אורות החושן: אורות החושן - דיני הרכב
פרק ו: תאונות דרכים
ו.ד. תוקפם ההלכתי של חוקי התעבורה

חוקי התעבורה במדינת ישראל מסדירים את חובותיהם של הנהגים ומטילים סנקציות שונות על הפרתם. השאלה האם לחלק מחוקי מדינת ישראל, העומדים בתנאים מסוימים, יש תוקף מחייב גם על פי ההלכה, היא אחת השאלות ההלכתיות המסעירות את עולם התורה מימי קום המדינה ועד היום. הרקע לדיון הוא הקביעה של האמורא שמואל "דינא דמלכותא – דינא"[1], כלומר, לדין המלך ישנו גם תוקף הלכתי. קביעה זו אומצה באופן עקרוני על ידי כל הפוסקים[2], אולם יש שפסקו כי כלל זה נאמר רק במלך גוי, ומוגבל רק לדיני מקרקעין[3]. אחרים פסקו שכלל זה חל גם על מלכי ישראל[4], ואינו מוגבל לתחומים מסוימים, אלא לעמידה בתנאים מסוימים. כך פסקו להלכה השולחן ערוך והרמ"א[5].

עם קום המדינה נחלקו הדעות בקרב גדולי ישראל כיצד להתייחס אליה. מצד אחד, מרבית מנהיגי המדינה היו חילוניים אשר לא ראו עצמם מחויבים לחוקי התורה, ומצד שני מתממש במדינה חזון הנביאים לשיבת ציון וגאולת ישראל.

מחלוקת זו השפיעה גם על השאלה האם הכלל "דינא דמלכותא דינא" חל ביחס למדינת ישראל[6]: בדרך כלל, פוסקים אשר אינם מייחסים משמעות רוחנית חיובית למדינת ישראל, נוטים שלא להעניק לחוקיה כל תוקף הלכתי[7]. לעומתם, פוסקים אשר רואים בשיבת ציון בעת החדשה את פעמי הגאולה ואת מדינת ישראל כמימוש חלקי של מלכות ישראל המתחדשת, קובעים כי יש לחלק מחוקיה תוקף הלכתי[8], כל עוד הם אינם עומדים בניגוד להלכה, וכך יש לנהוג למעשה[9].

אולם, בנוגע לחוקי התעבורה קיימת תמימות דעים בין הפוסקים מכל החוגים שיש להם תוקף הלכתי, שכן הם נועדו לשמירה על חיי אדם[10]. שמירה על חיי אדם אינה חובה אזרחית גרידא, אלא חובה דתית אשר באה לידי ביטוי בתחומים רבים בהלכה אשר התבארו בין השאר בסעיפים הקודמים[11].

חקיקת חוקי התעבורה, סימון הכבישים, הצבת רמזורים ותמרורים מתאימים, מממשים את הציווי "ועשית מעקה לגגך"[12], והעובר עליהם עובר בלאו "ולא תשים דמים בביתך"[13]. לכן גם פוסקים שאינם נותנים תוקף הלכתי לחוקי המדינה סוברים שלחוקי התעבורה ישנו מעמד שונה והם מחייבים כדין תורה[14].

יש להעיר כי אם העבירות מתבצעות ברכב השייך לחברה (כגון חברת הסעות) או לארגון (כגון צה"ל) בו הנהג נוהג במסגרת תפקידו, ביצוע עבירות תנועה נעשה שלא על דעת בעל הרכב ולפיכך הוא אסור גם מדין גזל^[15].