הרשם לקבלת עדכונים

תגיות

חיי אדם גט מוטעה רועה זונות חברות השלטון המקומי שכנים עבודה נזיקין שכירות דירה פשרה תיווך טוהר הנשק העימות האסימטרי עדות טוען ונטען שבועה חזרה מהתחייבות חוזים קבלן פיטורי עובד שומרים קנסות הוצאה לפועל רישום בטאבו אודות המשפט העברי חוק הבוררות הסתמכות צדק מקור ראשון סקירת פסק דין הפרת חוזה הדין הבינלאומי הוצאת דיבה ולשון הרע דוגמא אישית חוזים משפטי ארץ ביטול מכירה קרע הודאת בעל דין מכר רכב אונאה אתיקה עסקית ריבית מיקח טעות קניין חוקי המדינה צדקה זכויות יוצרים מכר דירה משטר וממשל מידת סדום ערעור אומדן הוצאות משפט בתי המשפט מנהג הלנת שכר גרמא ומניעת רווח מאיס עלי עדות קרובים שטר בוררות חוקה הצעות חוק כלכלה יהודית צוואה היתר עיסקא הלוואה הסכם ממון בין בני זוג שמיטה מזונות האשה ביטוח היתר עגונה יוחסין - מעמד אישי ירושה ראיות דיני תנאים גזל דין נהנה שותפות מוניטין זיכיונות ורישיונות נישואים אזרחיים ופרטיים השקעות מחילה בר מצרא מקרקעין מכר עילות גירושין סדר הדין המחאה / שיק מיסים וארנונה היתר לשאת אשה שניה השבת אבידה משמורת ילדים הדין הפלילי משפחה לימודי אזרחות עבודות אקדמיות שו"ת משפטי ארץ חלק א סמכות בית הדין ומקום הדיון כתובה משפט מנהלי הסדרי ראיה השכרת רכב אתיקה צבאית מתנה פרשנות חוזה מזונות ומדור הילדים מגורי בני זוג אונס ואיומים הקדש ונאמניו חלוקת רכוש ואיזון משאבים הצמדה מעשי ידי אשתו תום לב פסולי דין גיור אתיקה משפטית עריכת דין אסמכתא חשבון בנק תנאים ממזרות שיעורי סולמות עד מומחה מורדת פוליגרף בירור יהדות כפיית גט שלום בית בוררות חיובי אב לבניו דת יהודית תקנות הדיון סופיות הדיון הסכם גירושין תלונת שווא אפוטרופסות הברחת נכסים פיקציה התיישנות גט מעושה אבידה ומציאה פסיקת סעד שלא נתבע טענת אי הבנה בדיקות גנטיות מדריך ממוני מעשי בעילת זנות פרשת שבוע יבום חדר"ג ייעוץ חקיקה סעד זמני כשרות משפטית מחשבה מדינית רווחה יהודית רמאות וגנבת דעת היתר נישואין מדינת הלכה ועד הבית הימורים יורד לאומנות חברו שיתוף נכסים שליחות גט ביטול קידושין מדור האשה קבלת עול מצוות חזרה מהודאה מורד חלוקת רכוש שומת מטלטלים גביית חוב דיין יחיד שיערוך מזונות חזקת יהדות תקנת שו''ם כונס נכסים צו הרחקה שליחות דמי ערבות משפטי ארץ ה: בית הדין לממונות דינא דמלכותא דינא עוברת על דת כיעור שומת מקרקעין פסילת הרכב חוקי התורה מעשר כספים אורות החושן: עבודה וקבלנות הסכם קיבוצי

הכרעה בנוגע לצווי הגנה והרחקה / פד"ר 1219241-3

הרב יעקב זמיר, הרב אברהם שינדלר, הרב ציון לוז - אילוז ( בית הדין הרבני הגדול)
צווי הגנה והרחקה דרך הדיון וההכרעה; ביסוסם על זכויות למדור ועל דיני הגירושין אימתי?

ב"ה

תיק 1219241/3

בבית הדין הרבני הגדול ירושלים

לפני כבוד הדיינים:

הרב יעקב זמיר, הרב אברהם שינדלר, הרב ציון לוז־אילוז

המערער:         פלוני  

נגד

המשיבה:        פלונית (ע"י ב"כ עו"ד זיוה ארנסטי)

הנדון: צווי הגנה והרחקה – דרך הדיון וההכרעה; ביסוסם על זכויות למדור ועל דיני הגירושין – אימתי?

פסק דין

הוגשו לפנינו כמה ערעורים על החלטותיו של בית הדין האזורי שתחילתן בהחלטה על מתן צו הגנה ביום כ"ג במרחשוון תשע"ט (1.11.2018), המשכן בהחלטות מאוחרות יותר סביב אותו צו הגנה והארכתו ובהחלטות בענייני חיוב המזונות שניתנו לאחר מכן, מתאריך ז' בתמוז תש"ף (29.6.20), מכאן ולהבא ולמפרע, שעליהן הוגשו ערעורים הדדיים.

כפי שיבואר להלן עיקר התייחסותנו להלן תהיה לערעור סביב צווי ההגנה. לערעורים על חיוב המזונות נתייחס בסופו של פסק הדין לאור ההליכים הממשיכים בבית הדין האזורי בהרכבו החדש ובכללם דיון בקרוב ממש.

לאחר שמיעת דברי הצדדים ולאחר העיון בחומר הרב שבתיק ובחומר שהונח לפנינו אנו מקבלים את הערעור על מתן צו ההגנה, שלדעתנו ניתן שלא כדין. הנגזרת מכך היא שיש לחייב את האישה בתשלום דמי שימוש ראויים עבור כל התקופה שהאיש הורחק מביתו שלא כדין ונעשה שימוש בחלקו בדירה המשותפת, שלא באשמתו ובלא אפשרות להתגורר בביתו, בהתחשב בעוול הרב שנגרם לו.

הניתוח שלהלן על מסכת ההליכים שבתיק סביב צווי ההגנה ותוצאותיהם הוא פרי עטו של העוזר המשפטי המסור הרב יחיאל פריימן שליט"א לבקשתנו. מסקנותיו העובדתיות וניתוח הדברים מקובלים עלינו.

להלן לשון חוות הדעת שהוצגה לפנינו:

הערעור שלפנינו והרקע

לפנינו ערעור על החלטת בית הדין הרבני האזורי ירושלים מיום כ"ג במרחשוון תשע"ט (1.11.2018) שבה נתן אב בית הדין, בדן יחיד, לבקשתה של המשיבה צו הגנה במעמד צד אחד נגד המערער ועל החלטות שבאו לאחריה ושבהן הוארך תוקפו של צו זה.

הערעור הוגש שעה שהמערער והמשיבה היו נשואים זה לזו ובית הדין התבקש לאחד את הדיון בו עם הדיון בערעורה של המשיבה בנוגע לתביעת הגירושין שהגיש המערער ושבקשת המשיבה למחיקתה נדחתה. וכמו כן ביקש המערער:

להורות גם על ההוראות הנדרשות כתוצאה מביטול צו ההגנה ובכלל זה קביעת הסדרי ראיה, חיוב האישה בקבלת גיטה, חיוב בתשלום כספים כמפורט להלן, ובכלל זה להטיל על בסיס סעיף 11 לחוק למניעת אלימות במשפחה, תשנ"א – 1991, הוצאות ופיצוי נאות לבעל על הנזקים הממוניים והלא ממוניים שנגרמו לו.

סמוך למועד הגשת הערעור התגרשו הצדדים וממילא התייתר חלק מן האמור לעיל, אולם הערעור נותר כמובן וכך גם נותרו על מכונן הבקשות לסעדים שנותרו רלוונטיים אף לאחר הגירושין.

עובדות, הליכים והחלטות בית דין קמא

טרם דיון לגופן של טענות נציע את העובדות המוסכמות (פרט למקום שייאמר בו בפירוש בנוגע לעובדה מסוימת כי היא "לדברי פלוני"):

ביום כ"ג במרחשוון תשע"ט (1.11.2018) הגישה המשיבה בקשה למתן צו ההגנה נגד המערער, אז בעלה, ובה טענה לאלימות פיזית ומילולית שלו כלפיה וכלפי ילדיהם המשותפים ועוד. נציין כי ממכלול טענותיה ציין המערער בכתב הערעור במיוחד את דבריה כי הוא "מפחיד את הילדים", כי שבר את אצבעו של אחד מהם וכי היא חוששת כי יפגע בהם.

בית הדין נעתר לבקשה ונתן בו ביום צו כמבוקש ללא הגבלת זמן. הצו ניתן בדן יחיד, ובו נאסר על המשיב – מערער דנן – "להיכנס לדירת הצדדים" וכן נאסרה עליו "יצירת כל מגע או קשר עם המבקשת ועם הילדים המשותפים".

בנימוקי ההחלטה כתב בית הדין כי היא ניתנה:

לאחר העיון בבקשה לצו הגנה ועיון בחומר שבתיק והיות ולדברי האישה הורחק על ידי המשטרה, וכן לדבריה הייתה עם הילד בבית חולים בעקבות שבר שלדבריה נעשה על ידי האב.

ביום ט' בטבת תשע"ט (17.12.2018) התקיים דיון במעמד הצדדים ובסיומו החליט בית הדין, הפעם בהרכב מלא, בין השאר:

בשלב זה צו ההגנה שניתן כנגד הבעל עומד בתוקפו.

יובהר כי אין בסעיף זה שבהחלטה קביעה כל שהיא בנוגע לטענותיה של האישה בבקשה למתן צו הגנה.

לפי האמור בתחילת ההחלטה האמורה ניתנה החלטה זו בהסכמה, ובגוף ההחלטה דובר גם על אודות ניהול משא ומתן בין הצדדים שתכליתו הסכם גירושין. אולם מאוחר יותר – ולדברי המערער משחזרה בה המשיבה מן ההסכמות – פנה המערער לבית הדין וביקש לבטל את הצו.

ביום ג' באייר תשע"ט (8.5.2019) שב בית הדין והאריך את תוקפו של צו ההגנה, החלטה שנומקה בחובתו של המערער ב"מדור שקט לילדיו".

על סדרת ההחלטות האמורות הגיש מערער דנן את ערעורו. זמן קצר לאחר מכן, בכ' בסיוון תשע"ט (23.6.2019) התגרשו הצדדים, ברם בכך לא נחתמה המסכת העובדתית הנוגעת לענייננו:

בי"ב בתמוז תשע"ט (15.7.2019) לאחר שהגיש האיש בקשה לביטול צו ההגנה כתב בית דין קמא בהחלטתו כי לכאורה הדין עם המבקש מאחר שחלפו כבר שישה חודשים, אולם מבוקשת תגובת המשיבה.

