כאשר מצלמת מהירות צילמה רכב הנוסע במהירות מופרזת, או שפקח צילם רכב החונה במקום אסור, בעל הרכב מקבל מהרשויות הודעת חיוב לתשלום קנס. זאת, מתוך הנחה שבעל הרכב הוא זה שנהג ברכב וביצע את העבירה. באותו אופן נוהגות חברות כבישי האגרה אשר מצלמות את לוחית הרישוי של כלי הרכב הנוסעים בכביש, ושולחות את החשבון בגין הנסיעה הישר לבעל הרכב הרשום במשרד הרישוי. נשאלת השאלה מי חייב בתשלומים אלו אם ברכב נהג אדם אחר שאינו בעליו הרשום – בן משפחה, חבר או שוכר.
התשובה לשאלה זו משתנה בהתאם לחיובים השונים, וכדי להשיב עליה יש לערוך בחינה בשני שלבים. בשלב הראשון יש לבחון מי מחויב מבחינה חוקית והלכתית לשלם למדינה, לעירייה או לנותן השירות, ובשלב השני יש לבחון האם מבחינה הלכתית קיימת חובת תשלום של הנהג לבעל הרכב או להפך.
מיסים ואגרות רישוי – בתשלומים אלו מחייבת המדינה את בעל הרכב, בלי קשר לשאלה מה היקף השימוש שלו ברכב, אם בכלל. אי לכך בהיעדר הסכם מפורש, הנוהג ברכב אינו חייב לשלם לבעל הרכב בגין תשלומים אלו.
שירותים בתשלום – כאשר נהג רכב חונה בחניון או נוסע בכביש אגרה הגובים תשלום באופן אוטומטי לפי קריאת לוחית הרישוי, נוצרים שני חיובים בו זמנית. החיוב האחד הוא של בעל הרכב כלפי נותן השירות: אם מדובר בחניון עם מנוי קבוע או כשיש לבעל הרכב מנוי בכביש אגרה, החיוב הוא מכוחו של הסכם מוקדם בין בעל הרכב לבין בעל החניון או חברת כביש האגרה. אם אין לבעל הרכב מנוי בחניון או בכביש האגרה, החיוב נעשה חד פעמית בחניון עם היציאה ממנו, או מכח החוק המחייב בתשלום בכבישי אגרה[1]. החיוב השני הוא של נהג הרכב, אשר נהנה מהשירות כלפי בעל הרכב עליו הוטל החיוב מכוח הסכם או מכוח דיני נזיקין (כמפורט בהערה)[2].
קנסות – נהג שנתפס עובר עבירת תנועה ברכב שאינו שלו, מתחייב בקנס[3]. הקנס הוא אישי, גם אם לא תמיד הנהג מקבל את ההודעה עליו באופן אישי מידי השוטר או הפקח. החוק מאפשר לרשויות האכיפה להניח שחזקה שמי שנהג ברכב היה בעל הרכב, ולשלוח הודעה על הקנס ישירות לבעל הרכב. יחד עם זאת, החוק מאפשר לבעל הרכב להוכיח כי אדם אחר נהג ברכב וביצע את העבירה. אם יעשה כן, הוא ייפטר מתשלום הקנס, וזה יוסב לנהג שעבר את העבירה[4].
על פי ההלכה, מי שנהג ברכב אינו יכול לחסות בצל חובת ההוכחה המוטלת על הבעלים. אם הוא מודע לתפיסתו בביצוע עבירת תנועה או שגילה דו"ח על שמשת רכבו, אל לו לחכות לכך שהבעלים יקבלו את הודעת התשלום וקל וחומר שאסור לו להתנער מהאחריות לתשלום הקנס ואם בעל הרכב יאלץ לשלם את הקנס במקום הנהג, הנהג חייב לשפות אותו על כך[5]. לפיכך עליו לשלם את הקנס בעצמו וביוזמתו. במקרים בהם הדבר נפוץ, כגון בחברות השכרה, המנהג המקובל הוא להסב את הקנס על שם הנהג. לפיכך, ניתן לראות במנהג זה הסכם מכללא, בו התחייב הנהג כאשר לקח את הרכב לשלם כל קנס אשר יוטל בגינו על בעל הרכב[6].
[1] על פי סעיף 6 לחוק כביש אגרה (כביש ארצי לישראל) התשנ"ה.
[2] כאשר קבלת השירות נעשתה מתוך מודעות והסכמה לשלם את החיוב שיוטל על בעל הרכב, הנהג מתחייב מכוח התחייבותו. ראו: שבועות מה ע"א; שולחן ערוך חו"מ צא, א. כאשר קבלת השירות נעשתה שלא מתוך מודעות לחיוב שיוטל עליו, הרי שאת הנהג ניתן לראות כמי שגרם ביודעין לבעל הרכב להתחייב בתשלום, ולמעשה כמי שהזיק אותו ב"גרמי" שחייב לשלם ראו: טור חו"מ שפח, א; רמ"א שם, ב; ריצב"א מובא בתוספות בבא בתרא כב ע"ב, ד"ה זאת; רמ"א חו"מ שפו, ג.
[3] קיים הבדל בין עבירות תנועה, שאכיפתן נתונה בידי משטרת ישראל, ובין חניה במקום אסור, שאכיפתה נתונה בידי הרשות המקומית, אולם למעשה הדין זהה בשני המקרים.
[4] סעיף 27ב לפקודת התעבורה (נוסח חדש). לרשויות אכיפת החוק ישנו אינטרס בהסבת העבירות על שם הנהגים עצמם. לפיכך אם נמצא כי הרכב שביצע את העבירה רשום על שם תאגיד, זה מחויב באופן אוטומטי בסכום גבוה פי ארבעה מגובה הקנס המקורי כדי לגרום לו לדווח מי היה הנהג.
[5] כאמור החיוב במקורו מוטל על הנהג, ובעל הרכב מעמדו כשל ערב קבלן לחיובים שיושתו על מי שינהג ברכב בהסכמתו. לכן אם בעל הרכב שילם את הקנס הרי שהנהג חייב לשלם לו, כדין לווה שהערב שילם את חובו עבורו, הרב יעקב אריאל בהסכמתו לספר זה.
[6] יש להעיר כי אם בגין התרשלות בעל הרכב בתשלום הקנס במועד הנקוב סכום הקנס התרבה, הנהג אינו חייב לשלם יותר מהסכום המקורי. ראו: שו"ת משפטיך ליעקב, ח, לד.