אורות החושן: אורות החושן - דיני הרכב
פרק ד: שאילת רכב
ד.ב. הסכם השאילה וכריתתו

אף שבדרך כלל שאילת רכב נעשית ללא הסכם כתוב בין הצדדים, הסכמת הצדדים לשאילת הרכב היא הסכם מחייב אשר תוכנו הוא שהמשאיל מאפשר לשואל לעשות שימוש ברכב למשך הזמן שנקבע ביניהם. הסכמה זו להשאיל רכב לאחר הינה גמילות חסד, כאמור, ובכל זאת, המשאיל אינו יכול לחזור בו אחרי שמסר את הרכב לשואל. לפיכך, מצד הדין לאחר שקיבל את הרכב השואל רשאי להחזיק בו ולסיים את הנסיעה עבורה שאל את הרכב[1]. יחד עם זאת, כשם שהמשאיל נהג עם השואל לפנים משורת הדין והסכים להשאיל לו את רכבו, ראוי שגם השואל ינהג לפנים משורת הדין ויחזיר לבעל הרכב את רכבו כאשר הוא מבקש זאת, גם אם לא סיים לממש את מטרת השאילה.

כיוון שהמשאיל עושה טובה גמורה לשואל, אשר מקבל את רכבו של המשאיל לשימוש ללא כל תמורה[2], התורה הטילה על השואל אחריות מלאה לכל נזק שייגרם לרכב[3]. זאת בשונה מאחריותו של שוכר המשלם עבור השימוש ברכב, ולפיכך פטור מתשלום על נזק שנגרם לו על ידי אדם אחר או מכוח חיצוני[4].

יש להעיר כי כל תמורה שהיא עשויה לשנות את מעמדו של שואל למעמד של שוכר, גם אם אינה שווה בערכה לעלות השכרת הרכב. לדוגמה, אם הצדדים התנו ביניהם שהשואל יקבל את הרכב כאשר מיכל דלק אינו מלא והוא מתחייב להחזיר אותו כשהוא מלא, השואל לא יוגדר כשואל אלא כשוכר. כמו כן אם בתמורה להשאלת הרכב השואל יתחייב לאסוף חפץ כלשהו עבור המשאיל במהלך נסיעתו, גם אז יוגדר השואל כשוכר[5], ומידת האחריות שתוטל עליו תהיה פחותה[6].

ישנם מצבים בהם המשכיר, החושש מפני השכרה בלתי חוקית או מפני חיוב במס, מגדיר את ההשכרה כהשאלה ואת התשלום כמתנה. אולם היות שה"השאלה" מותנית ב"מתנה" ה"שואל" מוגדר כשוכר, וה"משאיל" כמשכיר, על כל המשתמע מכך[7].

יש להעיר כי מבחינה מעשית קיים הבדל נוסף בין שואל לשוכר הנובע ממעמדם החוקי. החוק בישראל אוסר כאמור, השכרה בתשלום של רכבים באופן פרטי[8], אך מתיר את השאלתם שלא בתשלום. לכן השכרת רכבים נעשית לרוב על ידי חברת השכרה ומלווה בחוזה המפרט את חיובי השוכר[9]. לעומת זאת, השאלת רכב נעשית מול אדם פרטי ובדרך כלל מבלי לחתום על חוזים מפורטים. ממילא הכללים להם כפופים הצדדים יהיו כללי ההלכה בלבד.

להלן נפרט את כללי ההלכה המחייבים את הצדדים, ואת ההסכמות הנוספות שניתן ומומלץ להגיע אליהן לצידם.