לאחר קבלת התגובה בט"ו בתמוז (18.7) נתן בית הדין החלטה נוספת, החלטה שאינה נושאת תאריך עקב תקלת מחשב (תאריכי ההחלטות מתווספים להן אוטומטית בעת חתימתן), אך נשלחה לצדדים בכ"ב בתמוז (25.7) ומכאן שניתנה בטווח השבוע שבין התגובה למועד זה. (בה' באב – 6.8 הבהיר בית הדין את מהות התקלה בהחלטה נוספת, ולפי האמור בה ניתנה ההחלטה קודם לכ"ב בתמוז – 25.7 הנ"ל. להלן ומטעמי נוחות מכל מקום נתייחס להחלטה זו כאל החלטה מיום כ"ב בתמוז תשע"ט – 25.7.2019) בהחלטה זו ביטל בית הדין את צו ההרחקה של המערער מילדיו אך הותיר על כנו את צו הרחקתו מהמשיבה בנימוק: "יש ביניהם סכסוך גדול [...] האישה חוששת מאוד מפני האיש [...] בנוסף, הצדדים גרושים, ונתק ביניהם הוא דבר מבורך [...]" אין בהחלטה אמירה ברורה בנוגע להרחקת המערער מביתם של הצדדים או לאיסור כניסתו אליה, אך משנקבע קודם לכן – בהחלטות ובעובדות – המצב שבו האישה והילדים בבית והאיש מחוצה לו, ברור הדבר כי החלטה זו המשיכה את המצב הקיים.

בכ"ח בתמוז (31.7) ניתנה החלטה נוספת שבפתחה ציין בית הדין כי מגמתה להבהיר את קודמתה. בהחלטה זו כתב בית הדין:

אומנם חלפו שישה חודשים מיום מתן הצו הראשון, ולפי החוק אין אפשרות להאריך מעבר לכך אלא בנסיבות מיוחדות, אך ביום ג' באייר תשע"ט (8.5.2019) הבהיר בית הדין שצו ההרחקה הוא כבר מתוקף מדור שקט.

הצדדים התגרשו ביום כ' בסיוון תשע"ט (23.6.2019), והאישה כבר אינה זכאית למזונות ומדור מהאיש.

מכל מקום בית הדין מוסמך לפסוק במה שקשור לגירושין [...] ומדיני הגירושין על הגרוש להתרחק מגרושתו במרחק סביר (עיין אבן העזר סימן קיט), וקל וחומר שלא להיכנס לביתה, ולכן בית הדין הותיר את הצו על כנו.

המערער הגיש בקשה לרשות ערעור גם על ההחלטה מכ"ב בתמוז תשע"ט (25.7.2019) – ובמשתמע על ההחלטה מכ"ח בתמוז (31.7) שהבהירה אותה – וביקש ליתן רשות ערעור, לדון בבקשה כערעור ולאחד אותו עם הערעור הקודם.

טענות המערער

המערער פתח בתיאור העובדות האמורות שבו שילב את טענותיו בנוגע לעובדות אלה ואחרות, ובעיקר כמובן בנוגע לטענות שבגינן התבקש צו ההגנה מלכתחילה ולעובדות שבגינן השתכנע בית הדין ליתנו, וכן טענות בנוגע להתנהלות בית הדין באשר לבירור העובדות.

טענות עובדתיות

במישור העובדתי טען כי טענותיה של המשיבה היו "שקרים גסים" וכי היא מתלוננת סדרתית המונעת מרצון "להתעלל בבעל ולהרוויח דיונית בבתי הדין באמצעות תלונות כזב" ומההנחה "וכי אין כל סיכון בדרך זו כיוון שכמדיניות אין ענישה לנשים המגישות תלונות שקר".

לדבריו, טענתו כי דברי המשיבה היו שקר מקבלת חיזוק מהחלטת משטרת ישראל, בהנחיית הפרקליטות, לסגור את התיק שנפתח בעקבות התלונה שהגישה המשיבה בכ"א במרחשוון תשע"ט (30.10.18) ושלדבריו הייתה הבסיס לצו ההגנה הראשון. (לקביעה זו יש יסוד מסוים בלשונו של בית הדין בהחלטה על צו זה שבה נאמר כי הוא ניתן לאחר עיון בחומר שבתיק – חומר שבאותה עת לא כלל דבר מלבד בקשת המשיבה – "והיות ולדברי האישה הורחק ע"י המשטרה", יוער כבר עתה כי דברים אלה אינם לגמרי ברורים שכן באותה עת טרם הופיעו הצדדים לפני בית הדין "דברי האישה" הם אפוא דבריה שבכתב, בבקשתה, ובהם נאמר כי הוגשה תלונה במשטרה, אך לא נאמר בהם כי האיש הורחק מביתו בשל התלונה, אם כי נטען כי בעבר הפר צו הרחקה.) לאמור צורפה הודעת המשטרה על סגירת התיק, יצוין כי בהודעה נאמר כי עילה הסגירה היא העדר ראיות מספיקות. המערער טען גם כי החוקר המשטרתי הודיע לו כי המשיבה תיחקר בשל תלונת כזב, אך לדברים אלה לא הובאה אסמכתה, ואין צריך לומר גם כי אף אילו הוכחו אין זו כשלעצמה ראיה שאכן התלונה תלונת כזב הייתה.

לשיטתו של המערער הרחקתו הייתה מעיקרה פריין של עלילות שווא וממילא משהוזמו עלילות אלה יש לקבוע כי הורחק שלא בצדק ולגזור מכך לכאורה את זכאותו לדמי שימוש בגין שימושה הבלעדי של המשיבה (עם ילדי הצדדים) בדירת הצדדים כולה, אף בחלקו שלו, שעה שהוא מנוע מלהשתמש בחלקו שלא כדין ובשל מעשיה של המשיבה שהרחיקתו מביתו בכוונת זדון, ואף את זכאותו לפיצויים נוספים ולהחזר הוצאות שנגרמו עקב הרחקתו.

טענות משפטיות והלכתיות

בהיבט המשפטי טוען המערער כי המשך הרחקתו – מעבר לזו שבצו ההרחקה הראשון (שלגביו לית מאן דפליג כי בית הדין מצידו נהג כדין, אלא שלשיטת המערער טענות המשיבה היו שקריות, כאמור) – נעשתה שלא כדין:

א.  שומה על בית הדין, שעה שמבוקש להמשיך את הרחקת אדם מביתו, לקיים דיון, לחקור את הצדדים ובמידת הצורך והאפשרות לבחון אף ראיות – ולעניין זה אף לבקש את תיק החקירה ממשטרת ישראל או להורות לשירותי הרווחה להגיש תסקיר בהתאם לסעיף 6 לחוק למניעת אלימות במשפחה, תשנ"א – 1991.

ב. בכל מקרה אין החוק מאפשר את הרחקתו של אדם מביתו, על בסיס זה של מניעת אלימות במשפחה, לתקופה העולה על שישה חודשים אלא בנימוקים מיוחדים שיירשמו בהחלטה (והמאפשרים כשלעצמם הרחקה של עד שנה ואפשרות הארכה של שנה נוספת). בית דין קמא האריך את הצו ללא שיעשה כן (וראה להלן).

ג. הנמקתו של בית הדין את הארכת הצו מעבר לשישה חודשים, שכאמור לא נומקה בנימוקים מיוחדים או בכלל בהקשר של מניעת אלימות במשפחה, נומקה בחובת המערער לספק לילדיו מדור שלו, אך:

1. ללא נימוק עובדתי, הלכתי או משפטי להרחקה על יסוד זה;

2. בדן יחיד וללא דיון לגופו של עניין, בעוד חובת המדור היא דין מדיני המזונות, דינים ממוניים, המצריכים דיון ופסיקה בשלושה דיינים ולאחר שמיעת הצדדים ובחינת טענות וראיות ככל דיני ממונות;

3. שלא בסמכות ובהעדר תביעה שכן המשיבה בחרה לתבוע את המזונות בבית המשפט ואף טענה להעדר סמכותו של בית הדין בעניינם;

4. ללא הצדקה עניינית כיוון שמידותיו של הבית המשותף הן מעל ומעבר לצורכי המדור של הילדים, וככל שאביהם, המערער, מנוע משימוש משותף עימם ועם המשיבה בבית הרי שיש להעניק להם את מדורם באמצעות קציבת דמי מדור סבירים (ותוך שהנכס המשותף מחולק כדין וכך גם השימוש בו או פירותיו עד לחלוקתו) ולא באמצעות הענקת בלעדיות למשיבה ולילדים על הנכס שלמערער חלק בו.

בהקשר לטענות אלה ציין המערער כי עצם העיקרון של הרחקת אדם מביתו כחלק מיישומה של חובת המדור אומנם אינו חידוש של בית דין קמא – קדם לו פסק הדין שניתן בבית הדין הגדול בתיק 894589/1, אך:

1. שם דובר במדור אישה, בעוד המשיבה דנא לא הייתה זכאית למדור (אף באותה שעה, אין צריך לומר כיום לאחר גירושי הצדדים) בהיותה מורדת ובשל הכנסותיה הגבוהות, ואילו לגבי הילדים יש לבחון אם התקיימו התנאים כדי לקבוע שמדורם השלו מצריך את הרחקת אביהם מן הבית. לדידו התנאים לא התמלאו ואף לא נבדקו.

2. שם הייתה לבית הדין סמכות ולא כך בענייננו כאמור.

3. העמדה העקרונית שבפסק הדין האמור אינה מוסכמת אף אם התקיימו התנאים כולם.

4. פסיקה כאמור מצריכה, כנ"ל, דיון והכרעה בשלושה ולגופו של עניין.

על טענות אלה הוסיף המערער עוד טענות הלכתיות־משפטיות לביטול צו ההגנה שאותן פתח במובאה מפסק דינו של בית הדין דנן במותב אחר (שאחר מחבריו הוא אף חבר מותב זה) בתיק ‏1163393/1:

צו הגנה המרחיק אדם מביתו ומונע ממנו את השימוש בממונו (וברוב המקרים – עיקר ממונו) יש בו פגיעה ישירה בזכות הקניין הראשית של האדם ולמעשה הוא פעולה של נטילת ממונו של האדם ממנו. צו ההגנה הוא החלטה ממונית לכל דבר ועניין. ומשכך, החלטה על הוצאת צו כזה עליה לעמוד בכל התנאים הן ההלכתיים והן החוקיים.

מעבר לכך, יש בהוצאת צו הגנה כנגד אדם והרחקתו מביתו משום פגיעה מהותית במעמדו וכבודו של האדם שסולק ובעצם 'נזרק' מביתו בחסות החוק. העלבון הצורב והבושה שנושא בתוכו צו הגנה הם דבר שאין דומה לו. אדם כזה – 'מה הבריות אומרים עליו?' ודי למבין.

לגופו של עניין טען המערער לאחר הקדמה זו במישור ההלכתי־משפטי כי הוראת סעיף 4(א) לחוק למניעת אלימות במשפחה, תשנ"א – 1991, (להלן: החוק) הופרה כבר בצו הראשון שלא הוגבל לשבעה ימים ושדיון שנקבע לאחריו התקיים רק לאחר למעלה מחודש וחצי, למרות ציוויו של המחוקק לקיים את הדיון "בנוכחות שני הצדדים" – "בהקדם האפשרי ולא יאוחר משבעה ימים מיום מתן הצו" ובניגוד גם לאמור בהחלטתו של בית דין קמא עצמו, עם מתן הצו, כי ייקבע דיון בתוך שבעה ימים.

נעיר כבר עתה שאף שיש בסיס לטענה על הפרת הוראת המחוקק בקביעת הדיון מלכתחילה למועד שלאחר יותר משבעה ימים, מכל מקום טענתו של המערער בהקשר זה, כצורתה, אינה מצטיינת בתום־לב שעה שאין הוא מזכיר כי מלכתחילה מכל מקום נועד הדיון להתקיים אחד עשר יום לאחר מתן הצו, אלא שנדחה לבקשתו שלו.

