אם מעורבות בתאונה היא אירוע לא נעים תמיד, הרי שתאונה עם רכב שאול היא אירוע לא נעים שבעתיים. על מנת לצמצם את אי הנעימות, על השואל לברר טרם קבלת הרכב מהו מעמדו הביטוחי – האם הוא מכוסה בביטוח מקיף או בביטוח צד שלישי ואולי רק ביטוח חובה. כמו כן יש לברר האם הביטוח מוגבל לבעל הרכב או שהוא כולל גם נהג מזדמן כמו השואל. תאונה ברכב היא אירוע שכיח, לעיתים בלתי נמנע, ועל השואל להניח שזו עלולה להתרחש. לפיכך, עליו להיות מוכן לשאת בתוצאות הכספיות, שבהיעדר ביטוח עלולות להיות גבוהות ביותר, לעיתים אף יותר מערכו של הרכב השאול.
עם התרחשות תאונה, על השואל לקחת אחריות ולתפקד כמצופה ממנו במקרה זה. ראשית עליו לעצור ולהושיט עזרה לנפגעים בתאונה, בין אם הוא אשם בה ובין אם לאו. "לא תעמד על דם רעך" זו חובה מוסרית והלכתית מן המעלה הראשונה[1]. לאחר מכן הוא חייב למלא את חובתו החוקית ולהחליף פרטים עם נהג הרכב הנוסף המעורב בתאונה[2]. לבסוף עליו להודיע באופן מיידי לבעל הרכב על התאונה, על מנת שזה יוכל לטפל ברכב ולתבוע את תיקונו[3].
נחלקו הפוסקים מה הדין כאשר הרכב השאול נפגע מרכב אחר שלא באשמת השואל אלא באשמת נהג הרכב הפוגע. מחלוקת זו נדונה בפסקה הקודמת כאשר עסקנו בפגיעה ברכב באירוע תקיפה והסקנו שהדבר הנכון ביותר במקרים כאלה היא הגעה לפשרה בין השואל ובין בעל הרכב. כאשר מדובר בתאונת דרכים, חברת הביטוח של הנהג הפוגע אמורה לשלם את עלות הפגיעה ברכב, אלא שהדבר עשוי לקחת זמן, ולפעמים אפילו זמן רב עד שתתברר סוגיית האחריות, לעיתים באמצעות בית משפט. במשך הזמן הזה, אם אין לרכב ביטוח מקיף, הרי שאם בעל הרכב ירצה או יצטרך לתקן אותו על מנת להשתמש בו, הוא יידרש לשלם מכיסו על נזק שהוא בוודאי אינו אחראי לו. אי לכך נראה כי הפשרה ההוגנת ביותר במקרה זה היא שהשואל ישלם לבעל הרכב עבור תיקון הרכב, וכאשר בעל הרכב יקבל את ההחזר מחברת הביטוח של הרכב הפוגע הוא ישיב לשואל את הסכום שקיבל ממנו.
אם השואל הוא שגרם לתאונה עקב נהיגה שלא בהתאם לתנאי הדרך ופגע ברכב אחר, הרי שמלבד חובתו לשלם לנפגע, הוא חייב לשלם גם לבעל הרכב המשאיל על הנזק שגרם לרכבו[4].
אם הרכב מבוטח בביטוח מקיף (שכולל גם את השואל) יש להניח כי הדבר היה ידוע לשואל, והשאילה נעשתה על דעת כן שאם תתרחש תאונה, יהיה האשם אשר יהיה, חברת הביטוח היא שתשלם עבורה ולא השואל. לכן במקרה זה חיובו של השואל יוגבל לגובה התשלומים הנוספים שיאלץ בעל הרכב לשלם לחברת הביטוח בעקבות התאונה, והם: השתתפות עצמית[5], כינון הפוליסה[6] ואובדן הנחת היעדר תביעות[7].
אם הרכב מבוטח בביטוח צד שלישי בלבד, השואל יהיה חייב לשאת בעצמו בנזק שנגרם לרכב השאול, ובנוסף לכך לשלם את סכום ההשתתפות העצמית בנזקי הרכב הנפגע.
אם הרכב לא היה מבוטח אף לא בביטוח צד שלישי, או שהביטוח הוגבל ולא כיסה נהיגה ברכב על ידי השואל, השואל יחויב במלוא הנזק שנגרם, הן לרכב השאול הן לרכב הנפגע.
גם אם הצדדים המעורבים בתאונה חלוקים בשאלה מי היה אחראי לתאונה, אין זה הגון מצד השואל להמתין עם פיצוי המשאיל עד לבירור המחלוקת. נכון יותר מצידו לשלם באופן מיידי את כל הנזק למשאיל מכיסו, כאילו הוא היה האחראי, ולאחר מכן לפנות לבית דין לדיני ממונות על מנת שזה יברר את הדין.
במקרה בו השואל מחזיר את הרכב ובעל הרכב מגלה פגיעה שלטענתו לא היתה קודם לכן והשואל אינו טוען אחרת, יש להניח כי הרכב הושאל ללא פגם, וזה נוצר במשך הזמן שהיה אצל השואל[8].
[1] סנהדרין עג ע"א; רמב"ם רוצח ושמירת הנפש א, יד. חובה זו עוגנה בתקנה 144 לתקנות התעבורה תשכ"א.
[2] על פי תקנה 145 לתקנות התעבורה תשכ"א הפרטים אותם חייבים למסור הם: שם הנהג ושם בעל הרכב וכתובתם, מספר רישיון הנהיגה של הנהג, מספר רישוי של הרכב, מספר תעודת הביטוח ושם החברה המבטחת.
[3] חובה זו מוטלת על השואל אף אם אינו אשם ואינו חייב בתשלום, מדין השבת אבידה.
[4] חובות תשלום אלו למשאיל ולצד השלישי מוטלות על השואל מצד דיני נזיקין, ככל אדם המזיק לרכוש חברו באמצעות חפץ – שולחן ערוך חו"מ שפד, א. אף שלפי חלק מהדעות (הנזכרות לעיל בהערה 211) הוא מוגדר כשומר על רכב. למקרה דומה ראו שולחן ערוך חו"מ שז, ג; ש"ך, א.
[5] ההשתתפות העצמית של בעל הרכב היא חלק מהנזק ישיר שגרם השואל ועליו לפצותו על כך.
[6] בהגדרת המושג ראו להלן פרק ו סעיף טו. גם סעיף זה הוא חלק מהנזק הישיר שניזוק בעל הרכב.
[7] כפי שנראה להלן, פרק ו סעיף טו, אובדן הנחת היעדר תביעות אינה אלא נזק בגרמא שכן היא אינה ודאית והמזיק את חברו פטור מלשלם לו על כך. אולם לדעת שו"ת מנחת יצחק, ג, קכו, שונה דינו של השואל מחברו את רכבו, שכן בפני בעל הרכב עומדות שתי אפשרויות: לתבוע את השואל לפצות אותו בגובה הנזק שניזוק או לתבוע את חברת הביטוח ולקבל ממנה פיצוי בניכוי סעיפים אלו. לכן בעל הרכב רשאי להתנות את בחירתו בהגשת תביעה כנגד הביטוח בכך שהשואל יסכים לפצותו בגין אובדן ההנחה.
[8] שולחן ערוך חו"מ רלב, יא.