי בן יהודה אומר: רץ – חייב, מפני שהוא משונה".
[3] בבא קמא מח ע"ב: "אחד ברשות ואחד שלא ברשות, דברשות – פטור, שלא ברשות – חייב"; שולחן ערוך חו"מ שעח, ח.
[4] פתחי חושן נזיקין א, הערה עא; הרב דב ליאור, "חוקי התנועה כתביעה נזיקית", שערי צדק י, תשסט, עמ' 100 ואילך; הרב יועזר אריאל, "חוקי התנועה ופיצויים על תאונות", תחומין יט, עמ' 258 ואילך אות א. כך מנהג כל בתי הדין.
[5] ערוך השולחן חו"מ שעח, יח; עטרת דבורה ב, נב; פס"ד ארץ חמדה גזית 76071; 71004; ועיינו בשו"ת חוות יאיר, קז שמסתפק בדבר.
[6] כמובן אם הנהג הצייתן שנהג כחוק זיהה את הסכנה, התעלם ממנה במודע, ולא פעל למניעתה אלא קיים בעצמו "תמות נפשי עם פלישתים", הוא יהיה חייב, על פי בבא קמא מח ע"א.
[7] הטענה שבבלימתו הוא הפך מ"אדם המזיק" ל"בור" הפטור מנזקי רכוש לא תתקבל, שכן בהצבתו הפתאומית של רכבו הוא נחשב למזיק בגרמי. ראו: נימוקי יוסף בבא קמא טו ע"ב, ד"ה ואם; עטרת דבורה ב, נב; פס"ד בית הדין שדרות אתר פסקים, פס"ד מס' 926.
[8] בבא קמא מח ע"ב: "הזיקו זה את זה - חייבין, הוזקו זה בזה - פטורין"; על פי רמ"ה בטור חו"מ, שעח; שולחן ערוך חו"מ שעח, ז.
[9] תוספות בבא קמא מח ע"ב, ד"ה שניהם. וראו סמ"ע תכא, יג, שכתב שכאשר אדם נהג שלא כחוק, חזקה עליו שמחל על נזקים שיגרמו לו נהגים אחרים שינהגו כמותו שלא כחוק. וראו: פס"ד בית דין שדרות, אתר פסקים פס"ד מס' 429.
[10] לדעת רש"י בבא קמא, מח ע"ב, ד"ה הזיקו חייבין, אחריות זו תוטל גם אם הפגיעה הייתה בלתי נמנעת מבחינתו של הפוגע. כדעתו פסק השולחן ערוך חו"מ שעח, ז, על פי הגר"א שם, יט, כ. ועיינו רמב"ם חובל ומזיק ו, ח, המגביל את אחריות על הפוגע רק אם התנהג ברשלנות.
[11] בבא קמא לא ע"א; שולחן ערוך ורמ"א חו"מ תיג, א, עוסקים במקרה דומה וקובעים כי אם ניתן לראות את העצירה של הראשון כהתנהגות בלתי מקובלת יש להטיל עליו את האחריות לתאונה, שכן אף שלא היה בתנועה, יש לראות בהתנהגותו כמזיק בגרמי, נימוקי יוסף בבא קמא טו ע"ב, ד"ה ואם.
אולם מאחר שסעיף 21(ג) לתקנות התעבורה תשכ"א מטיל על הנוהג מאחור חובת זהירות מיוחדת, אותה מפרשים בתי המשפט באופן המטיל את האחריות לתאונה על הנוהג מאחור (ראו למשל 2520/07 ישראל אריה נ' סלמן שרון רות, (ניתן ביום 16.3.08)), מאמצים גם הפוסקים פרשנות זו. ראו: חשוקי חמד בבא קמא לא ע"א; הרב דב ליאור, באתר פסקים, פס"ד מס' 150.
לדעת הרב יעקב אריאל בהסכמתו לספר זה המשנה עסקה בהולכי רגל, שם די בהזהרה של הראשון בכדי למנוע מהשני להתנגש בו, אולם במציאות של רכב ממונע לא די בהזהרה בכדי למנוע התנגשות אלא רק בשמירת מרחק מספיק, ולפיכך גם על פי ההלכה האחריות מוטלת על הנוהג מאחור.