עוד טען המערער מכל מקום כי אף משהתקיים הדיון האמור החטיא את כוונת המחוקק והצו ניתן והוארך שלא בהתאם להוראותיו, לשם כך שב והביא מפסק הדין האמור כי:

צו הגנה יוצא רק אם "בסמוך לפני בקשת הבקשה נהג באלימות בבן משפחתו" (סעיף 3(1) לחוק) ולחילופין "התנהגותו נותנת בסיס סביר להניח כי הוא מהווה סכנה גופנית ממשית לבן משפחתו" (סעיף 3(2) לחוק) או בשל "התעללות נפשית מתמשכת בבן משפחה" (סעיף 3(3) לחוק).

ברור שכדי לבסס צו הגנה על עילות אלו מוטל על בית המשפט או בית הדין לבררן תוך דיון והוכחות לכך. לשם כך ממש הוטלה חובת הדיון במעמד שני הצדדים.

גם לאחר כל המגבלות הנ"ל, עדיין האפשרות להוציא צו הגנה מוגבלת לתקופה עד שלושה חודשים ובסך הכול לא תעלה התקופה על שישה חודשים. מנימוקים מיוחדים שיפורטו בהחלטתו יכול בית הדין להאריך את התקופה עד שנה (סעיף 5(א) לחוק).

כלומר: הצו חייב להיות מוגבל בזמן, אין מושג של צו ללא הגבלה מתוחמת בזמן קצוב. עוד עולה כי אין אפשרות להוציא צו שיחול מראש על תקופה של יותר משלושה חודשים. גם ההארכה במצטבר עד שנה בנויה על החלטות של שלושה חודשים שניתנו בזו אחר זו, ברור ואין צריך לומר כי כל הארכה של שלושה חודשים חייבת בדיון במעמד שני הצדדים. לשם כך קצב החוק את תוקפם של צווי הגנה ותיחם אותם בזמן.

בהיבט ההלכתי טען המערער באריכות, ואנו נביא מדבריו ונקצר במובן מתוכם – אולי גם במובן מאליו:

החיוב של בית הדין לשמוע את שני הצדדים הינו מושכל ראשון בכל דין תורה [...] "שמֹע בין אחיכם" [...] "אסור לדיין לשמוע דברי בעל הדין האחד שלא בפני בעל דין חברו, וכן הבעל דין מוזהר על כך" [...]

ולאחר מכן שב והביא מפסק הדין האמור בדבר חובת הדיון בשלושה ובמעמד שני הצדדים – הלכתית וחוקית, וכאן נשמיט את כל הציטוט הארוך – הרוצה ימצאנו בפסק הדין האמור, שפורסם.

מכאן ואילך שב המערער לדבר לעניין חיוב המשיבה בגט – מה שאינו עניין לפסק דיננו ואינו רלוונטי כלל כיום, משהתגרשו הצדדים זמן לא רב לאחר מכן. נציין כי נכללו בדברים טענות לעניין אי זכאותה של המשיבה למדור, אולם גם הללו אינן נוגעות לענייננו שכן לכולי עלמא לא ניתן הצו לשם הגנה על זכות המדור של המשיבה אלא מכוחה של זכות המדור של הילדים, ואין צריך לומר שבנוגע לתקופה שמגירושי הצדדים ועד עתה – תקופה שחלה אומנם לאחר הגשת הערעור אך גם אליה נוגעות התוצאות העיקריות של הקביעה בדבר צו ההרחקה וההשלכות לעניין הזכות לדמי שימוש – פשיטא שאין המשיבה זכאית למדור.

הסעדים המבוקשים בערעור

אחר הדברים האלה בא המערער אל תכלית ערעורו – הסעדים האופרטיביים שהם תכליתו של ביטולו הרטרואקטיבי של הצו, שאותו הוא מבקש (וכן סעדים אופרטיביים בעניינים אחרים שאינם מעניינו של פסק דין זה, סוגיית הגירושין כאמור וענייני הילדים): חיוב האישה בדמי שימוש בשל שימוש בלעדי בבית המשותף לאחר הרחקת הבעל ללא הצדקה; חיוב האישה ב"הוצאות ופיצויים בפניית סרק" – ולעניין זה ציין בהמשך כי הוצאות הן הוצאות לטובת הנפגע, היינו הוא, ולטובת אוצר המדינה כאחד – לפי החוק למניעת אלימות במשפחה.

לעניין הבקשה הראשונה ציין המערער כי יש לחייב את המשיבה בדמי השימוש הן "משום שהדעת נוטה שההרחקה בנידוננו הייתה שלא כדין" הן משום ש"אף לו היה ספק שקול [...] הספק נוצר בעת שהנדון היה לא על התשלום אלא על עצם השימוש הרי שמדין 'קרקע בחזקת בעליה עומדת' נחשב האיש כמוחזק לגביו". המערער הבהיר כי לטעמו השימוש בדירה אינו שימוש שהיה מחויב בו כלפי הילדים מדין 'מדור' הן משום שאין האישה מסכימה לסמכות בית הדין לדון במזונות ילדים וודאי לא הגישה בקשה למזונות ומדור, הן משום שהיה הבעל יכול לפטור עצמו בתשלום ממון ומשום הבית המשותף יכול היה לשמש את הצדדים והילדים תוך מתן דיור ראוי לכל הצדדים. לדעת המערער יש לחייב את המשיבה במחצית דמי השימוש מאז הרחקתו ועד לפינויה את הדירה, לדבריו שכר הדירה המקובל ביישוב שבו גררו הצדדים ועל נכס כזה עמד על כ־6,000 ש"ח לחודש ועל כן זכאי הוא לדעתו לפחות ל־3,000 ש"ח.

לעניין הבקשה השנייה ציין להוראת סעיף 11 לחוק למניעת אלימות במשפחה, תשנ"א – 1991:

דחה בית המשפט בקשה למתן צו הגנה וקבע כי היא קנטרנית, רשאי הוא להטיל על מי שביקש צו הגנה את אלה או חלק מהם:

(1) הוצאות לטובת המדינה ולצד שנפגע, בשיעור שימצא לנכון;
(2) פיצוי נאות למי שנפגע מהגשת הבקשה.

בקשת רשות הערעור

בבקשת רשות הערעור הנוספת שב האיש על עיקרי טיעוניו בנוגע לעבר – להחלטות שעליהן הגיש כבר ערעור – וממשיך אל ההחלטות שהתווספו מאז. בעניין החלטות אלה הוא מציין כי תחילה שמח שבית הדין הסיק בהחלטה מי"ב בתמוז תשע"ט (15.7.2019) שאכן אין צידוק חוקי להמשך הרחקתו, אולם שמחתו הייתה מוקדמת שכן בהחלטה שאחריה שב בית הדין להחזיק בצו ההרחקה וסירב לבטלו.

המערער טען נגד החלטה זו גם כי יש מקום לחשש שניתנה בניגוד לחוק בשל נתינתה לאחר בקשת פסקול שהגיש לבית הדין ושלדעתו העדר התאריך הברור בהחלטה נועד – אולי – לעקוף את המניעה החוקית ליתן החלטות בעת שבקשת פסלות תלויה ועומדת. אכן בעניינו של התאריך החסר הובהר לעיל כי מדובר בתקלה – שלצערנו אינה מקרה יחיד שבו נתקלנו בשכמותה – וכך הבהיר גם בית דין קמא בהחלטה נוספת שהוזכרה לעיל.

כן ערער המערער בתוך כך גם על הוראות אחרות שנכללו באותה החלטה – לעניין הסדרי השהות – לא כאן המקום לכך. העניין נדון בתיק אחר.

מכל מקום המערער טען גם לגופה של החלטה בנוגע לצו ההגנה:

תחילה טען כי בית הדין נמנע מלקבוע או מלדון בטענותיו כי צו ההגנה הראשון היה בטל מעיקרו ולמצער בטל מאליו בתום ששת החודשים. עוד טען כי בית דין קמא מערב בין המונח צו הגנה שעניינו בהגנה מפני אלימות ושתנאיו ודרכי הדיון בו נקבעו בחוק לבין צו הרחקה שיסודו בזכות למזונות ובזכות למדור הגלומה בה, שאינו מעוגן בחוק אלא יציר הפסיקה, ושאין מקום ליתנו בהעדר סמכות לדון במזונות אליבא דטענת המשיבה. לדברים אלה הוסיף כי אין האישה זכאית למזונות ושב על שטען כבר בעבר כי בנוגע למדור הילדים ודאי אין מקום לקבוע את בית הצדדים כולו למדורם תוך שהוא מורחק ממנו וחסר דיור.

המערער שב על דבריו כי יש לבטל את הצו ולאפשר למשיבה לשכור לה ולילדים דיור חלופי וכך יוכלו הצדדים להשכיר או למכור את הבית המשותף ולחלוק בתמורה או בדמי השכירות.

לגופו של ההחלטה טוען המערער כי קביעתו הראשונה של בית הדין כי יש מקום להמשך הרחקתו מהאישה, המשיבה, נוכח חששה ממנו – נעדרת ביסוס עובדתי וחוקי ועומדת בסתירה בלתי מוסברת אף לדברי בית דין קמא בהחלטה הקודמת שלאחר שישה חודשים אין מקום להאריך את הצו. לעניין ההרחקה מכוח היות בני הזוג גרושים כתב המערער כי מוכן ומבקש הוא שלאחר ביטול הצו הבלתי־חוקי יינתן צו הרחקה הדדי בהתאם להיותם שלה צדדים גרושים שלא יכתים את האיש על לא עוול בכפו.

המערער גם מציין כי לעניין הריחוק בין בני זוג גרושים הרי שההלכה היא "היא נדחית מפניו", ולפיכך לא היה מקום להמשיך את הרחקתו שלו מבית הצדדים. אם זאת למעשה הבהיר המערער כי אינו מבקש לגור בבית המשותף אלא למוכרו או להשכירו לצד ג'.

טענות המשיבה

המשיבה הגיבה רק לאחר 'בקשת רשות ערעור' הנוספת שהגיש המערער וטענה כי צו ההגנה הראשון למעשה בוטל זה מכבר ונותר אך צו הרחקה ממנה עצמה מכוח זכותה ל'מדור שקט'. בדבריה צוטטו החלטות בית דין קמא שהובאו לעיל המדברות בזכותה זו, בביטול צו ההרחקה מהילדים ובהרחקה הנדרשת עקב היות הצדדים גרושים.

לדבריה צו ההרחקה יסודו בזכותה למדור ועם גירושי הצדדים קמה לו עילה נוספת, הלכתית, מכוח חובתה הרחקה בין צדדים גרושים.

עוד ציטטה המשיבה מהחלטה נוספת של בית דין קמא, החלטה שניתנה ביום ה' באב תשע"ט (6.8.2019), שעניינה הוא הבהרת שיקולי בית הדין כמענה לבקשת הפסלות שהגיש המערער ושייחסה לבית הדין שיקולים זרים:

טענות האיש נסובות על התנהלות בית הדין בעניין בקשותיו של האיש לביטול צו ההגנה [...]

