אורות החושן: אורות החושן - דיני הרכב
פרק ה: תיקון הרכב
ה.יא. חיוב מכונאי שהזיק לפצות את בעל המוסך

בעל הרכב רשאי, כאמור, לתבוע פיצוי על נזק שנגרם לרכבו מבעל המוסך, והוא אינו רשאי לתבוע את המכונאי (למעט במקרים חריגים). אולם לאחר שבעל המוסך ישלם לבעל הרכב, הוא רשאי לבוא חשבון עם המכונאי.

אלא שכאן התמונה מורכבת יותר. המכונאי העובד במוסך זכאי לקבל את שכרו מבעל המוסך, מנגד הוא חייב לשלם לבעל המוסך על הנזק שגרם לו אם בעל המוסך חויב לפצות את בעל הרכב.

לאור זאת, כאשר קיים ספק האם המכונאי הוא שגרם לנזק, אין לעכב את שכרו עד אשר יתברר הספק. שהרי כל עוד אין מחלוקת על כך שהמכונאי עשה את עבודתו, מצווה מן התורה לשלם לו עליה. אולם, אם יתברר כי המכונאי גרם לנזק שיש לפצות עליו (על פי העקרונות שפורטו לעיל בסעיפים ח-ט), הוא יידרש לשפות על כך את בעל המוסך[1].

על אף האמור, דרכה של תורה להמתיק את הדין, והיא מצפה מהאדם לערב גם את מידת הרחמים בהנהגותיו. לעיתים, המכונאי הוא דל אמצעים ומטפל בכלי רכב יקרים ברשות ובסמכות^[2], תמורת שכר נמוך יחסית. בהינתן כך, הטלת אחריות מלאה על העובד בכל נזק, עשויה לגרום לו נפילה כלכלית ממנה יתקשה ואולי אף לא יוכל לקום.

יישום הלכה זו אף עלול להשפיע בהיבט הכלכלי של השוק כולו – הטלת אחריות כבדה מדי על מכונאים תרתיע מכונאים חדשים מלהיכנס לתחום הרכב שיש בו תמורה נמוכה יחסית לסיכון הגבוה. הירידה בהיצע העובדים המקצועיים במוסכים תגרום בהכרח להתייקרות מחיר העבודה ומחיר שירותי המוסך. חז"ל היו מודעים לבעיה זו ותיקנו תקנות תואמות בתחומי עבודה שהיו מצויים בזמנם. כאשר ראו שהטלת אחריות על עובד שהזיק עשויה ליצור בעיה חמורה בתחומים מסוימים, הם פטרו אותו מחבותו זו[3]. גם אם איננו מתקנים היום תקנות חדשות ניתן ללמוד מכאן כי קיום שורת הדין אינה בהכרח הדבר הרצוי בעיני חז"ל.

מעבר לתקנה הפרטית, קבעו חכמים כי על דיין הדן בנזק שנגרם על ידי עובד, להפעיל שיקול דעת מוסרי הכולל גם רחמים וחמלה. בהקשר לכך מספרת הגמרא (בתרגום חופשי):

רבה בר בר חנן שכר סבלים שיעבירו עבורו חבית יין. בהליכתם נכשלו הסבלים, והחבית נפלה ונשברה. דרש מהם רבה תשלום, ומשלא היה להם לשלם, לקח את בגדיהם כמשכון. תבעו הסבלים את רבה בפני רב, אשר פסק כי על רבה להשיב את בגדיהם ולוותר להם על התשלום בגין הנזק. שאל רבה את רב: האם זהו הדין? ענה לו רב: אכן כך, כפי שכתוב "למען תלך בדרך טובים". לאחר שהחזיר רבה את הבגדים לפועלים, הם לא הסתפקו בכך ותבעו את שכרם בטענה כי הם עניים ואין להם מה לאכול, גם בתביעה זו פסק רב לזכותם. לשאלתו החוזרת של רבה האם זהו הדין, ענה רב בחיוב תוך שהוא מסתמך על חלקו השני של הפסוק: "וארחות צדיקים תשמר"[4].

מכאן למדו הפוסקים[5], כי אם הנזק נעשה בשוגג, על הקבלן להתחשב במצבו הכלכלי של העובד, כשהדבר אפשרי מבחינתו, לא למצות עמו את הדין אלא לספוג את הנזק. אם מצבו של העובד דחוק במיוחד ראוי שהוא אף ישלם לו את שכרו[6].

יתר על כן, לדעת רוב הפוסקים[7] התנהגות לפנים משורת הדין אינה דרישה מוסרית גרידא, אלא ניתן לאכוף אותה בבית הדין, אם בעל המוסך אינו מבין לבד את הצורך בכך. אמנם בדרך כלל אל לדיין לפסוק לטובת בעל דין בגלל מצבו הכלכלי הקשה, ולהיות מעין 'רובין הוד' הגוזל עשירים כדי לתת את כספם לעניים. על כך נאמר: "ודל לא תהדר בריבו"[8], ופירוש הדברים הוא שלא ניתן להפוך את הרחמים לשורת הדין; אולם, ניתן לערב שיקולי רחמים על בסיס הדין במקרים חריגים[9].