אורות החושן: עבודה וקבלנות
פרק יב: פיטורין
יב.ה. חובת התראה ושימוע לפני פיטורין

כאשר עובד גורם בשוגג נזק למעסיק או שאינו ממלא אחר הוראות המעסיק, הדבר מהווה עילה מוצדקת לפיטורין. אולם ההלכה מתנה זאת בכך שהמעסיק התרה בעובד והעמיד אותו על טעותו. כמו כן עליו להדריכו כיצד עליו לנהוג, ולהזהירו כי המשך התנהגותו באופן הפוגע בעבודה עשויה להוביל לפיטוריו. יתר על כן, לא ניתן להסתפק בהתראה חד פעמית ועל המעסיק להתרות בעובד לפחות שלוש פעמים, בכל פעם בה הוא נהג שלא כשורה, לפני שיהיה רשאי לפטרו^[1]. הדבר מהווה תנאי הכרחי לפיטורין ולא ניתן לפטר עובד ללא התראה כדין[2].

הגבלת יכולתו של המעסיק לפטר את העובד אשר שגה מגינה על העובד מפני פיטורין מהירים, אך באה במחיר סיכון בנזק נוסף אותו נדרש המעסיק לקחת על עצמו שוב ושוב. כל עוד מדובר בנזק ממוני שניתן לפצות עליו קובעת ההלכה כי המחיר נסבל, ולא ניתן לפטר את העובד ללא התראה. אולם אם מדובר בנזק שלא ניתן לפצות עליו תיטה הכף לחובתו של העובד, והמעסיק יהיה רשאי לפטרו ללא התראה מוקדמת[3], ובלבד שהוכח כי לא מדובר במעידה חד פעמית אלא בדפוס פעולה החוזר על עצמו[4].

נזק בלתי הפיך שלא ניתן לפצות עליו בתשלום הוא למשל, מורה שהתרשל בתפקידו[5], רופא שגרם מוות[6] או צער[7] למטופלים, או עובד העוסק במתן שירות שיצא לחופשה לכמה ימים מבלי להודיע על כך מראש ובלי למצוא לעצמו מחליף[8]. במקרה שכזה, לעיתים מדובר בנזק שאינו ניתן לתיקון. כגון, מלצר שלא הגיע לאירוע בו היה אמור לעבוד, ופגע בטיב השירות. כמו כן, גם נזק שניתן לפצות עליו בתשלום אלא שמסיבות משפטיות שונות[9] לא ניתן לתבוע את התשלום מהעובד מצדיק פיטורין ללא התראה מוקדמת[10].

זכות שימוע

המשפט הישראלי אינו מחייב להתרות בעובד המתרשל לפני שיפוטר, ובוודאי שלא מחייב לעשות זאת שלוש פעמים, אולם הוא מחייב עריכת שימוע קודם פיטוריו[11]. השימוע הוא הליך רשמי הכולל הזמנה בכתב מראש, שיחה עם העובד המתועדת בפרוטוקול שבה המעסיק מודיע לו כי בכוונתו לפטרו, ואת הנימוקים שהובילו אותו לכך. העובד בתגובה רשאי לטעון בעל פה או בכתב מדוע לדעתו אין לפטרו והמעסיק חייב לשמוע את טענותיו. חובה זו מעוגנת בחוק רק ביחס לעובדים במגזר הציבורי, אולם בתי המשפט[12] הרחיבו את חובת השימוע על כל העובדים (כמשמעם בחוק). פיטורין ללא שימוע מזכים את העובד בפיצוי כספי לפי שיקול דעת בית המשפט.

חשוב לציין כי קיים הבדל מהותי בין דרישת ההלכה להתראה ובין דרישת המשפט הישראלי לשימוע. ההתראה מבקשת לתת לעובד הזדמנות לתקן את התנהגותו הבעייתית, ומעניקה לו את הכלים אשר יאפשרו לו לעשות זאת. כמו כן הדרישה לביצועה מוגבלת למקרים בהם הנזק אותו עשוי העובד לגרום ניתן לתיקון. לעומת זאת השימוע מתרכז כולו בעבר ובו ניתנת לעובד הזדמנות להסביר מדוע התנהג כשורה ומדוע לדעתו אין לפטרו. כיוון שחובת השימוע לכל עובד לא נקבעה בחוק, אלא רק בפסיקת בתי המשפט, היא אינה מחייבת על פי ההלכה. אמנם מומלץ למעסיק לאמץ נוהג זה ולערוך לעובד שימוע לפני פיטורין. זאת, כיוון שיש מקרים בהם הפיטורין הם תוצאה של אי הבנה שמתבררת בשימוע. בנוסף, השימוע רצוי כדי להימנע מן האפשרות שייתבע על ידי העובד בבית הדין לעבודה ויתחייב בתשלום פיצויים, שלא כדין תורה.

[1] רמ"א חו"מ שו, ח. בנוגע למספר הפעמים בהם נדרש להתרות ראו מקורות בהערה 4 בסעיף הקודם.

[2] בבא מציעא קט ע"ב.

[3] בבא בתרא כא ע"ב; בבא מציעא קט ע"ב.

[4] ראב"ד, מובא על ידי רשב"א בבא מציעא קט ע"א; רמ"א חו"מ שו, ח..

[5] רמב"ם שכירות י, ז.

[6] רש"י בבא בתרא כא ע"ב, ד"ה פסידא.

[7] נימוקי יוסף בבא בתרא י ע"ב בדפי הרי"ף.

[8] שו"ת אמרי אש א, יו"ד, צב.

[9] כגון כשמדובר בנזק המוגדר בהלכה כמניעת רווח (תוספות בבא בתרא כא ע"ב, ד"ה שתלא); או כשמדובר בנזק נפשי שלא ניתן לתקנו (רבנו יהונתן, שיטה מקובצת בבא מציעא קט ע"ב); או כשמדובר בנזק המוגדר כגרמא בלבד (רבנו יונה, הובא על ידי רשב"א בבא בתרא כא ע"ב).

[10] נחלקו הראשונים בשאלה האם עילות אלו מצדיקות פיטורין ללא התראה כשמדובר בעובד של אדם פרטי (בניגוד לעובד ציבור); ראו רמב"ם שכירות י, ז, ולעומתו בהשגות הראב"ד שם, כן ראו שולחן ערוך ולעומתו הרמ"א חו"מ שו, ח. למעשה כתבו הפוסקים שמחמת הספק לא ניתן לחייב את המעסיק לשלם שכר לעובד הגורם לו נזק באופן שיטתי, ראו העמק שאלה שאילתות צב, קמב.

[11] ראו סעיף 46(א) לחוק שירות המדינה (מינויים) (תשי"ט).

[12] ע"ע 415/06 דני מלכה נ' שופרסל בע"מ.