בית הדין הבהיר ומבהיר שמכיוון שהיו לפניו טענות חמורות של האישה בעניין אלימות, הדבר מצריך בדיקה, ובית הדין פנה לפקידי הסעד, אלא שהם עמוסים, ולכן התסקיר התעכב ועד כה לא הוגש לבית הדין. אמנם החוק מאפשר הרחקה עד ששה חודשים, אך בית הדין הסתמך על דין מדור שקט ודין הרחקה לאחר הגירושין כדי לסתום פרצות אלו שבחוק עד שיתברר העניין לאשורו. בית הדין בהחלט ידע את החוק למניעת אלימות במשפחה והחוק למניעת הטרדה מאיימת, אך בגלל הזהירות שיש לנקוט במקרה של חשש אלימות, ומכיוון שלא הייתה פגיעה בזכות הקניין, מאחר שהאיש כבר היה מחוץ לבית או לאחר הגירושין, ראה בית הדין צורך להמשיך את ההרחקה מהאישה.

בהמשך עוסקת המשיבה בטענות לאלימות ובחששותיה מהאיש, בהקשר זה היא מפרטת אירועי נזק לרכוש שאירעו לאחר פרידת הצדדים ושאותם היא מייחסת למערער משום שהוא היחיד, לדעתה, העשוי לחפוץ ברעתה, וכן אירוע של הפרת פרטיותה בידי אדם שנשלח לביתה כשבידו חבילה כלשהי מטעם האיש ושמשסירבה לפתוח לו את הדלת צילם מבעד לחלון. היא אף טוענת כי רצונו של המערער בביטול צו ההרחקה ממנה מלמד על כוונה לפגוע בה שכן אין כל סיבה אחרת שבגינה יחפוץ להתקרב אליה.

המשיבה מרחיבה, כמו המערער, גם בהיבטים שונים של יחסי המערער והילדים, בהקשר להסדרי השהות והמזונות – עניינים שלא נדון בהם בפסק דין זה והנידונים בתיקים אחרים.

מכל מקום בתוך כך היא מבקשת להסתייע בתסקיר שירותי הרווחה שהעלה חשש כי אכן היו הילדים חשופים לאלימות של המערער כלפיה וכן בקביעות נוספות שבתסקיר בנוגע לאופיו ולהתנהלותו של המערער כדי להצדיק את צו ההגנה.

המשיבה אף מבקשת כי לא זו בלבד שצו ההרחקה ממנה ייוותר על כנו אלא כי נורה אף על חידושו של צו ההרחקה של המערער מהילדים.

ההליך לפנינו

בדיון הראשון שהתקיים בבית דיננו שב המערער על עיקרי טענותיו ושב גם והבהיר כי אין הוא מתנגד להרחקה הדדית של הצדדים זה מזה, בהיותם גרושים, אך הוא מבקש לנקות את שמו ולקבוע כי צווי ההגנה או ההרחקה שניתנו נגדו ניתנו של כדין וללא בסיס עובדתי, משפטי או הלכתי, והוא מבקש גם לגזור מכך מסקנות בנוגע לזכאותו לדמי שימוש בגין שימושם הבלעדי של המשיבה וילדי הצדדים בנכס המשותף מאז הורחק ממנו.

המשיבה דיברה על חששותיה מהמערער, על שאינה מוכנה שיתקרב אליה, וטענה כי גם לאחר הרחקתו היא מוטרדת בידי אנשים שלדעתה הם שלוחיו. באת כוחה הסכימה מכל מקום שבהיות הצדדים גרושים אכן נחוצה לכאורה הרחקה הדדית שלהם.

נצטט מקצת מפרוטוקול דיון זה:

בית הדין: איפה האישה גרה היום?

המערער: בקוטג' שבעה חדרים שאנו בנינו ביישוב אפרת, הבעלות היא 'חמישים־חמישים' [...] אני רוצה שכל אחד ייקח מה שמגיע לו. אני הגשתי בקשה לפרוק שיתוף [...] אבל הרחקה זה מזוג גרוש.

בית הדין: זה מה שכתבו.

המערער: לא, הם כתבו שאני מורחק ממנה.

בית הדין: אז נכתוב ששניכם מורחקים זה מזה?

המערער: זה בסדר.

באת כוח המשיבה: האישה גרה בדירה שלה, התביעה שלנו לזה ששש מאות אלף ש"ח היא קיבלה פיצויים שקיבלה מתאונה שעברה והוא חתם על הסכם ממון שזה שייך לאישה, זה נמצא בתוך תביעת הגירושין, אנו הגשנו את [זה] במסגרת איזון משאבים.

בית הדין: אבל אם הדירה רשומה על שם שתיהם חייבים פרוק שיתוף, שניהם מורחקים אחד מהשני, אבל הבעיה שהוא גם מורחק מהרכוש שלו ולזה צריך להתייחס.

באת כוח המשיבה: ברור שהוא לא יכול לגור תחת קורת גג אחת עם גרושתו ולכן צריך לפתוח את ענין הרכוש. מסכימים לזה ששניהם מורחקים זה מזה.

המערער: [...] אבל היא מחזיקה בדירה של שבעה חדרים, צו ההגנה הוא לא חוקי ולא התקיים לכתחילה.

בית הדין: אנו לא נקרא לזה צו, אלא שבהתאם להלכה הם מורחקים.

המערער: אני מבקש שבית הדין יקבע שלא היה הליך תקין בעניין צו ההגנה, השהו את זה שבעה וחצי חודשים [...]

בית הדין: מוסכם על הצדדים שינהגו על פי ההלכה שהם מורחקים אחד מהשני ושיבוטל צו ההרחקה.

באת כוח המשיבה: המערער – הציק לו שהוא היה מורחק מילדיו, אפשר להבין, אבל מה יש לו להתנגד שהוא מורחק כעת מהאישה?

[...] מצטטת מהתסקיר שיש חשש שהאב יהיה אלים כלפי האישה, וזה הגיע אחרי החלטת בית הדין האזורי [...]

המערער: [...] נגרמו לי נזקים, ושיכירו שצו ההגנה לא היה חוקי כי זה לא עמד לפי החוק, ואני ניזקתי מזה, כי לי מגיע דמי שימוש על התקופה הזאת.

לדיון נוסף שנקבע בעניינם של הצדדים לא התייצבו המשיבה או מי מטעמה, המערער ביקש לטעון שלא בפניהם ובית הדין הבהיר כי מוטב לדחות את הדיון וכי המערער רשאי לבקש הוצאות משפט בגינו. המערער סבר וקיבל ובעניין ההוצאות השיב, בהגינותו יש לומר, כי לא היו לו הוצאות לצורך קיום הדיון פרט לעלות הזניחה של הנסיעה ברכבת.

דיון נוסף התקיים, לאחר דחיות לבקשת הצדדים, בפני הרכבו הנוכחי של בית דיננו, לאחר שאחד מחברי ההרכב המקורי חלה והוחלף בידי אחר, אחד החתומים מטה. בית הדין הבהיר את האפשריות בהתאם לתקנה עא לתקנות הדיון והצדדים הגיעו להסכמה כי יגישו סיכומים וכי פסק הדין יינתן על יסוד החומר שבתיק הכולל את כתבי הטענות ואת פרוטוקולי הדיונים.

הצדדים אכן הגישו את סיכומיהם.

המערער שב בסיכומיו על טענותיו העובדתיות, ההלכתיות והמשפטיות שאת עיקרן טען כבר בכתב הערעור ושהובאו לעיל, על כן לא נאריך בהן שוב. 'קובע ברכה לעצמו' בתוך הסיכומים הוא פרק המוקדש לטענה שהעלתה המשיבה בעבר כי המערער ניסה לרוצחה נפש – ולהרעילה. המערער ציין לעניין זה כי המשיבה הציגה לבית דין קמא מסמך מבית החולים שערי צדק שבו אושפזה לדבריה – אשפוז שיוחס להרעלה הנטענת (מסמך שאכן מוזכר בפרוטוקול הדיון בבית דין קמא בי"ד בסיוון תשע"ט – 17.6.2019), לשיטתו בדיון שהתקיים לאחרונה בבית המשפט הכחישה המשיבה את קיומו של מסמך זה והציגה תחתיו מסמך מבית החולים הדסה, הנעדר אזכור להרעלה הנטענת – מה שמלמד כי המסמך שהוצג בבית הדין היה מזויף. לשיטת המערער מסמך זה היה בין הגורמים שבגינם הותיר בית דין קמא את הצו על כנו. בין נספחי הסיכומים כלל המערער גם את הודעת המשיבה לבית המשפט שבה אישרה כי הממצאים הרפואיים לא ביססו חשש להרעלה. יוער כי המערער התעלם מהנטען באותו מסמך עצמו כי הוא מצידו לא הכחיש כי סיפר למשיבה בעת בלא חשה בטוב על אודות רעל מסוים (קקיון) – מה שלכאורה (וכעולה מהפרוטוקול האמור) גרם לה עצמה לחשוד כי הורעלה או כי בכוונתו להרעילה.

המערער עוסק בסיכומיו גם בשאלת הרלוונטיות של ערעורו ומתפלמס עם דברים שנאמרו בהחלטה קודמת של בית דיננו כי לאחר ביטול הצו אין חשיבות יתרה לעיסוק בשאלת הפרוצדורה שבה ניתן, עיסוק שהוא עתה בבחינת 'דרוש וקבל שכר'. המערער מבאר כי בשל ההשלכות על שמו הטוב ובשל ההיבטים הממוניים – שאלת דמי השימוש והפיצויים – הדיון בצו רלוונטי גם עתה ויש חשיבות ומשמעות לקביעת בטלותו הרטרואקטיבית כבקשתו.

בהקשר זה נציין כבר עתה כי דומה שהמערער לא שת ליבו לשנאמר אכן באותה החלטה עצמה שבה ביאר בית דיננו כי אכן מהטעמים האמורים יש מקום לדון גם עתה בצווים האמורים, אלא שמוקד הדיון הוא בשאלה אם היה מקום ליתנם ולא בשאלה אם ניתנו בהליך תקין או לא, שאלה שלגביה בלבד כתב בית הדין כי הדיון בה מתייתר לאחר ביטול הצווים. להלן עת נבוא להכריע בערעור נשוב אף לעניין זה.

המשיבה בסיכומיה סוקרת את הרקע ואת החלטות בית דין קמא ודיוניו. בתוך כך היא מציינת להזדמנויות שבהן לא העלה המערער בבית דין קמא בקשה לבטל את הצווים, ואף להחלטת בית דין קמא שציינה זאת, ועומדת על היות הארכת הצו בשלב מסוים בהסכמה במסגרת הניסיון לגישור בין הצדדים.

בפרק הבא לסיכומיה, העוסק במסגרת המשפטית, הוסיפה המשיבה לטעון כי התארכות צו ההגנה היא פרי מעשיו ומחדליו של המערער גופו ולא של בית דין קמא. כך טוענת היא כי הדיון הראשון לאחר הצו שבמעמד צד אחד נועד מלכתחילה לד' בכסלו תשע"ט (12.11.18) ונדחה לבקשת המערער (נקודה שעליה עמדנו לעיל וביקרנו את המערער על העלמתה), ושבה וטוענת כאמור כי בכמה הזדמנויות נמנע המערער מלבקש את ביטול הצו.

המשיבה טוענת כי בהמשך ביטל בית הדין את הצו אלא שהטיל במקומו 'צו הרחקה הלכתי' היינו הצו המורה על הרחקת המערער מהמשיבה עקב גירושיהם, ובד בבד היא מציינת כי בית הדין "התרשם כי אינו יכול לקחת סיכון" וכי "נקט משנה זהירות". את דבריה ואת מדיניות בית דין קמא בעניין זה היא שבה ותומכת בציטוטים מתסקיר שירותי הרווחה (שהוזכר לעיל).

