המשאיל את רכבו גומל חסדים בממונו, והמסיע אנשים מזדמנים ברכבו (טרמפיסטים) גומל עמם חסד בממונו ובגופו. יתר על כן, הסעת טרמפיסטים נחשבת למצוות הכנסת אורחים שגדולה יותר מהקבלת פני השכינה[1] ושכרה גדול מאוד[2]. הוספת נוסעים לנסיעה מעלה במעט את צריכת הדלק ולעיתים אף כרוכה באי נעימות קלה. בזמן הנסיעה הנהג נדרש להימנע מלעשות ככל אשר יחפוץ, תוכן השיחות אותן הוא יכול לנהל מוגבל, ואם זוג נוסע ברכב, האינטימיות שלהם ופרטיותם נפגעים. הוויתור על כל אלה מצידו של הנהג אינו מובן מאליו ועל הטרמפיסט להכיר לו טובה על כך, ולהתנהג בנימוס המתבקש מאורח. נהג המתקשה לעשות כן ומבקש לשמור על פרטיותו ולא להעלות נוסעים ברכבו אינו נחשב לבעל מידה שלילית[3].
מעבר לגמילות החסד שישנה בהסעת הטרמפיסט, בין הטרמפיסט ובין הנהג קיים גם קשר משפטי מחייב – הנהג מוגדר כמשאיל והטרמפיסט מוגדר כשואל. להגדרה זו ישנן השלכות על מספר תחומים:
אחריות הנוסעים לנזקים שגרמו לרכב – הטרמפיסט פטור מתשלום על נזקים שאירעו בגינו לרכב במהלך הנסיעה אם התנהג כמקובל[4]. אם הוא השתמש ברכב שלא כמקובל הוא חייב לשלם על נזק שנגרם בעטיו[5]. למותר לציין שאסור לו להשתמש באביזרים ייחודיים של הרכב (כגון אביזרי מדיה) ללא רשות מפורשת מאת הבעלים[6] ואם עשה כן וגרם לנזק הוא חייב לתקנו או לשלם את תמורתו[7].
חיוב הנהג בנזקי גוף ורכוש שנגרמו לנוסעים במהלך הנסיעה – אדם שנהג ברכב באופן בלתי אחראי וכתוצאה מכך נגרמה תאונה בה נפגעו הנוסעים בגופם, חייב לפצותם על כך[8]. היות שהרכב מבוטח לכל הפחות בביטוח חובה, נזקים אלו יכוסו על ידי חברת הביטוח. לעומת זאת הנהג לא יחויב לפצות את הנוסעים ברכבו על רכושם שניזוק בגין נהיגתו, אף אם הוא האשם בתאונה[9].
חיוב הנהג בשמירת חפצים שנשכחו ברכבו – אם הנוסעים שכחו חפצים ברכב, הנהג חייב לנסות לאתרם ולהשיב להם את אבדתם. חובה זו היא חלק ממצוות השבת אבדה. נחלקו הפוסקים בהגדרת מידת האחריות בשמירת האבדה המוטלת על המוצא[10]. למעשה אם הנהג נוהג על פי פסקי הרמ"א כגון שהוא ממוצא אשכנזי הוא פטור מלשלם אם לא נהג כלפי האבדה בהפקרות, אלא התייחס אליה כפי שהתייחס לשאר חפציו שברכב. לעומת זאת אם הנהג ממוצא ספרדי והוא נוהג על פי פסקי השולחן ערוך הוא חייב לשמור על האבדה יותר ממה שהוא שומר על רכושו שלו[11]. לדוגמה, אם מדובר בחפץ יקר ערך כגון טלפון או מחשב נייד מוטל על הנהג לשמור עליו באופן מיטבי ולהוציא אותו מהרכב בשעה שהוא יוצא ממנו. אם לא עשה כן, והרכב נגנב או נפרץ, הוא חייב לשלם לטרמפיסט המאבד את תמורתם[12].
