אורות החושן: אורות החושן - דיני הרכב
פרק ח: ביטוח רכב
ח.ב. הביטוח - תולדותיו ומעמדו ההלכתי

ביטוח הוא הסכם בין המבוטח ובין המבטח, בו מתחייב המבטח לשלם במקרים מסוימים שנקבעו מראש סכום כסף למבוטח, או לחילופין לשלם במקום המבוטח לצד שלישי. הסכם הביטוח נזכר לראשונה כבר בתוספתא ככלי לפיזור הסיכון בין חברי קולקטיב או גילדה מקצועית:

רשאין החמרין לומר כל מי שתמות חמורו נעמיד לו חמור אחר... רשאין הספנין לומר כל מי שתאבד ספינתו נעמיד לו ספינה אחרת[1].

במשך השנים הלך והפך הביטוח מהסכם רב-משתתפים שיש בו אחריות קולקטיבית עם ממד של הדדיות, להסכם בין שני צדדים.

בימי הביניים ובראשית העת החדשה, שימש הביטוח כאמצעי לאבטחת סחורות, בעיקר בתחום התובלה הימית. הריב"ש שפעל בשלהי המאה ה-14,[2] התייחס להסכם מעין זה וקבע כי הוא תקף ואין בו משום איסור ריבית או בעיה של אסמכתא (התחייבות עתידית שאינה בת תוקף)^[3]. במאה וחמישים השנים האחרונות התפשט השימוש בהסכמי ביטוח לתחומים נוספים מעבר לביטוח סחורות, וניתן למצוא התייחסות של פוסקים לביטוח של רכוש פרטי מפני נזקים, בעיקר נזקי שרפה[4], ומאוחר יותר לביטוח חיים[5].

הפוסקים דנו ביסוד המשפטי העומד בבסיס חוזה הביטוח ובתוקף ההתחייבות שנוטלת על עצמה חברת הביטוח. יש שהגדירו כי ההתחייבות מבוססת על דיני ערבות, וחברת הביטוח מקבלת על עצמה את החיוב במקום המבוטח כאשר נגרם נזק לו או באחריותו[6]. יש שהסיקו כי מחויבות חברת הביטוח מבוססת על קניין למראית עין של החברה בנכס המבוטח, המחייב אותה בתשלום תמורתו למבוטח[7]. יש שסברו כי ההתחייבות של חברת הביטוח בתשלום דמי ביטוח כמוה ככל התחייבות כספית[8] שאדם יכול להתחייב באופן ישיר (אף ללא קבלת תמורה, התניה או קניין), המטילה שעבוד הגוף על המתחייב[9]. ויש שסברו שהואיל ומנהג העולם למכור ולקנות פוליסות ביטוח, הרי שהדבר תקף לכל הפחות כדין "סיטומתא" (קניין מתוקף מנהג הסוחרים)[10].

כיום מוצעים ביטוחים מגוונים על ידי חברות גדולות בשלל תחומים – חיים, דירות, תאונות, בריאות ועוד, אולם העיקרון היסודי נשמר והוא - חיוב חברת הביטוח מכוח חוזה במקרים מוגדרים מראש שסוכמו על ידי הצדדים[11] בהם נגרם למבוטח או לרכושו נזק, לרוב נזק כספי.