המערער השיב לסיכומי המשיבה וטען בין השאר: "טענת האיש אינה מסתכמת באי קיום הדיון במעמד הצדדים תוך שבעה ימים [...] בית הדין סירב לבחון לכל אורך קיומו של הצו אם התקיימו הכללים הנדרשים לצו ההגנה על פי החוק [...] אפילו האישה לא טענה לאלימות סמוך לבקשה [...] האישה לא נחקרה בצורה רצינית [...] בית הדין הסתפק בכך שהוגשה תלונה למשטרה [...] הדיון אינו תאורטי [...] אם יקבע בית הדין שמדובר בהליך סרק וקנטרני, רשאי להטיל על האישה הוצאות ופיצוי [...] חובת הבירור מוטלת על בית הדין [...] האיש מעולם לא הסכים לתוקפו של הצו אלא הסכים לבחון שלום בית או גישור או גירושין. בדיון ביום 17.12.18 דרש האיש לדון בתוקפו של צו ההגנה [...] בית הדין לא התייחס [...] באת כוח האישה מציינת בכל כתבי טענותיה את תסקיר הביניים באופן מסולף [...] לא לחינם באת כוח האישה לא מצרפת את התסקיר [...] יתר על כן [...] האישה היא מתלוננת סדרתית ואין והתלונות הנ"ל המוזכרות בתסקיר המתארים "פגיעה לאורך השנים" אינם קשורים וסמוכים לבקשה [...] סעיף 38 לסיכומי האישה אולי ממצה לחלוטין את גישת באת כוח האישה ובית הדין קמא וכלשונה "זאת ועוד בית הדין קמא ששמע את הצדדים התרשם כי יש דברים בגו [...]" אין מחלוקת על כישורי המשחק של הנתבעת, אלא שבית הדין ועורכת הדין ארנסטי סירבו לאפשר חקירת האישה והסתפקו בתחושת בטן לאחר ששמעו את האישה במעמד צד אחד. כמו כן בית הדין סירב למנות עובדת סוציאלית על פי סעיף 15 לחוק למניעת אלימות במשפחה [...] יש לבטל את צו ההגנה מעיקרה ולהורות על פיצוי האיש על פי סעיף 11 לחוק, וביותר לנקות את שמו.

לאחר מכן ביקש המערער לצרף ראיה לתיק – תסקיר של שירותי הרווחה. לאחר שהמשיבה נמנעה מתגובה לבקשה או לגופה של הראיה הורה בית הדין על צירופה לתיק. נציין כי לאחר מכן שבה המשיבה לבקש את הוצאת הראיה מהתיק, בקשה שנדחתה נוכח ההחלטה שניתנה לפניה בהעדר תגובה במועד.

רשאים אנו גם לבקר בקשה זו לגופה הן משום שנאמר בה כי ההחלטה ניתנה בהעדר זכות לתגובה – בניגוד לאמת, הן משום שבקשה להוצאת ראיה מנימוקים פרוצדורליים – אף אם יש לקבלה לעיתים – יש בה טעם לפגם: מי שהדין והאמת עימו אינו מבקש להסתתר מאחורי נימוקי פרוצדורה, והדברים אמורים במשנה תוקף בענייננו:

ההליך בבית דין קמא היה לקוי בליקויים רבים מבחינת הפרוצדורה – המערער טען להם ובכל האמור בדברי המשיבה אין כמעט כל תשובה לגופן של טענותיו (וראה עוד להלן). אכן הוזכרה לעיל החלטת בית דיננו שקבעה כי עיקרו של דיון צריך להיות בשאלה אם היה צידוק להרחקת המערער ולא אם הפרוצדורה הייתה תקינה, קשה להצדיק אחיזה בעמדה כזו ביד אחת תוך דחיית ראיה שמביא המערער כי אכן לא היה צידוק להרחקתו – מטעמים פרוצדורליים – ביד האחרת. אם נבקש לדבוק בפרוצדורה לפרטיה ולדקדוקיה – לא יסייע הדבר למשיבה ודומה שלא את זאת היא מבקשת.

נוסיף גם כי הטענה שיש להתעלם מהראיה כיוון שלא הייתה בפני בית דין קמא אין לה מקום מטעם נוסף: העיקרון שלפיו אין ערעור על יסוד ראיות שלא היו לפני בית דין קמא עיקרו הוא כשראיה זו היא תשתיתו העיקרית של הערעור, שבכגון דא אומרים אנו למערער: "מדוע לא הבאת ראייתך לפני בית דין קמא, ואם חדשה היא – מדוע לא תביאנה אליו עתה במסגרת בקשה לסתירת הדין?" אך כשעיקרו של ערעור עומד על כרעי עצמו וצריכים אנו לדון בו ודאי שעלינו לבחון את כל הראיות הנוגעות להליך, שכן משכבר נידון הערעור ובית דיננו נכנס בנעלי בית דין קמא – ובוודאי בערעור כגון זה שלפנינו שעניינו גם בבחינת העובדות, שלפי הנטען לא נבחנו בבית דין קמא כראוי – לא ייתכן כי יתעלם מראיות העשויות לסייע להכרעתו.

דיון והכרעה

הארכנו בסקירת הטענות, הראיות וההליכים, ומעתה תהיה דרכנו להכרעה עצמה קצרה, שכן התמונה פרושׂה לפנינו וברורה למדי עתה ומכאן להכרעת הדין קצרה הדרך.

לכשנמצה את הדברים עולה כי אי אפשר שלא לקבל את הטענות על הליקויים בהליך שקיים בית דין קמא מבחינת סדרי הדין, כפי שהוזכר לעיל אף המשיבה כמעט שלא השיבה דבר בעניין זה אלא שגלגלה את האחריות לפתחו של המערער עצמו. גלגול זה של האחריות אינו מתקבל על דעתנו: חובתו של בית הדין לעשות צדק ולחקור את שנטען לפניו, זאת אף אם אחד הצדדים אינו עושה את כל שיכול הוא לעשות בעניין זה. ברור לחלוטין שהמערער לא הסכים להרחקתו וכמה פעמים טען נגדה וביקש לבטלה, ומשכך אף אם לדעת מאן דהוא לא פעל בחריצות מספקת בבקשותיו לביטול הצו לא היה בכך כדי לפטור את בית דין קמא מחובתו לבחון את הטענות שכן נטענו לפניו ולחקור בעניינם.

חובת בית הדין לעשות צדק אומנם תלויה בתביעות ובבקשות – אין בית הדין מתעבר על ריב ללא תביעה ואינו מוסמך לעשות כן – אך כשקיים הליך לפניו אין חובתו תלויה בשאלה עד כמה בעל הדין 'מנדנד' לו.

כך בכל הליך ועל אחת כמה וכמה בהליך כזה שלפנינו: צו הגנה ניתן על פי חוק לתקופה מוגבלת, מן הדין עליו להתבטל בתום התקופה אף ללא בקשה כלל, וקל וחומר שאין צורך כי המעוניין בכך ישנה וישלש את בקשתו. כך גם לגבי הארכת הצו: המחוקק דרש דרישות פוזיטיביות להצדקת הארכת הצו בכלל ולהארכתו מעבר לתקופה של שישה חודשים בפרט, בית הדין רשאי להאריך את תוקף הצו רק משנתמלאו דרישות אלה. משמעות טענות המשיבה היא כי כביכול ברירת המחדל היא הארכת הצו, אולי עד אין קץ, אלא אם יטען המורחק לביטולו ואף יוכיח כי אין צידוק להמשך הרחקתו – ולא כך הדבר אלא להפך. המשך ההרחקה היא שטעונה טענות ואף ראיות, ברירת המחדל היא אי הארכת ההרחקה מעבר לשניתן לעשות בצו המקורי, הניתן כסעד של חירום, במעמד צד אחד.

מכל מקום וכפי שהזכרנו פעם ופעמיים לעיל: לאחר שכבר בוטל הצו, הדיון העיקרי אינו בשאלת הפרוצדורה אלא בשאלה אם היה לצו מקום מצד העובדות עצמן. אם נמצא שאכן היה לו מקום, אף אם בית דין קמא התרשל מלוודא זאת כראוי, לא יהיה מקום לקבוע כי המערער זך ונקי ולא לפצותו על הרחקתו שראויה הייתה רק משום שלא נעשתה בפרוצדורה הראויה.

לעומת זאת אף לו הייתה הפרוצדורה תקינה, אלא שבדיעבד היה מתברר כי המערער צח כשלג והרחקתו היא פרייה המורעל של עלילה – ברי כי זכאי הוא לניקוי שמו ולפיצוי.

פטור בלא כלום – בנוגע לתקינות ההליך – אי אפשר מכל מקום, ולעניין זה דיינו שנאמר כי אכן הדיון הראשון בצו לא נקבע לתוך שבעה ימים ממועד מתן הצו, כדרישת המחוקק. אין בדחיית הדיון מן המועד שנקבע לבקשת המערער עצמו כדי לנקות את בית הדין מאחריותו לאי קביעתו מלכתחילה כדרישת המחוקק, אלא לכל היותר כדי להסיק שפגיעתה של התנהלות זו במערער אינה 'כצעקתו' ואולי ישליך הדבר על מידת הפיצוי שלו הוא זכאי, אם יימצא כי הצו הוטל ללא הצדקה אמיתית.

אי־חקירתה של המשיבה בנוגע לטענותיה – אף היא אינה תקינה, ולמעשה יש לומר שמשנקבע דיון אך לא נוצל לבירור הדברים כראוי כמוהו כמי שלא נקבע ולא התקיים. מטרת הוראת המחוקק על קיום דיון בנוגע לצו ההגנה אינה "סימון וי" אלא בירור אמיתי אם יש הצדקה להמשך הצעד הפוגעני של הרחקת אדם מרכושו, ובענייננו אף מילדיו, ופגיעה במעמדו ובשמו הטוב.

ולגופם של הצווים:

צו ההגנה הראשון והצווים שהאריכוהו

כאמור ההליך שבו ניתנו הצווים, מלבד הצו הזמני הראשון, לא היה תקין, אולם השאלה העיקרית היא אם הייתה הצדקה להרחקה. המערער צירף את הודעות משטרת ישראל בדבר סגירת תיקי החקירה נגדו, אכן זו לבדה אינה ראיה שהרחקתו הייתה ללא הצדקה – עילת סגירתם של התיקים היא העדר ראיות, וזו גם אינה ראיה לאידך גיסא.

כאמור לעיל, תכליתו של הערעור מבחינת המערער היא ניקוי שמו מהכתם שדבק בו ופיצויו בגין נזקי הצו ומניעת השימוש בנכסיו. לעניין שמו שם המערער רשאים אנו לומר כי זכאי הוא לניקויו – בהעדר ראיות אין צידוק לפגיעה בשמו הטוב, אולם בנוגע לתביעות כספיות "המוציא מחברו עליו הראיה". אין אנו מקבלים את דברי המערער כי עיקרו של הדיון הוא בשאלת הבעלות בנכס שלגביה עומדת לו חזקה והמשיבה היא "המוציאה", שכן לא זו בלבד שהשאלה עתה אינה מניעת השימוש – "מאי דהווה הווה" אלא הפיצוי בגינה, אלא שגם מניעת השימוש כשלעצמה אינה הפקעה של הבעלות.

