אורות החושן: אורות החושן - דיני הרכב
פרק ו: תאונות דרכים
ו.ה. חוקי תעבורה שאינם נאכפים

[1]הקביעה כי לחוקי התעבורה תוקף דתי ולא רק אזרחי, ראויה להדגשה דווקא מפני התחושה שהזלזול בשמירתם נפוץ לא פחות בקרב ציבור שומרי התורה והמצוות מאשר בציבור בכללו. זלזול זה יכול לנבוע מאי הכרה בתוקפו ההלכתי של החוק, מאמונה מוטעית לפיה שומרי תורה ומצוות מחוסנים מפני פגעי תאונות הדרכים[2], או מחוסר תשומת לב ופזיזות. אולם כפי שכבר הדגשנו, אין להתנהגות זו מקום בקרב שומרי תורה ומצוות.

עם זאת, אין צורך להיות נאיבי ולעצום את העיניים אל מול המציאות. ידוע לכול, כי כמעט כל אזרח משאיר לעצמו מרחב מסוים של שיקול דעת בנוגע לאופן קיום החוק. כמעט כל הולכי הרגל לא יימנעו מלחצות כביש צדדי באמצע הלילה גם באור אדום, בשעה שאין כל מכונית באופק. רוב הנהגים הנורמטיביים יחרגו מפעם לפעם במעט מהמהירות המרבית המותרת. מציאות זו אינה יכולה לקבל כמובן הכרה חוקית רשמית, אך היא יכולה לקבל הכרה בלתי רשמית, באמצעות מדיניות אכיפה מקילה המתעלמת מעבירות הנתפסות בעיני האזרחים הנורמטיביים כזוטות ואינן מסכנות חיים.

כאמור, לחוקי התעבורה ישנו תוקף הלכתי מכוח הכלל "דינא דמלכותא – דינא". נחלקו הפוסקים האם יסוד הכלל הוא קבלת הציבור את סמכות המדינה וחוקיה[3], או שהחוק מקבל את תוקפו מכך שהוא נאכף על ידי המדינה[4]. על כל פנים, משני יסודות אלו יש להסיק כי חוק שאינו מקוים על ידי מרבית הציבור ואינו נאכף על ידי רשויות החוק, אין לו תוקף הלכתי מכוח הכלל "דינא דמלכותא – דינא"[5].

אזרח דתי מחויב בשמירת החוק כמו אזרח שאינו דתי או אינו יהודי ולא יותר מכך. הקביעה שחוקי התעבורה תקפים מבחינה הלכתית אין משמעה שהם הופכים להיות מצווה מדאורייתא או מדרבנן, אלא שההלכה מכירה בקיומה של חובה אזרחית לשמור על החוק כפי שהוא נשמר במדינה[6].

כמובן אין בדברים אלו בכדי לגרוע מחובת הציות העקרונית לכל חוקי התעבורה אשר נועדו לשמירה על חיי אדם, לרבות חוקים שנהגים רבים הנוהגים בחוסר זהירות עוברים עליהם, אלא להסביר את הפער שבין החשיבות העצומה שיש לייחס לחוקי התעבורה ככלל ובין המציאות בשטח המעגלת פינות פה ושם בהתאם לשיקול דעת זהיר.