עם סיום הדיון בספר זה בהלכות רכב לגווניהן, חשוב להתייחס גם להתפתחות מרחיקת לכת שהולכת ונכנסת בשנים האחרונות לעולם הרכבים ועשויות להיות לה גם השלכות הלכתיות – ייצורו של "רכב אוטונומי", כלומר רכב הפועל באופן עצמאי בהתבסס על תבונה מלאכותית (אשר ייקרא להלן: "רכב עצמאי").
יש לציין כפתיחה לדיון זה, כי תחום ההלכה והטכנולוגיה החדשנית, דורש זהירות מרובה הן מצד הכותב הן מצד הקורא. הכותב לעיתים מצוי בערפל כיוון שהמציאות עליה הוא כותב רק מתחילה להתהוות, וחלקים ניכרים ממנה אף טרם נוצרו. חסרה לפוסק ההיכרות המדויקת והמפורטת עם המציאות, היכרות שהינה הכרחית לשם פסיקת הלכה באופן אחראי ונאמן.
כך היה כאשר אך החל השימוש בחשמל בעולם המודרני בשנות העשרים של המאה הקודמת. היו פוסקים שהתירו את השימוש בחשמל ביום טוב מתוך מחשבה שבתחנת הכוח נוצרת אש הזורמת בחוטי החשמל והנורה נדלקת רק כתוצאה ממעבר האש מהחוטים אליה[1]. אולם ברבות הזמן, עם התפשטות השימוש בחשמל והבנת אופן פעולתו כזרם של אלקטרונים העובר ברשת החשמל, מרבית הפוסקים דחו דעה זו[2]. טעות מעין זו עלולה להיות מנת חלקו של כל מי שכותב על תחום הלכתי חדשני.
הזהירות נדרשת גם מצד הקורא כאשר הוא נפגש בדיון הלכתי שנכתב ללא הכרות מעמיקה עם מציאות שרק החלה להתהוות. לפיכך כאשר המציאות תתהווה באופן מלא, פוסקי ההלכה יוכלו להכיר אותה לעומקה, ועל הקורא יוטל לחפש התייחסות הלכתית מעודכנת שתינתן באותה העת על ידי פוסקי הלכה אלו.
לא זו בלבד, כתיבה בתחום עתידני היא כתיבה שלעוסק בה אין את כובד האחריות[3] ואין את הסיעתא דשמיא הנדרשות כל כך לפסיקה[4]. התורה מבטיחה לדיין ביחס למענה לשאלה מגיעה לפתחו, שאם יזכך את ליבו ויעמיק חקר במחשבתו, יזכה לסיוע מן השמיים שלא יטעה בפסיקתו[5].
אף על פי כן, ההחלטה לעניין ספר זה הייתה שלא להימנע מלכתוב על הרכב העצמאי, שהוא במידה מסוימת נושא עתידני, ולו בשל העובדה שעצם העיסוק בנושא מברר יסודות עקרוניים הנכונים בכל מקרה. כשם שחז"ל לא נמנעו מלעסוק בשאלות שלא היו מציאותיות בתקופתם[6], מתוך הבנה שלימוד התורה אינו מתייחס רק למציאות קונקרטית אלא גם לשאלות עקרוניות[7] שעשויות להתבטא במציאות כזו או אחרת ביום מן הימים[8].
[1] שו"ת אבן יקרה ג, קסח (הרב בנימין אריה וויס, רומניה, ראשית המאה ה-20); שו"ת מים חיים או"ח ב, צח, שמח (הרב יוסף משאש, מרוקו-ישראל המאה ה-20) שו"ת ומצור דבש, י (הרב רפאל בן שמעון, קהיר ראשית המאה ה-20); שו"ת משפטי עוזיאל א, יט.
[2] שו"ת יביע אומר ב, או"ח, כו; שו"ת אחיעזר ג, ס; הרב שלמה זלמן אויערבך, מאורי אש, א ועוד. בשו"ת חלקת יעקב או"ח, עג כתב על דברי ה"אבן יקרה": "שגה מאוד, איש מלומד כמוהו, לא ידע מתכונתו, תכונת העלעקטרין (=החשמל) ומעשהו, כי במקום הצענטראלע (=הנורה) אין שם כלל אש מצוי, רק זרם העלעקטרי".
[3] ראו בבא בתרא קל ע"ב: "אין למדין הלכה לא מפי למוד ולא מפי מעשה – עד שיאמרו לו הלכה למעשה" וברשב"ם שם ד"ה ומר: "דאי אמר הלכה איכא למימר דדרך למודו אמר הכי אבל אם בא מעשה לידו הוה מדקדק יותר" וראו שו"ת משיב דבר א, כד.
[4] ראו כתובות ס ע"ב שבמקום שאין לאדם את הסמכות לפסוק גם "לא מסתייעא מילתא למימרא".
[5] רמב"ן דברים יט, יט: "שלא יתן ה' השופטים הצדיקים העומדים לפניו לשפוך דם נקי, כי המשפט לאלהים הוא ובקרב אלהים ישפוט. והנה כל זה מעלה גדולה בשופטי ישראל, וההבטחה שהקב"ה מסכים על ידם ועמהם בדבר המשפט".
[6] ראו תוספות כתובות ד ע"ב, ד"ה עד, ששאלות אלו הינן בבחינת "דרוש וקבל שכר".
[7] מהר"ל, גור אריה במדבר יט, טז: "כי ההלכות שיש למצוה מעמידין את האדם על עיקר מהות המצוה".
[8] של"ה, כללי התלמוד, טו, "יגדיל תורה ויאדיר".