לפיכך לו לא הייתה לפנינו אלא הודעת משטרת ישראל היינו קובעים כי יש לנקות את שמו של המערער אך אין מקום לזכותו בפיצוי. נוסיף גם כי מחדליו של בית דין קמא בנוגע לחקירת המשיבה – כשלעצמם ולו כעת כבר לא היה ניתן להגיע לבירור האמת – לא היו מקימים למערער זכות לפיצוי מידי המשיבה, היא הלוא טוענת כי תלונתה אמת ואי אפשר להאשימה במחדלי בית דין קמא. אך לא בכך עסקינן:

קראנו בעיון את תסקיר הביניים שנערך בשעתו ושעל האמור בו הסתמכה המשיבה כראויות לטענתה כי אכן חוותה אלימות וכי הייתה הצדקה להרחקתו של המערער. גם לו לא היה לפנינו אלא תסקיר זה היינו מתקשים למצוא בו הצדקה להרחקה – ודאי להרחקה כה ממושכת – של המערער מביתו ומילדיו. התימוכין היחידים לטענה בנוגע לאלימות, מלבד דברי המשיבה עצמה, הם האמירות כי עלתה דאגה בשל החשד לאלימות – אמירות שנאמרו בשם עובדת סוציאלית לחוק הנוער שעל בסיסן נאמר כי נצרך המשך מעקב. המשך מעקב ותו לא. ונוסיף כי בעוד בבקשה לצו הרחקה נטען לאלימות של האב כלפי אחד הילדים ולהפחדתו אותם, בתסקיר דובר על טענות המשיבה, האם, לאלימות כלפיה ועל חשש בהקשר זה בלבד, החשש שהוזכר בהקשר לילדים היה לחשיפתם לאלימות הנטענת כלפי האם. נזכיר גם כי צו ההרחקה מהילדים בוטל בסופו של יום בבית דין קמא, לאמור: גם בית דין קמא הסיק לכאורה כי אין בסיס של ממש לחשש זה. גם תסקיר זה – גולת הכותרת לכאורה בראיותיה של המשיבהאינו מסייע לטענותיה אלא סיוע קלוש בלבד, באזכור הדאגה, ויש בו גם כדי להעלות תהיות באשר לאמינות הטענות שכן התמונה של אב המפחיד את הילדים או פוגע בהם אינה עולה ממנו כלל ועיקר, ואולי אף להפך, מה שמקרב את תלונת האם, המשיבה, להיות מעין 'עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה'.

ונוסיף גם זאת – ויש בדברים כדי ללמד זכות על המשיבה מן העבר האחד, אך גם כדי להחליש את עמדתה בהליך שלפנינו מן העבר האחר – מדברי המשיבה עצמה המובאים בתסקיר עולה כי כבר בשלב מוקדם של נישואי הצדדים וגידול ילדיהם פיתחה המשיבה כלפי המערער יחס של חוסר אמון בנוגע ליכולותיו ההוריות ולאחריותו כלפי הילדים עד כדי חשש להותירו עם הילד לבד משום מנהגו להשתעשע עם הילד, אז תינוק, באמצעות הנפתו באוויר או השלכתו לאוויר כלפי מעלה ותפיסתו. נעיר כי אומנם מדובר במשחק מסוכן ולא רצוי, אך תיאור של אב הנוהג בו כאלים – חוטא לאמת, לכל היותר אפשר ליחס לו פזיזות, אולי פזיזות מסוכנת המצריכה הדרכה אך לא מעבר לכך.

מכל מקום התמונה המזדקרת היא של אישה ואם דאגנית, אולי בצדק, המפריזה ביחס השלילי כלפי התנהגויות של בעלה, האב, הנתפסות אצלה, גם אם בצדק, כמסוכנות. יש בהחלט מקום להניח כי על קרקע זו גדלו החששות מאלימות של האב, ייחוס שבירת אצבעו של הבן לו ואולי גם החששות המופרזים בהמשך עד כדי האשמתו בניסיון לרצח, האשמה שגם בלי לקבוע דבר בנוגע לדברי המערער כי התבסס על זיופו של מסמך נוכל לומר כי אף לדברי המשיבה התברר כי אינה אלא הפרזה, הפרזה שלשיטתה נשענה על סיפור שלו על סם רעיל מסוים שהצטייר אצלה כרמיזה על שימשו בסם זה נגדה. חששות מופרזים אולי ניתנים להבנה ויש מקום שלא לראות בבעליהם 'אשם', אך מכל מקום אי אפשר להשתית עליהם את הפגיעה באחר, בשמו או ברכושו, ואם הושתתה פגיעה כזו עליהם – מצריכה היא פיצוי הולם.

אכן נסייג ונאמר כי המערער שללא ספק היה גם מודע לחששנותה של המשיבה ולמרות זאת השמיע באוזניה דיבורים העשויים להתפרש כרמיזה כאמור, ומה גם בעת מתח ביניהם, נושא לכאורה באחריות מסוימת לאותם חששות, בחוסר רגישותו יש לפחות 'אשם תורם' בנוגע להרחקתו, ויש מקום להתחשב בכך לכשייקבע גובה הפיצוי בגינה.

התסקיר האחרון שאותו צירף המערער כראיה בסופו של הליך זה, ושכאמור לעיל המשיבה טענה נגדו בהיבט הפרוצדורלי בלבד (וגם זאת באיחור) אך לא מצאה ידה די השב לגופו, מסייע לגרסת ועמדת המערער ויש בו למעשה בחינת 'מכה בפטיש' בכל הנוגע ליחסנו אל האשמותיה של המשיבה שעליהן הושתת צו ההרחקה, ושוב נאמר כי אולי אין מדובר בעלילה זדונית אלא בראיית צל הרים כהרים, אבל התוצאה הסופית אחת היא:

בתסקיר זה נאמר – וכאן מדובר כבר במסקנות שלאחר מעקב ממושך של שירותי הרווחה – כי לא היה אימות לטענות בדבר האלימות. התסקיר מתאר את האב כאב מיטיב. (גם אם יש בתסקיר ביקורת עליו בהקשרים מסוימים ואמירות בנוגע לצורך בהדרכה – גם יחסו של התסקיר לאם אינו חף מביקורת ועולה בו אף התכונה של דאגת יתר הפוגעת ביכולת שיתוף הפעולה עם האב לטובת הילדים.) ההמלצה היא משמורת משותפת ברובד העקרוני וזמני שהות נרחבים במישור המעשי, שהמגמה המפורשת היא להרחיבם עוד בעתיד.

ברי אפוא כי לתפיסתם של הגורמים המקצועיים, המלווים את המשפחה פרק זמן משמעותי, אין בסיס לחששות ולטענות לאלימות של המערער כלפי ילדיו. לגבי הללו רשאים אנו לומר כי ברי שאין להם בסיס, ולגבי טענות האלימות כלפי המשיבה עצמה לכל הפחות אין ראיות, וכאן נוסיף ונאמר כי העדר ראיות שעה שמדובר בתלונה לא על אירוע אחד אלא לכאורה על כמה וכמה אירועים – אומר 'דרשני', וכשאותה תלונה מכילה פרטים שיכולים אנו לקבוע כאמור כי אין להם בסיס בצד אחרים שאין להם ראיות – יש בכך די כדי להסיק כי באו אלו ולימדו על אלו וכי ההרחקה הממושכת לא הייתה מוצדקת.

ואם לא די בכל הנ"ל נוסיף גם כי המשיבה סירבה משך תקופה להתגרש מהמערער, גם סירוב זה מקשה על נתינת אמון יתר בטענותיה. אמת, יש נשים הסובלות מאלימות ואף על פי כן אינן אוזרות אומץ לבקש גט, אולם הללו בדרך כלל גם אינן מתלוננות ואינן פועלות להרחקת הבעל מן הבית, ולבד מזאת – לא הרי הימנעות מבקשה ותביעה לגירושין כהרי סירוב להם כשהצד שכנגד תובע. טענה לאלימות מצד בן זוג שאליה נלוות בקשה להרחקה אך בצידה סירוב להתגרש מבן הזוג האלים – מעלה תהייה שגם בה, אף אם אינה ראיה מספיקה כשלעצמה, יש כדי לחזק את התרשמותנו כי אין מדובר בטענה מוצדקת אלא במי שנקטה כלפי בעלה, על רקע מתחים שביניהם שאינם בהכרח נוגעים לאלימות, מדיניות של "בעינא ליה ומצערנא ליה" או שמא "לא בעינא ליה" – אך בינתיים איני ממהרת להתגרש – "ומצערנא ליה".

נבהיר גם כי הטענה שהעלתה באת כוח המשיבה כי לולי שרצון המערער לפגוע במשיבה לא היה מבקש את ביטול צו ההרחקה לאחר הגירושין – ראוי היה לה שלא תיטען, וודאי שאין היא מגלה ראיה כלשהי לנטען בה: צו הרחקה הוא פגיעה אנושה בכבודו של אדם, ואך טבעי וצודק הוא כי יבקש לבטלו אף אם אין בכוונתו להתקרב בפועל למי שממנו נצטווה להתרחק. הדברים אמורים אף לולי שהיה מדובר בבקשה ביטול רטרואקטיבי שלו השלכות לסוגיית דמי השימוש, וקל וחומר שעה שגם נימוק זה מצטרף אליהם. ובמשנה תוקף נכונים הדברים שעה שהמערער עצמו הבהיר כי אכן אין לו התנגדות לצו שיורה עתה על הרחקתו מהמשיבה ובלבד שיהיה זה צו הדדי שנימוקיו הלכתיים ולא צו פוגעני שנימוקיו חשש לאלימות או המכוון כלפיו בלבד, וכן בלבד שיבוטל רטרואקטיבית הצו הקודם והדבר יזכהו בדמי השימוש ובהשבת כבודו האבוד והרמוס.

בהיבט של פיצוי כספי נוסיף ונאמר גם כי גם אם יטען אי מי כי אין כל האמור בבחינת הוכחות ודאיות ברמה הנדרשת על פי דין תורה כדי להוציא ממון, מכל מקום משנעשתה ההרחקה על פי החוק הקובע כי אם יימצא בית המשפט – והוא הדין לבית הדין – כי בקשת ההרחקה קנטרנית רשאי הוא לחייב את המבקש בפיצוי או בהוצאות, ועל אחת כמה וכמה משחתמה המשיבה, אז המבקשת, על התחייבות וערובה לפיצוי כאמור אם כך יימצא, דיינו ב'מציאת' בית הדין כאמור בדרכים המקובלות במערכת המשפט הכללית, שהוראת החוק והתחייבות המשיבה מתפרשות בהתאם לה.

נוסיף כי הוראה זו של החוק מוצדקת גם במבט של דין תורה, כתקנת הציבור אף אם לא כעיקר הדין, גם משום שמדובר בעניינים שכמעט לעולם אי אפשר למצוא להם ראיות ברמה של מאה אחוזים, שהלוא מדובר באירועים המתרחשים בין כותלי ביתו הפרטי של אדם – ובכגון אלה כבר נפסק להלכה כי יש מקום לקבל אף עדויות וראיות הפסולות מעיקר הדין. ולא זו אף זו: לו קבענו כי אין לקבל ראיות כאלה היה עלינו גם להימנע מלכתחילה מהרחקת אדם מביתו בשל טענות לאלימות, שכן היה ברור מראש כמעט בוודאות כי אף אם יימצאו הדברים כעלילה לא יוכח הדבר ברמה המאפשרת את פיצויו – תוצאה כזו ודאי נוגדת את תקנת הציבור, וממילא מתחייבת הקביעה כי די בהתרשמות כזו שלפנינו כדי לקבוע את הזכאות לפיצוי, וכך תושג תקנת הציבור הן ברובד של אפשרות הרחקתו של מי שנחשד באלימות והן ברובד של פיצויו אם היה לכאורה קורבן לחשדות שווא.

