נהג שהיה מעורב בתאונה צריך לקחת אחריות ולתפקד בהתאם.
בתאונה ללא נפגעים בגוף – אם מדובר בתאונה קלה ללא נפגעי גוף, על הנהג לעצור את רכבו בצד הדרך במקום שלא יפריע לתנועה. לאחר מכן עליו למסור את פרטיו לבעל הרכב השני או לשוטר שהגיע למקום[1]. יש למסור את הפרטים הבאים: שם הנהג (ובעל הרכב) וכתובתו, מספר רשיון הנהיגה של הנהג, מספר רישוי של הרכב, מספר תעודת הביטוח ושם החברה המבטחת.
כמובן על הנהג שגרם לתאונה לשלם על הנזק שגרם – ונרחיב בכך בהמשך. אולם, בשלב בו "יחם לבבו" - כלומר הרגשות סוערים, לא ניתן ולא נכון לעשות את הבירור מי חייב לשלם למי וכמה. לפיכך נקבע בחוק[2] שבירור העניין ייעשה בשלב מאוחר יותר. לאחר התאונה יש להסתפק במסירה זה לזה של כל הפרטים הרלוונטיים לתביעה ממונית אפשרית.
בשלב זה אין טעם להיכנס לוויכוח בשאלה מי אשם בתאונה, שכן זה רק מזיק. אפילו אם אחד הצדדים הודה באשמתו ואף אם היו עדים או שישנו תיעוד להודאתו זו, מסתבר שאם יחזור בו מהודאתו זו טענתו תתקבל[3]. הוא יוכל לטעון שהודאתו ניתנה תחת לחץ ומתוך רצון לסיים את הסיטואציה הקשה כמה שיותר מהר[4], או שבזמן האירוע לא היה מודע לכל מה שקרה סביבו ומשום כך טעה בהודאתו[5], או שלא היה מודע למשמעות ההודאה בשל הטראומה שעבר וסערת הנפש בה היה נתון[6].
בתאונה עם נפגעים בגוף – אם יש נפגעים, הרי שמלבד מסירת פרטים, אין להזיז את כלי הרכב המעורבים ממקומם עד לקבלת אישור מהמשטרה[7], אלא אם כן אחד מהם מוצב במקום בו הוא עלול לגרום לתאונה נוספת[8].
אם הנהג לא נפגע והוא יכול לצאת מן הרכב, עליו לעשות זאת באופן בטוח לאחר לבישת אפוד זוהר[9]. על הנהג לבדוק האם ישנם נפגעים בתאונה, ואם כן, מוטלת עליו החובה להושיט להם עזרה כמיטב יכולתו והסמכתו הרפואית. עליו לבקש מעובר אורח לעצור את התנועה ולגונן על הפצועים והמטפלים מפני פגיעות נוספות[10], לחייג 101 למד"א ולטפל ככל יכולתו בפצועים לפי הנחיות המוקד עד שיגיעו כוחות הצלה מיומנים. אחרי שהגיעו כוחות ההצלה מומלץ לנהג הפוגע לקחת "צעד אחורה" ולאפשר להם לפעול עד לפינוי הפצועים. כאשר מגיעה משטרה עליו לפנות לשוטר, למסור לו את הפרטים הידועים לו, ולפעול לפי הוראותיו.
סביר למדי שהנהג יחוש רגשות לא נעימים, ואפילו ישמע בתוכו קול שקורא לו לנתק מגע, לעמוד בצד או להסתלק. אולם עליו להשתדל להסיר מעליו קולות אלה, ולהאזין גם ברגעים קשים אלו לקולה של התורה הקורא אליו: "לא תעמד על דם רעך" – זו חובה מוסרית והלכתית מן המעלה הראשונה[11]. גם אם הדבר כרוך בחוסר נעימות, חובתו של כל יהודי להושיט יד לאדם שנמצא במצוקה, ואף אם הזקוק לעזרה הוא שגרם למצוקה בעצמו[12], וקל וחומר אם מי שיכול לסייע הוא זה שגרם לפגיעה.
[1] סעיף 145(ב) לתקנות התעבורה תשכ"א.
[2] על פי תקנה 145 לתקנות התעבורה תשכ"א.
[3] הרב יוסף כרמל, פסק דין ארץ חמדה-גזית, 80070.
[4] סנהדרין כט ע"א; רמב"ם טוען ונטען ו, ז; שולחן ערוך חו"מ פא, א. מקורות אלו עוסקים בהתנערות מהודאה בעילה של חוסר רצינות, וראו מרדכי בבא בתרא, תרכ, שכל אמתלה סבירה אחרת באמצעותה יסביר האדם את הודאתו תתקבל. עיינו עוד קצות החושן פא, כב, הסבור שהשולחן ערוך אינו מקבל הרחבה זו.
[5] ספר התרומות שער מב, ז, ב; ש"ך חו"מ פא, א.
[6] הרב אברהם דוב לוין, בית הדין לדיני ממונות שע"י המועצה הדתית ירושלים, יד, שסה.
[7] סעיף 144(א)(1) לתקנות התעבורה תשכ"א.
[8] שולחן ערוך חו"מ תכז, ז-ח.
[9] שולחן ערוך חו"מ תכז, י.
[10] בשאלה עד כמה חייב האדם לסכן עצמו כדי להציל את חברו ראו: ירושלמי תרומות ח, ד; הגהות מיימוניות, מובאות בבית יוסף חו"מ, תכו, שמחייבים לעשות כן, ועיינו בב"ח שם, ב, שחולק. למעשה מקובל בארגוני ההצלה לבצע פעולות הצלת חיים רק אם הדבר אינו כרוך בסכנת חיים למטפל.
[11] סנהדרין עג ע"א; רמב"ם הלכות רוצח א, יד; שולחן ערוך חו"מ תכו, א. חובה זו עוגנה בסעיף 144(א)(2) לתקנות התעבורה תשכ"א.
[12] גם אם מדובר בנהג שנהג בפראות וגרם בעצמו לתאונה בה הוא נפגע, מצווה להציל אותו, אלא שיש להקדים הצלת נפגעים אחרים בהם פגע להצלתו, הרב יצחק זילברשטיין, מובא אצל הרב אשר מורסקי, נתיבות חיים, עמ' 49.