אורות החושן: אורות החושן - דיני הרכב
פרק ד: שאילת רכב
ד.ו. אחריות השואל על נזקי גניבה, פריצה או תקיפה
לסעיף הקודם 
במקרה בו הרכב נגנב[1] או נפרץ כאשר חנה – השואל חייב, גם אם שמר על הרכב כמיטב יכולתו[2]. אם הרכב מבוטח מפני גניבה, חיובו של השואל יוגבל[3] לסכום ההשתתפות העצמית הקבוע בפוליסת הביטוח של הרכב[4], ובלבד שעמד בדרישות השמירה של חברת הביטוח, הכוללות בדרך כלל נעילה חשמלית של הרכב בכל יציאה ממנו ואוסרות השארת מפתח בתוך הרכב. אי עמידה בדרישות אלו, אשר תגרום להסרת האחריות של חברת הביטוח, תחייב את השואל לפצות את המשאיל במלוא שוויו של הרכב כפי שהיה שווה בשעת הגניבה[5].
נחלקו הפוסקים כיצד להתייחס לנזק שנגרם לרכב על ידי אחרים בזמן השימוש ברכב, כגון שהשואל נקלע עם הרכב לאירוע תקיפה חבלני או פלילי במהלכו הרכב נשדד או ניזוק. יש מן הפוסקים שסברו שאין הדבר שונה מכל נזק שנגרם על ידי אחרים והשואל חייב לפצות את בעל הרכב על הפגיעה שנגרמה לרכב[6], ולאחר מכן לתבוע את מי שפגע ברכב, אם הדבר אפשרי. לעומתם יש שסברו שהואיל והאירוע התרחש בזמן הנסיעה ברכב יש לראות בו כנזק שהתרחש כתוצאה מהשימוש ברכב ("מתה מחמת מלאכה") ולפטור את השואל[7].
למעשה נראה שעל הצדדים להתפשר על פיצוי חלקי[8] אשר ייקח בחשבון הן את הנזק שנגרם לבעל הרכב, שבסך הכל רצה לעזור לשואל, הן את הנזק שנגרם לשואל, שנקלע לאירוע קשה וכעת נדרש להתמודד גם עם מכה כלכלית[9]. אם הצדדים מתקשים להגיע לפשרה מוסכמת הם יכולים לפנות לרב או לדיין שיסייע להם.
[1] אם הרכב נשדד באלימות או הותקף וניזוק בזמן השימוש בו הדין יהיה שונה וכפי שנפרט להלן.
[2] שולחן ערוך חו"מ שמ, א.
[3] בענין חיובו של השואל בסכומים נוספים, כגון כינון הביטוח או אובדן הנחת היעדר תביעות נעסוק בהרחבה להלן בפרק ו סעיף טו בהקשר של פיצוי אחרי תאונת דרכים.
[4] גם אם בעתיד מחיר הפוליסה של המשאיל יהיה גבוה יותר בשל העובדה שאיבד את הנחת היעדר התביעות השואל אינו חייב לפצותו על כך. גם המחייבים את הנהג הפוגע בפיצוי על הנחת היעדר תביעות מ"דינא דגרמי", יסכימו שאין לחייב בסכומים אלו את השואל הואיל והוא אינו מזיק אלא שומר וחיוב זה אינו נכלל במסגרת חיוביו.
[5] כל השומרים לסוגיהם משלמים על החפץ שנגנב מהם כפי שהיה שווה בשעת פשיעתם בשמירה, ראו: מגיד משנה שאלה ופקדון, ח, א; ש"ך חו"מ רצה, ז; קצות החושן רצא, א. עיינו ברמב"ם שאלה ופקדון, א, ה, ממנו משמע שחל על השומר חיוב להשיב את החפץ המושאל מהרגע בו התחילה השמירה.
[6] רמ"א חו"מ שמ, ג; ש"ך שם, ו, על פי רמב"ן בבא מציעא צו ע"ב, ד"ה הא, המבאר שפטור "מתה מחמת מלאכה" נובע מההנחה שהחפץ שהושאל היה פגום מלכתחילה, והמשאיל, שלא ביודעין, פשע כאשר השאיל חפץ שאינו מסוגל לבצע את המשימה עבורה הושאל. ממילא, אין זה פטור גורף על כל מה שאירע תוך כדי השימוש בחפץ המושאל.
[7] רמ"ה בטור חו"מ שמ, ג; שו"ת תרומת הדשן, שכח; שולחן ערוך שמ, ג; סמ"ע שמ, ח. לדעת פוסקים אלו פטור "מתה מחמת מלאכה" אינו נובע מפשיעת המשאיל אלא מהסכמת המשאיל לפטור את השואל מנזקים שיתרחשו בזמן השימוש בחפץ, כל עוד השואל לא גרם להתרחשותם.
[8] לצד מחלוקת הפוסקים בעניין זה שמשום כך יש לפעול על פי הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה", יש לקחת בחשבון גם את חיוב השבועה במקרה של "מתה מחמת מלאכה", והמרתו כיום בחיוב חלקי שנדון לעיל סעיף ד.
[9] אם העניין יובא לפני בית הדין אשר יידרש לקבוע את שיעור הפשרה הוא ישקול שיקולים אחרים, הנוגעים לשיטות ההלכתיות הנזכרות לעיל ולמידת האמינות של השואל. שיקולים אלו לגיטימיים גם כאשר הם מובילים את הצדדים עצמם לפשרה מוסכמת.