צו ההגנה מכוח הזכות למדור

כאמור, בשלב שני הפכה הזכות למדור שקט לעילתו של צו ההגנה, כך בהחלטתו של בית דין קמא מיום ג' באייר תשע"ט (8.5.2019). יודגש כי לא דובר בחובת מדור כלפי המשיבה עצמה, אז עדיין אשתו של המערער, אלא בחובת המערער במדור שקט לילדיו. המערער טען גם כי במדורה של המשיבה לא היה חייב באותה עת וכי זו אף לא תבעה ממנו מזונות ומדור – טענות צודקות כשלעצמן, לא רק מהנימוקים שהעלה הוא אלא אף משום שבנסיבות של הרחקה שאינה מוצדקת היה מקום לראות את המשיבה כמורדת שאינה זכאית למזונות ומדור ממנו – אך אין אנו נזקקים לכך משום שלא זו הייתה עילת ההרחקה.

בנוגע לעילה זו של צו ההרחקה עלינו להבחין בין שתי תקופות: התקופה שמאז מתן צו זה ועד לגירושי הצדדים והתקופה שלאחר גירושי הצדדים:

בנוגע לתקופה הראשונה הרי שמשהסקנו כאמור לעיל בנוגע לטענות האלימות ברי כי מדורם השקט של ילדי המערער לא הצריך את הרחקתו מהם ומן המדור עצמו, ומשכך יש לקבוע כי שעה שיכול היה לספק את מדורם של ילדיו בלי שייגרע מזכות שימושו שלו בנכס כהוא זה, הרי שנטילת זכותו ממנו מצדיקה את פיצויו במלוא ערכה של הזכות, היינו בדמי שימוש שהתאמה לחלקו היחסי של המערער בנכס.

בנוגע לתקופה השנייה הרי שאכן היה המערער מנוע למדור עם ילדיו בבית שבו דרה אימם – גרושתו (ועל כך ראה עוד להלן) – ועדיין היה חב במדורם. עם זאת, יש צדק בטענת המערער כי חובת המדור אינה מחייבת אותו לאפשר לילדיו לדור בנכס, שחלקו בבעלותו, הגדול ויקר בהרבה משנצרך להם למדורם, וכי מן הדין היה כי נכס זה יימכר או יושכר תוך שבעליו, הוא והמשיבה, חולקים בתמורה על פי בעלותם היחסית בנכס, ובמקביל ישכור הוא לילדיו מדור חלופי סביר – ולמעשה ישתתף בעלות מדור כזה שתשכור אימם – ולחלופין כי האם והילדים ימשיכו לדור באותו מדור, כפי שאכן אירע, אך תוך שהאם תשלם לו את הפער בין עלותו היחסית של מדור כנ"ל לחלקו היחסי בשכר הדירה הראוי במדורם של הצדדים.

בנקודה זו נעיר ונבהיר:

בדרך כלל כשבני זוג מתגרשים יש לפרק את השיתוף שביניהם במקביל לגירושין, פירוק שבמהלכו נמכרת הדירה המשותפת – אם יש כזו – לאחד מהצדדים או לצד ג'. הליך פירוק השיתוף מצריך זמן ואינו נעשה בִּן לילה. יש שבין הגירושין למכירת הנכס מושכר הוא לצד ג', או שלפחות ישנה אפשרות להשכירו לצד ג', ואזי: אם מושכר הוא – חולקים הצדדים בדמי השכירות, ואם אחד מהם ממשיך לדור בנכס אף שאפשר להשכירו – משלם הוא לרעהו את חלקם היחסי של דמי השכירות. לעומת זאת אם מדובר בפרק זמן קצר שאי אפשר להשכיר לו את הנכס בדרך כלל, או שהשכרה כזו אינה משתלמת משום שעלולה היא לפגוע באפשרות המכירה המהירה של הנכס, אזי יש שאין בן הזוג הממשיך לגור בנכס חייב בתשלום דמי השכירות לרעהו שכן בכהאי גוונא נחשב הנכס כ"לא עביד לאגורי" והדר בו הוא בבחינת "זה נהנה" בעוד חברו בבחינת "וזה לא חסר", שהרי לא יכול היה לגור בנכס עימו בשל גירושיהם ולא להשכירו לצד ג'. (ואומנם גם במצב כזה יכול לעיתים בן הזוג שאינו גר בנכס לטעון כי רצונו הוא לגור בו – במקום חברו או לסירוגין – וקיפוח זכותו זו מצריך תשלום, שכן זכותו לחלוק בשימוש בנכס וכשזכותו זו נמנעת ממנו הוא אף "חסר", אלא שבענייננו הבהיר המערער עצמו כי אין רצונו לגור בנכס אלא להשכירו או למוכרו.)

מכל מקום בענייננו תקופת מגורי המשיבה והילדים בנכס לא קצרה הייתה, ואפשר היה אכן להשכיר את הנכס המשותף לתקופה זו. זכאי אפוא המערער לקבל את חלקו היחסי בדמי השימוש בנכס בעבור התקופה שלאחר גירושי הצדדים, אלא שכך יש לנכות את דמי המדור שראוי היה לחייבו בהם בעבור ילדיו.

צו ההרחקה מכוח דיני גירושין

פסק דיננו לא יהיה שלם טרם נאמר בו דבר בעניין צו ההרחקה שעליו הורה בית דין קמא מכוח דיני הגירושין.

בנקודה זו התמונה פשוטה ולמעשה עלתה אף מדברי באת כוח המשיבה בדיון לפנינו:

אין כל ספק שעל פי ההלכה על בני זוג שהתגרשו לצמצם את המגע שביניהם למינימום ההכרחי: מעיקר הדין לנתק כל קשר, ובנסיבות שקשר כלשהו הכרחי בגין הילדים המשותפים – לצמצמו. אין ספק ואין חולק גם שאסורים הם לגור באותו בית.

עם זאת חובה זו חלה על שני בני הזוג, ולכולי עלמא אין בה כדי להקנות לאחד מהם זכויות רכושיות. שעה שיש נכס משותף שאין אפשרות לשימוש משותף בו – בין שאי האפשרות לשימוש המשותף נובעת מגודלו הקטן של הנכס, בין שהיא נובעת מאילוצים אחרים כגון בנוגע לדירה של בני זוג שהתגרשו – על הצדדים לחלוק בנכס, חלוקה שדיניה מבוארים בבבא בתרא ונפסקו להלכה בחושן משפט ושעשויה להיות חלוקה פיזית בנכס שהוא בר הכי, חלוקה בזמני השימוש, מכירה או השכרה לצד ג' וחלוקה בתמורה או מכירה של הנכס או השכרתו לאחד הצדדים – 'גוד או אגוד'.

אין בחובת ההרחקה שבין בני זוג שהתגרשו דבר המצדיק את השלטתו של אחד השותפים לבדו על הנכס המשותף, אך משום שאין אפשרות שישתמשו בו שני השותפים גם יחד, ללא שישלם לרעהו את התמורה. תמהים אנו על שהוצרכנו לפרש דברים פשוטים כאלה.

אכן יש מקום לשקול מי מהשותפים ישתמש בנכס בפועל וישלם לרעהו – אם שניהם מבקשים להשתמש בו. בהקשר זה ציין המערער להלכה "היא נדחית מפניו" ובעניין זה עלינו לדחות את דבריו משני טעמים: הטעם האחד הוא ש"היא נדחית מפניו" אמור כשמדובר בו ובה בלבד, לא כך כשעלינו להביא בחשבון גם את צורכי הילדים שמדורם מוטל עליו, ולפיכך אילו לא באנו אלא מצד דינים אלה – לא היה מקום לטענתו, אלא שכאמור לעיל למעשה גם מצד חובתו לילדיו רשאי היה לדרוש את העברתם מדור זול יותר; הטעם השני הוא שמאחר שהמערער עצמו הבהיר שאין רצונו לדור לבדו בנכס המשותף (ולשלם דמי שימוש ראויים למשיבה) אלא למוכרו או להשכירו, שוב אין מקום לטענה "טלטולא דגברא קשה" ואין צידוק לדרישה דווקנית לפינויה של המשיבה מהנכס, אלא שכאמור הישארותה בנכס מצריכה את תשלום דמי השימוש הראויים למערער.

למען הסר ספק מוצאים אנו לנכון גם להעיר ולהאיר:

איסורם של צדדים שהתגרשו לדור בבית אחד או להיות בקשר זה עם זה אינו עילה המאפשרת לבית הדין ליתן צו הרחקה או הגנה. טרם הגענו לעת שבה ישלטו משפטי התורה בכל תחומי החיים, וודאי לא לתקופה שבה יהיה בית הדין מוסמך על פי חוק לאוכפם. דבריו של בית דין קמא כי סמכותו בענייני הגירושין טומנת בחובה גם סמכות לאכיפת איסורים אלה – אין להם על מה שיסמוכו.

סמכותו של בית הדין להורות על הרחקה של בני זוג גרושים זה מזה או על איסור כניסת האחד בית חברו אינה מושתתת ישירות על האיסורים האמורים, אלא שאם אחד מבני הזוג מתקרב לחברו שלא לרצונו קמה לעיתים עילה חוקית להרחקתו בצו הגנה ולרבות בצו הרחקה מפני הטרדה מאיימת. ואכן לא מן הנמנע, לפחות כשמדובר בשומרי תורה ומצוות, שהגדרתם של מעשים מסוימים בהטרדה תושפע גם מהיותם אסורים על פי ההלכה ומההטרדה הנוצרת למי שמקפיד על ההלכה כשמשנהו יוצר עימו, שלא לרצונו, קרבה כזו האסורה על פי ההלכה.

על אחת כמה וכמה שרשאי בית הדין להורות על הרחקת בן זוג אחד מדירת משנהו, לבקשתו, משום שכניסת האחד לדירת משנהו עשויה במקרים מסוימים להצריך סידור גט נוסף, והחשש ממצב כזה הוא ודאי עילה לצו הגנה.

צווים כאמור מכל מקום אינם ניתנים מכוח האיסור ההלכתי כשלעצמו אלא מכוח החוק למניעת אלימות במשפחה, תשנ"א – 1991, או מכוח חוק מניעת הטרדה מאיימת, תשס"ב – 2002. בין כך ובין כך כבולים הם למגבלות ולסדרי הדין שמכוחם של חוקים אלה, כשם שצו הגנה או צו למניעת הטרדה מאיימת הניתן מכוח חוקים אלה ושעילתו אינה קשורה בהפרת האיסורים ההלכתיים האמורים כבול באותן מגבלות חוקיות, ובכלל זה לעניין משך הצו, דרכי הדיון בו ואפשרויות הארכתו.

את הכניסה של אחד מבני הזוג לביתו של האחר, העשויה להצריך גט נוסף, יכול בית הדין לאסור לדעתנו גם מכוח פסק הדין לגירושין שניתן בעניינם של הצדדים, שכן יש מקום לקבוע שמעשה העשוי לאיין את הגט כמוהו כמעשה של הפרת פסק הדין שהורה על מתן הגט, שהוא בבחינת ביזיון בית הדין.

