הגורם נזק לרכב, חייב לפצות את בעל הרכב על נזקו, כפי שראינו לעיל. אם מדובר באדם זר שהזיק לרכב, במזיד או בשוגג, החיוב יהיה על בסיס דיני הנזיקין. אם הנזק התרחש על ידי אדם שקיבל את הרכב מבעליו ברשות, כגון ששאל אותו והרכב ניזוק ברשות השואל, החיוב יהיה על יסוד דיני שומרים. אולם אם לבעל הרכב יש ביטוח מקיף על הרכב, הוא זכאי לממש אותו ולקבל את הפיצוי על הנזק שנגרם לו מחברת הביטוח.
התוצאה היא שבעל הרכב זכאי לכאורה לקבל פיצוי משני גורמים שונים: מהמזיק או המשתמש ברשות, הוא זכאי לפיצוי מכוח הדין, ואילו מחברת הביטוח הוא זכאי לפיצוי מכוח ההסכם שכרת עמה. על פי רוב הפוסקים, אלמלי החוק היה מתייחס לכך במפורש היה יכול בעל הרכב שניזוק לתבוע פיצוי משני גורמים אלה במקביל, ולזכות בתשלום הן מהמזיק או מהמשתמש ברשות הן מחברת הביטוח[1]. אולם למעשה הדבר אסור, בשל היותו מנוגד לחוק שיש לו תוקף גם על פי ההלכה.
אחד העקרונות המנחים הקיימים בעולם הביטוח הוא "עקרון השיפוי" ((Indemnity Principle. לפי עיקרון זה, לא ייתכן פיצוי כפול לניזוק ואם "קיבל המבוטח מן האדם השלישי פיצוי או שיפוי שהיה מגיע למבטח לפי סעיף זה, עליו להעבירו למבטח"[2]. בכך מבקש החוק למנוע מצב בו הנזק ישתלם למבוטח[3], ולצמצם הונאות של חברות ביטוח על ידי רמאים בהיקפים גדולים. עיקרון זה נקבע גם בחוק בישראל, אשר גם דורש לציין זאת בכל פוליסת ביטוח, ולפיכך הוא מחייב גם על פי ההלכה[4].
עיקרון נוסף בתחום הביטוח הוא עקרון התִּחְלוף (Subrogation Principle). על פי עיקרון זה לאחר שחברת הביטוח שילמה למבוטח פיצוי בגין הנזק שנגרם לו על ידי גורם שלישי, זכות התביעה שהייתה למבוטח כלפי אותו גורם, עוברת לחברת הביטוח.
בעולם הביטוח מקובל להתייחס לעיקרון זה כאל עיקרון משלים לעקרון השיפוי. שניהם גם יחד מביאים לכך שאם גורם שלישי גרם לנזק לרכוש המבוטח, והמבוטח קיבל פיצוי מחברת הביטוח בגין נזק זה, המבוטח "יוצא מהתמונה". הוא אינו יכול לתבוע את הגורם השלישי (עקרון השיפוי), והלה ייתבע על ידי חברת הביטוח (עקרון התחלוף)[5].
יש להעיר כי גם פוסקים הסבורים שההלכה אינה מקבלת את עקרון השיפוי, מסכימים כי עקרון התחלוף מחייב גם על פי ההלכה. משום שהתחייבותה של חברת הביטוח כלפי המבוטח הופכת אותה לבעל דין בתביעת הגורם שיצר את הנזק. לפיכך, עומדת לה הזכות ההלכתית לתבוע ממנו את הסכום ששילמה למבוטח[6]. גם עיקרון זה מעוגן בחוק[7] ובכל נוסחי הפוליסות, והוא מחייב על פי ההלכה.
[1] שו"ת מהרש"ם ד, ז; אור שמח שכירות ז, א; הרב יואב יהושע וינגרטן (בעל החלקת יואב), אסופת המאמרים דגל התורה, מועצת גדולי התורה, פולין תרפ"א, סי' יג; שו"ת שואל ומשיב תניינא, ג, קכט. ועיינו קובץ שעורים, כתובות, ריז, הסובר שזכות התביעה במקרה של נזק לא עומדת לניזק באופן אישי אלא למי שמחויב בתשלום בגינו, קרי לחברת הביטוח. כן עיינו בשו"ת הרי בשמים ב, רמה, שסבור שלא ניתן לזכות בכפל תשלומים בגין אותו נזק.
[2] סעיף 31 (ג) להוראות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי), תשמ"ו-1986.
[3] על פי אתר אגוד חברות הביטוח (www.igudbit.org.il) מילון, ערך: עקרון השיפוי.
[4] אף הפוסקים אשר ככלל אינם מחילים את הכלל "דינא דמלכותא דינא" על חוקים מעין אלה, סבורים כי החוק מחייב שכן ההתקשרות עם חברת הביטוח נעשתה על דעת שחברת הביטוח לא תידרש לשלם למבוטח שקיבל פיצוי ממקור אחר - שו"ת מנחת יצחק ג, קכו.
[5] הרב מנחם סליי, הביטוח בהלכה, עמ' 92.
[6] שו"ת מהרש"ם ד, ז. יש להעיר כי הפוסקים הסבורים שעקרון השיפוי מחייב על פי ההלכה מבססים אותו על עקרון התחלוף. כלומר, כאמור לעיל, הזכות לקבל את התשלום על הנזק עומדת באופן בסיסי למי שחויב בתשלום בגינו (עקרון התחלוף) ולא למי שניזוק (עקרון השיפוי), ראו: קובץ שעורים, כתובות, ריז.
[7] סעיף 31 (א) להוראות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי), תשמ"ו-1986.