ראוי כי הטרמפיסט מצידו יוותר על התשלום המגיע לו אם הנהג לא התרשל בשמירת חפציו, שכן הלה עשה עמו טובה. דרישה לתשלום העומדת על שורת הדין נראית כבלתי ראויה במקרה זה, שכן היא נגועה במידה רבה של כפיות טובה, ואף עלולה לגרום לנהג להימנע בעתיד מלהסיע נוסעים ברכבו. יתרה מזו, בעל הרכב רשאי לומר מראש לטרמפיסטים שהוא מוכן לקחת אותם בתנאי שלא יהיה אחראי לחפצים שיישכחו ברכבו, על מנת שלא יתחייב בשמירתם ובנזקים שיארעו להם.
[1] שבת קכז ע"א.
[2] משנה פאה א, א. וראו תנחומא כי תצא, ב, שהרגיל במצווה זו זוכה לבנים.
[3] יש שרצו לומר שהימנעות מהעלאת נוסעים אינה ראויה והיא בגדר "מידת סדום". אולם אין דבריהם נראים משתי סיבות: האחת, לדעת מרבית הראשונים אפילו הימנעות שרירותית מלאפשר שימוש ברכוש אינה מוגדרת כמידת סדום, ראו ריצב"א, בתוספות בבא בתרא יב ע"ב, ד"ה כגון; תוספות בבא קמא כ ע"ב, ד"ה הא; שער המשפט קנג, א. השנייה, כפי שכתבנו, הסירוב להעלות טרמפיסטים אינו שרירותי אלא סביר ומובן ולפיכך אין לראות בו מידה מגונה.
[4] כדין "מתה מחמת מלאכה", שולחן ערוך חו"מ שח, ד; שמ, א. לרוב הטרמפיסט פטור גם מיתר חיובי השואל מכח דין "בעליו עמו", שכן הנהג, שלרוב הוא גם בעל הרכב, נותן שירות לטרמפיסט בנוסף לכך שהוא משאיל לו מקום ברכבו שולחן ערוך חו"מ שמו, א. וראו בהערת הרב יעקב אריאל המובאת בהסכמה לספר זה.
[5] הואיל ולא לשם כך ניתן לו השימוש ברכב. כל שינוי מדרך השימוש המקובלת אינו מאפשר עוד לחסות בצילו של פטור "מתה מחמת מלאכה", בבא מציעא צז ע"א; שולחן ערוך שמ, א, והשואל מתחייב עליו כדין "שליחות יד" נתיבות המשפט רצא, לד; קצות החושן שמו, א.
[6] אביזרים אלו לא הושאלו לנוסע ולפיכך השימוש בהם אסור מדין גזל, שולחן ערוך חו"מ שנט, ה.
[7] שולחן ערוך חו"מ שס, א.
[8] נהג שגרם לתאונה דינו כאדם שהזיק בידיים לגופם או לרכושם של הנפגעים בתאונה והוא חייב לפצות אותם על כך, שו"ת הרא"ש קא, ה; ערוך השולחן חו"מ שעח, כ.
[9] למרות שהוא האשם בתאונה זו, בוודאי היא לא היתה מכוונת ואין אדם המזיק חייב על נזק שנגרם לרכוש שנמצא ברשותו, אלא אם כן הנזק נעשה בזדון. רמב"ם חובל ומזיק ו, ג; שולחן ערוך חו"מ שעח, ד, וראו ערוה"ש חו"מ שעח יג, טז.
[10] מקור המחלוקת בגמרא בבא מציעא כט ע"א. לדעת רב יוסף וכך פסקו רבנו חננאל, שם, ועוד ראשונים, הוא מוגדר כשומר שכר וכך הכריע השולחן ערוך חו"מ רסז, טז. לדעת רבה, וכך פסקו התוספות שם, ד"ה והוי, הוא מוגדר כשומר חינם. הרמ"א חו"מ עב, ב, לא הכריע בשאלה זו וראו סמ"ע רסז, יז; ש"ך רסז, יד.
[11] שולחן ערוך חו"מ שג, ב.
[12] שולחן ערוך, שם.