מכל מקום הוראה כזו צריכה להיות הדדית – לפחות כל עוד לא הוכח שצד אחד עשוי לנהוג שלא כדין בלעדיה ואילו והשני אינו חשוד על כך. הוצאת צו כנגד צד אחד בלבד ללא שהוכח כאמור היא פגיעה בשמו הטוב ואף אכיפה בררנית שאינה מוצדקת ואינה ראויה. ובין כך ובין כך – אין באיסור על כניסת האחד לבית רעהו כדי לפגוע בזכויותיו הממוניות באותו בית, אם יש לו זכויות כאלה, ואין בו כדי לפטור את המשתמש בנכס שיש לו זכויות בו מלשלם לו את דמי השימוש הראויים.

בשולי דברים אלה חובתנו לדחות גם את דברי בית דין קמא כי "הסתמך על דין מדור שקט ודין הרחקה לאחר הגירושין כדי לסתום פרצות אלו שבחוק עד שיתברר העניין לאשורו" וכפי שהמשיך וביאר:

בית הדין בהחלט ידע את החוק למניעת אלימות במשפחה והחוק למניעת הטרדה מאיימת, אך בגלל הזהירות שיש לנקוט במקרה של חשש אלימות, ומכיוון שלא הייתה פגיעה בזכות הקניין, מאחר שהאיש כבר היה מחוץ לבית או לאחר הגירושין, ראה בית הדין צורך להמשיך את ההרחקה מהאישה.

הרחקתו של האיש מביתו, בעל כורחו, היא פגיעה בזכות הקניין שלו, לא רק אם לידתה בחטא, בטעות או בעלילה, אלא אף אם תחילתה כדין הייתה.

כל עוד מאפשרת ההלכה ומאפשר החוק את הפגיעה בזכות קניינו של אדם מחמת החשש לאלימות – פגיעה זו מותרת, אך משעה שאין ההלכה והחוק מאפשרים זאת – פגיעה אסורה היא, ואין בזהירות היתרה שחפץ בית הדין לנהוג כדי להתיר לו אותה. גם אם סבור בית הדין כי קיימת "פרצה" בחוק, אין הוא רשאי ליתן צו שבניגוד לחוק.

כשלעצמנו נוסיף כי איננו סבורים כי ניתן לומר על מגבלות הזמן שבחוק פרצות הן: אין צידוק הלכתי, חוקי או מוסרי לעמדה המכירה רק בצד אחד של זכויות, בזכות להגנה מאלימות, ובשמןגם כשמדובר בחשש אינו נסמך על ראיות כלשהן – מתעלמת כליל מזכויות ודאיות של הצד שכנגד. גם ההרחקה לזמן שמאפשר החוק היא פגיעה בכבודו ובקניינו של אדם ללא ראיה, ואף שתכליתה ראויה לאו מילתא זוטרתא היא, הוספה עליה אינה סתימת פרצה אלא פרצה מופרזת ובלתי־מידתית בזכויות אלה.

הבטחת המדור השקט לפני הגירושין – אינה עומדת על כרעי עצמה כלל, שכן מצריכה היא את הנחת המבוקש, שלא הוכח, כי מגורי האב עם ילדיו פוגעים במדורם השקט.

אשר לזמן שלאחר הגירושין – ההרחקה אומנם נצרכת בו כאמור, אך עליה להיות הדדית, אין היא יכולה לחסות תחת כנפיו של צו הגנה, אין היא יכולה "לסתום פרצות" בעניינו ובעיקר אינה יכולה להתחזות לו, התחזות שבניגוד לדברי בית דין קמא צופנת פגיעה בזכות הקניין, שכן בעוד בהרחקה שלאחר הגירושין ברור לכול כי זכויות שני הצדדים שוות הן – זכאי האיש לדיון בבקשתו כי הוא שידור בבית והאישה תצא ממנו (לו כך ביקש) וזכאי הוא לדמי שימוש – הרי שבהרחקתו במסגרת צו הגנה ההנחה היא כי יש אי־סימטריה ביניהם וכי ייתכן שבהיות צד אחד אשם בהרחקתו לא יהיה הוא זכאי לדמי שימוש. (זאת אף שהאמת ניתנה להיאמר כי גם מי שהורחק כדין בשל חשש לאלימות זכאי בסופו של דבר לתבוע את פירוק השיתוף וזכאי לדמי שימוש בגין התקופה שבה רק רעהו משתמש בנכס המשותף, לפחות מאותה עת שבה אכן היה השימוש המשותף נמנע גם לולי האלימות, בשל הגירושין.)

לא זו בלבד שאין מקום להרכבת מין בשאינו מינו זו, אלא שעולה החשש למקרא דברי בית הדין כי למעשה השתמש בית הדין בנימוקים של הבטחת המדור ושל הדרישות ההלכתיות כתירוצים להרחקה שמטרתה וסיבתה האמיתית היא החשש מאלימות – חשש ששומה על בית הדין לבררו ולא ליתן בגינו צווים מתמשכים עד אין קץ ללא בירור ותוך פגיעה בזכויות, בכסות של צו שעילתו שונה.

עד כאן חוות דעתו המלומדת והבהירה, של העוזר המשפטי הרב יחיאל פריימן שליט"א.

מסקנות עקרוניות ויישומן

כאמור בריש דברינו אנו מאמצים את חוות הדעת כלשונה, ומכאן למסקנות ולהכרעתנו השיפוטית בהתאם:

א.         ריש מילין, צווי ההרחקה וההגנה השונים שנתן בית הדין קמא נגד המערער ניתנו ללא הצדקה, מלבד נתינתם (פרט לצו הראשון) שלא בהליך תקין, הרחקתו של המערער מביתו ומילדיו פגעה בכבודו ובשמו הטוב, פגעה בזכויות הקניין שלו והסבה לו נזקים.

ב.       המערער זכאי להשבת הוצאותיו בהליך צווי ההגנה (שיש לה בסיס בעניין זה מעבר למה שיש בהליכים רגילים על פי דין תורה, מכוח הוראת החוק בעניין והתחייבותה המשיבה בעת הגשת בקשתה לצו הגנה) ולדמי שימוש בגין חלקו בנכס המשותף וכפי שיפורט להלן.

ג.          בית הדין בשל הנסיבות של התיק שמדובר בילדים רכים המצויים ברקע של הסכסוך והאמוציות הקשות שהתלוו אליו לא מחייב בתשלום פיצויים, שייתכן שהיו ראויים להיפסק במצב דברים שכזה.

ד.         כאמור, זכאי המערער גם לדמי שימוש בגין חלקו בנכס המשותף שהשימוש בו נמנע ממנו לאורך התקופה שבה נאסר עליו להיכנס לבית הצדדים.

חישובם של דמי השימוש ייעשה בדרך הבאה:

בנוגע לתקופה שבה הסכים המערער להרחקתו כנ"ל – אין הוא זכאי לדמי שימוש.

בנוגע לתקופה האחרת:

ממועד צו ההרחקה הראשון ועד לגירושי הצדדים זכאי המערער לדמי שימוש ששיעורם הוא מכפלת חלקו היחסי בנכס בדמי השכירות המקובלים לנכס כזה במקום שבו הוא מצוי ועל פי שמאות או על בסיס הסכמה של הצדדים.

ממועד גירושי הצדדים זכאי המערער לדמי שימוש כנ"ל בניכוי דמי המדור שבהם יש לחייב את המערער לילדיו, דמי מדור הצריכים להיגזר מחלקם היחסי של הילדים (כמקובל בחישוב דמי מדור) בעלות שכר דירה ממוצעת, בגודל סביר למשפחה בת הורה אחד וארבעה ילדים, וביישוב מגוריהם של הצדדים.

ה.         לעת עתה אין אנו יכולים לקבוע סכומים לדמי השימוש אלא נוסחה לחישוב, כאמור, מכמה טעמים:

(א) תחילה יש לקבוע את חלקו היחסי של המערער בנכס, הבעלות הרשומה היא בעלות של שני הצדדים בחלקים שווים, אך המשיבה טענה כי בין הצדדים הסכם ממון שממנו יש לגזור חלוקה שונה.

(ב) לא התבררה לפנינו אל נכון שומת שכירות הנכס שממנה יש לגזור את דמי השימוש. המערער אומנם טען בנושא זה, אך המשיבה לא השיבה – ואף שראוי היה שתשיב גם בנקודה זו למרות הנחתה כי אין מקום לפסיקת דמי השימוש מכל וכול, אין אנו סבורים כי יש לקבל את עמדת המערער כמו שהיא "בהעדר תגובה", שעה שנראה כי מדובר בחוסר שימת לב לצורך להגיב גם בנקודה זו.

(ג) ניכוי חיובו של המערער במדור ילדיו בהתאם לאמור מצריך פסיקה של דמי המדור על בסיס טענות הצדדים וההכרעה בתיק מזונות הילדים, שאומנם מונח אף הוא לפנינו אך טרם הוכרע, ושתביא בחשבון כמובן גם את שומת השכירות הראויה.

ו.          כאמור בתחילת דברינו: הוגשו לפנינו ערעורים בנוגע לחיוב המזונות מכאן ולהבא ולמפרע ובנוגע לגובהם. לפני בית הדין האזורי בהרכבו החדש מתנהל הליך שעניינו זהה לחלוטין לערעורים שהוגשו לפנינו בעניין המזונות. דיון בעניינים אלו אמור להתקיים בתאריך ח' בטבת תשפ"א (23.12.20).

בית הדין סבור שמתן החלטות בערעורים שעניינם זהה מתייתר. מובן שהצדדים רשאים להגיש ערעור בהתאם לנהלים לאחר קבלת ההחלטות מבית הדין האזורי.

בית הדין פונה לכבוד בית הדין האזורי בהרכבו החדש שבבואו להכריע בתביעות שהוגשו לפניו יתחשב באמור בפסק דיננו הנוכחי בסעיפים ב–ה בכל הנוגע לתחשיבי המזונות והמדור. כמו כן ידון בגובה ההוצאות ודמי השימוש, שלהם זכאי האב, בהתאם לאמור בסעיפים ב' וד' שלעיל.

כבוד בית הדין האזורי יחליט לפי שיקול דעתו הרחבה אם להכניס חיובים אלו של החזר הוצאות ודמי השימוש בהליך פירוק השיתוף בדירה המשותפת או כחיוב עצמאי.

ז.          דמי הערבות שהופקדו על ידי הצדדים יוחזרו להם במלואם.

ח.         בשולי הדברים נאמר כי סבורים אנו כי טוב יעשו הצדדיםולאחר ניקוי שמו של המערער יקל עליו להסכין ולהסכים לכך – אם יגיעו להסכמות בנושאים אלה, ואולי אף בנושאים אחרים התלויים עדיין לפנינו, ויורידו את מפלס האיבה והחשדנות. ילדיהם של הצדדים, שלחלקם גם צרכים מיוחדים ושאין ספק שיקרים הם לשני הצדדים יותר מכול, יהיו הנשכרים העיקריים מכך, וסיום או לפחות צמצום ההליכים המשפטיים המתמשכים בין הצדדים יהיה רווח נוסף שיפיקו הצדדים שניהם.

ט.         בית הדין סוגר את התיקים.

י.          פסק הדין מותר בפרסום בהשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים.

ניתן ביום י"ח בכסלו התשפ"א (4.12.2020).

הרב יעקב זמיר                        הרב אברהם שינדלר                     הרב ציון לוז־אילוז  

 

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה