אורות החושן: אורות החושן - דיני הרכב
פרק ו: תאונות דרכים
ו.ח. כהן שהיה שותף לתאונה קטלנית

למעורבות בתאונת דרכים קטלנית ישנה השלכה מיוחדת על כהנים, שכן חז"ל אסרו על כהן שהרג נפש לשאת את כפיו[1]. הם למדו זאת מן הפסוק: "וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם, גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ, יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ"[2].

לדעת הרמב"ם האיסור בעינו עומד גם אם הכהן חזר בתשובה[3]. לדעתו דין זה ייחודי לשפיכות דמים בשל הניגוד שבינה לבין נשיאת כפיים שבאה להרבות ברכה ושלום בעולם. לכן, גם אם הכהן חזר בתשובה הרי סוף סוף ידיו נטלו חיים, ואותן הידיים אינן יכולות להשפיע ברכה, חיים ושלום לעולם, ובלשון התוספות: "אין קטגור נעשה סנגור"[4]. יש מן הפוסקים שהחמירו עוד יותר, וסברו שאפילו אם לכהן לא הייתה כל אשמה בגרימת התאונה, עצם העובדה שהוא היה מעורב בנטילת חיים אוסרת עליו לשאת כפיו[5], ויש שחלקו על דבריהם[6].

לעומת הרמב"ם סבר הראבי"ה שכהן שהרג את הנפש ועשה תשובה רשאי לשאת כפיו[7]. נראה שלדעתו לא התוצאה החמורה של המעשה היא המונעת מהכהן לשאת את כפיו, אלא חומרת העבירה שביצע[8]. לכן, אם חזר בתשובה, סר עוונו ונתכפרה חטאתו, ושוב רשאי הוא לחזור ולשאת את כפיו.

השולחן ערוך[9] פסק כדעת הרמב"ם וכך נהגו הספרדים[10], שכהן שהיה אחראי לתאונת דרכים קטלנית אסור לשאת את כפיו כל ימי חייו. זאת גם אם חזר בתשובה וקיבל על עצמו לנהוג בזהירות. אולם בנוגע לתאונה שהתרחשה שלא באשמת הכהן נטיית הפוסקים הספרדים להקל על הכהן שגם כך מצטער ואכול רגשי אשמה על תאונה שלא הוא גרם לה, ולאפשר לו לשאת את כפיו[11].

לעומת זאת הרמ"א[12] פסק כדעת הראבי"ה, שכהן שגרם לתאונת דרכים קטלנית אך חזר בתשובה שלמה, רשאי לשאת את כפיו, וכך נהגו האשכנזים.